שלג נופל על תל אביב. צולם על ידי רודי ויסנשטין, ינואר, 1950. כל הזכויות שמורות לצלמניה פרי-אור
המוסך נולד מתוך הרגשה נמשכת, משותפת לרבות ולרבים, כי יש צורך בתיקון עמוק בסצנת הספרות בישראל, שחלקים מרכזיים ומבוססים בה לוקים בכוחנות, במחיקת נשים יוצרות, בהעדפת פרובוקציות, אלימות ומדנים על פני איכות, בצמצום נמשך של במות לשירה עכשווית ושל השיח על אודותיה. מתוך הצורך הזה ערכנו ב-2016 את פסטיבל 'תיקון' האלטרנטיבי לשירה, בארבעה מוקדים ברחבי הארץ, ומתוך הכרה בנחיצותה של אלטרנטיבה קבועה אנחנו מייסדות כעת את המוסך – מוסף מקוון דו-שבועי לשירה, לסיפורת, לביקורת ולמסה. המוסך ייערך על בסיס פתיחות, שוויון והומניזם, אתיקה המכירה בכך שמאחורי כל יצירה ניצבת נפש, ומעל לכול – התשוקה הפשוטה לספרות טובה.
(1) חָ'אן שִׁיח'וֹן היא עיר בסוריה, בנפת מערת א-נועמאן שבדרום מחוז אדלב. היא שוכנת על הכביש הראשי המקשר בין חאלב לחמה, חומס ודמשק. בשנת 2011 התגוררו בה כ-53,000 תושבים. ב-4 באפריל 2017 ספגה העיר מתקפה כימית במהלך מלחמת האזרחים הסורית.
(2) פונטיוס פילאטוסPontius Pilatus) ) היה נציב יהודה, לפחות בין השנים 26 ל- 36 לספירה. על פי הברית החדשה הוא שמסר את ישוע לצליבה.
(3) אֶלְעָזָר: על פי הברית החדשה, (יוחנן 11, 44-45) ישוע הקים את אלעזר המנוח לתחייה.
מוחמד בַּכְּרִיָּה, משורר ועיתונאי, נולד בעראבה שבגליל ומתגורר בירושלים. בעל תואר ראשון בשפה ובספרות ערבית ובתולדות התיאטרון מן האוניברסיטה העברית בירושלים. עסק בהוראת דרמה חינוכית בבתי ספר ערביים ובמרכזים תרבותיים, ובמשחק בתיאטרון ובקולנוע. זה שמונה-עשרה שנה הוא מגיש תוכניות אקטואליה וחדשות בקול ישראל בערבית. קובץ שיריו הראשון ״על הספסל השחוק״ ראה אור ב- 2015.
ד"ר נַבִּיל טַנּוּס, מרצה, מבקר ספרות ומתרגם בעל שם בשתי השפות, עברית וערבית, נולד ומתגורר במגאר שבגליל. בעל תואר ראשון בלשון עברית ובהיסטוריה ותואר שני במינהל החינוך מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ותואר שלישי בחינוך. עבד כמורה לעברית בבתי ספר ערביים וכיום מרצה לחינוך במכללה האקדמית הערבית לחינוך בחיפה. עד היום פירסם 14 ספרי לימוד עברית לבתי ספר על-יסודיים עם עאסם ח'ורי ומרואן פאעור וכ-50 מאמרים של ביקורת ספרות.
محمد بكرية
العشاءُ الأخير في "خان شيخون" (1)
نقلها إلى العبرية: د. نبيل طنوس
تَمهّلْ قليلًا وأخِّرْنِي أيُّها الموت،
هَبْني مِنْ لٌدنْكَ سُويعاتٍ منَ الوقت،
لا تَخفْ من الضوءِ في جبيني، ولا من فرحِ الحقلِ في عيوني، سأدخلُ في ملكوتِكَ بصمتٍ
بصمت،
لا نبيَّ سيشفعُ لي، ولا "بيلاطسُ" (2) سيدفعُكَ عنّي
فقط أمهِلْني قليًلا من الوقت،
لأرضعَ عشائي الأخيَر من ثدي أمّي الجاف،
حتى تُجفِّفَ جَدتي ما تبوَلْتُ في ملابسي من خوفِ الليل،
قليلا منَ الوقتِ , يا ليتك تسمعُني أيّها الموتُ،
يا ليت، يا ليت.
