"מלך הגלידה" – זאב סמילנסקי ברשימה על ואלאס סטיבנס לכבוד יום הולדתו

"אני מסכים עם סטיבנס – השיר הזה הוא יהלום, הוא שיר מושלם. המילים משחקות בצד שלהן והאירועים בצד השני, כמו בחתונה חרדית, אך מתקיים ביניהם קונטרפונקט הדוק"

וואלס סטיבנס, 1939

היום, ה-2 באוקטובר, חל יום הולדתו של ואלאס סטיבנס (1879–1955), מגדולי המשוררים של המאה העשרים. למרות כישרונו הספרותי הוא בחר, בעצת אביו, בקריירה מקצועית של עורך דין ולאחר מכן החזיק במשרות ניהול בכירות בחברות ביטוח גדולות. מבין המאות הרבות של שירים שכתב, השיר שאהב מכול הוא "מלך הגלידה" (The Emperor of Ice-Cream). וכך כתב סטיבנס: "אני סבור שמכול שיריי החביב עליי ביותר הוא ‘מלך הגלידה’. השיר עוטה בכוונה תחפושת פשוטה, ועם זאת מכיל משהו מהרהבתנות החיונית (essential gaudiness) של השירה, ולכן אני אוהב אותו. אני לא זוכר את נסיבות כתיבתו, אלא אם כן הכוונה לתחושה הפנימית שממנה הוא נבע. אני לא אוהב ניג'וסים (niggling), ואני אוהב לשחרר את עצמי. שירים מסוג זה הם הנעימים ביותר לחזור אליהם, כי הם נשארים טריים יותר מאחרים. השיר מייצג את מה שהיה בדעתי באותו רגע, בהתערבות המזערית ביותר האפשרית" (התרגום שלי, ז"ס).

אני מסכים עם סטיבנס – השיר הזה הוא יהלום, הוא שיר מושלם. בעולם היין נותנים ציונים ליינות: מ-85 ומטה – לא ראוי לשתייה, מ-95 ומעלה – יין נדיר המספק חוויית שתייה מיוחדת ובלתי נשכחת. במקרים בודדים בלבד למבקרי היין הצייקנים לא נותרת ברירה אלא לתת ליין מסוים ציון 100, למשל לשאטו שבאל-בלאן 1947 או לשאטו ד'איקם 1811. כך עבורי "מלך הגלידה" הוא מהבודדים הראויים לציון 100 מבין השירים שאני מכיר. אנסה לנמק: ראשית, המשחק בין המילים לבין האירוע שהן מתארות. המילים משחקות בצד שלהן והאירועים בצד השני, כמו בחתונה חרדית, אך מתקיים ביניהם קונטרפונקט הדוק. הסגנון מתחלף בטבעיות, כמו צבעי הזיקית, ונע בין ההמוני (let the wenches dawdle) לטריוויאלי (עיתונים מהחודש שעבר) לחגיגי (bid him whip) לאזוטרי-זנותי (concupiscent) לנשגב (let be be), וכל אלה מייללים יחד כאילו נולדו באותו שגר לאותה חתולה. שנית, המדַבֵּר לא מופיע בשיר כלל, לא בוכה, לא מתחנן, לא מבקש רחמים – הוא מתגלה רק בעקיפין, מתוך הקול שהוא משמיע, אבל איזה קול יש לו! כמה מעניין הטרמולו! ואיזה באסים, איזו עדינות לצד סמכותיות! ועוד – במבט ראשון השיר נראה סתום וקשה, אבל במבט שני הוא פשוט לגמרי: מתאר טקס אשכבה של אשה ענייה. פשוט לגמרי, אבל גם לא: השורה "לו יהי יהי קץ המראית" (Let be be the end of seem) נראית בתחילה כמשחק מילים סתום וגחמני, אך בקריאה נוספת היא נקראת כפסוק מספר מִשלֵי. שיר קטן, קצר, רוקד עם עצמו כמו פרימה בלרינה, כל שורה בו מציגה מראֶה חדש או מחשבה חדשה, שום רעיון לא נלעס פעמיים, יקום חדש ואמיץ נברא שורה אחר שורה, וכל שורה מתרקמת עם השורות האחרות. וכמובן, אין בשיר – או כמעט שאין – רגשות: לא עצב ולא תוגת קיום ובוודאי לא רחמים עצמיים, וכשיש סרקזם הוא מאופק ומעודן, מינראלי כמו שאבלי מחֶלְקָה מעולה במיוחד. השיר לא מבקש ממך שום דבר, לא מגרה שום עצב חשוף, שום דמעה לא תיזל – ורק בלוטות היופי והפליאה מתפקעות מפעילות. ברהבתנות החיונית של השירה מלהטט השיר כליצן רחוב עטוי שמלת פלסטיק זרחנית – רגע רציני, רגע מגחך, רגע קופץ ורגע שוקט, חי את חייו במלואם כמו שחתול או שיח בוגנוויליה יודעים לחיות, שיר זקוף וגיבור, נדמה כאילו הוא לא זקוק כלל לקורא – נַעֲשָׂה עימך חסד שהורשה לך להציץ בו.

