31.08.2017 

העולם שלנו מתרוקן מרעש. מכוניות לא נוסעות, מטוסים לא טסים. גם החיות הפשוטות נעלמו ולקחו איתן את הקולות שלהן. שקט נספג בתוך הקירות ומשתחרר באוויר של הבית שלנו, נותן לנו קצב איטי.

זה התחיל באותו יום ארור לפני חודש. בשעה שש כבר הייתי בכביש החוף. נסעתי למפעל ביקנעם לראות איך מתקדם ייצור חלקים שלנו. התלוויתי למנהל התפעול ובשעה שלוש יצאתי חזרה לתל אביב. בדרך חשבתי על מחר: בבוקר ישיבה עם מנהלי הייצור ושיחה עם נמרוד בשתיים עשרה.

בכניסה לאיילון היה פקק תנועה. חסר סבלנות אני ולכן נמלטתי אל דרך הים. ככל שהתקרבתי אליו ראיתי את הערפל עולה ממנו סמיך וצהוב. הים נעלם. אשתי התקשרה, שאלה אותי לאן הגעתי ואם אני רואה את הערפל. סע בזהירות אמרה. דמיינתי אותה יושבת על הספה מול הטלוויזיה עם הקפה של שעה ארבע. הסתכלתי על הערפל וחשבתי שכל דבר יכול להגיח מתוכו ואני אדע רק כשיהיה קרוב.

ליד הרמזור של טרומפלדור על הטיילת עמד גבר כהה עור. הוא לבש חליפה לבנה והרכיב משקפי שמש כהים. טבעות זהב גדולות ונוצצות עיטרו את פרקי אצבעותיו. הוא שר לתוך מיקרופון, ומתוך רדיו-טייפ גדול שהיה לידו על הרצפה בקעה מוזיקה קצבית וצווחנית. שתי נערות לבושות במכנס קצר רקדו מולו. שיערן היה רטוב והירכיים החשופות שלהן היו לבנות ושמנות. בתנועות גדולות הן נעו כשידיהן מציירות באוויר עיגולים, כל אחת רקדה עם עצמה אך מדי פעם הן ביצעו אותה תנועה. מאחוריהן על החול שעל שפת הים בתוך הערפל, אנשים עלו מהים, הם היו מטושטשים, כמו צללים נטולי פנים. בגלל הבהייה הארוכה שלי בהם, פספסתי את הרמזור. דקה ארוכה הסתכלתי על אב ובנו שישבו במסעדה הפינתית. האב הביט על הנערות אמר דבר מה לבנו וחייך, העור שלו היה שזוף ולפי תנועות שפתיו ראיתי כי לשון זרה בפיו. הערפל גלש אל הכביש. רציתי לזכור את הרגע הזה, את הפנים של כל האנשים שהיו שם.

 

3.9.2017

הערפל עדיין כאן. איש אינו יודע אם כל התופעות שקורות לנו קשורות אליו. אבק צהוב דקיק נערם בכל מקום, סותם מכשירי חשמל, מזהם את מקורות המים. מלאי הסוללות במאגרים הולך ואוזל. לכן אנחנו אוגרים נרות ושמנים.

העולם שלנו מתרוקן מצבעיו, כאילו האבקה משנה את הרכבם הכימי של הדברים. גם העצים והפרחים נצהבים.

 

7.9.2017

אנחנו ממעטים לצאת. אטמנו את עצמנו בבית, כיסינו הכול ביריעות ניילון, ועדיין האבקה מצליחה לחדור. בהתחלה אמרו שהיא אינה מקשה על הנשימה, אך עכשיו, כשכל אמצעי התקשורת שותקו, איננו יודעים דבר על העתיד רק על מה שהווה.

 

10.9.2017

יצאתי הבוקר לקנות עיתון, חלב ולחם. מוצרי המזון מתמעטים. אנשים במכולת השתהו. אף אחד לא עובד. מישהו אמר שצריך לנסוע מכאן, שאולי זה רק אצלנו בקרבת החוף. בקרוב נמות ברעב, הוא אמר.

בעיתון שקניתי היו חסרות אותיות. חשבתי שתופעת האותיות הנעלמות היא רק אצלנו בבית. כשיצאתי מהמכולת עמד שם על הספסל השכן שלי מלמטה. הוא אחז בעיתון וצעק לעוברים ושבים מה שנמחק בסוף ימחה, מה שנמחק בסוף ימחה.

