בשנת 1832, כשהיא רק בת 11, עזבה הנערה היהודיה ראשל פליקס את ביתה שבשווייץ ועברה לפריז. היא נרשמה לבתי הספר המובחרים ביותר בממלכה ללימודי משחק ושירה ורכשה השכלה ספרותית רחבה ומעמיקה. עם כל חיבתה לקלאסיקות, הסופר האהוב עליה ביותר היה דווקא בן זמנה: אלכסנדר דיומא האב, מחבר פורה להפליא החתום על יצירות כמו "שלושת המוסקטרים" ו"הרוזן ממונטה כריסטו".
אלכסנדר דיומא האב בתמונה משנות ה-50 של המאה ה-19 (צלם פליקס נאדאר)
מעט יותר מעשור לקח לראשל להתפרסם כשחקנית ראשית בטרגדיות הקלאסיות של רסין וקורנל. במהלך שנות ה-40 הפכה לשחקנית המפורסמת ביותר בפריז, בירת התיאטרון האירופאי של התקופה. במהלך טיול למדריד פגשה במקרה באליל נעוריה, ובתום שיחתם הקצרה הזמין אותה דיומא לארוחת צהריים על חוף הים. נרגשת לסעוד בחברת הסופר המוכר, הסכימה גם להצעתו של דיומא להמשיך ולהתכתב עמו אחרי שתחזור לפריז.
ציור של ראשל פליקס. צויר בשנות ה-40 של המאה ה-19
על ידי הצייר האנגלי ויליאם אטי (Etty)
מהר מאוד חוותה השחקנית הדרמטית אכזבה עמוקה. מכתב התשובה שחיברה ראשל כמענה למכתבו של דיומא חשף את הפער בין רצונותיהם: בעוד ראשל הייתה בטוחה שהסופר הנערץ מעוניין לנהל התכתבות אינטלקטואלית, גילתה אז שהוא דווקא רואה בה יעד אפשרי לכיבוש.
נחושה להביס אותו במגרש שלו, חיברה ראשל מכתב תגובה מהול באיזון מושלם של עוקצנות יבשה, פליאה ואכזבה כנה. היא כינתה את המכתב שנשלח ב-17 ביולי 1848 בשם "הפירוש המזויף", ובו השתוממה איך הפגישה הנעימה שבילו יחדיו הובילה את דיומא למסקנות "בצורה כה רחוקה ממחשבתי". היא ביקשה עתה להפסיק לאלתר את ההתכתבות "שפגעה בי מאוד" ולהבהיר לו שאמנם התגאתה מאוד לנהל התכתבות עם מי שהיא רואה כגדול המשוררים החיים, אבל עתה היא מתחרטת על הכיוון אליו בחר דיומא להפנות את התכתבות.
מכתבה של ראשל לדיומא, 17 ביולי 1848. מתוך ארכיון ראשל פליקס הנמצא בספרייה הלאומית
ככל שמתקדם המכתב ניכר הכעס ההולך והמצטבר של ראשל על הפגיעה בכבודה – כעס שמתבטא גם בטעויות דקדוק קטנות, ובמיוחד בקווים השחורים איתם היא מדגישה את דבריה. לקראת סופו, יוצאת ראשל להתקפה חזיתית: "ידעתי שעם אנשים טיפשים צריך לחשוב ברצינות על כל מילה. עם אנשים משכילים – אנשי רוח – איתם לא צריך להיזהר כל כך".
קווי ההדגשה של ראשל ניכרים לכל סופו של המכתב. מכתבה של ראשל לדיומא, 17 ביולי 1848. מתוך ארכיון ראשל פליקס הנמצא בספרייה הלאומית
תגובתו של דיומא כנראה לא איחרה להגיע, היות שבמכתב שני הנמצא בספרייה, שגם אותו חיברה ראשל, היא מצטטת בלעג את המברק ששלח לה דיומא.
"מדאם, אם את באמת רוצה בכך, נעזוב את הכל במצב הנוכחי. זה תמיד יהיה חלק מהדרך שעשינו ביחד.
מעריך אותך יותר מכל, הידיד, דיומא."
ראשל לא יכלה לעמוד בפיתוי והוסיפה תגובה קצרצרה משלה. היא ביקשה להתנצל (בציניות כמובן) על כך שטעתה כנראה בכוונותיו של דיומא, ותקפה אותו על כך שעתה, לאחר מכתב הזימה הקודם ששלח לה, כל שיש ביכולתו להגיב הוא מספר שורות בודדות.
"אם הפלת בטעות מהקסת שלך את השורות הללו, באמצע העיסוקים האינסופיים שלך – ראה אותי מתכבדת לקבל אותם", סיכמה. בשלב הזה מחקה מספר שורות שחיברה. מבלי לטרוח לחבר מכתב חדש, שלחה את המכתב הזועם שלה ללא תאריך לדיומא.
מכתבה השני והאחרון של ראשל לדיומא, תאריך לא ידוע. מתוך ארכיון ראשל פליקס הנמצא בספרייה הלאומית
אחרית דבר
האמת שפה יכול היה להסתיים סיפורנו. בלי שום תחושת החמצה או פספוס, הייתם מקבלים סיפור מתחילתו ועד סופו, כשהפרטים החסרים אולי דווקא מעניקים נופך מסתורי לכל העניין. ובכל זאת, בארכיוני הספרייה נמצא מכתב נוסף, מכתב ששלחה ראשל שלנו לאחותה שרה. המכתב לא מתוארך, כך שאין ביכולתנו לקבוע מתי הוא נכתב ונשלח.
מה הוא מכיל?
בפשטות, ראשל מבקשת מאחותה להודיע לדיומא שהיא לא תוכל לפגוש אותו ביום ראשון ולכן תשמח אם יבחר ביום אחר בשבוע.
מתי הוא נשלח?
לפי המכתבים הקודמים, הפגישה יכולה הייתה להתקיים רק לאחר פגישתם הראשונה במדריד, זו שהובילה להתכתבות שכה פגעה בראשל. או, במילים אחרות, אין לנו מושג.
האם נענתה לבסוף ראשל לחיזוריו של דיומא? אולי בכלל התפייסו ונעשו ידידים?
כנראה שלעולם לא נדע. מלודרמה, מסתורין, ריבים והשלמה – כל אלה היו ודאי חלק בלתי נפרד מהחיים בצרפת של המאה התשע-עשרה.
הכתבה חוברה בעזרתה האדיבה של ד"ר בטי הלפרן-גדז, הספרייה הלאומית, מחלקת אוספים.