אני קורא את השיר ונזכר בשני השירים של אלתרמן אשר בעיניי הם פסגת יצירתו: "הסיכום" ו"כְּלֵי הזמר" מתוך חגיגת קיץ. כמו "מלך הגלידה", גם שירים אלה נדמים כקלי ערך, זוטות שיר שאינן נושאות על גבן מטענים פילוסופיים, היסטוריים או פסיכולוגיים עמוקים ומטרידים כמו שיריו הידועים והמפורסמים של אלתרמן. אבל דווקא כאן, כאשר כמו בתורת הזן המאסטר שוכח לרגע את המשימות הנשגבות שאולי הציב לעצמו – דווקא אז וכבדרך אגב מתגנבת השלמות אל שורותיו של המחבר שתשומת ליבו הוסחה לרגע, וכישרונו האמנותי מגיע לשיאו. אולי לרגעים כאלה אפשר לקרוא 'השראה'.

השיר תורגם לעברית בעבר על ידי טובה רוזן-מוקד, אורה סגל, רחל שפירא-גיורא ונסים קלדרון, אבל ברור שלא היה אפשר להתאפק מלתרגם אותו שוב.* אשרינו שאנגלית אינה שפת אימנו, ואנו יכולים לעבוד את השיר ולתרגמו שוב, ושוב, ושוב, וכך לזכות לחסות מעט בצילו.

 

*התרגום להלן הוא עיבוד מחודש לתרגום שהופיע בספרי 'צבע ביתך' (אבן חושן, 2016), ותודה לטל ניצן על העזרה והעידוד.

 

ואלאס סטיבנס

מלך הגלידה

קִרְאוּ לִמְגַלְגֵּל הַסִּיגָרִים הַגְּדוֹלִים,
הַהוּא הַשְּׁרִירִי, וְהַעֲמִידוּ אוֹתוֹ לְהַקְצִיף
בְּסִפְלֵי מִטְבָּח עִסָּה זְנוּתִית.
תִּתְבַּטֵּלְנָה לָהֶן הַבָּנוֹת בַּבְּגָדִים
שֶׁהֵן רְגִילוֹת לִלְבֹּשׁ, וְיָבִיאוּ הַבָּנִים
פְּרָחִים בְּעִתּוֹנִים מֵהַחֹדֶשׁ שֶׁעָבָר.
לוּ יְהִי יְהִי קֵץ הַמַּרְאִית.
מֶלֶךְ הַגְּלִידָה הוּא הַמֶּלֶךְ הַיָּחִיד.

קְחוּ מֵהַשִּׁדָּה יָד-שְׁתַּיִם,
חַסְרַת שְׁלֹשׁ יָדִיּוֹת הַזְּכוּכִית, אֶת הַסָּדִין
שֶׁפַּעַם הִיא רָקְמָה עָלָיו מְנִיפוֹת טַוָּסִים
וּפִרְשֹוּ אוֹתוֹ כָּךְ שֶׁיְּכַסֶּה אֶת פָּנֶיהָ.
אִם יִבְלְטוּ רַגְלֶיהָ הַמְּיֻבָּלוֹת, זֶה
רַק מַרְאֶה כַּמָּה קָרָה הִיא, וּסְתוּמָה.
תִּנְעַץ הַמְּנוֹרָה אֶת אוֹר הַתָּמִיד.
מֶלֶךְ הַגְּלִידָה הוּא הַמֶּלֶךְ הַיָּחִיד.