כשהגעתי הביתה הוצאתי את האלבומים שלנו. ראיתי שהתמונות דהויות. לקחתי ניילון נצמד והתחלתי לעטוף אותן. מסתבר כי לשווא. רק הזיכרון נשאר אמרתי לאשתי. ישבתי משועמם על הספה, וחשבתי איך אפשר להציל ואת מה. אשתי באה וישבה לידי, זה לא יעזור היא אמרה והסתכלה בתמונות הדהויות. זוכר פה? היא שאלה והצביעה על תמונה שלנו במדי צבא. כן בטח אמרתי. זה צולם בשבוע שהכרנו, היא הגיעה לקורס בבסיס ששירתי בו. תראי אנחנו כמעט שלא משתנים, אמרתי. היא הביטה בדקדקנות בפניי כמו צייר שמודד בעיניו חפץ. אנחנו משתנים, היא אמרה נחרצות. העור שלנו נעשה צהוב, גם השיער. האבקה הצהובה נספגת בכול, היא חודרת אלינו לגוף. תראה, גם צבע העיניים שלנו משתנה, היא אמרה. הבטתי ארוכות לתוך עיניה וראיתי את הגוון הצהוב עמוק ברקע. אולי זו מגיפה, אולי זה משהו אצלנו, בני האדם, שהשתבש ולא העולם. זה יהרוג אותנו, היא אמרה, אני לא יכולה עם השקט הזה, עדיף למות עכשיו, אמרה ואגרפה את ידה על בטנה. אשתי בהריון, בחודש שישי.

 

14.9.2017

בשבת לפני שזה התחיל יצאנו מהבית והלכנו על שדרות בן גוריון עד לים. ראינו הרבה אנשים, הסתכלתי על הפנים שלהם וחשבתי איך כולם שונים כל כך. בכל פעם התמקדתי רק באיבר אחד והשוני בלט עוד יותר. צעדנו נינוחים ונטולי דאגה. השמש לא הייתה חמה מדי, לא כזו שמבריחה. הים היה חלק כמו נמתחה על פניו יריעה דקה שקופה. אנשים רקדו במעגלים מתחת למלון שרתון והמוזיקה התערבבה במכות הכדורים של שחקני המטקות שליד. עכשיו, אנחנו מתהלכים עם פנסים גם ביום. אור עמום נראה ואחריו אדם. הכול לא צפוי ומפתיע.

בשנה האחרונה אשתי החלה לכתוב. כשהבחנו שהאותיות בעיתונים ובספרים נמחקות הדפסנו את כל מה שכתבה והקלטנו את עצמנו קוראים את הדברים, אך בטרם סיימנו פסק גם החשמל.

אני נוגע בה בלילה, מתחת לשמיכה. היא לא רוצה להתפשט. העור שלי קשה וכואב, היא אומרת. הערפל מטשטש אותי, היא אומרת.

אני חושב איך זה היה קודם. גם אז היא לא הייתה מאושרת, אני אומר לעצמי וההבנה החדה המושרשת מכה בי.

את העובר שבבטנה היא לא רצתה אבל לא הייתה מסוגלת לבצע הפלה. אני חושש ממה שעובר עליה. אני רואה אותה נעצבת ומתכנסת. על מה את חושבת, אני אומר לה בקול שקט. אל תלחש, היא אומרת לי, ואני לוחש שוב ושוב בחושך בלילה, חושב שכך אשתלב במחשבותיה, בסיוטיה, וסכר פיה יתפתה לקולי. עדיף למות, היא אומרת ומאגרפת כף יד אל בטנה.

 

15.9.2017

הבוקר לא היו בעיתון אותיות.

 

20.9.2017

אנשים מסביבנו עוזבים. אורזים מזוודות ונוסעים. השמועה אומרת להרי יהודה, שם האותיות עדיין לא נעלמו. השמועה אומרת שהזמן קרוב שהן תעלמנה גם מפינו.

 

26.09.2017

לפני כמה ימים הפסקנו לנקות את האבקה. היא ממלאה את החלל שלנו וכשהיא נערמת היא מתקשה כמו בטון, מעבה את הכול. אני חושב שהבית יסגור עלינו.

החדר של הילדה שלנו, בקצה המסדרון, ככה אנחנו יכולים לשמור על השקט בשביל השינה שלה שאשתי חושבת שצריכה להיות רצופה וארוכה.

