סיפור חדש של תמר מרין: אוכל, אהבה וחטאים בשבעה של אמא של מ'

"'איך שטיפלת בה. איזו מסירות, איזו אהבה, היא הייתה ברת מזל שהיה לה אותך בחודשים האחרונים שלה." "בת מזל, לא ברת מזל," צקצקה אישה שישבה בצדו השני של השולחן."

Two Women, Paul Gauguin, 1901 or 1902, The Walter H. and Leonore Annenberg Collection, Gift of Walter H. and Leonore Annenberg, 1997, Bequest of Walter H. Annenberg, 2002

שבעה.

מאת: תמר מרין

אחר הצהריים התקבלה מר' ההודעה: אמא של מ' מתה.
אחר כך, בזו אחר זו, הגיעו הודעות נוספות:
הלוויה מחר בצהריים
השבעה תתחיל ביום שאחר כך
כל יום מעשר בבוקר עד עשר בלילה
בנאות אפקה
נשמח אם תבואו.

עניתי לר' ללא שיהוי. כתבתי שאני מצטערת, כל כך מצטערת לשמוע. ר' אינה מ', ולא כלפיה יש להפנות את הבעת הצער ובכל זאת כתבתי לה. בנסיבות האלה, אמרתי לעצמי, אי אפשר לפלוש באופן לא קרוא אל פרטיותה של מ', וגם הודעת טקסט עשויה להצטייר כפלישה. אחר כך הוספתי: נבוא מחר. ואל תשכחי למסור למ' כמה אני מצטערת.
היא ענתה: אל תדאגי, אני לא אשכח.

ביום למחרת ר' שלחה הוראות הגעה באוטובוס וגם הוסיפה תזכורת: ותעשי לי טובה, תנסי לא לפלוט בטעות משהו על כל העניין עם אבא של מ'. הם מאוד רגישים לזה שם עכשיו. העניין עם אבא של מ', שדרן טלוויזיה מוכר, היה קשור בחיים הכפולים שניהל במשך חמש-עשרה שנה עם אישה אחרת, שעבדה איתו ברשות השידור, ושממנה היה לו גם ילד שהוסתר ממ' ומאחיה במשך שנים עד שיום בהיר אחד, כשמ' היתה תלמידת תיכון, הופיע על מפתן ביתם. הסיפור שעבר במשפחתה של מ' הוא שאמא של מ' פתחה לילד, שהיה אז בן עשר, את הדלת, הושיבה אותו במטבח וכיבדה אותו בבורקסים תוצרת בית כפי שהייתה מכבדת את כל חבריהם הרבים. אחר כך האזינה בשקט לסיפורו, בלי לנסות להתחמק ממנו או להדוף אותו מעליה כפי שהיו עושות אולי נשים אחרות. מ' ואחיה לא ידעו מה בדיוק סיפרה לבעלה על הפגישה, האם כל זה הוביל למשבר בנישואיהם ומה הוסכם ביניהם לאחר מכן, אבל הרומן שניהל אביה של מ' עם אמו של הילד נמשך גם בשנים הבאות. רק כשאמא של מ' חלתה, שנים רבות מאוחר יותר, אביה של מ' חתך בבת אחת את הקשרים עם האישה האחרת והתמסר לטיפול באשתו הגוססת כאילו היה אחות רחמנייה.

כשהגענו לווילה בנאות אפקה בשעות הצהריים החום כבר היה כבד מנשוא. דלת הכניסה הייתה סגורה ולמשך כמה שניות עמדנו מולה ולא ידענו מה לעשות עכשיו. "אולי אנחנו צריכים לחכות שמישהו יצא ויפתח לנו," אמר יובל ואני אמרתי, "מה פתאום, בוא נצלצל בפעמון." יובל נרתע מעט לאחור ואמר, "לא נראה לי שזה מנומס," ובאותו רגע נפתחה הדלת ומ' עמדה בפתח. מאחוריה התגלתה המולה רבה, אורחים עמדו ושוחחו זה עם זה, נושאים צלחות מלאות פירות ועוגות, וילדים התרוצצו ברחבי הסלון והמטבח. "תודה שבאתם, יקרים." אמרה מ' והושיטה אלינו את זרועותיה. אוויר המזגן הקריר אפף אותה, ומיהרתי אל זרועותיה המושטות, שידבק גם בי. יובל שאל: "את מחזיקה מעמד?" והיא ענתה: "כן, זה היה צפוי." רציתי לשאול כמה זמן זה היה צפוי ואם אפשר בכלל לצפות משהו כזה, אבל אחת האורחות, שידה הייתה נתונה בידה של ילדה קטנה שמשכה אותה בכוח, פנתה אל מ' בקול בוכים: "רק תגידי לי איפה השירותים, מתוקה, הילדה משגעת אותי." "זה בקומה העליונה, בואו, אני אלווה אתכן, ממילא שכחתי שם כמה דברים," ענתה לה מ' וסימנה לנו בתנועת יד להתקדם בלעדיה אל תוך הבית.

בסלון זיהיתי מייד את אביה, השדרן המפורסם, שישב על ספת עור כשהוא שרוי בעיצומו של מונולוג על אשתו המנוחה. "היא הייתה מלאך. פשוט מלאך," סיפר בעיניים אדומות מדמעות. אישה בת גילו ישבה בסמוך אליו והניחה יד מנחמת על גבו, "גם אתה היית מלאך, איצ'ה. איך שטיפלת בה. איזו מסירות, איזו אהבה, היא היתה ברת מזל שהיה לה אותך בחודשים האחרונים שלה." "בת מזל, לא ברת מזל," צקצקה אישה אחרת, שישבה בצדו השני של השולחן, אבל אביה של מ' מיהר להסות את שתיהן. פניו הדומעים התבהרו בבת אחת. הבטתי בפנים המוכרים לי כל כך ממסך הטלוויזיה, עדיין נאים ומרשימים להפתיע. "אני נולדתי מחדש בחודשים האלה שטיפלתי בה," הכריז וקולו התרומם והדהד בכל רחבי החדר. "בזכותה פתאום הבנתי כל כך הרבה, כל כך הרבה דברים, שלא ראיתי קודם. הבנתי כמה הכול מורכב כל כך. כמה שאין שחור ולבן בחיים האלה, וכל דבר, כל דבר שאנחנו עושים הוא חלק מהשיעור שאנחנו צרכים ללמוד, ואיזה שיעור שאני למדתי בזכותה, איזה שיעור. שיעור על נתינה, ועל סליחה, ועל אהבה. פשוט אהבה." האורחים שסבבו אותו הנידו בראשיהם בהסכמה. "כמה אהבה הייתה באישה הזאת," חזר מישהו, "כמה אהבה." אישה בעלת שיער מאפיר, שעמדה בסמוך אלינו, נתנה בידי את תמונתה של המנוחה, שעברה בין הנוכחים. הבטתי בפניה המאורכים, העגמומיים, של האישה שבתמונה, דומים כל כך לפניה של מ'. אחר כך העברתי אותה הלאה.

