שבעה.
מאת: תמר מרין
אחר הצהריים התקבלה מר' ההודעה: אמא של מ' מתה.
אחר כך, בזו אחר זו, הגיעו הודעות נוספות:
הלוויה מחר בצהריים
השבעה תתחיל ביום שאחר כך
כל יום מעשר בבוקר עד עשר בלילה
בנאות אפקה
נשמח אם תבואו.
עניתי לר' ללא שיהוי. כתבתי שאני מצטערת, כל כך מצטערת לשמוע. ר' אינה מ', ולא כלפיה יש להפנות את הבעת הצער ובכל זאת כתבתי לה. בנסיבות האלה, אמרתי לעצמי, אי אפשר לפלוש באופן לא קרוא אל פרטיותה של מ', וגם הודעת טקסט עשויה להצטייר כפלישה. אחר כך הוספתי: נבוא מחר. ואל תשכחי למסור למ' כמה אני מצטערת.
היא ענתה: אל תדאגי, אני לא אשכח.
ביום למחרת ר' שלחה הוראות הגעה באוטובוס וגם הוסיפה תזכורת: ותעשי לי טובה, תנסי לא לפלוט בטעות משהו על כל העניין עם אבא של מ'. הם מאוד רגישים לזה שם עכשיו. העניין עם אבא של מ', שדרן טלוויזיה מוכר, היה קשור בחיים הכפולים שניהל במשך חמש-עשרה שנה עם אישה אחרת, שעבדה איתו ברשות השידור, ושממנה היה לו גם ילד שהוסתר ממ' ומאחיה במשך שנים עד שיום בהיר אחד, כשמ' היתה תלמידת תיכון, הופיע על מפתן ביתם. הסיפור שעבר במשפחתה של מ' הוא שאמא של מ' פתחה לילד, שהיה אז בן עשר, את הדלת, הושיבה אותו במטבח וכיבדה אותו בבורקסים תוצרת בית כפי שהייתה מכבדת את כל חבריהם הרבים. אחר כך האזינה בשקט לסיפורו, בלי לנסות להתחמק ממנו או להדוף אותו מעליה כפי שהיו עושות אולי נשים אחרות. מ' ואחיה לא ידעו מה בדיוק סיפרה לבעלה על הפגישה, האם כל זה הוביל למשבר בנישואיהם ומה הוסכם ביניהם לאחר מכן, אבל הרומן שניהל אביה של מ' עם אמו של הילד נמשך גם בשנים הבאות. רק כשאמא של מ' חלתה, שנים רבות מאוחר יותר, אביה של מ' חתך בבת אחת את הקשרים עם האישה האחרת והתמסר לטיפול באשתו הגוססת כאילו היה אחות רחמנייה.
כשהגענו לווילה בנאות אפקה בשעות הצהריים החום כבר היה כבד מנשוא. דלת הכניסה הייתה סגורה ולמשך כמה שניות עמדנו מולה ולא ידענו מה לעשות עכשיו. "אולי אנחנו צריכים לחכות שמישהו יצא ויפתח לנו," אמר יובל ואני אמרתי, "מה פתאום, בוא נצלצל בפעמון." יובל נרתע מעט לאחור ואמר, "לא נראה לי שזה מנומס," ובאותו רגע נפתחה הדלת ומ' עמדה בפתח. מאחוריה התגלתה המולה רבה, אורחים עמדו ושוחחו זה עם זה, נושאים צלחות מלאות פירות ועוגות, וילדים התרוצצו ברחבי הסלון והמטבח. "תודה שבאתם, יקרים." אמרה מ' והושיטה אלינו את זרועותיה. אוויר המזגן הקריר אפף אותה, ומיהרתי אל זרועותיה המושטות, שידבק גם בי. יובל שאל: "את מחזיקה מעמד?" והיא ענתה: "כן, זה היה צפוי." רציתי לשאול כמה זמן זה היה צפוי ואם אפשר בכלל לצפות משהו כזה, אבל אחת האורחות, שידה הייתה נתונה בידה של ילדה קטנה שמשכה אותה בכוח, פנתה אל מ' בקול בוכים: "רק תגידי לי איפה השירותים, מתוקה, הילדה משגעת אותי." "זה בקומה העליונה, בואו, אני אלווה אתכן, ממילא שכחתי שם כמה דברים," ענתה לה מ' וסימנה לנו בתנועת יד להתקדם בלעדיה אל תוך הבית.
