מספרת הסופרת מעין בן הגיא: "רק לעתים רחוקות הסתכלתי בתמונות הבודדות שיש לי מהתקופה שבה עבדתי באתר נופש בדרום הגולן. זה היה בערך חצי שנה אחרי שהשתחררתי מהצבא. כשהייתי נתקלת בכמעט-ילדה הזו שבתמונות, חשבתי עליה בסוג של צער ודאגה, וכמו מין אמא שלה תהיתי, 'למה היית כל כך לא מרוצה? למה לא שמחת בעצמך ובחיים קצת יותר? סך הכול נראה שהיה מעניין ושהיית יפה!'
עכשיו, כשדי הרבה מים זרמו בירמוך ו"ווקמן" יצא לאור, חיפשתי את התמונות הישנות, והרגשתי אחרת כשהבטתי בהן. אין מנוס מהמילה השלמה. שמחה שקטה על כל מה שהיה. גם הטוב וגם הרע. עכשיו אני אומרת לה, 'טוב, אם לא יכולת אחרת אז לא נורא. וגם, יצא מזה ספר, ספר שאת מתגאה בו, בלי התנצלויות ובלי הסתייגויות.' אני מנפנפת לה, וכבר הנסיעה ממשיכה."
ווקמן / מעין בן הגיא (הוצאת עם עובד)
בגלל התפוחים התגלגלה לכאן. זיו התכופפה להרים את נייר הטואלט המקומט. "דרושים סטודנטים לקטיף תפוחים," נכתב בעיתון שמישהו השאיר על שולחן בית הקפה בגן העיר ששם מלצרה. אחרי שכל התפוחים נקטפו מהמטעים הצעירים, תחילה מלב העצים ואחר כך מהצמרות שרק בסולמות החשמליים אפשר להגיע אליהן ואחרי שלוקט מהאדמה גם הנשר, הציעו באתר המרפא והנופש עבודה לימות החורף לשכירים.
הפקעת הוורדרדה נחתה בעדינות של נוצה על קרקעית שקית האשפה המתוחה על טבעת המתכת. זיו סקרה את הדשא ואת ערוגות הפרחים הבוהקים ואת הברֵכה שצורתה כגיטרה ושאדים סמיכים לבנבנים עולים מלוח הטורקיז של פניה ומפיצים ניחוח מבאיש. לרגע עוד היה הכול ריק ושקט ונקי, ונשמע רק רחש שקיות הניילון המתנופפות חרש ברוח. "בוקר טוב וברוכים הבאים," הברָכות נפלטו בסמכותיות מתוך הרמקולים. "יש להבעיר אש רק במקומות המיועדים לכך. מסיבות בריאותיות יש לצאת מהמים כעבור חצי שעה. נא לשמור על הניקיון ולהישמע להוראות המציל." אל כל זה צורפו איחולים לבילוי מוצלח ומהנה.
עננת צלילים מרושלת נפלטה מספוגיות אוזניות הווקמן שלה. מצדן הפנימי היה מרקם הצלילים מדויק והרמטי, וזיו שרה בלבה את המילים עם הסולן. זנב הסוס שלה, שבילדותה היה בהיר, כבר אזלה מתוכו הזהבהבות, וכיוון שנשאר חסר צבע מוגדר, צבעה אותו בשחור וכעת התנדנד על פי צעדיה וכפיפותיה. כמו בכל יום הייתה לבושה בסווטשרט שחור, שצוירו עליו הברֵכה ועץ תמר שרכון אל המים, ובמכנסי ג'ינס שחורים, ונעלה נעליים כבדות כנעלי לוחמים. קריאת טווס נשמעה מאזור הפיקוסים, והקול המכוער, הצווחני, חתך את הגיטרות של שיר אהבה עגום וחורפי. בפעם האלף תהתה מה פירושה של המילה "קומארמגדן", שחזרה והושמעה, והתלבטה שוב אם שפתו של הזמר בעל התספורת המושלמת היא שפה טובה או נמוכה. בגשר, ששם מתנקזים מי הברכה משלוש מדרגות המפל אל ערוץ שאיקליפטוסים עבותים מצלים עליו משני גדותיו, עצרה וסקרה את שלושת הגברים המבוגרים, שכיוונו את כתפיהם הרכות, האדמדמות, אל המים הצונחים. בטח רצו כדי להספיק להיות פה ראשונים, חשבה בבוז, ופתאום, בקול רפה, ניתק ענף גדול מן הגזע ולנגד עיניה צנח מטה על המתרחצים.