 

Wallace Stevens

The Emperor of Ice-Cream

The Emperor of Ice-Cream
Call the roller of big cigars,
The muscular one, and bid him whip
In kitchen cups concupiscent curds.
Let the wenches dawdle in such dress
As they are used to wear, and let the boys
Bring flowers in last month's newspapers.
Let be be finale of seem.
The only emperor is the emperor of ice-cream.

Take from the dresser of deal,
Lacking the three glass knobs, that sheet
On which she embroidered fantails once
And spread it so as to cover her face.
If her horny feet protrude, they come
To show how cold she is, and dumb.
Let the lamp affix its beam.
The only emperor is the emperor of ice-cream.

 

לחצו לתכן העניינים גיליון מס' 3      
      
      
      

 

התפילה של דויד גרוסמן: "עוד אוּכל להיות אדם חופשי, ועַם חופשי, בארצי, בְּבֵיתי, בתוך נפשי"

המאמר שהפך לשיר: הסופר דויד גרוסמן מספר על שירו החדש שמבטיח כי "יש מצב" גם למציאות אחרת וכי עדיין לא מאוחר "להימלט מגזר הדין"

דויד גרוסמן בהקלטות השיר "יש מצב"

האזינו לשיר "יש מצב". מילים: דויד גרוסמן. שותפים ליצירה: הדג נחש, יוני רכטר, דניאל זמיר, ברי סחרוף, מקהלת הנוער של ימק"א, גליה ירון, והמפיק המוסיקלי עמי רייס. וידאו ארט ובימוי: מיכל רובנר

הקשר שלנו – הספרייה הלאומית – עם הסופר דויד גרוסמן הוא קשר מיוחד מאוד: גרוסמן הפקיד בספרייה את ארכיונו האישי, "ארכיון חי", שממשיך להתחדש ביצירות כל העת. השיר "יש מצב" שגרוסמן כתב והפיק לאחרונה בשיתוף עם אמנים מובילים בישראל הוא עוד פיסת אוצר שמתווספת לארכיון שלו אצלנו. ביקשנו ממנו לספר קצת על תהליך יצירת השיר ועל תחושותיו כשכתב אותו.

 

לִרְצות, לִרצות –
אני מעֵז
לִרְצות,
אני עוד זוכר –
פחות ופחות –
איך זה לִרצות,
לקַוות,
להאמין
שעוד אפשר להימלט
מִגזר הדין – –

 

"התחלתי לכתוב מאמר ויצא לי שיר" – כך, מספר דויד גרוסמן, נולד השיר "יש מצב". במשך 11 דקות ו-38 שניות של שירה וצלילים מתאר לפנינו גרוסמן בדיוק מה המצב. והמצב – לפי גרוסמן – רחוק מלהיות טוב. אבל המצב לפי גרוסמן, יכול גם להיות אחרת, ו"יש מצב" גם למציאות טובה יותר.

 

בתוך הבּועה
הסגורה
שנקראת 'המצב',
שני מִתאבּקים
חָבוּקים, מותשים,
שני מתאבּקים נואשים
וצודקים –
הו, כמה צודקים,
אין סדק בַּצדק,
בתוך הבּועה,
ההֶדק הוא צֶדק
בתוך הבּועה,
זה צַו הגורל שנקרא
'המצב': לא לנשום –
לא לנשום אף לרגע
בשתי הרֵיאות,
לא לצאת
לחופשי,
לא ממש
להיות.

 

"מה שהוליד את השיר הזה", מספר גרוסמן, "הוא ש'המצב' במירכאות הולך וסוגר עלינו. הוא הופך להיות צורת קיום סטטית וקפוצה שלנו, ויחד עם זה הוא עלול גם להתגלות כחומר נפץ. אי אפשר להחזיק אנשים במצב של כיבוש לאורך זמן רב. בסוף, כל הרגשות האלו שנדחסים הם מתפרצים גם."

 

לא יהיו לנו חיים
אם לא יהיו להם חיים.
לא יהיו להם חיים
אם לנו לא יהיו חיים.