בסלון זיהיתי מייד את אביה, השדרן המפורסם, שישב על ספת עור כשהוא שרוי בעיצומו של מונולוג על אשתו המנוחה. "היא הייתה מלאך. פשוט מלאך," סיפר בעיניים אדומות מדמעות. אישה בת גילו ישבה בסמוך אליו והניחה יד מנחמת על גבו, "גם אתה היית מלאך, איצ'ה. איך שטיפלת בה. איזו מסירות, איזו אהבה, היא היתה ברת מזל שהיה לה אותך בחודשים האחרונים שלה." "בת מזל, לא ברת מזל," צקצקה אישה אחרת, שישבה בצדו השני של השולחן, אבל אביה של מ' מיהר להסות את שתיהן. פניו הדומעים התבהרו בבת אחת. הבטתי בפנים המוכרים לי כל כך ממסך הטלוויזיה, עדיין נאים ומרשימים להפתיע. "אני נולדתי מחדש בחודשים האלה שטיפלתי בה," הכריז וקולו התרומם והדהד בכל רחבי החדר. "בזכותה פתאום הבנתי כל כך הרבה, כל כך הרבה דברים, שלא ראיתי קודם. הבנתי כמה הכול מורכב כל כך. כמה שאין שחור ולבן בחיים האלה, וכל דבר, כל דבר שאנחנו עושים הוא חלק מהשיעור שאנחנו צרכים ללמוד, ואיזה שיעור שאני למדתי בזכותה, איזה שיעור. שיעור על נתינה, ועל סליחה, ועל אהבה. פשוט אהבה." האורחים שסבבו אותו הנידו בראשיהם בהסכמה. "כמה אהבה הייתה באישה הזאת," חזר מישהו, "כמה אהבה." אישה בעלת שיער מאפיר, שעמדה בסמוך אלינו, נתנה בידי את תמונתה של המנוחה, שעברה בין הנוכחים. הבטתי בפניה המאורכים, העגמומיים, של האישה שבתמונה, דומים כל כך לפניה של מ'. אחר כך העברתי אותה הלאה.
מ', שחזרה לסלון בינתיים, התקרבה אלינו. "בואו לחצר," אמרה. "ר' כבר שם, עם כמה חברים שלנו." התקדמנו לעבר דלת הזזה מזכוכית. מ' פתחה אותה באבחה אחת והחום הלם בפנינו. נכנסנו לחצר מדושאת, שבחלקה המרוחק, הקרוב לגדר, עמדה בריכה גדולה שבתוכה השתכשכו ילדים והשפריצו מים זה על זה. באזור הקרוב יותר לדלת הזכוכית ניצב שולחן פלסטיק גדול שעליו הונחו מיחם, עוגות ודברי מאפה ומצדו ישבה ר' בחברת כמה מחבריהן של מ' ור'. כשמ' ואנחנו נכנסנו לחצר ר' התרוממה לקראתנו בחיוך רחב. "תכירו, אלה עדן ויובל, חברים שלנו", הודיעה. שיערה האדמוני, הפזור בדרך כלל ומשווה לה מראה פראי, היה אסוף פתאום וגרם לה להיראות מעט נוקשה וצפודה.