צעקה נשמעה, אחד הגברים נחבט והשתופף.
הענף, לבנבן-כסוף ועוביו כירך של נער, צלל במים, ושני חבריו של הפצוע רכנו אליו.
"אתה בסדר, משה?" שאלו בדאגה, וזיו לא הצליחה לשמוע מה ענה. צריך לרוץ ולקרוא למישהו ובינתיים להבטיח לכולם שתביא חובש. עיניה נעו מהענף החלק אל דבוקת הגברים – בשכמו של הפצוע כבר נראתה שריטה מאדימה. הוא הרים את ראשו ונעץ בה מבט מאשים. "כמעט הרג אותי!" אמר, ובדיוק כשהתכוונה לנסות להרגיע אותו לפני שתרוץ להזעיק עזרה, נשמע טרטור מנוע וארבעתם הרימו את עיניהם אל הטרקטור הקטן שהתקדם לעברם. נהג בו איש הנוי המזוקן, והמציל ישב בעגלה. איך שמעו כל כך מהר, התפלאה והרימה את עיניה אל השמים הכחולים ומצמצה מול האור. כששבה להסתכל בגברים ראתה שגם מהם כבר נמוג הפחד ושבמקומו עלו תרעומת והתמרמרות של מי שנקלעו אל לבו של מחדל. הגבר שנפצע היה צעיר מעט מהאחרים ותלה עיניים מרוצות בסקרנים, שהתחילו נוהרים אל הגשר ואל הערוץ, לבושים כולם בחלוקי מגבת או בבגדי הנופש שעדיין לא הספיקו לפשוט. שתי נשים עמדו ליד המפל וקראו לבעליהן לצאת מהמים.
"תקרא לחזי, משה קיבל מכה מאיזה ענף," המציל נבח לתוך מכשיר הקשר.
משה לא עשה שום סימן שבכוונתו לצאת ולטשטש כך את הפשע ואת זירתו. איש הנוי, בבגדי עבודה כחולים, תפס את הענף והחל למשוך אותו החוצה. קריאות כעס ומחאה הופנו כלפיו, ומשה אמר בחיוך מריר: "כמעט הצלחתם להרוג אותי."
איש הנוי הנהן וגירד רגע ברעמת תלתליו השחורה. לא היה אפשר לראות אם הוא מחייך או זועף, כי רוב פניו הוסתרו במשקפי השמש ובשער זקנו. זיו ניסתה להיזכר בשמו – נחשון? או עמרם? המציל הניח כף יד בוטחת על כתפו של משה. "הכול בסדר," קבע בסמכותיות של איש הצלה. "שריטה שטחית, עוד רגע חזי יארגן לך תחבושת."
"מה אתה מדבר. עוד רגע אחד והיה פה אסון! 'בסדר' הוא אומר לי…" קרא אחד מחבריו של הפצוע והפנה את ידו בתנועה רחבה לעבר התגודדות המתרחצים. "אפילו לא ראית מה שהיה כאן! כמה סנטימטרים, זה כל מה שהיה צריך בשביל שזה ייפול לו על הראש ויפתח לו אותו."
"ומה הייתם אומרים אז, כשהכול היה מתמלא פה דם?" צעקה אישה בחלוק מגבת פרחוני.
"צריך לברך 'הגומל'," קרא מישהו אחר בטון מפייס.
"ומה אם זה היה פוגע בו?" האישה תבעה תשובה.
"בזהירות גברת, שגם את לא תיפלי לנו פה," המציל קרא אליה, והפצוע לא זז. הוא נשאר במים וכל מראהו מחאה וסירוב לחזור אל מסלול הנופש והרוגע. "איפה חזי. כמה זמן צריך לחכות לו?" אמר בזעף והתבונן בפצע ובטיפות אחדות שטפטפו במורד זרועו. הפליא את זיו שהוא מבליט ומטפח את בהלתו, שלא כמו הגברים שהכירה פה או בבית. המציל הרים את הענף ועזר לאיש הנוי לשאת אותו לעגלה.
