בקטע קצר שפרסם אתגר קרת באתר "אלכסון", כתב כך:
"הבן שלי, לב, מתלונן על זה שאף פעם לא ראה אותי בוכה. את אמא שלו הוא כבר ראה בוכה כמה פעמים, במיוחד כשהיא מקריאה לו סיפורים עם סוף עצוב. גם את סבתא שלו הוא ראה בוכה פעם, ביום הולדת חמש שלו, כשאמר לה שביקש שהיא תבריא. אפילו את הגננת שלו לב ראה בוכה, כשהודיעו לה בטלפון שאבא שלה מת, ורק אותי לא. וכל העניין הזה גורם לי להרגיש לא נעים".
במבט ראשון נדמה כי הטקסט משמר את החלוקה המגדרית הקלאסית: שלוש נשים בוכיות וגבר אחד – קרת עצמו – חזק. אולם משפט הסיום של הפסקה מגלה כי לא כך היא. בניגוד למקובל בתפישת הגבריות בכלל והגבריות הישראלית בפרט, היעדר הבכי של קרת אינו נתפש בעיניו, ובעיני בנו, כנקודת עוצמה, כי אם להפך – כחולשה הגורמת חוסר נעימות. בכך מבצע קרת היפוך בנוגע לשאלה מהי גבריות 'טובה'. ערעור על תפישות חברתיות מקובלות – ובכללן 'גבריוּת' ו'נשיוּת' – הוא אחד המוטיבים המובילים ביצירתו של קרת. בדבריי הבאים אבקש להדגים כיצד הוא מערער על החלוקה המגדרית באחד מסיפוריו הידועים, "גילוח צחצוח" (געגועי לקיסינג'ר, הוצאת זמורה ביתן, עמ' 62–63):
היא אמרה שהרבה יותר יפה לו מגולח, אז הוא התגלח, במיוחד בשבילה. העור של הפנים שלו בהק ממש בחלקותו כשבא לאסוף אותה בערב וגם הריח מהאפטר שייב היה טוב. והם ראו סרט ושתו קפה באיזשהו מקום, ואחר כך הוא הסיע אותה הביתה. זאת הייתה בסך הכול פגישה שנייה אז הוא לא ניסה כלום, אפילו לא ביקש לעלות אליה לדירה. והיא, לפני שיצאה מהאוטו, נישקה אותו נשיקה קטנה ועדינה על הלחי האדמומית שלו. והוא חייך חיוך מבויש, ולא נישק בחזרה.
פתיחת הסיפור שלעיל מגלה כי הסיפור, ששמו לקוח מז'רגון צבאי, עוסק, לכאורה לפחות, באהבה. מה משמעות הכתרת השדה הרומנטי בכותרת מז'רגון צבאי? אצביע על שתי אפשרויות. משמעות ראשונה היא היותה של החברה הישראלית חברה הנגועה במיליטריזם, ובעקבות זאת אף יחסים בין-אישיים קרובים מקבלים ממד מלחמתי. משמעות שנייה היא ההבנה כי מערכת יחסים זוגית הטרוסקסואלית שלכאורה מכוננת יחסי אהבה היא למעשה זירת קרב בין כוחות לא שווים, שמתקיימים בה יחסי כובש-נכבש, או מדויק יותר לומר – יחסי כובש ונכבשת. שתי האפשרויות יכולות לעלות בקנה אחד, אך להלן אבקש להתמקד במשמעות השנייה, האוניברסלית, וזאת מכיוון שקרת מעצב את הסיפור כסיפור כל-אנושי, בכמה אמצעים: ראשית, לכל אורך הסיפור גיבור וגיבורת הסיפור הם חסרי שם, "היא" ו"הוא", ארכיטיפים של המצב האנושי. שנית, לא רק הגיבורים הם כל-אדם, אלא גם המקום הוא כל מקום. כשגיבור הסיפור בא לאסוף את הגיבורה – איננו יודעים מאין, כשהם הולכים לסרט – איננו יודעים לאן, ובסופו של דבר הם שותים קפה "באיזשהו מקום". וכמו האדם והמקום, כך גם הזמן:
היא הייתה בחורה ששווה לחכות בשבילה בסבלנות.
יעבור יום, יעבור עוד יום, בסוף זה יבוא. סרט, קפה, ועוד סרט. שקיעה אחת, פעמיים באולינג, בסוף היא תהיה שלו.
אם כן, הסיפור מספר לנו על כל-זוג, בכל-מקום ובכל-זמן. הדמויות אינן דמויות חד-פעמיות ייחודיות כי אם ייצוגים. ואם כך, מה הן מייצגות? "בסוף היא תהיה שלו", קובע הסיפור. עמדת הבעלות ברורה. האישה שייכת לגבר, ובסיום הרכישה, המסתווה כחיזור, יהיה זה חתום.
בנקודה זו מתחילה תפנית:
היא אמרה שיותר נעים שהוא מגולח, הזיפים פשוט דוקרים לה בגוף. ועכשיו, כשהם ביחד, איפה ישים את פניו אם לא על גופה? הוא לא הצליח לחשוב אפילו על מקום אחד יותר טוב. הוא התגלח יום יום, פעמיים ביום אפילו. חתך את הזיפים עוד לפני שהספיקו לצמוח, נתן לעור המגורה לקדוח במין אדמומיות חמימה.
שינוי שקט ואגבי חל במערך הכוחות בסיפור. האישה עוברת לעמדת המפקד הדורש מחייליו גילוח. אמנם גם בראשית הסיפור היא העדיפה שיתגלח, אבל היה זה על דרך ההמלצה, כי "יפה לו מגולח". עתה העניין עובר אליה ולמה שנעים לה. זהו היפוך אירוני: את דרישות החברה לגילוח נשי הופך קרת לדרישה לגילוח גברי, דרישה שמתקבלת. העור המגורה, אומר המספר, "קודח במין אדמומיות חמימה". המילים אינן מתיישבות זו עם זו: מה חמים באדמומיות קודחת של עור מגורה? הסבל הנשי הנגרם כתוצאה מהבניות חברתיות פטריארכליות התובעות מנשים אידיאל יופי הכרוך בכאב עובר כאן מטמורפוזה לכאב גברי. הפער בין המילים – קדיחה לעומת חמימות – משקף את הפער בין הכאב שעוברות הנשים בעת הגילוח ובין השמחה שבה מצופה מהן לעשות זאת כדי לממש (לכאורה) את נשיותן (לכאורה). התמיהה העולה מעצמה על מוכנות הגבר בסיפור להכאיב לעצמו, כמו גם התמיהה על החמימות שהוא חש, מעוררות בקורא סימני שאלה על אותו כאב גילוח שמתקבל כמובן מאליו כשנעשה במציאות אצל נשים.
גם את השיניים צחצח כל הזמן: שלוש פעמים, ארבע, חמש. מעלה ומוריד את המברשת וגם יורק לכיור, ושוטף אחר כך במים, שלא יישאר קצף לבן של משחה. אחרי זה הרגיש הרבה יותר נעים, יותר אסתטי, ופעם בשבוע אפילו העביר בשיניים חוט. לא היה אכפת לה לנשק אותו גם בלי זה, כי היא אוהבת, אבל אי אפשר לצפות ממנה שתשים את הלשון שלה במקום שמריח רע או מלוכלך.
דרישות האסתטיזציה של האישה מהגבר הולכות ומתגבהות, בדיוק כפי שקורה בחברה הקפיטליסטית בכיוון ההפוך. בכל פעם מוצב רף חדש, ועימו, כמובן, הוצאות כספיות – מרכישת תכשירים ועד הדרכות לדיאטה מועילה. וכך גם בסיפור:
היא אמרה שגם הגבות מפריעות; קשה להחליק ככה עם השפתיים במורד המצח ולנשק את עיניו. הלהב הוא הרי אותו להב ואם הוא כבר ממילא מתגלח, אז מה זה משנה לו? פעם ביום, פעמיים, לפעמים אפילו שלוש. וגם את החוט הדנטאלי העביר קצת יותר, קנה גליל שלם, לא יותר גדול מקופסת סיגריות אבל באורך שבעה עשר מטר, גלגלו אותו דק-דק, כמו שקי שינה שמקטינים אותם עד לגודל של באגט, ובאותה ההזדמנות קנה גם בקבוק אפטר-שייב, בבקבוק של ליטר, כי הישן כבר נגמר.
הבחור עובר לצרוך במנות גדולות, בחפיסות ענק שקונים בחנויות ענק. קרת נוקט כאן הגזמה מעוררת צחוק – חוט דנטלי באורך שבעה-עשר מטר, שקי שינה בגודל באגט – אך מבעד לצחוק מסתתרת טענה רצינית: בקפיטליזם המאוחר כל הצריכה מוגזמת, בדיוק כפי שאידיאל היופי מוגזם ומועצם, וזאת מאינטרס כלכלי, במסווה של אהבה. מנגנון הדיכוי/מסחור-במסווה-של-אהבה, שבמציאות מופנה כלפי נשים, עובר היפוך ומופנה כלפי הגבר. ומה שהתחיל כאקט של אהבה שיכול איכשהו להתקבל על הדעת – גילוח שיער הפנים – הופך לאקט קיצוני ובלתי סביר של אהבה, במירכאות, כהסרת מלוא הגבות, ואינו נעצר שם:
הרבה זמן עבר, גרו כבר חודשיים ביחד; הוא רק מקפיד על היגיינה אישית, והיא על כל היתר. אפילו כוס לא ביקשה שישטוף. על החזה ומטה לא הייתה צריכה לומר אפילו, הוא קלט במבט. ואם ממילא הוא מתגלח עם כל ארוחה, אפילו יותר, אז אפשר כבר הכול. אפילו ריסים שדוקרים בלשון של מישהי שאוהבת, אוהבת אותו חלק, בלי פינות ובלי שפיצים.
לפתע אנו מגלים כי בכל זאת השניים מנהלים מערכת הטרוסקסואלית מן הדור הישן – היא האחראית הבלעדית על הבית. בקשתה היחידה ממנו היא שיתגלח. וכך מתברר כי היפוך התפקידים שנדמה לנו שהתרחש, האישה נוהגת כגבר – מצווה שיהיה יפֶה וישתוק, ואילו הגבר נוהג כאישה – צייתן, יפה ושותק, שוב מתהפך. עתה מתחוור שהאישה כן נוהגת כמצופה מאישה, ואינה מבקשת מהגבר דבר החורג מ'תפקידו', לבד מהסרת השיער. אך בהיפוך על ההיפוך מוסיף המספר ואומר שהאישה אוהבת את הגבר שלה "בלי פינות ובלי שפיצים", שניהם סמלים פאליים מובהקים. גבר ללא פינות וללא שפיצים, איזה מין גבר הוא? האם האישה בסיפור רוצה לשמור על תפקידיה כאישה – אחראית על הבית – אך לחיות עם גבר שלמעשה אינו גבר? האם בעצם היא רוצה לחיות עם אישה? האם עובדת היותה מצווה ואקטיבית והיותו כנוע ומבצע מסירה מהם את הקטגוריות נשיוּת וגבריוּת, ולכן הוא יכול להיות חסר שפיצים ועדיין גבר, או לא גבר, כי זה כבר לא רלוונטי? כל אלה תשובות אפשריות, ומדבריי לא תעלה תשובה חד-משמעית, שכן העיקר הוא עצם השאלה, כפי שאמר אתגר קרת בריאיון: "בשבילי, אם לא יודעים מה השורה התחתונה, זה דבר טוב. אם יש משהו שאני רוצה להעביר בכתיבה שלי, זה שהחיים יותר מורכבים ממסר". בתשובה לשאלת המראיין אם אין זו התחמקות מקבלת אחריות, השיב קרת: "גם מדינת רווחה מתחילה מאמפתיה, מזה שאנשים ישימו לב שיש בעיה. מה שאני יכול לעשות, בתור כותב, זה לעצור לרגע את האינרציה, לנער בן אדם, להוציא אותו משיווי משקל ככה שהוא יצטרך לדווח לעצמו מה למעלה ומה למטה". קרת מבקש לערער לקורא את המוכר והידוע ולגרום לו להרהר מחדש בדברים שנראו לו מוחלטים או טבעיים. למה לגיטימי לדרוש במציאות מאישה לגלח את שיער הערווה, אך כשקוראים בסיפור שהאישה מבקשת מהגבר לגלח את הגבות הדבר נראה מופרך? מדוע היא לא מבקשת ממנו לשטוף אפילו כוס אך מרשה לעצמה התערבות בוטה בגופו? איך ייתכן שזוגיות תכלול בתוכה כניעות כזאת? ולמה אנו מופתעים כשהאישה בסיפור אסרטיבית והגבר כנוע – מי קבע שאמור להיות אחרת? ככל שהסיפור נהיה מופרך יותר ומעוות יותר, כך הוא משקף כבמראה את המציאות המעֻוותת, המעַוותת את חייהם של נשים ושל גברים בצייתם למוסכמות ותכתיבים המוכתבים להם מלמעלה ואינם משקפים את רצונותיהם ואופיים.