"שמענו הרבה עליכם. נעים להכיר סוף סוף," אמרה בחורה בעלת שיער שחור ושפתיים משוחות בשפתון אדום, שישבה לצד בחור גבוה לבוש שחור. בצלחת שלפניה עמדו שיירי עוגת שוקולד ופיה האדום היה מלא עדיין בגושי השוקולד הכהים כשפתחה אותו כדי לפנות לר'. "מה יהיה?" גיחכה, "היית חייבת להכין את העוגה שאני הכי אוהבת בעולם?" גם הילדים שהתרוצצו בחצר וצרחו היו מרוחים בכתמי שוקולד. "רותי מתלוננת שהם לא מפסיקים לאכול מהעוגה, אולי תעבירי אותה למטבח או משהו? אני לא מסוגלת להתמודד עם זה עכשיו, מותק," אמרה מ' לר' ור' אמרה, "אל תדאגי, ממי, אני אטפל בזה. את יכולה לחזור לאורחים של אבא שלך בסלון." לאחר שמ' חזרה שוב לסלון ר' שאלה אותנו: "הסתדרתם עם האוטובוס?" "כן," אמר יובל. "לא הייתה שום בעיה."
"אנחנו אוהבים לנסוע באוטובוסים," אמרה הבחורה שלעסה קודם את העוגה. "זה מרגיע אותנו."
"כן, ," אישר הבחור הגבוה בשחור. "זה נותן זמן להיות קצת ביחד, בתוך ההמולה של היומיום."
ר' צחקה, "להיות יחד בתוך ההמולה של היומיום, זה יפה." אמרה. "אתם לא יודעים כמה אני מחכה שגם אנחנו נחזור לזה, פשוט להיות קצת ביחד בשקט, כשייגמר כל הבלגן של השבעה והיא תירגע קצת." פניה נפנו לרגע אל הסלון כדי להורות על מ' שהתרוצצה שם, בין המבקרים. אחר כך חזרה אלינו.
"מישהו רוצה קפה?" שאלה.
"לא תודה, אני מסודרת," אמרתי, "חם מדיי לקפה."
הבחורה בעלת השפתיים האדומות אמרה, "בשבילי אף פעם לא חם מדיי לקפה," וכולם צחקו. היא פרסה לעצמה פרוסה נוספת מעוגת השוקולד. "תוכלי לפרוס אחת גם לי?" יובל שאל אותה, "אבל ממש קטנה." "איזו שאלה!" אמרה בצחוק, "אני תמיד שמחה למצוא חוטאים נוספים חוץ ממני." "העוגה הזאת לא כזאת מושחתת כמו שהיא נראית, תאמינו לי," אמרה ר' וצחקה. "עשיתי אותה עם סוכר חום ועם חמאת קוקוס." "איך את תמיד חושבת על הבריאות של כולם, את אלופה, זה מה שאת!" הכריזה הבחורה אדומת השפתיים ושלחה לר' נשיקה באוויר. ר' הרימה את זרועה וקימצה את כף ידה לאגרוף כדי לתפוש את הנשיקה. אחר כך הצמידה את האגרוף ללבה, "אין כמוך, אלופה את בעצמך," אמרה והמשיכה למזוג את הקפה לספלים. "אולי תנוחי קצת כבר?" שאלה את ר' אישה שהגיעה מכיוון הבריכה בעקבותיו של תינוק נוטף מים שהתרוצץ סביב. "עבדת מספיק קשה. כולנו יודעים שאת זו שהכינה את כל האוכל ודאגה להכול, אל תנסי אפילו להצטנע." "שטויות, גם האחים של מ' הכינו המון דברים," אמרה ר'.
הסלון, שנראה דרך דלתות הזכוכית, המשיך והתמלא מבקרים. מ' הלכה וסבה ביניהם, לוחצת ידיים, חלק מהאנשים חיבקו אותה. זיהיתי ביניהם פרצופים מוכרים יותר ומוכרים פחות, ממסך הטלוויזיה, אולי ממערכות עיתונים שעבדתי בהם בעבר. גם אביה של מ', שדרן הטלוויזיה, התרומם בינתיים מהספה ועכשיו עמד לצדה, לוחץ ידיים ונענה לחיבוקים. קומתו הגבוהה התבלטה ליד קומתה השחה פתאום. פניה הנפולים הוסבו לרגע אל דלתות הזכוכית ונתלו בהן, כאילו לא ראו אותנו בעָדן. עיניה הבוהות הזכירו לי שוב את עיניה של האישה שתמונתה עברה קודם בין האורחים. אחר כך הסבתי את פניי מהן.