"כנראה התחיל להישבר כבר מזמן. בלילה השתוללה שרקייה רצינית," הפטיר איש הנוי ספק לעצמו ספק למציל ולקהל הרב. "הקש ששבר את גב הגמל."
והמציל הוסיף: "אנחנו לא אלוהים ולא יכולים לדעת מראש שענפים הולכים ליפול."
קולו של ויצמן הרעים וקרקר מעוות מתוך מכשיר הקשר: "מי נפצע? משה?" אנחתו נבלעה לתוך קרקושי הרקע, וזיו חשבה שחבל שהוא לא כאן במקום השניים האלו, שאפילו לא מנסים להביע קצת דאגה או השתתפות.
"תציע לו קפה ועוגה בעשר במזנון. לו ולכל הקבוצה שלו," קולו של ויצמן נפלט מהמכשיר, עייף וגרוס.
המציל התמלא תרעומת על הנדיבות, והמנהל התפעולי התעקש: "לא אמרתם שיורד לו דם?"
בין סיבוב הבוקר לארוחת הצהריים היה עליה לסרוק את שאר האתר ולוודא שהכול נקי. ככל שהתרחקה מברכת הרחצה החמה המבקרים הלכו והתמעטו. רק אחדים נראו פה ושם, אולי רצו לחלץ עצמות בטיול קצר ואולי לבדוק את כל האטרקציות המוצעות בפרוספקט הצבעוני, שחולק בשער הכניסה והעתיר שבחים על כולן: מראש התל העתיק היה אפשר לצפות על הנהר, שערוצו סימן את קו הגבול. עשרות מדרגות הוליכו למעלה, ששם התגלו בשנות השלושים שרידיו של בית כנסת מתקופת המשנה. שבחים הורעפו גם על המרחצאות הרומיים המשוחזרים למחצה, ורק על המסגד לא נכתב אלא שנבנה בידי הסורים. חורשת פיקוס הגדרות שבצדו הוגדרה כמתחם פיקניקים, והמבקרים הוזמנו להבעיר אש במתקני הצלייה המיועדים לכך – ובהם בלבד.
בחורשה שרר צל-עד מוצק וקריר, ובסופי שבוע חצו את מעבה העלים בדרכן מעלה תימרות עשן ונישאו אל השמים הכחולים תמיד, והררי פסולת הצטברו בצדי השולחנות והפחים. באמצע השבוע נשמר הניקיון, אבל ריח מטושטש של מזון ישן עוד ריחף מעל, מעורבב בריח פֵּרות הפיקוסים שהמשיכו לנשור חרש על השולחנות.
זיו התיישבה על שולחן הבטון והניחה את כפות רגליה על הספסל, ובאצבעותיה מוללה כמה עלים ירוקים שקטפה בדרך.
הפצע מהענף לא היה עמוק, ודאי כבר חוטא ביוד אדום ונחבש. אילו פגע בראש, היה עלול להרוג, ואם לא להרוג, לגרום לזעזוע מוח, כמו שנגרם לאחיה, כשעף מהאופניים בירידה תלולה והראש שלו נחבט באספלט. הרבה דברים מסוכנים קרו להם כשהיו ילדים, והכי חשוב אז היה לקום ולהתנער בנחישות, כמו כלב אחרי רחצה, מהכאב ומהפחד. כשנחתכה ערב אחד בצבא מקופסת שימורים והדם לא נפסק, אביגיל, שאז עוד קראה לה אבי ולא גוגי או גוג, לא נרגעה והכריחה אותה ללכת למרפאה, והחובשת הסתכלה שם ונדהמה מכוונתה לוותר על טיפול רפואי.