בזמנים שהיא ישנה אני לפעמים טועה לחשוב שאנחנו לבד.

לפעמים אשתי הולכת לחדר שלה, יושבת אתה, נרדמת לידה ואז אני נשאר עם כל השקט לבד.

 

28.09.2017

כשאני יוצא עם הילדה לטיולים קצרים בסביבה, אשתי אינה רוצה להצטרף.

בחוץ האבקה מכסה את פניהם של האנשים, הילדה שלי אומרת שהם נראים כמו ליצנים, בעיניי הם נדמים לרוחות רפאים.

יש שעות שאני רואה אותה מקשיבה לשקט. אני חושב אם היא מאבדת את המילים שלה בתוך עצמה וכמה קשה לה עם זה שאין לה לאן להוליך אותן. אני לא מצליח לראות תמונה של עתיד יותר. הייתי רגיל לעשות את זה פעם לפני שהייתי נרדם, לסדר את כל הדברים בראש, מתי נקנה ומה, אם נחסוך וכמה, כך וכך שנים יחלפו ונחליף רכב, הייתי מחשב הכול מגיע למסקנות ורואה את הדברים קורים אתנו, תמונות רצו לי בראש ועכשיו הן אינן.

לפני כמה ימים פתחתי קופסת שימורים ונחתכתי מעט ביד. טיפות של דם לכלכו את שולי חולצתי, והדם כמו נספג באבקה, ניסיתי לשטוף אותו. כתם הדם נשאר. תראה אמרה אשתי ולטפה את בטנה, הדם מנצח את האבקה.

 

30.09.2017

אני רואה אותה יושבת בגוף הדומם שיש לה עכשיו. אני יודע שהוא מסביר את ההרגשה שלה של לא לרצות לחיות. אני לא בטוח שהיא רוצה לחזור איתי אל הזמן שלנו, שידענו מה קורה בו כל רגע, אל העולם שאני מתחיל לשכוח וחושב אותו כמו מקום אחר עם צבעים וצורות שקיימים בו בלעדינו.

שלשום יצאתי לבד בשעת הצהריים, בהיעדרי היא והילדה ציירו סביב לפה שפתיים גדולות אדומות ומחייכות. עכשיו אנחנו באמת כמו ליצניות ,אמרה, והיא והילדה חייכו חיוך אדום בפני חלב צהוב.
צחקנו. חשבתי על הדם.

היא עשתה הכול כדי להגיע ללידה כשהתינוק בבטנה חנוק ומאותו יום היא שוכבת במיטה.

בואי נצא מכאן אני אומר לה היא לא רוצה והאבקה סוגרת מצמצמת.

אני קורא את מה שכתבתי ורואה איך השפה שלי התעקמה בדברים. המילים שיוצאות מאתנו לא אומרות את הכול ונשמעות לי מעורבלות, קטועות, רחוקות ממה שצריך. אני חושש שניאלם. אני נחלש לתוך דבר שלא קיים. המוות כבר בתוכי והוא ריק. 

10.10.2017

בשבוע האחרון המילים אבדו כליל. נשארו לנו רק המחשבות. 

אני הולך לישון ומפחד מן המחר.

שלוש לפנות בוקר.

אני פוקח עיניים, היא ערה. הפה שלי יבש. היא נשענת על המרפק שלה מסתכלת עליי. אני נבהל לרגע אבל מחבק אותה. הגוף שלה מתחמם והעור קצת מתרכך. אני לא כועס על התינוק האבוד. לא כעסתי. אני לוחש לה מחשבות בראש. היא לא משתיקה לי אותן, וככה היא נרדמת וקצת אחריה גם אני.

בוקר. 

אני מתעורר ממגע ידה הכואב. לא פוקח עיניים. לא פוחד.