"כדאי שנלך," אמרתי ליובל.
"כל כך מוקדם?" שאלה ר' וקמה במהירות כדי ללוות אותנו לדלת.
"כן," אמרתי. "אנחנו צריכים להוציא את הילדים מהגן."
בדרך חזרה, הבטתי דרך חלון האוטובוס בשורת הווילות המפוארות שניצבו זו לצד זו ביציאה מהשכונה. חלקן כבר החלו להתיישן והצבע שעל קירותיהן החיצוניים התקלף לגמרי או שהאבנים המסותתות שריצפו את החזית שלהן החלו להישחק, ובכל זאת עמדו זו לצד זו באיזו שלווה נינוחה כאומרות, שום דבר לא יזיז אותנו מכאן. אחר כך החריד אותי צליל ההודעה שהתקבלה בטלפון הסלולארי.
כן, כתבתי לר'. אני אגיע יותר מאוחר.
_ _ _ _ _ _
בחסות החשיכה נראתה ר' שונָה לגמרי. שערה האדמוני היה שוב ארוך ופרוע. עיניה זהרו. ובכל זאת, היא הייתה מודאגת. מ' נשארה לישון אצל אביה בווילה בנאות אפקה כך שהשטח נקי, אבל עם מ' אי אפשר לדעת, היא יכולה לריב עם אבא שלה פתאום ולחזור הביתה באמצע הלילה בלי הודעה מוקדמת. "לא נראה לי שהיא תריב עם אבא שלה בזמן השבעה," אמרתי והמלים שעזבו את פי נשמעו בבת אחת שקריות ולא משכנעות. גם ר' נראתה כמי שאינה משתכנעת. למשך כמה דקות מבטה נתלה באימה בדלת דירתן כאילו שבכל רגע הייתה עלולה להיפתח.
"אולי פשוט תנעלי אותה ותשאירי את המפתח בפנים," אמרתי ור' נענתה מייד והלכה אל הדלת כדי לסובב את המפתח ולהשאיר אותו בתוך המנעול. "זה לפחות ייתן לנו קצת זמן להתארגן במקרה שהיא תגיע," אמרה. אחר כך משכה אותי אליה. "בואי הנה," אמרה. "התגעגעתי אלייך." זרועותיה הקיפו את צווארי כשהתרוממה, קלות, על קצות אצבעותיה, כדי שתוכל להצמיד את שפתיה אל פניי, אבל לאחר כמה שניות הרפתה ממני בבת אחת ונרתעה לאחור. "איך יכולת לשבת שם בלי להגיד כלום?!" התפרצה פתאום. "את רוצה שכולם יחשדו?"
"אני מצטערת," אמרתי.
"כן, תמיד את מצטערת," אמרה והדפה אותי אל הספה. "אני לא יכולה לעשות את זה במיטה שלנו. את מבינה את זה נכון?"
"כן," אמרתי. "אני מבינה."
על הספה, ר' העבירה את ידה באיטיות על פניי ובמורד הסנטר, עד שהשאירה אותה, להרף עין, על הצוואר. חשבתי, היא יכולה לחנוק אותי, אם רק תרצה. "את לא אוהבת אותי בכלל," אמרה. אחר כך נשכבה מעליי וכבשה את ראשה בכתפי. "את זונה." אמרה. "את פשוט זונה."
"כן." אמרתי לה.
"אני לא אוכל לעזוב אותך לעולם." אמרה. "רק את תוכלי לעזוב אותי. ואם זה יקרה אני אמות." היא השתתקה בבת אחת ואז הוסיפה. "אני לא אומרת את זה סתם, שתדעי לך. אני באמת אמות."
"את לא תמותי כל כך מהר." אמרתי.
