תמונות נדירות וסיפורים על ראשית דרכה של המוזיקאית, הבמאית, הכוראוגרפית, השחקנית והזמרת נעמי פולני
"נולדתי ב-ו' אב תרפ"ז. כל פעם בגלל תשעה באב יום-ההולדת שלי ככה הועם, אסור להרעיש יותר מדי…" במרפסת ביתה, כשסוּפה (הכלבה שלה) מנמנמת לרגליה, פיסת אבטיח צונן בפיה וברקע הכנרת, הרי הגולן, ובתי המושבה הקטנה, סיפרה לי נעמי פולני בימים של ראשית קיץ לפני כמה שנים על ימי ילדותה.
"סבא שלי חיים חיסין שהיה איש העלייה הראשונה ואיש ביל"ו אמר 'היא מוזיקלית'. והוא לא היה פזרן… התחלתי ללמוד פסנתר בגיל 6, הייתי כל כך עצלה. המורה שלי הייתה רבקה הוז, אשתו של דב הוז שנהרגה אחר כך בתאונה. תראי מה זה מורה. היא הייתה בת למשפחת שרתוק ואנחנו משפחת חיסין. הם ביל"ויים ואנחנו ביל"ויים, הם דיירי רוטשילד ואנחנו דיירי רוטשילד, הם במספרים האי-זוגיים ואנחנו לא, ככה באלכסון אחד מול השני."
פולני סיפרה שהמורה רבקה, הסכימה ללמד לא רק אותה, את נעמי הקטנה, אלא גם את אמה עדה, כדי שתוכל לעקוב אחרי הנגינה ואחרי ההתקדמות של בתה, המוזיקאית הקטנה והמוכשרת.
"רבקה שכבר לא גרה בכתובת זו, אמרה לאמא כך: 'אנחנו ניפגש בבית ההורים ברוטשילד, יש שם פסנתר, את תבואי לשם ואני אלמד אותך, זה בחינם, אני אלמד אותך תווים שתוכלי לנגן ותוכלי לעקוב אחרי נעמי'. אז הן נפגשו.
"הפסנתר היה בחדר אחד ובחדר השכן אמא שלי נחה אחרי הצהריים, ואני מכינה שיעורים בפסנתר ואני שומעת אותה מעירה 'נעמי עשי זאת שוב'. אני מוזיקלית ובכל פעם שהייתי מאבדת את המקום בתווים הייתי מתחילה להמציא כדי לא להפסיק את המֶשֶׁךְ, כדי שהיא לא תאמר לי 'עשי זאת שוב'. אני כל כך התעצלתי. הייתי חוזרת מבית ספר ולרבקה היו הרבה תלמידים. היא הייתה מורה ששמה הלך לפניה. כל תלמיד חצי שעה, שרשרת ממש, ואסור לאחר… ואמא שלי הייתה שולחת אותי ישר אליה. הייתי באה מבית הספר חוטפת משהו והיא הייתה שולחת אותי לרחוב מזי"א לרבקה. בדרך עברתי תמיד על יד מערכת 'הארץ' ובסמוך היה מגרש ריק, ופעם עברתי שם וראיתי נמלים ורכנתי אליהן והתבוננתי בהן. בקיצור הפכתי את זה למנהג, אמא שלחה אותי בזמן, ואני הייתי ניגשת למגרש, רוכנת בכוונה כדי שלא יהיה לי שיעור של שעה וחצי, נוראית הייתי… ורבקה אמרה 'הוי נעמי'. ולא גיליתי לא לזו ולא לזו… כל כך לא רציתי ללכת… רק מאוחר יותר היא למדה לתת לי דברים שייפתו את לבי. עד עכשיו יש לי את התווים. דברים נחמדים."
נעמי פולני, המוזיקאית, הבמאית, הכוראוגרפית, השחקנית והזמרת חגגה לפני ימים ספורים ב-ו' מנחם אב ("לא חיינו בתאריך לועזי לחלוטין") את יום הולדתה התשעים. פולני נולדה בתל אביב ליחיאל ועדה פולני, למדה בגימנסיה הרצליה, הצטרפה לפלמ"ח ושירתה בלהקת הזמר והפזמון של הפלמ"ח הצ'יזבטרון. בשנות החמישים לאחר שהשתלמה במוזיקה ובריקוד, ביימה תכניות של להקות צה"ל שהיו בראשית דרכן. כך עבדה עם להקת גייסות השריון, להקת פיקוד הצפון ולהקת הנח"ל. בשנת 1960 הקימה את להקת "התרנגולים" ושש שנים לאחר מכן את להקת "החמציצים". עבודתה המקצועית והמדויקת הייתה לשם דבר בנוף התרבות הישראלית.
סשה ארגוב וחיים חפר, שארכיוניהם האישיים שמורים בספרייה הלאומית, הם שני יוצרים שפולני עבדה איתם במשותף. "לך, לך, למדבר… (חיים וסשה), השיר הזה אני אוהבת אותו", כתבה נעמי פולני ב"על הצ'יזבטרון / רשימה מדוברת" בעקבות תכנית רדיו משנת 1992 שפורסמה בספר "הצ'יזבטרון: אם הלהקות הצבאיות", "מה-זְ-זה!! כשהוא באוויר – מאיזה שהוא רדיו – אני לא יכולה שלא להיסחף לקולות. כל החברים שלי כאן! אחד-אחד אני שומעת אותם. ואנחנו מה-זְ זה! מקהלה אמיתית אנחנו כאן. ואיך הוא מתקדם השיר… – כל בית והטעם שלו. כובש! זה אליקום עשה את העיבוד, ואנחנו נטועים בו בנאמנות כזו… מרתק, מרתק אותי השיר. אני לא מצליחה לשֹבוע אותו".
בפסקת הסיום ל"על הצ'יזבטרון / רשימה מדוברת" כתבה נעמי פולני:
"שירים הם פרקים קטנים בתולדות. הם מורשת. כששרים אותם שבים ומתעוררים טעמים ממוצאם: מהספור, מהאירוע, מאורחות הזמן, מניב-השפה השגור; מה ראוי במלאכה, בין אדם לאדם; דור לדור מה יביע… אם נוסטלגיה זה התרפקות משמימה, יִיחוּל עקשני לְמה ששוב לא יקום להיות – אז לי יש סתם געגוע תמים. לא לגבורות, לא למעשים (מה שהושג – יפה שהושג) למצוקות – מי יתגעגע! געגוע לקדחת??? אבל אני כן אתגעגע לָרוח שֹשָרְתָה, שנשבה פה, בקֶרב 'דור הקדחת'. אני כן מתגעגעת לרוח של אמון – כאשר עושים ומקיימים תוך הידברות. זוהי המורשת. היא שהתה פה. הרוח. ואני יודעת… רק "להושיט יד לגעת"… רק זאת – והיא פה. את המשב הזה מְחַזְקים בי השירים – אז בינתיים טוב לי לשיר אותם".
ונסיים בשיר השומרות ("שיר שומרות דגניה") שכתבו חיים חפר ואלכסנדר (סשה) ארגוב בביצוע נעמי פולני, מרגלית קניג, תמר עמיבר-רקח, אלכסנדרה קניג ושי מרום, בערב הצדעה לשיריו של חיים חפר שנערך בקיבוץ דגניה ב' בחג הסוכות של שנת תשע"ב (2012).
וטוב לה. טוב לה לשיר.
תגובות על כתבה זו