מ', שחזרה לסלון בינתיים, התקרבה אלינו. "בואו לחצר," אמרה. "ר' כבר שם, עם כמה חברים שלנו." התקדמנו לעבר דלת הזזה מזכוכית. מ' פתחה אותה באבחה אחת והחום הלם בפנינו. נכנסנו לחצר מדושאת, שבחלקה המרוחק, הקרוב לגדר, עמדה בריכה גדולה שבתוכה השתכשכו ילדים והשפריצו מים זה על זה. באזור הקרוב יותר לדלת הזכוכית ניצב שולחן פלסטיק גדול שעליו הונחו מיחם, עוגות ודברי מאפה ומצדו ישבה ר' בחברת כמה מחבריהן של מ' ור'. כשמ' ואנחנו נכנסנו לחצר ר' התרוממה לקראתנו בחיוך רחב. "תכירו, אלה עדן ויובל, חברים שלנו", הודיעה. שיערה האדמוני, הפזור בדרך כלל ומשווה לה מראה פראי, היה אסוף פתאום וגרם לה להיראות מעט נוקשה וצפודה.

"שמענו הרבה עליכם. נעים להכיר סוף סוף," אמרה בחורה בעלת שיער שחור ושפתיים משוחות בשפתון אדום, שישבה לצד בחור גבוה לבוש שחור. בצלחת שלפניה עמדו שיירי עוגת שוקולד ופיה האדום היה מלא עדיין בגושי השוקולד הכהים כשפתחה אותו כדי לפנות לר'. "מה יהיה?" גיחכה, "היית חייבת להכין את העוגה שאני הכי אוהבת בעולם?" גם הילדים שהתרוצצו בחצר וצרחו היו מרוחים בכתמי שוקולד. "רותי מתלוננת שהם לא מפסיקים לאכול מהעוגה, אולי תעבירי אותה למטבח או משהו? אני לא מסוגלת להתמודד עם זה עכשיו, מותק," אמרה מ' לר' ור' אמרה, "אל תדאגי, ממי, אני אטפל בזה. את יכולה לחזור לאורחים של אבא שלך בסלון." לאחר שמ' חזרה שוב לסלון ר' שאלה אותנו: "הסתדרתם עם האוטובוס?" "כן," אמר יובל. "לא הייתה שום בעיה."

"אנחנו אוהבים לנסוע באוטובוסים," אמרה הבחורה שלעסה קודם את העוגה. "זה מרגיע אותנו."
"כן, ," אישר הבחור הגבוה בשחור. "זה נותן זמן להיות קצת ביחד, בתוך ההמולה של היומיום."
ר' צחקה, "להיות יחד בתוך ההמולה של היומיום, זה יפה." אמרה. "אתם לא יודעים כמה אני מחכה שגם אנחנו נחזור לזה, פשוט להיות קצת ביחד בשקט, כשייגמר כל הבלגן של השבעה והיא תירגע קצת." פניה נפנו לרגע אל הסלון כדי להורות על מ' שהתרוצצה שם, בין המבקרים. אחר כך חזרה אלינו.
"מישהו רוצה קפה?" שאלה.

"לא תודה, אני מסודרת," אמרתי, "חם מדיי לקפה."
הבחורה בעלת השפתיים האדומות אמרה, "בשבילי אף פעם לא חם מדיי לקפה," וכולם צחקו. היא פרסה לעצמה פרוסה נוספת מעוגת השוקולד. "תוכלי לפרוס אחת גם לי?" יובל שאל אותה, "אבל ממש קטנה." "איזו שאלה!" אמרה בצחוק, "אני תמיד שמחה למצוא חוטאים נוספים חוץ ממני." "העוגה הזאת לא כזאת מושחתת כמו שהיא נראית, תאמינו לי," אמרה ר' וצחקה. "עשיתי אותה עם סוכר חום ועם חמאת קוקוס." "איך את תמיד חושבת על הבריאות של כולם, את אלופה, זה מה שאת!" הכריזה הבחורה אדומת השפתיים ושלחה לר' נשיקה באוויר. ר' הרימה את זרועה וקימצה את כף ידה לאגרוף כדי לתפוש את הנשיקה. אחר כך הצמידה את האגרוף ללבה, "אין כמוך, אלופה את בעצמך," אמרה והמשיכה למזוג את הקפה לספלים. "אולי תנוחי קצת כבר?" שאלה את ר' אישה שהגיעה מכיוון הבריכה בעקבותיו של תינוק נוטף מים שהתרוצץ סביב. "עבדת מספיק קשה. כולנו יודעים שאת זו שהכינה את כל האוכל ודאגה להכול, אל תנסי אפילו להצטנע." "שטויות, גם האחים של מ' הכינו המון דברים," אמרה ר'.

הסלון, שנראה דרך דלתות הזכוכית, המשיך והתמלא מבקרים. מ' הלכה וסבה ביניהם, לוחצת ידיים, חלק מהאנשים חיבקו אותה. זיהיתי ביניהם פרצופים מוכרים יותר ומוכרים פחות, ממסך הטלוויזיה, אולי ממערכות עיתונים שעבדתי בהם בעבר. גם אביה של מ', שדרן הטלוויזיה, התרומם בינתיים מהספה ועכשיו עמד לצדה, לוחץ ידיים ונענה לחיבוקים. קומתו הגבוהה התבלטה ליד קומתה השחה פתאום. פניה הנפולים הוסבו לרגע אל דלתות הזכוכית ונתלו בהן, כאילו לא ראו אותנו בעָדן. עיניה הבוהות הזכירו לי שוב את עיניה של האישה שתמונתה עברה קודם בין האורחים. אחר כך הסבתי את פניי מהן.
"כדאי שנלך," אמרתי ליובל.

"כל כך מוקדם?" שאלה ר' וקמה במהירות כדי ללוות אותנו לדלת.
"כן," אמרתי. "אנחנו צריכים להוציא את הילדים מהגן."

בדרך חזרה, הבטתי דרך חלון האוטובוס בשורת הווילות המפוארות שניצבו זו לצד זו ביציאה מהשכונה. חלקן כבר החלו להתיישן והצבע שעל קירותיהן החיצוניים התקלף לגמרי או שהאבנים המסותתות שריצפו את החזית שלהן החלו להישחק, ובכל זאת עמדו זו לצד זו באיזו שלווה נינוחה כאומרות, שום דבר לא יזיז אותנו מכאן. אחר כך החריד אותי צליל ההודעה שהתקבלה בטלפון הסלולארי.

כן, כתבתי לר'. אני אגיע יותר מאוחר.

_ _ _ _ _ _

 

בחסות החשיכה נראתה ר' שונָה לגמרי. שערה האדמוני היה שוב ארוך ופרוע. עיניה זהרו. ובכל זאת, היא הייתה מודאגת. מ' נשארה לישון אצל אביה בווילה בנאות אפקה כך שהשטח נקי, אבל עם מ' אי אפשר לדעת, היא יכולה לריב עם אבא שלה פתאום ולחזור הביתה באמצע הלילה בלי הודעה מוקדמת. "לא נראה לי שהיא תריב עם אבא שלה בזמן השבעה," אמרתי והמלים שעזבו את פי נשמעו בבת אחת שקריות ולא משכנעות. גם ר' נראתה כמי שאינה משתכנעת. למשך כמה דקות מבטה נתלה באימה בדלת דירתן כאילו שבכל רגע הייתה עלולה להיפתח.