אחר כך ישבנו במרפסת של מ' ור' ועישנו סיגריות. "הסיגריות האלה יגמרו אותי," אמרה ר', "ידעתי שזה מה שיקרה לי אם אסתבך איתך," הוסיפה בלי להביט בי. עיניה השקיפו דרך המרפסת הפתוחה על הרחוב. בשעה הזאת גם הרחובות בשכונת מגורינו ריקים מאדם ובכל זאת כאן אין דממה מוחלטת. זאת תל-אביב, לא שכונת וילות יוקרתית, ובכמה מהמרפסות עדיין דולק האור, וקולות צחוק וצעקות מתערבבים זה בזה, וריח של סמים קלים נישא באוויר, חריף ורקבובי. הבטתי בעיניה הזוהרות, הפראיות, של ר', בטבעות העשן המתפוגגות להן דרך פיה אל הרחוב. בחור שיצא לטיול לילי עם כלבו הביט בסקרנות אל תוך המרפסת. נסוגותי לאחור בבהלה אבל ר' לא השגיחה בו. עיניה התערפלו אל מול טבעות העשן שהפריחה אל הרחוב.
"עכשיו את כבר לא מפחדת שמ' תחזור?" שאלתי.
"לא, בשעה הזו היא בטח כבר הלכה לישון."
חשבתי על ראשה השח של מ' העומדת לצד אביה, שדרן הטלוויזיה יפה התואר. על כתפיה השמוטות לעומתו ועל עיניה הבוהות דרך דלתות הזכוכית בלי לראות אותנו. "את יודעת," אמרתי לר', "אולי האישה ההיא, זה מה שבאמת הרג את אמא של מ'."
ר' נפנתה אליי בבת אחת, עיניה הירוקות נפערו, פניה רשפו אש. "מה אמרת?" שאלה.
"אמרתי שאני חושבת שאולי, בדיעבד, הסיפור הזה של אבא שלה עם האישה האחרת, זה מה שבאמת הרג את אמא של מ'."
ר' הוסיפה להביט בי, עיניה הצטמצמו לעומתי. "זה מאוד שטחי, מאוד פשטני מצדך להגיד דבר כזה, את יודעת, עדן? מה את יודעת בכלל על חיים של אנשים אחרים שאת מרשה לעצמך לקבוע דברים כאלה? לפעמים החיים מורכבים, לא הכול זה אשמים ונאשמים, פושעים וקורבנות כמו בסיפורים שלך."
"את צודקת, אני מצטערת, לא התכוונתי להעביר ביקורת." אמרתי. "רוצָה לחזור לספה?"
במרפסות שבדירות מולנו כבר כבו כל האורות. חשבתי על הנסיעה באוטובוס בדרך בחזרה מנאות אפקה לתל-אביב, על הווילות שראינו בדרך ועל יובל, על עיניו האדומות כשאמר לי, "אני לא יכול להמשיך יותר ככה, עדן." "אני יודעת," אמרתי לו, ובכל זאת, לא תמיד הידיעה מתרחשת ברגע הנכון. תהיתי אם עכשיו הגיע הרגע הנכון. יש אנשים שאף פעם לא יודעים מהו הרגע הנכון ולפעמים מגיע הרגע הנכון ובכל זאת אינך רוצה לדעת. תהיתי אם כשאחזור הביתה גם במרפסת שלנו עדיין ידלק האור או שיובל כבר כיבה אותו, ואם עיניו יהיו אדומות כמו שהיו בבוקר, או שאולי גם הרגע ההוא חלף לו.
"אי אפשר להמשיך לחיות ככה יותר," אמרתי.
.
תמר מרין היא סופרת וחוקרת ספרות. ספרה "ילדים" (ידיעות ספרים) זכה בפרס שרת התרבות ובפרס קוגל. הסיפור "שבעה" עתיד להופיע בתוך קובץ סיפורים ונובלות שיראה אור ב-2018.
רוצים לדעת מתי יוצא גיליון חדש? הירשמו לניוזלטר, והמוסך כבר יבוא אליכם!
תוכן עניינים – גיליון מס' 8
לגיליונות הקודמים:
