חאלדיק לוקח את משרוקית הסמבוק התלויה על חגורת העור הרחבה שלמותניו, פותח את חלון חדר המזבח, שורק את הצלילים שאיש לא הצליח עד כה לחקות או לרשום כתווים – טונים גבוהים הנשמעים כצווחות ציפורים קצביות, שמתחלפים ביבבות תנים ונביחות כלבים צרודים המקפיאות את הדם. השריקה המסתלסלת עפה אל הצוקים המקיפים את זרזורה, הבקע העמוק שברחנו אל תוכו.
השריקה מכשפת את הציפורים, הן נוטשות את הגומחות הבטוחות, חוצות את המישור הטרשי של הבקע, עפות פנימה, לחדר, מבעד לחלון הרחב.
אני כבר יודעת מה צפוי להן כאן בחדר. אילו יכולתי הייתי קושרת אותן לסלעים שלא יתפתו לשריקה, אבל אני אפילו לא פוצה את פי. המנגינה המוזרה מכשפת גם אותי.
"המשרוקית הזו שורקת את הצלילים מעצמה," אומר חאלדיק.
אני רואה את הציפורים זורמות פנימה ונלחמת בצלילים. הצלילים זריזים ממני, נכנסים לדם לחולל את מה שלשמו נוצרו: שיתוק ושעבוד.
חאלדיק מביט לעברי, שרירי פניו מתכווצים, "אין לך סיכוי. הרבה בוגדים ניסו להשתלט עליה, לגנוב אותה…" הוא בוחן אותי במבט ארוך, עיניו ירוקות מאוד, כמו מהתבוננות מרובה מדי ביער, למרות שאצלנו מעולם לא היה יער. אבל מבט יכול להיות קדמוני מאוד.
אני מסתכלת לתוך עיניו והוא פוער אותן. הן כמו פצעים גדולים שאפשר לחדור לתוכם, לראות את שכבות ההיסטוריה שלנו על קירות הקונגלומרט. אני נכנסת. הוא עוצם את העיניים. אפלה.
"למה נעצרת," הוא שואל.
טאח, קול חבטה, ציפור נמעכת אל הרצפה.
"בגלל החושך שלך," אני אומרת.
הירוק בעיניו מבהיר. אפילו מצהיב. הוא גבוה ממני בארבעה ראשים ורוכן אל אוזני, אגלי הזיעה שעל פלג גופו העליון החשוף נוצצים: "כשהמוות בא, הוא בא מבעד לדלת המטבח, תמיד במפתיע, מגיח מהאפלה."
הוא סוגר את החלון, "פחות אחת… בכל זאת יש כאן יותר ממאה. כולן יהיו שלך." צלליתו הגמלונית חוסמת כמעט את כל האור, נשברת על פלטות השיש הגדולות שמרצפות את החדר, מדלגת על השקעים והחריצים שמאות שנים טבעו בהן. כל כך עתיק החדר הזה. רק את קירותיו מלבינים כל פעם מחדש אחרי טקס החניכה.
הציפורים מסתחררות סביבי, מנקרות כאילו חשות שהעתיד שלהן הולך ונשמט מהן לטובת זה שאנחנו מתכננים להן. אני מנפנפת בידיי: תסתלקו! תסתלקו!
לחאלדיק לא אכפת מהנפנופים שלי, הוא שורק מנגינה חרישית, "המוזיקה הזו נכנסת למחזור הדם, מחלישה את ליבן ואז קל יותר לגנוב אותו. שיעבוד ויתאמץ למעננו."
לחאלדיק אין אוזניים, אלא מדחפים שמתנועעים במהירות משני צידי הראש, מרחיקים את השריקה שלו עצמו, על מנת שליבו שלו לא יחלש. אל תוך נקבי השמע בגולגולתו מחוברות אוזניות קטנות שדרכן הוא שומע את קולות היער הקדמוני, את פכפוך המים והמיית הרוח.
"ככה הלב נשאר שם, במקום שממנו ברחנו," הוא אומר, "אחרי שתצאי מכאן לא תוכלי לשמוע יותר מוזיקה. קולן של הנשמות שאת החוב שאת חבה להן לא תוכלי לפרוע לעולם יגבר על כל מוזיקה."
"אמות מגעגועים," אני אומרת.
"לא. הקולות יהפכו לאיטם לגעיות מגוחכות, ואז דממה."
אני חוטפת את המשרוקית מחגורתו ונושפת, אבל מהמשרוקית נשרקת המילה ניייייי. נייייייי.