את הסוֹלָן של הלהקה האהובה עליה לא היה אפשר לדמיין רוכב על אופניים בברכיים עם גלדי דם מנפילות, אבל את אהובו הגיטריסט הגאוני, ששערו השחור מסתיר את עיניו, אותו דווקא כן. בזכות תמונותיהם של השניים, שתלתה על הקיר במגורי הבנות, התחברה עם אביגיל. מה היה קורה אילולי פגשה אותה, אילו תלתה מעל למיטה תמונה אחרת? אבל הן נפגשו, ומאז השתנו חייה. בתיכון האזורי של בני המושבים העבירה את רוב ההפסקות צמודה לווקמן, ישבה בספרייה ולא הלכה לעשן במה שקראו לו היער – כמה עצים עלובים מאחורי חדר טבע – ולא התעניינה בכל מיני שיחות טרחניות עם התלמידים המצטיינים על ספרים שלא רצתה לקרוא, גם לא בכל מיני בדיחות תפלות או בוויכוחים על התשובות הנכונות במבחן הכימיה. בספרייה תפסה לה מקום ליד החלון כדי שתוכל להסתכל החוצה, וגם אם הגבירה מאוד את עצמת הקול באוזניות, תמיד נשמע הצלצול.
עכשיו זיו הציצה בשעון והתלבטה אם להדליק סיגריה. לעשן התחילה רק בטירונות, מתוך החלטה נחושה לפתוח דף חדש בחייה. עכשיו עוד היה מוקדם מדי להסתלק דרך הפרצה, ולא היה לה חשק ללכת לקפל את הכביסה, סדינים ומגבות לבנים, לשימושן של הלקוחות המעטות של אילנה הקוסמטיקאית. הבוקר, כשירדה מהמיניבוס וּויצמן ביקש ממנה לא לשכוח לקפל את המגבות, הוא נשמע מהוסס, כמעט מבויש על שהוא מזכיר לה כך את התרשלותה מאתמול.
למרות החורף כמעט לא היו עננים, ובצהריים השמש ממש סנוורה. אז סיימו האימהות את יום עבודתן, והמיניבוס הצהוב שמחזיר אותן הביתה התרחק וטיפס במעלה הכביש הצר.
זיו חצתה את החורשה, וכשהגיעה אל הגדר השתחלה לתוך החור שמישהו פער שם במעוינים החלודים. כעבור כמה עשרות מטרים הסתיימה החורשה והחליף אותה סבך צמחייה של גדות נחלים. היא התיישבה על אבן ונעצה את עיניה בכחול הזוהר מבין עלי לִבנה קוויים, שגונם התכלכל נמס בבוהק. עיניה נעצמו תחת האור והיא ניסתה שלא לחשוב על שום דבר ורק להתבונן בכל מה שמקיף אותה ולהקשיב לרחשים הזעירים שלא הושתקו בקולות בני אדם, אלא שמחשבותיה נדדו דווקא אל הזֵרים הענקיים שנבלו בדירת הארכיטקט ואשתו – שולבו בהם בטעם מעודן פרחים שלא את כולם הכירה. הגבעולים הועמדו בכדים כבדים, ושלושה וחצי החדרים התמלאו בניחוח דועך של פרחים מרקיבים, וזה התמזג באור המכושף שבא מהחלון שנפרץ אל הגג וזוגג בזכוכית צבעונית. כשהייתה מאבקת ומסדרת, מטאטאה או שוטפת את מרצפות השיש הרחבות, הרגישה כאילו מרחף מישהו בחלל הדירה ובודק בהסתייגות כל תנועה ותנועה שלה. את השטרות שהשאירו לה בכלֵי כסף הייתה מטמינה בתיקה עם המגזינים הצבעוניים ותמונות הרהיטים והנשים בבגדים מרהיבים, ועם קופסאות הסיגרים הריקות, שיועדו לזבל. אחרי שיצאה משם הייתה הולכת ברחוב בבגדים שעבדה בהם, נועצת עיניים חקרניות בחנויות הקטנות שלאורכו: חנות בגדי ילדים, חנות פרחים, שממנה כנראה הגיעו הזרים, בית קפה שבחלון הראווה שלו הוצגו מאפים קטנטנים, מקושטים כמו בתמונות שבמגזינים, חנות ספרים שניהלה אישה תמירה כסופת שער שמבטה כחול וחד. נראה שהיא לובשת תמיד שמלות רפויות ושכולן בשחור או באפור או בלבן. והיו גם מעדנייה, וחנות פרות וירקות מובחרים, והיא לא הבינה איך אפשר לקנות יותר מפרי אחד או שניים במחירים הרשומים על הלוחיות.