هذا صليبي سيرفعُه أبي عنْ جِسمٍي الضعيف
سأتبَعُه راضيًا كما المسيحِ إلى الجُلْجلةِ كما شِئْتَ.
انتظرْ قليلَا
لأودّعَ قطّتي، وألَمْلِمَ بقايا لُعبي من ساحةِ البيت.
لمْ ادّعّ أُلوهًة، ولم أطلبْ مُلْكًا وعرشًا،
لمْ أتمرّدْ على أحد، ولمْ أحرّضَ البلد،
لمْ أوقظْ "إلعازَر" من موتِه، لمْ أمشِ على البحيرةِ
لم أشأ بأورشليم مملكتي،
صغيرٌ أنا لا عهدَ لي بالتقيّ أو اللّعين،
لمَ إذا تعصرُ دمي من جسدي الفَتين؟
وشَى بيَ الإسخريوطي (3)
أدّعى أنّي إله قدْ دخلَ صهيونَ على جحشٍ إبن أتان،
فهيّجَ في نفسِك أيُّها الموتُ النارَ والبركان.
حين سمعَ شهيقي وزفيري، ظنَّ أنّي أحشدُ نفيري
لكنها زفرات أنفاسي، ماذا أفعلُ؟ ولها في النوم صوت،
أخِّرْني قليلًا أيُّها الموت
لأودّعَ إخوتي وأوصيهم بأعشاشِ العصافيرِ على زيتونتي
وانبعاثي نورًا وحياة في يومَ السبت،
ليتَكَ تؤخّرُني، لأتمّمَ وصيّتي، يا ليتَ، يا ليت.
إضاءات.
1. خان شيخون: منطقة سورية في ريف إدلب , استخدم بحق سكانها السلاح الكيماوي خلال المعارك في سوريا بين النظام والمعارضة عام 2017.
2. بيلاطس: بيلاطس البنطي, الحاكم الروماني لمقاطعة أيوديا أو اليهودية بين عامَي 26-36 ميلادي, وهو الذي أصدر الحكم بصلب المسيح.
3. الإسخريوطي: هو يهوذا سمعان الإسخريوطي, أحد تلاميذ المسيح الإثني عشر, هو الذي خان المسيح ووشى به للكهنة اليهود مقابل قطع الفضة, بعد ذلك ندم على فعلته وانتحر.
محمد بكريّة, من مواليد في مدينة عرّابة البطّوف في الجليل ويعيش في القدس. يحمل اللقب الأول في اللغة العربية وأدب المسرح من الجامعة العبريّة في القدس. عمل في تدريس الدراما التربويّة في عدد من المدارس العربيّة والمراكز الثقافيّة. عمل في المسرح كممثل وفي مجال السينما. يعمل منذ ثمانية عشر عامًا في صوت اسرائيل بالعربيّة كمقدّم للبرامج الإخباريّة والفكريّة والحواريّة. أصدر ديوانَه الأول بعنوان "على المقعد المُهتَرِئ", 2015.
د. نبيل طنوس محاضر، ناقد أدبي ومترجم. من مواليد قرية المغار في الجليل ويعيش فيها. يحمل اللقب الأول باللغة العبرية والتاريخ واللقب الثاني بالإدارة التربوية من الجامعة العبرية في القدس واللقب الثالث بالتربية. عمل بتدريس اللغة العبرية لسنوات عديدة في المدارس الثانوية العربية ويعمل اليوم محاضرا للتربية في الكلية الأكاديمية العربية للتربية في حيفا. له مع زملائه الأُستاذ عاصم خوري والأُستاذ مروان فاعور 14 كتابا لتدريس اللغة العبرية ونشر حوالي 50 بحثا في النقد الأدبي والتربية. هو مترجم معروف باللغتين العربية والعبرية.
ריקוד עם האופל. קריאה ב"פרקי מכונות" מאת סלין אסייג.
"כמו אלת ספרות פגנית, מגדירה הגיבורה בעצם היותה את מלאכת הכתיבה. נדמה כאילו היא עומדת במרכז, ללא תנועה, ובלאות מתמשכת וכבדות אברים היא מחוללת ספר היוצר יופי יותר מאשר מגולל נרטיב שבמרכזו גיבורה." מאת דורית שילה
Women's Factory War work at Slough Training Centre, England, UK, 1941
מאת דורית שילה
"פרקי מכונות" מאת סלין אסייג הוא ספר שצריך לדרוש את מקומו, להיחלץ מגורל שאולי נקבע בשבילו מראש. כבר בגב הספר משתלטת נוכחותו המרשימה של ספר הביכורים "צעקה הפוכה" שכתבה ופירסמה אסייג לפני שנים אחדות, אשר דיבר אל לבם של רבים וצד את עינה של הביקורת. מתוך ארבע הפסקאות שעל גב העטיפה, שלוש מתייחסות אל הספר הראשון; כאח גדול שחוסה על אחיו הקטן, ומציע לקורא, באקט נפוטיסטי כמעט – להתייחס בזכותו גם אל השני.
אבל לספר "פרקי מכונות" מגיע המקום שלו, בייחוד לאור העובדה כי מדובר במקום כל כך מובהק שאין לטעות בו. ומדוע מובהק? מפני שבמרכזו לא עומדת עלילה עשירה או ציר זמן ברור, ודמותה של הגיבורה אינה נטוות על ידי מילים ומשפטים שחוברו זה לזה כמעשה כתיבה רגיל, אלא כמו אלת ספרות פגנית מגדירה הגיבורה בעצם היותה את מלאכת הכתיבה. נדמה כאילו היא עומדת במרכז, ללא תנועה, ובלאות מתמשכת וכבדות אברים היא מחוללת ספר המייצר יופי יותר מאשר שהוא מגולל נרטיב שבמרכזו גיבורה.
אפשר להשתדל ולשטוח כאן את קווי העלילה המרכזיים, על אף שחלקם בספר הוא די מינורי. למשל – אפשר לספר שבמרכז הספר "פרקי מכונות" ניצבת גיבורה נטולת שם שעובדת במפעל לייצור חלקי מתכת, ואין ספק שהיא מקצועית מאוד בעבודתה; היא יודעת להעביר דוגמאות חיתוך מהמחשב למכונה והיא יודעת איך לטפל בחומר. היא יודעת גם מה זאת עייפות החומר ועושה בידע הזה שימוש להתמקצעות בעבודתה ואף משליכה את חוקי עייפות החומר על אנשים, ובכלולתם היא עצמה.
אנחנו יודעים שיש לה איש וילדה ומערכות יחסים פשוטות מאוד, מינימאליות מאוד, עם עמיתים לעבודה, והאינטראקציה המשפחתית שלה היא בחזקת בלתי קיימת. בן הזוג מכונה "הוא", ובתה – "הילדה". התמזל מזלה של הקטנה שיש בכינוי שלה משהו מן המתוק והנעים הטמונים במילה "ילדה": "בשש השעון מצלצל, היא קמה להכין קפה. הוא מתעורר. היא מושיבה את הילדה מול הטלוויזיה. הם יוצאים לחדר המדרגות לעשן." בעמיתיה היא בעיקר מתבוננת, לעיתים מקשיבה, אך מתקשרת איתם רק מעט מאוד: "היא לא יודעת על מה היא יכולה לדבר איתם והיא לא מצליחה לנהל איתם שיחות ארוכות.
יאנה, איפה את גרה, היא שואלת.
באשדוד, יאנה עונה.
ואיך את מגיעה
סאשה באוטו.
היא רושמת בפנקס יאנה, סאשה, קלש."
כתיבת הסטקאטו הזאת, המשפטים הקצרים, המזכירים מאוד תפקוד של מכונה, נעלמים כלא היו בחלקים בהם הספר זונח את האינטראקציות עם בני האדם, עם העולם החיצון, לטובת הפְּנים. אסייג אינה מציבה גבולות כאשר היא כותבת את אשר מתחולל בראשה של הגיבורה. המידע היבש והנימה המרוחקת לפרקים מתחלפים בכתיבה מפוארת שקשה למצוא דומה לה בין הכותבות והכותבים בישראל היום. פסקה רודפת פסקה כמו בתחרות יופי, ואין זה משנה שאין תכלית סיפורית כי התוצאה מעוררת השתאות. לא אחת עצרתי את הקריאה ושאלתי את עצמי 'מה קראתי עכשיו?', ורק לאחר קריאה חוזרת של הפרק הבנתי שקראתי יצירת אמנות מדויקת. מבחינה זאת זה ספר מודרני מאוד כי יש לו אידיאולוגיה, יש לו אג'נדה שעיקרה יצירת יופי. הוא לא מחפש להתחכם, לפרוץ גבולות, לערבב ז'אנרים. זה טקסט שמחפש את השקט שלו כדי לצמוח ולהתפתח, לשלב את האָמנות באוּמנות. כתיבה היא מלאכה המצריכה מיומנות, נסיון וריכוז, כמו לתפעל מכונה שכבר הורידה לשלושה פועלים אצבעות, אבל שהתוצר שלה אינו רק לוח מתכת שימושי אלא משהו שמצליח להלך קסם על המתבונן בו.
לקראת אמצע הספר, המשיכה של הגיבורה אל המילים ואל הכתיבה באה לידי ביטוי קונקרטי והיא מצטרפת לסדנת כתיבה. נדמה כאילו אסייג החליטה לתת לכתיבה מימד מוחשי, להוציא אותה מסְפֶרות אמורפיות ולהלביש אותה בתלבושת של סדנת כתיבה. זה קצת מוזר לעקוב אחרי "הכתיבה" הולכת לסדנת כתיבה. על אף שהגיבורה אינה מתמידה, סיפוריה הנכתבים שם משתלבים בסיפור המסגרת ומתמזגים בו. מעתה קשה להפריד ביניהם. מעניין לראות שכשמתחילה סדנת הכתיבה גם העלילה מתחילה לנוע, הגיבורה עלומת השם נשלפת זמנית מהפסיביות החיצונית העוטפת אותה ונראה שעומד לקרות לה משהו החורג מן הרוטינה הרגילה של יקיצה בבוקר, הליכה לעבודה, טיפול בילדה ותשוקה להעביר לכתב כל רגע ורגע נתון בחיים. אך בסופו של דבר הציפיה הזו מתבדה, והקורא מבין שאין באמת ציר זמן ממשי בספר הזה. על אף הישנותם של רגעי היזכרות פרוסטיאניים של הגיבורה ("היא נזכרת בנסורת עץ מתפזרת מהחריץ שעושה המכונה שהאבא שלה מחזיק"), על אף קפיצות קטנות לעתיד ("היא תדבר איתו יותר מאשר עם האחרים ותרגיש שיש לו רגשות טובים אליה"), וחרף העובדה שאנחנו יודעים שהגיבורה עובדת במפעל לחיתוך מתכות כבר חמש שנים – בסוף הספר מגלה הקורא שהוא והגיבורה נמצאים בדיוק באותה הנקודה שבה התחיל הספר; במקום שבו הכתיבה היא המרכז, הציר שסביבו נע הטקסט אינו ציר זמן לינארי. הספר מתגלה כעל זמני, והציר המרכזי שבו אינו ציר הזמן, אלא התודעה הדינמית של הגיבורה היוצאת לטיולי כוכב – קדימה, אחורה ולצדדים, רק כדי לשוב תמיד אל אותו המקום – שהוא היא עצמה ולאו דווקא ההווה.
"הרעיונות רצים בראשה כמו מכוניות באיילון", מתארת אסייג את גיבורת סיפורה, " היא לא תצליח לזכור את כולם". ואכן נראה שהצורך לזכור ולכתוב את כל הרגעים שבעולם אוחז בגיבורה ולא מרפה. היא מביטה ומסמנת את כל המחשבות הקטנות שחולפות בדרך כלל בראשינו ושאיננו טורחים להתעכב עליהן. היא רוצה לתת להן מעמד קבע. היא רוצה שהכתיבה העתידית שלה לא תפספס אף שבריר של מחשבה, אירעית ככל שתהיה, ותקבע את מעמדתה כמחשבה ראויה.