"את צוחקת עלינו," הציפורים מצייצות ונכנסות לפאניקה, מתעופפות כמו משוגעות, טסות במרץ לכל הכיוונים, מחפשות מוצא מהחדר. טאח, טאח טאח טאח טאח, טאח טאח, מתנגשות בשמשת החלון.
אני עוצמת עיניים ולטובתן מוסיפה לחדר דוב גריזלי עם לב חם. בנשימת אפו הוא ממיס את השמשה ובכפו מגרש את הציפורים החוצה: הנה הן שטות מעל השמיים הכחולים כאילו השמיים הם זרם שנושא אותן, מתוך מעטה השמיים והעננים הן מביטות בעולם שאט-אט מת לפניהן עד שהוא נכחד, והן שבות פנימה, נכנעות למשרוקית של חאלדיק.
"עצוב בשבילך," חאלדיק אומר, והדוב שלי מתכווץ לכדי כלום.
"את כבר בת שש-עשרה, ואת צריכה לתפוס שפירמידת החיים שלנו הפוכה על ראשה, ושם למעלה, על משטחה הרחב, מתנדנדים הרעבים והחיות, לועסים עצמות של פגרים ובולעים רוק כדי להטעות את הרעב. תורך לצאת לשם: הילדים חייבים לעבוד למען הוריהם, כמו שהם עבדו למען ההורים שלהם ומי יודע כמה דורות לפניהם הם מילאו את הצו שלהם."
"הפירמידה שלך היא הולוגרמה," אני מנסה לטלטל את תמונת הגורל הנחוש שלו.
"אביך איבד את כל הציפורים שלו בקרב האחרון, את צריכה להיות טובה, אחרת תמותו ברעב…"
הוא נעמד מול החלון הרחב משקיף אל הבקע שאדמתו טרשים, פונה לעברי, אישוניו פעורים כעינית משקפת: "תסתכלי פנימה. תסתכלי עמוק בפנים: השדות, הנהרות, היערות. זו ההולוגרמה שלנו. המקום שממנו ברחנו לכאן. קל לפקפק בו, רק הגעגועים אליו, שמכאיבים מאוד, נותנים לו ממשות. כאן בזרזורה כל יום הוא מלחמה בין התודעה לשמיים. כאן הגיבורים הדמיוניים מתים ממשיים."
תשבורות האור היורד מאדימות את עיניו של חאלדיק, לרגע מצליחות פיסות כחול עגולות להשתקף על לוחות השיש הגדולים, והציפורים נוחתות לתפוס שלווה לגדותיהם. אבל השמש יורדת, מאדימה את פיסות הכחול עד שארבע פינות הלילה ממלאות את החדר.
"מסכנות הציפורים," אני אומרת, סכינו של חאלדיק צובט בצליל השחזה צורם.
אני חושבת: מי שמביט באסון שייך לו.
איש אינו יודע לספר איך ומתי הומצא החיישן שאני אמורה לשתול בראשן של הציפורים, חיישן שישעבד אותן לרצוני, לתנועותיי: להיות הלוחמות והציידות שלי. שימריאו מזרזורה, ינועו על קווי המדבר שאת שרטוטיהם אני אמורה לשנן, יגיחו אל השדות השמורים שמעולם לא ראיתי, יזינו את עצמן וישובו עם החיות שצדו.
"יש לך מזל, לפחות חמישה בזים. הסיסים לא שווים הרבה, אולי כמרגלים, כשהם לא חוזרים תדעי ששם מחכים לך. ויוני הבר… הן הפיתיון שתשתמשי בו…" עיניו מצטמצמות כנגדי, "לא תמיד יש מזל כזה."
הוא שולח יד, תופס ציפור, חורץ במרכז ראשה בסכין. טיפות דם קטנות עפות כשהוא מחדיר את החיישן, מושיט לי את הציפור שאשחרר אותה.
הוא מעביר לי את הסכין, תופס ציפור, אוחז בידי ומלמד אותי את החתך.
אני חותכת ומשחררת את הציפורים לחלל, הן מניעות כנפיים בעוצמה, חותרות באוויר כאילו הוא נוזל, דואות ומתנגשות בקיר או בחלון בעוצמה, נופלות כאבנים על הרצפה.
"הן מתאבדות…" הקול הצורמני שלי גורם לו לנפנף באוזני המדחף שלו.
"החתך שלך עמוק מדי," הוא לופת את אגרופי האוחז בסכין, מייצב את היד הרועדת: "ככה!"
אני חושבת: כל חייהן בצוקים הן נאבקו כדי להיחלץ מהמוות, ועכשיו כניעה.
כשאנחנו מסיימים אני סופרת בקול את הכתמים האדומים על הקיר: "עשרים ושמונה," אני לוחשת.