"אולי פשוט תנעלי אותה ותשאירי את המפתח בפנים," אמרתי ור' נענתה מייד והלכה אל הדלת כדי לסובב את המפתח ולהשאיר אותו בתוך המנעול. "זה לפחות ייתן לנו קצת זמן להתארגן במקרה שהיא תגיע," אמרה. אחר כך משכה אותי אליה. "בואי הנה," אמרה. "התגעגעתי אלייך." זרועותיה הקיפו את צווארי כשהתרוממה, קלות, על קצות אצבעותיה, כדי שתוכל להצמיד את שפתיה אל פניי, אבל לאחר כמה שניות הרפתה ממני בבת אחת ונרתעה לאחור. "איך יכולת לשבת שם בלי להגיד כלום?!" התפרצה פתאום. "את רוצה שכולם יחשדו?"

"אני מצטערת," אמרתי.
"כן, תמיד את מצטערת," אמרה והדפה אותי אל הספה. "אני לא יכולה לעשות את זה במיטה שלנו. את מבינה את זה נכון?"
"כן," אמרתי. "אני מבינה."

על הספה, ר' העבירה את ידה באיטיות על פניי ובמורד הסנטר, עד שהשאירה אותה, להרף עין, על הצוואר. חשבתי, היא יכולה לחנוק אותי, אם רק תרצה. "את לא אוהבת אותי בכלל," אמרה. אחר כך נשכבה מעליי וכבשה את ראשה בכתפי. "את זונה." אמרה. "את פשוט זונה."
"כן." אמרתי לה.
"אני לא אוכל לעזוב אותך לעולם." אמרה. "רק את תוכלי לעזוב אותי. ואם זה יקרה אני אמות." היא השתתקה בבת אחת ואז הוסיפה. "אני לא אומרת את זה סתם, שתדעי לך. אני באמת אמות."
"את לא תמותי כל כך מהר." אמרתי.

אחר כך ישבנו במרפסת של מ' ור' ועישנו סיגריות. "הסיגריות האלה יגמרו אותי," אמרה ר', "ידעתי שזה מה שיקרה לי אם אסתבך איתך," הוסיפה בלי להביט בי. עיניה השקיפו דרך המרפסת הפתוחה על הרחוב. בשעה הזאת גם הרחובות בשכונת מגורינו ריקים מאדם ובכל זאת כאן אין דממה מוחלטת. זאת תל-אביב, לא שכונת וילות יוקרתית, ובכמה מהמרפסות עדיין דולק האור, וקולות צחוק וצעקות מתערבבים זה בזה, וריח של סמים קלים נישא באוויר, חריף ורקבובי. הבטתי בעיניה הזוהרות, הפראיות, של ר', בטבעות העשן המתפוגגות להן דרך פיה אל הרחוב. בחור שיצא לטיול לילי עם כלבו הביט בסקרנות אל תוך המרפסת. נסוגותי לאחור בבהלה אבל ר' לא השגיחה בו. עיניה התערפלו אל מול טבעות העשן שהפריחה אל הרחוב.

"עכשיו את כבר לא מפחדת שמ' תחזור?" שאלתי.
"לא, בשעה הזו היא בטח כבר הלכה לישון."

חשבתי על ראשה השח של מ' העומדת לצד אביה, שדרן הטלוויזיה יפה התואר. על כתפיה השמוטות לעומתו ועל עיניה הבוהות דרך דלתות הזכוכית בלי לראות אותנו. "את יודעת," אמרתי לר', "אולי האישה ההיא, זה מה שבאמת הרג את אמא של מ'."

ר' נפנתה אליי בבת אחת, עיניה הירוקות נפערו, פניה רשפו אש. "מה אמרת?" שאלה.
"אמרתי שאני חושבת שאולי, בדיעבד, הסיפור הזה של אבא שלה עם האישה האחרת, זה מה שבאמת הרג את אמא של מ'."

ר' הוסיפה להביט בי, עיניה הצטמצמו לעומתי. "זה מאוד שטחי, מאוד פשטני מצדך להגיד דבר כזה, את יודעת, עדן? מה את יודעת בכלל על חיים של אנשים אחרים שאת מרשה לעצמך לקבוע דברים כאלה? לפעמים החיים מורכבים, לא הכול זה אשמים ונאשמים, פושעים וקורבנות כמו בסיפורים שלך."

"את צודקת, אני מצטערת, לא התכוונתי להעביר ביקורת." אמרתי. "רוצָה לחזור לספה?"

במרפסות שבדירות מולנו כבר כבו כל האורות. חשבתי על הנסיעה באוטובוס בדרך בחזרה מנאות אפקה לתל-אביב, על הווילות שראינו בדרך ועל יובל, על עיניו האדומות כשאמר לי, "אני לא יכול להמשיך יותר ככה, עדן." "אני יודעת," אמרתי לו, ובכל זאת, לא תמיד הידיעה מתרחשת ברגע הנכון. תהיתי אם עכשיו הגיע הרגע הנכון. יש אנשים שאף פעם לא יודעים מהו הרגע הנכון ולפעמים מגיע הרגע הנכון ובכל זאת אינך רוצה לדעת. תהיתי אם כשאחזור הביתה גם במרפסת שלנו עדיין ידלק האור או שיובל כבר כיבה אותו, ואם עיניו יהיו אדומות כמו שהיו בבוקר, או שאולי גם הרגע ההוא חלף לו.

"אי אפשר להמשיך לחיות ככה יותר," אמרתי.

.

תמר מרין היא סופרת וחוקרת ספרות. ספרה "ילדים" (ידיעות ספרים) זכה בפרס שרת התרבות ובפרס קוגל. הסיפור "שבעה" עתיד להופיע בתוך קובץ סיפורים ונובלות שיראה אור ב-2018.

 

רוצים לדעת מתי יוצא גיליון חדש? הירשמו לניוזלטר, והמוסך כבר יבוא אליכם!

תוכן עניינים – גיליון מס' 8


      
      
      

 

לגיליונות הקודמים:

המוסך: גיליון מס' 7

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 6

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 5

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 4

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

ריקוד עם האופל. קריאה ב"פרקי מכונות" מאת סלין אסייג.

"כמו אלת ספרות פגנית, מגדירה הגיבורה בעצם היותה את מלאכת הכתיבה. נדמה כאילו היא עומדת במרכז, ללא תנועה, ובלאות מתמשכת וכבדות אברים היא מחוללת ספר היוצר יופי יותר מאשר מגולל נרטיב שבמרכזו גיבורה." מאת דורית שילה

Women's Factory War work at Slough Training Centre, England, UK, 1941

מאת דורית שילה

"פרקי מכונות" מאת סלין אסייג הוא ספר שצריך לדרוש את מקומו, להיחלץ מגורל שאולי נקבע בשבילו מראש. כבר בגב הספר משתלטת נוכחותו המרשימה של ספר הביכורים "צעקה הפוכה" שכתבה ופירסמה אסייג לפני שנים אחדות, אשר דיבר אל לבם של רבים וצד את עינה של הביקורת. מתוך ארבע הפסקאות שעל גב העטיפה, שלוש מתייחסות אל הספר הראשון; כאח גדול שחוסה על אחיו הקטן, ומציע לקורא, באקט נפוטיסטי כמעט – להתייחס בזכותו גם אל השני.