כשהייתה חוזרת אל חדרה, בבניין שחדר המדרגות שלו מטונף, הייתה קודם כול מרימה את מזרן הספוג, שהביאה מבית הוריה ומילדותה, ותחתיו הייתה תוחבת את השטרות. כבר הצטבר שם שכר הניקיון של השבוע הקודם עם השטרות שנתן לה בסוף כל משמרת הבן של בעלת הקונדיטוריה בתמורה לערמת המטבעות של התשרים. בראש כל חודש הייתה מוסרת כמעט את כולם ברצינות תהומית לשותף הבכיר בדירה, הממונה על תשלום החשבונות ושכר הדירה.
זיו הדליקה סיגריה. טווס עמד על גג הבית שבסבך, גג שפרקינסוניה עצומה קרסה עליו בכל כובדה וסדקה אותו בתנוחתה המתפנקת. הבית היה אחד מעשרה בתים קטנים חד-קומתיים שנבנו בטור. עדיין לא אזרה אומץ לפלס אליו דרך בסבך הפטל והינבוטים, אבל מאז התגלו לה הבתים התבוננה בהם בפליאה ושבה וניסתה לפענח את המראה הזה: שני קווים מקבילים של שדרת פיקוסים סימטרית, ובלבה תעלת מים רותחים וגשרוני בטון שנקשתים מעליה ומובילים אל מבואות הבתים הקטנים. מיום שנתגלה לה המקום, מסתורי ופרוע ומאורגן, הרגישה שבידיה תיבת אוצר והתכוונה לחשוף את תכולתה בנחת.
"יש מכת גנבות, חלקכם בטח שמע משהו. אנחנו בודקים את הנושא מכל מיני כיוונים. בינתיים אני מבקש רק דבר אחד, שכל אחד ישים לב לדברים שלו, אחרת, חבר'ה, זה יכול להיות לא נעים." לחיזוק הרושם נעץ ויצמן מבט נוקב בעיניו של כל אחד ואחד מהם ומשך ויישר את חולצתו, חולצת טריקו סגולה קצרת שרוולים שבמרכזה סמל הדקל המשתוחח אל המים. היו אז במשרד מלבדה רק מתן ונוני מהשער, ליאת מהמזנון וצחי המציל.
במיניבוס זיו תפסה את הספסל השלישי מהסוף, במקום שהרצפה מתגבהת מעל לגלגל. לפניה התיישבו מתן וליאת, שניהם מבוגרים ממנה בשנתיים-שלוש וותיקים ממנה באתר הנופש. ממקומה התבוננה בסלעים הענקיים הכהים המנקדים פה ושם את קפלי ההר. הם נראו כאילו קפאו פתאום בהתדרדרותם. מיום שנבטו על קפלי ההר ועל המדרונות העשבים הירוקים, הם לא הזכירו לה עוד עכוזים וירכיים של נשים כבירות.
מי גונב ומה נגנב, קימטה את מצחה.
"זה יכול להיות כל אחד," שמעה את מתן אומר בקול מהוסה והרפתה מאוזניות הווקמן, מניחה להן להישמט לתיקה.
ליאת התעקשה לדעת מי זה, לדעתו, ומתן ענה שזה יכול להיות אחד מהמבקרים הקבועים, מישהו מהצוות או כל אדם אחר שמכיר את הכול מבפנים. "כנראה שזה קורה כבר כמה זמן, אם הם החליטו ליידע גם אותנו," אמר.
"בגלל זה הוא הסתכל עלינו ככה!" ליאת זעמה. "מתאים להם ישר להאשים את השכירים! כאילו לא יכול להיות שזה אחד החברים," היא לא ניסתה כלל להנמיך את קולה, לא היה אכפת לה שישמע אותה גם ויצמן בספסל הראשון.
"השאלה מה נגנב. ציוד? דברים מחנות המזכרות? כסף מהקופות? ארנק? משהו מהכספת?" מתן נהנה לפרוש את כל האפשרויות. "כל פרט כזה משנה לגמרי את התמונה."
"אולי למישהו נפתח התיאבון מכל הכסף שעובר כאן בין הידיים."
מעין בן הגיא ילידת דגניה ב', חיה עם משפחתה בירושלים. מפרי עטה ראו אור הספרים ים ויבשה (הקיבוץ המאוחד) וספר הנוער "גודאי" (אסיה).
תוכן עניינים – גיליון מס' 9
ציור של ראשל פליקס. צויר בשנות ה-40 של המאה ה-19