 

סלין אסייג היא בעלת תואר שני בספרות עברית מאוניברסיטת בן גוריון. עבדה כהנדסאית מכונות וכיום עובדת במערכת הוצאת הספרים מודן-כתר. פרסמה ספורים קצרים בכתבי עת ושני ספרים: 'פרקי מכונות' ('אחוזת בית', 2017) ו'צעקה הפוכה' ('אחוזת בית', 2014) שזיכה אותה בפרס שרת התרבות לספרי ביכורים ובמועמדות לפרס ספיר.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 11

      
      

היא ישבה על ספסל, אני עמדתי בקצה המדרכה ליד השלט של תחנת האוטובוס, בינינו עברו אנשים. השעה הייתה בערך שלוש לפנות בוקר. חיכינו לאוטובוס. רבנו, וכמו אחרי כל ריב, נכנסו לשלב השתיקה. שלושה בחורים עברו וצחקו, אחד מהם נעצר מולי ושאל: "למה אתה לא מחייך?" הוא היה יפה, בלונדיני גבוה, הלוואי ואני הייתי נראה ככה. לא עניתי. "תחייך," הוא המשיך. רציתי להוריד לו סטירה על המקום. איזה מין התנהגות זאת ככה לפנות לאדם זר ולשאול אותו שאלה כזאת? הסתכלתי לו בעיניים והמשכתי לא לחייך. כמעט ואמרתי, "בא לי לא לחייך, מה תעשה, יא זין?" או משהו ציורי יותר בסגנון של "יש לך פנים יפות, חבל עליהן." אבל סתם שתקתי והבלונדיני אמר "תן חיוך – תעביר הילוך" והלך עם החברים שלו.

הסתכלתי עליה, יושבת על הספסל ובוהה בפלאפון, ושנאתי אותה יותר. למה רבנו? כשיצאנו מהפאב היא שאלה: "מי בודק מאיפה לוקחים אוטובוס, אני או אתה?" בדקתי באפליקציה, ראיתי על המפה את התחנה ואותי בנקודה כחולה, אבל לא הייתי בטוח לאיזה כיוון ללכת. המשכתי ללכת בלי לדעת את הכיוון כדי לראות לאן הנקודה הכחולה זזה וככה אדע איפה התחנה. היא הלכה אחריי ושאלה מה אני עושה. הסברתי לה והיא הציעה ללמד אותי לקרוא מפה ולראות לפי שמות הרחובות את הכיוון. אמרתי לה שאני מעדיף את השיטה שלי. היא ביקשה את הפלאפון כדי להסתכל על המפה ולא נתתי לה. היא הוציאה את הפלאפון שלה ובדקה וצעקה: "אנחנו בכלל לא בכיוון הנכון!" כיביתי את האפליקציה ואמרתי לה: "תובילי את." היא אמרה שהיא לא רוצה להוביל, שהיא רוצה שאוכל ללמוד ממנה דברים, ולא אתן לאגו שלי לשלוט בי. אמרתי לה שגם אני רוצה דברים, כמו שלא תצעק עליי באמצע הרחוב. האוטובוס שלנו חלף על פנינו, והיא צעקה: "אתה רואה? פספסנו את האוטובוס בגללך, טמבל אחד!" שתקתי ובדרך לתחנה היא התנצלה – "סליחה שצעקתי עליך שוב" – ובגלל שהיא אמרה את זה בטון דיבור מעצבן ומרוח, שנשמע כמו "סליחהההה שצעקתיייי עלייייך שובבבב," המשכתי לשתוק. והיא גם שתקה.

בלילה האוטובוסים באים בתדירות נמוכה. עוד חצי שעה לפחות עד האוטובוס הבא. נער אחד, בן שש-עשרה אולי, עבר על סקייטבורד והחליק ונפל לאחור בדיוק בינינו. היא הרימה את העיניים מהפלאפון ושאלה אותו: "אתה בסדר?" הוא קם ורדף אחרי הסקייטבורד שלו שהתגלגל במורד הרחוב. "אתה בסדר?" חיקיתי אותה בקול צייצני. "כאילו אכפת לה." דיברתי עליה בגוף שלישי. "כאילו אם הוא היה מת פה על המקום זה היה מזיז לה."

"סתום כבר, טיפש אחד!" שוב היא צעקה.

סתמתי.

כל הזמן היא אומרת שהצעקות שלה זה כמו שאני שותק. שמה שאני מרגיש כשהיא צועקת עליי, היא מרגישה כשאני שותק. ואולי אם אני אפסיק לשתוק, ואדבר על הדברים, היא גם תפסיק לצעוק. זה נשמע לי חארטה. בעיקר כי היא כל הזמן משתיקה אותי, אומרת לי לסתום, ואני אף פעם לא אומר לה לצעוק. וגם כי כשאני מנסה לדבר על הדברים, במקום לשתוק, באיזשהו שלב אני חוטף צעקות.