אבל לספר "פרקי מכונות" מגיע המקום שלו, בייחוד לאור העובדה כי מדובר במקום כל כך מובהק שאין לטעות בו. ומדוע מובהק? מפני שבמרכזו לא עומדת עלילה עשירה או ציר זמן ברור, ודמותה של הגיבורה אינה נטוות על ידי מילים ומשפטים שחוברו זה לזה כמעשה כתיבה רגיל, אלא כמו אלת ספרות פגנית מגדירה הגיבורה בעצם היותה את מלאכת הכתיבה. נדמה כאילו היא עומדת במרכז, ללא תנועה, ובלאות מתמשכת וכבדות אברים היא מחוללת ספר המייצר יופי יותר מאשר שהוא מגולל נרטיב שבמרכזו גיבורה.

אפשר להשתדל ולשטוח כאן את קווי העלילה המרכזיים, על אף שחלקם בספר הוא די מינורי. למשל – אפשר לספר שבמרכז הספר "פרקי מכונות" ניצבת גיבורה נטולת שם שעובדת במפעל לייצור חלקי מתכת, ואין ספק שהיא מקצועית מאוד בעבודתה; היא יודעת להעביר דוגמאות חיתוך מהמחשב למכונה והיא יודעת איך לטפל בחומר. היא יודעת גם מה זאת עייפות החומר ועושה בידע הזה שימוש להתמקצעות בעבודתה ואף משליכה את חוקי עייפות החומר על אנשים, ובכלולתם היא עצמה.

אנחנו יודעים שיש לה איש וילדה ומערכות יחסים פשוטות מאוד, מינימאליות מאוד, עם עמיתים לעבודה, והאינטראקציה המשפחתית שלה היא בחזקת בלתי קיימת. בן הזוג מכונה "הוא", ובתה – "הילדה". התמזל מזלה של הקטנה שיש בכינוי שלה משהו מן המתוק והנעים הטמונים במילה "ילדה": "בשש השעון מצלצל, היא קמה להכין קפה. הוא מתעורר. היא מושיבה את הילדה מול הטלוויזיה. הם יוצאים לחדר המדרגות לעשן." בעמיתיה היא בעיקר מתבוננת, לעיתים מקשיבה, אך מתקשרת איתם רק מעט מאוד: "היא לא יודעת על מה היא יכולה לדבר איתם והיא לא מצליחה לנהל איתם שיחות ארוכות.
יאנה, איפה את גרה, היא שואלת.
באשדוד, יאנה עונה.
ואיך את מגיעה
סאשה באוטו.
היא רושמת בפנקס יאנה, סאשה, קלש."

כתיבת הסטקאטו הזאת, המשפטים הקצרים, המזכירים מאוד תפקוד של מכונה, נעלמים כלא היו בחלקים בהם הספר זונח את האינטראקציות עם בני האדם, עם העולם החיצון, לטובת הפְּנים. אסייג אינה מציבה גבולות כאשר היא כותבת את אשר מתחולל בראשה של הגיבורה. המידע היבש והנימה המרוחקת לפרקים מתחלפים בכתיבה מפוארת שקשה למצוא דומה לה בין הכותבות והכותבים בישראל היום. פסקה רודפת פסקה כמו בתחרות יופי, ואין זה משנה שאין תכלית סיפורית כי התוצאה מעוררת השתאות. לא אחת עצרתי את הקריאה ושאלתי את עצמי 'מה קראתי עכשיו?', ורק לאחר קריאה חוזרת של הפרק הבנתי שקראתי יצירת אמנות מדויקת. מבחינה זאת זה ספר מודרני מאוד כי יש לו אידיאולוגיה, יש לו אג'נדה שעיקרה יצירת יופי. הוא לא מחפש להתחכם, לפרוץ גבולות, לערבב ז'אנרים. זה טקסט שמחפש את השקט שלו כדי לצמוח ולהתפתח, לשלב את האָמנות באוּמנות. כתיבה היא מלאכה המצריכה מיומנות, נסיון וריכוז, כמו לתפעל מכונה שכבר הורידה לשלושה פועלים אצבעות, אבל שהתוצר שלה אינו רק לוח מתכת שימושי אלא משהו שמצליח להלך קסם על המתבונן בו.

לקראת אמצע הספר, המשיכה של הגיבורה אל המילים ואל הכתיבה באה לידי ביטוי קונקרטי והיא מצטרפת לסדנת כתיבה. נדמה כאילו אסייג החליטה לתת לכתיבה מימד מוחשי, להוציא אותה מסְפֶרות אמורפיות ולהלביש אותה בתלבושת של סדנת כתיבה. זה קצת מוזר לעקוב אחרי "הכתיבה" הולכת לסדנת כתיבה. על אף שהגיבורה אינה מתמידה, סיפוריה הנכתבים שם משתלבים בסיפור המסגרת ומתמזגים בו. מעתה קשה להפריד ביניהם. מעניין לראות שכשמתחילה סדנת הכתיבה גם העלילה מתחילה לנוע, הגיבורה עלומת השם נשלפת זמנית מהפסיביות החיצונית העוטפת אותה ונראה שעומד לקרות לה משהו החורג מן הרוטינה הרגילה של יקיצה בבוקר, הליכה לעבודה, טיפול בילדה ותשוקה להעביר לכתב כל רגע ורגע נתון בחיים. אך בסופו של דבר הציפיה הזו מתבדה, והקורא מבין שאין באמת ציר זמן ממשי בספר הזה. על אף הישנותם של רגעי היזכרות פרוסטיאניים של הגיבורה ("היא נזכרת בנסורת עץ מתפזרת מהחריץ שעושה המכונה שהאבא שלה מחזיק"), על אף קפיצות קטנות לעתיד ("היא תדבר איתו יותר מאשר עם האחרים ותרגיש שיש לו רגשות טובים אליה"), וחרף העובדה שאנחנו יודעים שהגיבורה עובדת במפעל לחיתוך מתכות כבר חמש שנים – בסוף הספר מגלה הקורא שהוא והגיבורה נמצאים בדיוק באותה הנקודה שבה התחיל הספר; במקום שבו הכתיבה היא המרכז, הציר שסביבו נע הטקסט אינו ציר זמן לינארי. הספר מתגלה כעל זמני, והציר המרכזי שבו אינו ציר הזמן, אלא התודעה הדינמית של הגיבורה היוצאת לטיולי כוכב – קדימה, אחורה ולצדדים, רק כדי  לשוב תמיד אל אותו המקום –  שהוא היא עצמה ולאו דווקא ההווה.

"הרעיונות רצים בראשה כמו מכוניות באיילון", מתארת אסייג את גיבורת סיפורה, " היא לא תצליח לזכור את כולם". ואכן נראה שהצורך לזכור ולכתוב את כל הרגעים שבעולם אוחז בגיבורה ולא מרפה. היא מביטה ומסמנת את כל המחשבות הקטנות שחולפות בדרך כלל בראשינו ושאיננו טורחים להתעכב עליהן. היא רוצה לתת להן מעמד קבע. היא רוצה שהכתיבה העתידית שלה לא תפספס אף שבריר של מחשבה, אירעית ככל שתהיה, ותקבע את מעמדתה כמחשבה ראויה.

העמדה הזאת של הגיבורה של אסייג ביחס למילים ומחשבות מעלה הרהורים לא מעטים על מהותה של הכתיבה. האם כל רגע נתון ראוי לתיאור ספרותי? היכן נמתח הגבול בין מלל משתפך לתיאור נחוץ? במקרה של הספר הזה השאלות אכן נשאלות אך תשובה להן אחת. זה לגיטימי כאשר יודעים כיצד לעשות זאת, כאשר מצליחים להחזיק פסקה שיש בה קצב, סדר, נשימה סדורה ומשנה אסתטית. אין לטעות: להבדיל מספרים אחרים שאינם ידועים בעלילתם המסועפת, "פרקי מכונות" אינו בשום אופן ספר אווירה ריקני. הוא אינו מסתפק ביופי נבוב או בתיאורים מניפולטיביים שיודעים כיצד ללחוץ לקורא על בלוטת הרגש. "פרקי מכונות" הוא בבחינת יצירת עומק שעושה שימוש בשפה צלולה ומזוככת על מנת לספר את סיפורן של הדמויות הסובבות את המתחולל בראשה של הגיבורה. לכולן סיפור אפל, כולן מפלרטטות עם הקושי, עם ההישרדות, עם המוות, עם יצר הרצח, עם המונוטוניות. כולן נכנעות למכונה הגדולה שהיא החיים. שריפות מתלקחות, מחלות מכלות, העבודה מכרסמת, ילדים מתים, הורים מתנכרים לצאציהם, הכל נוכח והכל מתואר באותו דיוק ויופי שבו מתוארות סצינות ילדות נוסטלגיות. אסייג אינה חוששת לערבב את הריקבון באסתטיקה, ולא זאת בלבד: היא אף מבקשת למצוא את האסתטיקה שבריקבון. לא מדובר כאן במלנכוליה ניו-אייג'ית חלולה. זהו ספר שהוא ריקוד אמיתי, ריקוד אמנותי, גם עם האופל.

הספר ראה אור בהוצאת "אחוזת-בית"

   "פרקי מכונות" ראה אור בהוצאת "אחוזת בית"

רוצים לדעת מתי יוצא גיליון חדש? הירשמו לניוזלטר, והמוסך כבר יבוא אליכם!

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 8


      
      
      

 

לגיליונות הקודמים:

המוסך: גיליון מס' 7

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 6

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 5

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 4

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

ריקי כהן על השיר "אונס" מאת אדריאן ריץ'

"עָלַיִךְ לְהִתְוַדּוֹת בְּפָנָיו, אַתְּ אֲשֵׁמָה בַּפֶּשַׁע שֶׁל הֵאָנְסוּת" אדריאן ריץ' בתרגום עודד פלד

Royal Wedding, Megan Trace, April 2011

אדריאן ריץ'

אונס

יֶשְׁנוֹ שׁוֹטֵר שֶׁהוּא אִישׁ פַּטְרוֹל וְגַם אָב:
הוּא בָּא מִן הַבְּלוֹק שֶׁלָּךְ, גָּדַל עִם אַחַיִךְ,
הָיוּ לוֹ אִידֵאָלִים מְסֻיָּמִים.
אַתְּ בְּקֹשִי מַכִּירָה אוֹתוֹ בְּמַגָּפָיו וּבְתַג הַכֶּסֶף שֶׁלּוֹ,
רָכוּב עַל סוּס, יָד אַחַת נוֹגַעַת בְּאֶקְדָּח.

אַתְּ בְּקֹשִי מַכִּירָה אוֹתוֹ אֲבָל עָלַיִךְ לִלְמֹד לְהַכִּירוֹ:
יֵשׁ לוֹ גִּישָׁה לִמְכוֹנוֹת הַיְכוֹלוֹת לַהֲרֹג אוֹתָךְ.

הוּא וְסוּס הַהַרְבָּעָה שֶׁלּוֹ מַרְעִישִׁים
בַּזֻּהָמָה כְּאֵלֵי מִלְחָמָה,
הָאִידֵאָלִים שֶׁלּוֹ נִצָּבִים בָּאֲוִיר, עָנָן קָפוּא
מִבֵּין שְׂפָתָיו הַלֹּא-מְחַיְּכוֹת.

וְכָך, בְּבוֹא הַזְּמַן, עָלַיִךְ לִפְנוֹת אֵלָיו,
זַרְעוֹ שֶׁל הַמַּנְיַאק נִגָּר עֲדַיִן עַל יְרֵכַיִךְ,
מֹחֵךְ מִסְתַּחְרֵר כִּמְטֹרָף. עָלַיִךְ לְהִתְוַדּוֹת
בְּפָנָיו, אַתְּ אֲשֵׁמָה בַּפֶּשַׁע
שֶׁל הֵאָנְסוּת.

וְאַתְּ רוֹאָה אֶת עֵינָיו הַכְּחֻלּוֹת, עֵינֶיהָ הַכְּחֻלּוֹת
שֶׁל כָּל הַמִּשְׁפָּחָה שֶׁהִכַּרְתְּ פַּעַם,
מִצְטַמְצְמוֹת וּמְנַצְנְצוֹת,
יָדוֹ מַדְפִּיסָה אֶת הַפְּרָטִים
וְהוּא רוֹצֶה אֶת כֻּלָּם
אַךְ הַהִיסְטֶרְיָה בְּקוֹלֵךְ מְעַנֶּגֶת אוֹתוֹ יוֹתֵר מִכֹּל.

אַתְּ בְּקֹשִי מַכִּירָה אוֹתוֹ אַךְ כָּעֵת הוֹא חוֹשֵׁב
שֶׁהוּא מַכִּיר אוֹתָךְ:
הוּא הִדְפִּיס אֶת הָרֶגַע הַגָּרוּעַ בְּחַיָּיִךְ
הִדְפִּיס בִּמְכוֹנָה וְתִיֵּק אוֹתוֹ בְּתִיק.
הוּא יוֹדֵעַ, אוֹ חוֹשֵׁב שֶׁיּוֹדֵעַ, כַּמָּה פִנְטַזְתְּ;
הוּא יוֹדֵעַ, הוּא חוֹשֵׁב שֶׁיּוֹדֵעַ, מָה רָצִית בַּחֲשַׁאי.

יֵשׁ לוֹ גִּישָׁה לִמְכוֹנוֹת הַיְכוֹלוֹת לִכְלֹא אוֹתָךְ;
וְאִם, בְּאוֹרוֹ הַמַּבְחִיל שֶׁל הַבִּנְיָן,
יִשָּׁמְעוּ הַפְּרָטִים שֶׁלָּךְ כְּמוֹ דְּיוֹקַן הַמְוַדֶּה שֶׁלָּךְ,
הֲתַחְזְרִי בָּךְ מִדְּבָרַיִךְ, הֲתִתְכַּחֲשִׁי לָהֶם,
הֲתְשַׁקְּרִי דַּרְכֵּךְ הַבַּיְתָה?

תרגם: עודד פלד

את השיר הזה קראתי לראשונה לפני כ-25 שנה באנתולוגיית שירה שתרגם עודד פלד, "אני שומע את אמריקה שרה", ובו מבחר משובח מהשירה האמריקאית המודרנית. הוא חבט בי, השיר, זו הייתה הפיכה רגשית, הקריאה שלו. מאז, במהלך השנים, חזרתי אליו ובכל פעם הוא קיבל דמות אחרת, אקטואלית. אפשר בנקל לקשר אותו גם היום לסיפורים המחרידים המתקיפים אותנו תדיר מהחדשות, אבל גדולתו היא האוניברסליות שלו, הכלים החדים הפואטיים של ריץ', היכולת לקעקע בנו את הקורבן והמקרבן, שני מקרבנים, האנס והשוטר. האחרון הפך בהינף פשע ממי שהיה שכן לתליין. שני סרטונים מעניינים מצאתי לשיר הזה: הראשון, וידאו -סטילס, תמונות מתחלפות של רישומי סצינות, כפי שראינו בעבר בסרטי משטרה עם אלמנטים מונפשים. הקו פשוט ודק, הציור כמעט נאיבי, ודווקא התכונות האלו תורמות לעוצמת הטקסט.

 

 

אדריאן ריץ' נולדה בשנת 1929 בבולטימור לאם נוצרייה ולאב יהודי. ריץ' היא אחת המשוררות האמריקניות החשובות ומן הפעילות הבולטות של הפמיניזם בתרבות המערבית. בשירתה היא מבטאת מחאה עזה כנגד החברה האמריקנית ועוסקת בבעיות זהות אנושית ונשית, באהבה ובזוגיות. ריץ' נמנתה עם דובריה המרכזיים של המחאה נגד מלחמת וייטנאם בשנות השישים, והיא מפגינה בשירתה ובפעילותה את מחויבותה לפוליטיקה רדיקלית ולנושאים הקשורים למעמד האישה. בשנת הלימודים האחרונה שלה במכללת רדקליף הופיעה קובץ שיריה הראשון בסדרת אוניברסיטת ייל למשוררים צעירים, והמשורר הנודע ו.ה. אודן כתב לו הקדמה. ב-1986 היא הפכה לפרופסור באוניברסיטת סטנפורד. ריץ' פרסמה כשלושים ספרי שירה ומסות וזכתה בפרסים רבים. בין ספריה: "שינוי עולם" [1951]; "חותכי היהלומים" [1955]; "צרכי חיים" [1966]; "שירים נבחרים" [1967]; "עלונים" [1969]; "הרצון להשתנות" [1971]; "צלילה אל החורבות" [1973]; "החלום על שפה משותפת" [1978]; "כוחו של הזמן" [1989]. מבחר מקיף ומייצג של שיריה הופיע בעברית, "דם הוא רעל קדוש," בתרגומו של גיורא לשם.

בסרטון השני לשיר הזה, מצולם נער בשם ברנדון קנוג, יושב בחדרו הטיפוסי, מיטת נוער, אי סדר מסוים, וקורא אותו בעל פה, בזעם ורגש משכנעים.

ובגלל שאתם די נחמדים, מצורף שיר נוסף של ריץ' בתרגומו העילאי של עודד פלד.

ראשית

1
לִחְיוֹת, לִשְׁכַּב עֵרָה
מִתַּחַת לְגֶבֶס מְצֻלָּק
שָׁעָה שֶׁקֶּרַח לוֹבֵשׁ צוּרָה עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה
כַּאֲשֶׁר אִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת דָּבָר כְּדֵי
לְקַדֵּם הַחְלָטָה כָּלְשֶׁהִי

לָדַעַת אֶת טְוִיַּת הַקּוּרִים
בְּתוֹךְ גּוּף הָעַכָּבִישׁ
אֲטוֹמִים רִאשׁוֹנִים שֶׁל רֶשֶׁת
שֶׁתִּתְגַּלֶה לָעַיִן מָחָר

לָחוּשׁ בֶּעָתִיד הַבּוֹעֵר
שֶׁל כָּל גַּפְרוּר בַּמִּטְבָּח

אִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת דָּבָר
אֶלָּא מְעַט מְעַט. אֲנִי כּוֹתֶבֶת אֶת חַיַּי
שָׁעָה שָׁעָה, מִלָּה מִלָּה
מִתְבּוֹנֶנֶת בְּזַעֲמָהּ שֶׁל אִשָּׁה זְקֵנָה בָּאוֹטוֹבּוּס
מוֹנָה קַוְקַוֵּי
אֲוִיר בְּתוֹךְ קֻבִּיַּת הַקֶּרַח
מְדַמְיֶנֶת אֶת קִיּוּמוֹ
שֶׁל מַשֶּׁהוּ שֶׁלֹּא נוֹצַר
שִׁיר זֶה
חַיֵּינוּ

 

2
אִישׁ יָשֵׁן בַּחֶדֶר הַסָּמוּךְ
אָנוּ חֲלוֹמוֹתָיו
יֵשׁ לָנוּ רָאשִׁים וְשָׁדַיִם שֶׁל נָשִׁים
גּוּפוֹת שֶׁל צִפֳּרֵי טֶרֶף
לִפְעָמִים אָנוּ הוֹפְכוֹת לְנַחֲשֵׁי כֶּסֶף
שָׁעָה שֶׁאָנוּ יוֹשְׁבוֹת מְעַשְּׁנוֹת וּמְדַבְּרוֹת כֵּיצַד לִחְיוֹת
הוּא מִתְהַפֵּךְ בַּמִּטָּה וּמְמַלְמֵל

אִישׁ יָשֵׁן בַּחֶדֶר הַסָּמוּךְ
מְנַתַּחַת נוֹיְרוֹלוֹגִית נִכְנֶסֶת לַחֲלוֹמוֹ
וּמַתְחִילָה לְבַתֵּר אֶת מֹחוֹ
הִיא אֵינָהּ דּוֹמָה לְאָחוֹת
שְׁקוּעָה בִּמְלַאכְתָּהּ
יֵשׁ לָהּ פָּנִים זְעוּפוֹת, עֲדִינוֹת כְּמוֹ לְמַארִי קִירִי
הִיא אֵינֶנָּה / עֲשׂוּיָה לִהְיוֹת אַחַת מֵאִתָּנוּ

אִישׁ יָשֵׁן בַּחֶדֶר הַסָּמוּךְ
הוּא הֶעֱבִיר יוֹם שָׁלֵם
בַּעֲמִידָה, מַשְׁלִיךְ אֲבָנִים אֶל הַבְּרֵכָה הַשְּׁחוֹרָה
הַנּוֹתֶרֶת אַפְלוּלִית
מִחוּץ לְמִסְגֶרֶת חֲלוֹמוֹ
אָנוּ כּוֹשְׁלוֹת בְּמַעֲלֵה הַגִּבְעָה
יָד בְּיָד, כּוֹשְׁלוֹת וּמוֹלִיכוֹת זוֹ אֶת זוֹ
עַל גַּבֵּי הַסֶּלַע הַוּוּלְקָנִי הַמְצֻלָּק

 

תרגום: עודד פלד

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 8


      
      
      

 

מִי שִׁקֵּר לִי שֶׁאַתְּ שֶׁל זָהָב

שירים חדשים מאת תהילה חכימי, נועה שקרג'י ודביר שרעבי, פועל בנין צעיר מירושלים השר שיר קינה לעיר

שוק מחנה יהודה, לע"מ

דביר שרעבי

אַרְבַּע לַמֶנְטַטִיוֹנֶס לְאַיְלִיָה קַפִּיטוֹלִינָה הַחֲדָשָׁה

האבנים הן תושביה האמיתיים,
אין זה מקום לבני אדם.
(מאיר שלו, רומן רוסי)

 

א.

הִיא כֹּתֶל דָּם,
סִפְרֵי גְּאֻלָּה, זִיּוּן עִם אִשָּׁה עֲקָרָה,
שֶּׁבַע שֶׁקֶל קִילוֹ תּוּתִים,
רַכֶּבֶת קָלָה בִּרְחוֹב יָפוֹ, סַבָּלֵי
קָפֶה בְּעֵמֶק רְפָאִים

וְאֵין יִרְאַת אַהֲבָה פֹּה
וְאֵין שָׁמַיִם
רַק זַעַם קָדוֹשׁ, שִׁגָּעוֹן וְחֹלִי

 

ב.

רַבִּי נַחְמָן לֹא הָלַךְ בְּשׁוּק מַחֲנֶה יְהוּדָה בִּימֵי שִׁשִּׁי הַקְּצָרִים
וְרָאָה אֶת הַקַּבְּצָנִים אוֹסְפִים אֶת קַמְצָנוּת הָעַגְבָנִיּוֹת וְהַמְלָפְפוֹנִים
הַמְּלֻכְלָכִים בְּשֶׁתֶן שַׁתְיָינִים. הוּא לֹא יָדַע יְרוּשָׁלַיִם
הִיא עִיר שֶׁל יְרוּיִים בַּנֶּפֶשׁ עֲמוּסֵי פִּסְפּוּס מְסֻנְוָרִים
בִּקְדֻשָּׁה זוֹנָה. הוּא לֹא דִּיֵּק בֵּין יֵאוּשׁ לְיֵאוּשׁ.
יֵשׁ כָּאן בֶּהָלָה, רַבִּי נַחְמָן. יֵשׁ כָּאן רֶפֶשׁ.

 

ג.

הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אֲנִי מִתְגּוֹרֵר
הוּא סַף רַעַל.
אֵינֵךְ יָפָה וּמוּם
וְטִיט שֶׁל דַּם
יֵשׁ בָּךְ.
מִי שִׁקֵּר לִי
שֶׁאַתְּ שֶׁל זָהָב,
אַתְּ מְשׂוֹשׂ כְּאֵב
חָרִישׁ צַלֶּקֶת עָמֹק מְנֻקָּב חֶרֶב
שַׁעַר אַשְׁפּוֹת

 

ד.

בִּשְׁעַת תְּפִלַּת מִנְחָה בַּשְּׁטִיבְּלָךְ שֶׁבִּשְׁכוּנַת קָטָמוֹן
אֲנִי שׁוֹמֵעַ לְחִישׁוֹת אֵימָה: שׁוּב דַּם נְקִיִּים.
וּבֵין אָמֵן מָהִיר לְחַזָּן מְמַלְמֵל וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן
בְּרַחֲמִים, הַיְּהוּדִים קָמִים וּמִשְׁתַּחֲוִים:
מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ שֶׁאַתָּה הוּא ה' אֱ-לֹהֵינוּ

 

דביר שרעבי, בן 25, פועל בניין, מתגורר בירושלים.

 

תהילה חכימי

תמשיכי

הַחַיִּים לְאַט יְלַמְּדוּ אוֹתָךְ הִזָּהֲרִי מִן הַדְּבָרִים שֶׁאַתְּ מְבַקֶּשֶׁת בְּקוֹל אוֹ בִּכְתַב אוֹ בְּזֵעַת אַפֵּךְ וְאַחַר כָּךְ מִתְגַּשְּׁמִים (לֹא עָלַיִךְ) תִּזְהֲרִי מֵהָעַיִן, אֲחֵרִים מַזְהִירִים אוֹתָךְ: הִשָּׁמְרִי מִן הָאֲנָשִׁים, נְשָׁמוֹת טוֹבוֹת, כָּל יִשְׂרָאֵל אַחִים אֲבָל הִזָּהֲרִי מֵאֶחָיִּך, אַחְיוֹתַיִךְ, הִזָּהֲרִי מֵאֲנָשִׁים זָרִים, מִפּוֹלִיטִיקָאִים, הַמְּשׁוֹרְרִים אוֹמְרִים הִזָּהֲרִי מֵהַמְּשׁוֹרְרִים, וְהַסּוֹפְרִים אוֹמְרִים הִזָּהֲרִי מֵהַסּוֹפְרִים, וְהָעִתּוֹנַאים מֵהָעִתּוֹנַאים וְהַמּוּזִיקָאִים מֵהַמּוּזִיקָאִים, הִזָּהֲרִי מֵהַנְּחָשִׁים, הִזָּהֲרִי מֵעוֹרְכֵי הַדִּין תָּמִיד, מִכֻּלָּם, אַל תַּאֲמִינִי לְאַף מִלָּה שֶׁל סוֹכֵני מְכִירוֹת טֶלֶפוֹנִים, אוֹ בְּפִנַּת רְחוֹב, אוֹ בְּהֵחָבֵא, הִזָּהֲרִי מֵהַמְּפֻרְסָמִים שֶׁמְּפַרְסְמִים בַּנְקִים, עַל מָה הֵם מְחַיְּכִים לָעֲזָאזֵל, הִזָּהֲרִי מֵהָאִישׁ בְּמַעֲבָר הַחֲצִיָּה, אַל תְּיַשְּׁרִי אֵלָיו מַבָּט, הוּא כְּבָר מוֹשִׁיט יָד אֶל יַשְׁבָנֵךְ, הִזָּהֲרִי מֵהוֹשָׁטַת הַיָּד הַזּוֹ, הִזָּהֲרִי מֵהוֹשָׁטַת הַיָּד הָאַחֶרֶת, וְיָדֵךְ? אַל תַּעֲנִי אַף פַּעַם לַמִּסְפָּרִים הַחֲסוּיִים, בַּטְּלִי אֶת הַתָּא הַקוֹלִי, בֵּין כֹּה רַק אִמָּא שֶׁלָּךְ מַשְׁאִירָה לָךְ הוֹדָעוֹת, בְּאִחוּר אַתְּ מַקְשִׁיבָה, תְּהִלָּה שָׁלוֹם זֹאת אִמָּא, שִׁמְרִי מֶרְחָק סָבִיר בַּכְּבִישׁ, בָּרַדְיוֹ בַּחֲדָשׁוֹת הַבֹּקֶר אַזְהָרָה: הִתְרַחֲקוּ מִן הַחוֹפִים, הַבִּיּוּב זָרַם אֶל הַיָּם, וְהַיָּם עוֹמֵד וְהַקַּיִץ עוֹד רֶגַע עוֹמֵד וְאַתְּ עוֹמֶדֶת, נִזְהֶרֶת, כְּבָר חֲצִי בּוֹעֶרֶת הַשֶּׁמֶשׁ מֵרֹב עַצְבוּת, כְּלוּב שֶׁל מַחְשָׁבוֹת, תַּמְשִׁיכִי