סופו של הסיפור מראה עד כמה מקיף וקיצוני עיוות זה:
[…] בלי פינות ובלי שפיצים. כמו כל האחרים שפגש על הרצפה בסלון, נורא נחמדים ונוחים. בהתחלה חשב שהם כורסאות פוף ורודות, הרי הרבה פעמים ראה אותה יושבת עליהם מאושרת, גם הוא ישב. זה היה כל-כך נעים וחלק. איך הם עושים את זה, שאל, והם גילו לו הכול. השפיצים זה מהעצמות. ויש אחד בראש-פינה, מוציא אותם בקלי-קלות, כולל עמוד שדרה וגולגולת. זה אפילו לא כואב, ולה יהיה הרבה יותר נעים, והרי זה מה שחשוב בעצם. רק החיוך שלה כשהיא מתיישבת עליו שווה את הכול.
אם כן, מתברר כי הגבר בסיפור אינו הגבר הראשון או היחיד שהאישה החליקה. הסלון מלא בחורים-פופים שעברו את אותו תהליך החלקה, תהליך המסתיים בהחפצה מושלמת – הבחורה יושבת עליהם מאושרת. ההיררכיה ברורה, מי למעלה ומי למטה, מי הסובייקט ומי האובייקט.
עם סיום הסיפור דומה שניתן לקרוא אותו כקריאת תיגר נגד התביעה לגבריות חדשה, גבריות נטולת שפיצים, שבמרכזה ריצוי האישה. מקריאה כזאת עולה כי האישה בסיפור, ככל אישה בעולם החדש, מורטת את הגבר עד שלא נותר מגבריותו דבר, ובלי גבריותו לא נותרת בו עצמיות אלא כאובייקט לנשים. אך הקריאה ההפוכה תטען כי קרת עיצב בסיפור מראה כפולה ואף משולשת למצב שבו מצויות דווקא נשים בחברה. הרחמים, או שמא האימה, או שמא הגיחוך, שאנו חשים כלפי הגבר בסיפור, יופנו בחיי היומיום כלפי נשים, שהן אלה העוברות את תהליך המריטה, הפיזי כמו גם הנפשי, והן אלה ההופכות באופן סדרתי ושיטתי לחפץ ורוד ונוח, שגברים יכולים להתיישב עליו. מראה זאת היא למעשה קריאה לשינוי ולתיקון. מתוך הגיחוך העולה מהסיפור עולה כמו מאליה התובנה כי איש – או אישה – אינו צריך להימרט, איש – או אישה – אינו צריך להפוך לחפץ לשימושו של האחר. כמו בדבריו על עצמו, שהובאו בראשית הדברים, כך גם בסיפור זה – קרת מבקש להוציא לחופשי נשים ואנשים מתבניות שהוכנסו אליהן, ולייצר להם חופש להיות מי שהם כמו שהם, עם או בלי שיער, עם או בלי דמעות. במלאות לו יובל, דומתני שזהו איחול מצוין לכולנו.
רבקה רוזנר היא חברת סגל בהיברו יוניון קולג' ודוקטורנטית במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון. מחקרה "שאלות חברתיות ומוסריות ביצירתו של אתגר קרת" ממומן על ידי משרד המדע, הטכנולוגיה והחלל ואוניברסיטת בן גוריון.
תוכן עניינים – גיליון מס' 10