לפני כמה זמן היינו אצל איזו מטפלת זוגית. סיפרנו לה על הבעיה הזאת, של הצעקות והשתיקות. והמטפלת אמרה שאני נכנס למקום של ילד, כשצועקים עליי אני מרגיש כמו ילד בגן שהגננת צועקת עליו והוא חסר אונים, אז הוא שותק וחוסם את עצמו. ביקשנו שתייעץ לנו מה לעשות כדי לפתור את הבעיה, והיא אמרה שזה מורכב, ושזה ייקח זמן, ושנצטרך לבוא לעוד כמה פגישות עד שנתחיל למצוא פתרונות לבעיות כאלה מסובכות. באוטובוס חזרה מהמטפלת, אמרתי לה שכל הטיפולים האלה הם מטחנת כסף ואני לא רוצה ללכת יותר. אם המטפלת הזאת יכולה לשלוף מהמותן ולהגיד בכזה ביטחון שאני הופך לילד בגן כשצועקים עליי, היא גם יכולה לשלוף מהמותן פתרון.

נמאס לי לשנוא. התיישבתי לידה על הספסל ונישקתי אותה על הלחי. היא חייכה ואמרה: "אני מבינה שהאגו שלך לא נותן לך לבקש סליחה, וזאת הדרך שלך לבקש סליחה."

"סליחה על מה?"

"על זה שאתה טמבל," היא מלמלה.

חייכתי והיא אמרה: "אתה רואה? איזה יפה אתה כשאתה מחייך. למה אתה לא מחייך יותר באמת?"

הורדתי לה סטירה. לא חזקה מדי, אבל כואבת. "בחיים אל תשאלי אותי יותר למה אני לא מחייך," אמרתי וקמתי כי בדיוק האוטובוס הגיע. כשעלינו הנהג שאל אותי אם הרבצתי לה. אמרתי לו: "סתם. זה היה בצחוק."

 

אסף סעדון נולד בשנת 1984, גדל ברמלה ומתגורר כיום בתל אביב. ספרו "פעם היה לי לב" ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים בשנת 2016.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 11

      
      

המוסך נולד מתוך הרגשה נמשכת, משותפת לרבות ולרבים, כי יש צורך בתיקון עמוק בסצנת הספרות בישראל, שחלקים מרכזיים ומבוססים בה לוקים בכוחנות, במחיקת נשים יוצרות, בהעדפת פרובוקציות, אלימות ומדנים על פני איכות, בצמצום נמשך של במות לשירה עכשווית ושל השיח על אודותיה. מתוך הצורך הזה ערכנו ב-2016 את פסטיבל 'תיקון' האלטרנטיבי לשירה, בארבעה מוקדים ברחבי הארץ, ומתוך הכרה בנחיצותה של אלטרנטיבה קבועה אנחנו מייסדות כעת את המוסך – מוסף מקוון דו-שבועי לשירה, לסיפורת, לביקורת ולמסה. המוסך ייערך על בסיס פתיחות, שוויון והומניזם, אתיקה המכירה בכך שמאחורי כל יצירה ניצבת נפש, ומעל לכול – התשוקה הפשוטה לספרות טובה.

 

כתובת למשלוח יצירות: [email protected]

 

במקום לרדוף אחרי המוסך, תנו למוסך להגיע אליכם.  הירשמו פה לניוזלטר של המוסך

 

הגיליונות שהופיעו עד כה:

(function () {
var _atpopq = window._atpopq || (window._atpopq = []);
window._atpopobj = {};
if (!_atpopq.loaded) {
var atpopjs = document.createElement('script');
atpopjs.type = 'text/javascript';
atpopjs.async = true;
atpopjs.src = '//cdn-media.web-view.net/popups/lib/v1/loader.min.js';
var s = document.getElementsByTagName('script')[0];
s.parentNode.insertBefore(atpopjs, s);
_atpopq.loaded = true;
}
_atpopq.push(['UserId', 'xxwjssc8']);
_atpopq.push(['PopupId', '3eaaawuu']);
_atpopq.push(['IsraelCode', '104']);
_atpopq.push(['CountryCode', '104']);
_atpopq.push(['OnEventCallback', 'handleATPopupEvent']);
})();

//Sample event handler function
function handleATPopupEvent(ev,args){
switch(ev){
case 'display':
//Do this when the popup is displayed
break;
case 'close':
//Do this when the popup gets closed by the user
break;
case 'submit':
//Do this when popup gets submitted and the user doesn't get redirected to a URL
break;
}
}