 

סיכויים

אוּלַי אִם בָּרְחוֹב
וְאוֹטוֹבּוּס חוֹלֵף
אַתָּה בְּצַד אֶחָד אֲנִי בַּשֵּׁנִי
לְאַף אֶחָד לֹא אִכְפַּת,
זֶה רְחוֹב, וּכְבִישׁ וְאוֹטוֹבּוּס
זֶה מָה שֶׁאָמוּר לִקְרוֹת
כָּכָה תִּהְיֶה אֶפְשָׁרוּת לְהָצִיץ עָלֶיךָ שׁוּב
אוּלַי אִם בִּכְלָל לֹא
אַף פַּעַם, לֹא נִפְגַּשְׁנוּ, גַּם לֹא בֶּעָתִיד
אוּלַי אִם קֶצֶב הַנְּשִׁימוֹת הָיָה אָז זֵהֶה
אוּלַי זֶה בִּכְלָל לֹא זֶה
כִּי הָיוּ הַנְּשִׁימוֹת לְגַמְרֵי הֲפוּכוֹת זוֹ מִזֶּה
אֶחָד שׁוֹאֵף שְׁנִיָּה נוֹשֶׁפֶת
בָּעֹרֶף הַמִּטְרָד מַתְחִיל לְטַפֵּס בַּגַּב
הַפַּחַד
חִשּׁוּב הַסִּכּוּיִּם
כּוֹתֶבֶת וְאָז מוֹחֶקֶת הוֹלֶכֶת
מוֹחֶקֶת וְאָז כּוֹתֶבֶת לְךָ

 

תהילה חכימי היא משוררת ומהנדסת מכונות. פירסמה את ספר השירה 'מחר נעבוד' (טנג'יר, 2014) ואת הנובלה הגרפית 'במים' (2016) בשיתוף עם האמנית לירון כהן.

 

נועה שקרג'י

השושלת

דָּבָר לֹא מְעַנְיֵן יוֹתֵר מֵאַהֲבָה
דָּבָר לֹא מְעַנְיֵן אוֹתִי יוֹתֵר מֵאַהֲבָה
שֶׁהֶעֱרִימָה עַל רְאִיָּתִי הַחַדָּה וְעָרְמָה
גְּלִימַת מְגִלּוֹת עַל כְּתֵפַי
אֶת נַפְשִׁי פָּתְחָה
לִדְפִיקַת דֶּלֶת שֶׁל מֵאָה מֻשְׁלֶדֶת

דָּבָר לֹא יַעֲנֶה יוֹתֵר מֵאַהֲבָה
דָּבָר לֹא יְעַנֶּה אוֹתִי יוֹתֵר מֵאַהֲבָה
לֹא אַבָּא, לֹא אִמָּא, לֹא רוּחַ גְּבוֹהָה גְּבוֹהָה
הַמֻּכָּר הַנִּבְזֶה, בּוֹזֵז הַזְּמַן
יָשׁוּב מָחָר אוֹ אַחֲרֵי
יַגִּיעַ מְאֻחָר וְלֹא יַרְפֶּה

מֵעַל קְלִפּוֹת מָזוֹן וּמֵתִים – הֵם קְלִפַּת הָאֲדָמָה
לְצַד רֶשֶׁת אַלְחוּטִית וְכוֹכָבִים
קַיָּם בָּטוּחַ כְּבִישׁ חָלָב לְלֹא תְּפוּגָה
לֹא כּוֹשֵׁל מֵעֹמֶס מֵידָע
לֹא קַד לִלְחִישַׁת מִשְׁאָלָה,
(הַמֻּנָּח פּוֹסְט אֱמֶת הִתְגַּלָּה וְהִתְכַּלָּה)
זוֹ הַתַּשְׁתִּית הַשְּׁמֵימִית הָעַתִּיקָה
הַנָּתִיב הַסּוֹאֵן שֶׁלָּעַד הַכְּנִיסָה בּוֹ נֶגֶד הַתְּנוּעָה

אֵין רֶבֶּה שֶׁיָּעוּץ לָנוּ עֵצָה
זְנִיחִים בַּתַּפְקִיד,
רֶפְּרוֹדוּקְצְיוֹת שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ
הַגּוֹזְרִים עָלֵינוּ לְהִכָּנַע
חַסְרֵי שֵׁם וּמוֹצָא

אֵין כָּאן עֶצֶב, זוֹ מְחִצָּה שְׁבִירָה
אֵין כָּאן עֶצֶר, הַזְּמַן הוֹלֵךְ וְנִגְלֶה
אֵין כָּאן קֶצֶב, זוֹ שׁוֹשֶׁלֶת אֲרֻכָּה
מַצְדִיעָה לְאָחוֹר מַצְבִּיעָה הָלְאָה
הֵד אֵינְסוֹף לְלֹא מָקוֹר
אֵין סַמְכוּת בָּאַהֲבָה אֶלָּא לָאַהֲבָה

 

 

המסננת

הַמְּסַנֶּנֶת הָאַדִּירָה סוֹגֶרֶת עָלֵינוּ
מְנַפָּה אַהֲבָה מֵעוֹלָמָהּ
אוֹחֲזִים יָדַיִם מוֹץ וְתֶבֶן
צוֹלְחִים דַּרְכָּהּ

הַנָּפָה הָרוֹאָה מְעַפְעֶפֶת אֵלֵינוּ
דָּשָׁה סוֹד מִנִּראֶה, הַרְדָּמָה אוֹ הַסְלָמָה,
בְּזוּיִים עַל פֶּתֶן,
נִדָּחֵק תַּחְתָּהּ

הַכְּבָרָה הַטּוֹבָה רוֹקֶדֶת סְבִיבֵנוּ
דּוֹרֶשֶׁת הַשְׁלָמָה: עָתִיד לְלֹא הַחְלָמָה
מִתְפַּלְּשִׁים בַּכֶּתֶם
נוֹאָשִׁים מִכַּפָּרָה

הַמְּסַנֶּנֶת עוֹקֶדֶת דְּרָכֵינוּ
מְכַוֶּצֶת חֲרִירִים, נוֹדֶרֶת אֵין מוֹצָא
אֶכָּנַע, לֹא אֲוַתֵּר, לֹא אֶתֵּן,
הָאֲדָמָה תִּפְעַר מְחִלָּה

 

נועה שקרג'י היא משוררת, עורכת ומייסדת שותפה של בית הספר לאמנויות המילה. ספר הביכורים שלה, 'חותמת חום', זכה בפרס נגב, פרס הרשון ופרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם ויראה אור בשבועות הקרובים בהוצאת 'הקיבוץ המאוחד'.

רוצים לדעת מתי יוצא גיליון חדש? הירשמו לניוזלטר, והמוסך כבר יבוא אליכם!

תוכן עניינים – גיליון מס' 8


      
      
      

 

לגיליונות הקודמים:

המוסך: גיליון מס' 7

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 6

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 5

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 4

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1