"לציפורים אין זיכרון, הן לא ירדפו אחרייך לנקמה כמו האויב שמסתובב בחוץ, שאנשיו גדלו בידיעה שאנחנו חיסלנו את משפחותיהם ושאנחנו עוד בחיים."
"מעולם לא עשיתי רע לאיש…"
הוא מנער את המדחפים שלצידי ראשו, אוחז במשרוקית ושורק. צלילים ארוכים ונוגים מרדימים את הציפורים, "הצבא שלך… מחר נשחרר אותו. נתחיל לאמן את הציפורים ואותך."
אני רוצה לצאת משם, לברוח. אפילו למות אני מוכנה, אבל הוא: "את נשארת כאן, לישון. הן צריכות להכיר את הצבעים והתנועות, לדעת מה את חושבת לפנייך."
"שום השגחה לא תגן על הלהקה שלך. רק את," עיניו המכווצות של חאלדיק מתבוננות בי ובאדמה מתחת לרגליו: "הגשם כבר היה צריך להגיע, אם האדמה תישאר יבשה נותקף. הציפורים של האויב ינסו לנקר את הזרעים מהחול שלנו. הבזים שלהם – אותנו."
אני מניעה את ידיי ולהקת הציפורים שלי מזנקת, ממריאה לשמיים, דואה כמו עפיפון גדול. חאלדיק מלמד אותי תנועות תקיפה. מתקפות משחקיות על דוממים, משחקים עם ציפורים אחרות שעוברות בשמי הבקע, ואז הניסיון הרציני הראשון להרוג: זוג יוני בר שהגיעו מהצוקים ומשתעשעות באושר.
אני מזניקה את הלהקה שלי לעבר השמש, מצמידה ידיים בתנועה חדה וסיבוב חד של הגוף. הן נשלחות כחץ דק מהיר שנע מכיוון השמש, מוסתר בערפל המסנוור. באחת אני פורשת את ידיי, הלהקה עוקבת אחר תנועות הריקוד שלי בשמיים: הנה הן מקיפות את יוני הבר. אני מוחאת כפיים, הבזים שלי, שריחפו גבוה מעל הלהקה, נורים כקליעים, מצליפים בכנפיהם, זורמים בלהט דומם לעבר הטרף. נוצות מרחפות באוויר, היונים צונחות. הבזים לוכדים אותן בעודן באוויר. אני מפנה כף יד פתוחה כלפי מטה, הבזים מניחים את הטרף למרגלותיי, מתיישבים לצידן, כאילו הלומים ממעשם.
"הם ממתינים שהדם יפרוץ, או שתצווי עליהם לנקר," חאלדיק אומר, אבל גם אני בהלם וחאלדיק שורק במשרוקית הסמבוק ואחד הבזים מנקר את היונים. דם פורץ והם אוכלים אותן.
"את טובה," חאלדיק מלטף במילים: "תרוקני את הראש מכל המחשבות, תבחיני בין ממשי למדומה."
בלילות אנחנו ישנים בנקיקים יבשים, נודדים עם הלהקה: "דורסי הלילה יכולים לחסל את הלהקה שלך לשם התענוג…" חאלדיק מלמד אותי למצוא מקומות מסתור, לייבש את בשר הציד שצדו לנו הציפורים, למצוא תמרים שנקברו מתחת לשכבת החול, ולהגיע ללבבות הדקלים. עיניו תמיד ערניות, מסתובבות על צירן לזוויות וכיוונים שרק זיקית יכולה, מורגלות לראות באפלה או מול ערפל השמש.
במשך הזמן הזיכרון מתעמעם, אני אפילו מנסה לשכוח מה שהייתי קודם. מה שמזין את נשמתי הוא חאלדיק, שדוחף אותי: "שם!" הוא מצביע בוקר אחד לעבר כתם ענן דק מרוחק.
אני שולחת את שתי ידיי, כפות הידיים פתוחות, האצבעות מכוונות לכיוון שהוא מצביע לעברו.
הציפורים שלי נוסקות. הדם שלי כמו פועם בתוכן, מפעיל ומכוון את האינסטינקטים החייתיים.
חץ רחב של ציפורים מתקדם לעברנו בתמימות של ענן.
"אלו נודדות," חאלדיק אומר, "צודי אותן!"
הוא נע כאילו גופו לא בן מאות שנים. אני מחקה את תנועות הריקוד שלו, משחזרת את תהליך לימוד ההרג: מהירות, החלטיות. תנועות גוף וידיים. הסיסים ויוני הבר מסיחים את דעת הלהקה. הבזים שלי עטים מלמעלה, חולפים על פני הציפורים, קרוב, כמעט נוגעים בהן בגופן.
אני יודעת: הם שולחים את הבוהן האחורית שתשסע כמו סכין את הגב או החזה של הציפור. מוות מיידי.
הציפורים נופלות כמו טיפות גדולות של גשם, קול גופן הנחבט באדמה מתפשט באוזניי, אף טיפה לא אובדת. ואז דממה. אך האוזניים עוד שומעות, הד משתהה, שאינו דהה.
"את בוכה? הן היו שמחות לדעת שמישהו מצטער עליהן. עלינו לא יהיה מי שיצטער…"
"נשלם על זה!" משהו בתוכי מתמרד.
"אנחנו כבר לא שווים כלום עכשיו," קולו חד, "לא יחלוף זמן וממילא נמות…"
אני אוספת את גופות הציפורים, ידיי מאדימות, אני לוחשת להן: "הנדידה היא מסע שממנו עשויים לא לשוב…" הפרפרים שאני חשה בבטני חונקים את גרוני.
"הלב שלי עייף," אני אומרת לחאלדיק, "מלא עד גדותיו בצווחות ציפורים."
אנחנו משקיפים לעבר הבקע שלנו מתוך הנקיק. בתי הבוץ נראים מוטלים כקוביות בין מאות הדקלים. הטבע כאן חמדן, מתעתע כחיזיון מדברי.
"זרזורה היא מקום התשלום, אם נצא מכאן יהרגו אותנו. זה המקום שנועד לנו בעולם הזה, מחוץ לחיים."
נצנוץ מים מושך את עיניי, הנביעה הגדולה של מי הברזל. הם בוקעים מהאדמה, חמימים, זורמים בחריצים ומשקים את הדקלים, אבל מי ששותה מהם צפוי למוות מייסר. הצמא התמידי שלנו מעורר את החלומות וההזיות. חיינו נעים כבמֵצר – המצוקים הדוממים מקיפים אותנו, לרגלינו האדמה הטרשית שממאנת להתרכך, ולמעלה המדבר שמשתרע לכל פינות האופק. צבאות שניסו לחצותו מצאו את מותם בטביעה נוראה בים החולות.
"זרזורה הייתה פעם עיר אגדית שבנה מלך כובש על מנת להחביא בתוכה את אוצרותיו," חאלדיק מורט נוצות יונה, מפלח את בטנה בסכין, "אלא ששנה אחת, מסיבה שאינה ברורה, לא ירד גשם. האדמה התכווצה והתייבשה כמו גלד ישן, מי התהום נסוגו, סדקים נחרצו, החול התקשח לרגבים שהרוח השחיזה לאבנים חדות," ידו מחלצת רגב והוא מעביר את חודו על גב היונה, מבתק את העור הלבנבן. "התושבים שתו ממי הברזל מתו מוות נורא."
"והמלך?"
"באותה שנה נקטלו המלך וצבאו…" הוא עורם את גופות הציפורים, "האוצרות לא נמצאו מעולם," עוצם את עיניו למחצה.
יש ימים שבהם אני מתעקשת שיספר לי על המקום ההוא, זה שצובע את עיניו בירוק עז, אבל הוא אומר, "המקום ההוא איננו, קיים רק בצל העפעפים." אולי לכן הוא מספר עליו מה שמתחשק לו, משנה גרסאות ומעללים. נראה שגרמנו נזק רב בדרך זו או אחרת, והעולם הפנה לנו עורף, רואה בנו אויבים שצריך לחסל, "נותרה עבורנו רק אדמת ההפקר של זרזורה," הוא עוצם את עיניו כאילו העפעפים הם שמפרידים בין זרזורה למקום ההוא.
"הלכנו בעקבות הציפורים," הוא פוקח את עיניו שהוריקו.
"שחרר אותי," קול התחינה שלי מצפצף בדומה לקול הציוץ של הציפורים.
"אין לאן, יהרגו אותך אם יבחינו בך," הוא משתתק. "אין לאן…" הוא אומר.
"המלחמה של חלאדיק" יראה אור בקובץ הסיפורים 'טיטאניק' בהוצאת אפיק, בסדרת "נוודים" בעריכת נורית זרחי.
יפתח אלוני, נולד וגדל בחולות קיבוץ גבולות. רתך, סופר, משורר, ארכיטקט, ספריו האחרונים, "מבטה של גארודה", וספרי השירה, "שימותו הקוצים" ו"כוח המשיכה". בין היתר, ייסד את "פרויקט הסיפור הקצר – מעבורת" ואת הוצאת הספרים "אפיק ספרות ישראלית".