העמדה הזאת של הגיבורה של אסייג ביחס למילים ומחשבות מעלה הרהורים לא מעטים על מהותה של הכתיבה. האם כל רגע נתון ראוי לתיאור ספרותי? היכן נמתח הגבול בין מלל משתפך לתיאור נחוץ? במקרה של הספר הזה השאלות אכן נשאלות אך תשובה להן אחת. זה לגיטימי כאשר יודעים כיצד לעשות זאת, כאשר מצליחים להחזיק פסקה שיש בה קצב, סדר, נשימה סדורה ומשנה אסתטית. אין לטעות: להבדיל מספרים אחרים שאינם ידועים בעלילתם המסועפת, "פרקי מכונות" אינו בשום אופן ספר אווירה ריקני. הוא אינו מסתפק ביופי נבוב או בתיאורים מניפולטיביים שיודעים כיצד ללחוץ לקורא על בלוטת הרגש. "פרקי מכונות" הוא בבחינת יצירת עומק שעושה שימוש בשפה צלולה ומזוככת על מנת לספר את סיפורן של הדמויות הסובבות את המתחולל בראשה של הגיבורה. לכולן סיפור אפל, כולן מפלרטטות עם הקושי, עם ההישרדות, עם המוות, עם יצר הרצח, עם המונוטוניות. כולן נכנעות למכונה הגדולה שהיא החיים. שריפות מתלקחות, מחלות מכלות, העבודה מכרסמת, ילדים מתים, הורים מתנכרים לצאציהם, הכל נוכח והכל מתואר באותו דיוק ויופי שבו מתוארות סצינות ילדות נוסטלגיות. אסייג אינה חוששת לערבב את הריקבון באסתטיקה, ולא זאת בלבד: היא אף מבקשת למצוא את האסתטיקה שבריקבון. לא מדובר כאן במלנכוליה ניו-אייג'ית חלולה. זהו ספר שהוא ריקוד אמיתי, ריקוד אמנותי, גם עם האופל.
את השיר הזה קראתי לראשונה לפני כ-25 שנה באנתולוגיית שירה שתרגם עודד פלד, "אני שומע את אמריקה שרה", ובו מבחר משובח מהשירה האמריקאית המודרנית. הוא חבט בי, השיר, זו הייתה הפיכה רגשית, הקריאה שלו. מאז, במהלך השנים, חזרתי אליו ובכל פעם הוא קיבל דמות אחרת, אקטואלית. אפשר בנקל לקשר אותו גם היום לסיפורים המחרידים המתקיפים אותנו תדיר מהחדשות, אבל גדולתו היא האוניברסליות שלו, הכלים החדים הפואטיים של ריץ', היכולת לקעקע בנו את הקורבן והמקרבן, שני מקרבנים, האנס והשוטר. האחרון הפך בהינף פשע ממי שהיה שכן לתליין. שני סרטונים מעניינים מצאתי לשיר הזה: הראשון, וידאו -סטילס, תמונות מתחלפות של רישומי סצינות, כפי שראינו בעבר בסרטי משטרה עם אלמנטים מונפשים. הקו פשוט ודק, הציור כמעט נאיבי, ודווקא התכונות האלו תורמות לעוצמת הטקסט.
אדריאן ריץ' נולדה בשנת 1929 בבולטימור לאם נוצרייה ולאב יהודי. ריץ' היא אחת המשוררות האמריקניות החשובות ומן הפעילות הבולטות של הפמיניזם בתרבות המערבית. בשירתה היא מבטאת מחאה עזה כנגד החברה האמריקנית ועוסקת בבעיות זהות אנושית ונשית, באהבה ובזוגיות. ריץ' נמנתה עם דובריה המרכזיים של המחאה נגד מלחמת וייטנאם בשנות השישים, והיא מפגינה בשירתה ובפעילותה את מחויבותה לפוליטיקה רדיקלית ולנושאים הקשורים למעמד האישה. בשנת הלימודים האחרונה שלה במכללת רדקליף הופיעה קובץ שיריה הראשון בסדרת אוניברסיטת ייל למשוררים צעירים, והמשורר הנודע ו.ה. אודן כתב לו הקדמה. ב-1986 היא הפכה לפרופסור באוניברסיטת סטנפורד. ריץ' פרסמה כשלושים ספרי שירה ומסות וזכתה בפרסים רבים. בין ספריה: "שינוי עולם" [1951]; "חותכי היהלומים" [1955]; "צרכי חיים" [1966]; "שירים נבחרים" [1967]; "עלונים" [1969]; "הרצון להשתנות" [1971]; "צלילה אל החורבות" [1973]; "החלום על שפה משותפת" [1978]; "כוחו של הזמן" [1989]. מבחר מקיף ומייצג של שיריה הופיע בעברית, "דם הוא רעל קדוש," בתרגומו של גיורא לשם.
בסרטון השני לשיר הזה, מצולם נער בשם ברנדון קנוג, יושב בחדרו הטיפוסי, מיטת נוער, אי סדר מסוים, וקורא אותו בעל פה, בזעם ורגש משכנעים.
ובגלל שאתם די נחמדים, מצורף שיר נוסף של ריץ' בתרגומו העילאי של עודד פלד.