 

אפשר להסתכל על השיר הזה כעל שיר אחד, אך אפשר גם להסתכל עליו כעל סדרה של שירים כאשר כל תת-שיר מבטא צד אחר של ה"מצב", וזוכה לביצוע של אמן אחר. הקטע הראשון, שאותו מבצעים שאנן סטריט והדג נחש, זכה לשם "לרצות", את הקטע השני "שמיים חדשים" מבצעים דניאל זמיר ויוני רכטר, ואת הקטע השלישי "באור" מבצע ברי סחרוף כאשר לקראת סופו מצטרף אליו גם קולו של דויד גרוסמן עצמו.

 

ממהרים להתייאש,
בורחים
כמו מֵאש
מִשְמוּעה על
סיכוי,
מִבְּשורה של
תִקווה,
אבל –
את ממתקֵי המלחמה,
את האיבה,
את השִנאה, הנקמה,
שוב ושוב מוכנים
לנסות,
הילדים
המוּטרפים
של האסון –
לעולם לא מתעייפים,
שוב ושוב מחבּקים את
המוות
כדרך חיים.

 

שאלנו את גרוסמן מדוע איש של מילים מוצא את עצמו נשאב לתוך המוזיקה דווקא? וגרוסמן הסביר: "אני יודע כמה גדול הכוח של המוזיקה להניע, לחולל תנועה במקום שאין בו תנועה. התחלתי לכתוב מאמר ויצא לי שיר. שיר שהוא תיאור של מצב הלפיתה ההדדית שלנו ושל הפלסטינים. תחושה של חוסר מוצא, ההבנה שלעולם לא אהיה אדם חופשי, לא בארצי, לא בביתי ולא בתוך נפשי, כל עוד לא ייפתר המצב הזה. כפי שכתבתי בשיר: לא יהיו לנו חיים, אם לא יהיו להם חיים,  ולהם לא יהיו להם חיים אם לנו לא יהיו חיים".

 

לרצות, לִרְצות –
אני מעֵז לִרְצות,
אני עוד זוכר
(אבל פחות ופחות), איך זה
לִרצות,
או לקוות,
להִתאוֹות,
להאמין שעוד אפשר
לכתוב
את הסיפור הזה אחרת-

לא יהיו לנו…
אם לא יהיו להם…
לא יהיו להם,
אם לנו לא יהיו…

…שעוד אוּכל להיות
אדם
חופשי,
ועַם חופשי,
בארצי,
בְּבֵיתי,
בתוך נפשי.

 

אך "המצב" הזה, מדגיש גרוסמן, אינו רק הסיפור של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כשם שהשיר מדבר על "הסכסוך" הוא גם מדבר על התהליכים הפנימיים שקורים אצלנו בתוך ישראל פנימה: "עולם המושגים של סכסוך בין מדינה לשכנה שלה בסופו של דבר מחלחל גם פנימה בהשקפת העולם המקוטבת, המהירות שבה מתלקחת השנאה למישהו אחר. האלימות. המצב שם משתקף גם למצב פה."

 

"…כי הנני בורא שמיים
חדשים וארץ חדשה,
ולא יישָמע בה עוד
קול בכי
וקול זעקה,
לא יהיה משם עוֹד עוּל ימים
וזקֵן אשר לא יְמַלֵא את ימיו,
כי הנער
בן מאה שנה
ימות". (ישעיהו ס"ה, י"ז)

*

וּלגדֵל ילדים
בָּאור, אני רוצֶה,
שלא יטילו צל
על איש,
שלא יכּירו חושך
של כיבוש
ושל טרור –
בָּאוֹר
אני רוצה אותם,
באור,
ביופי
העייף והפגום
של היומיום, בַּנֹוגה
המיטיב
של העתיד-
וּבִנשימה
פתוחה,
שְלֵמה,
של שִיבה לָחיים
אחרי מלחמה.

 

וכמובן שלא ניתן להתעלם משורת הכוכבים שהצליח גרוסמן לגייס (כולם בהתנדבות) למען הפרויקט הזה. "זה היה עבורי ניסיון נהדר לעבוד עם כל האנשים הנחמדים והמוכשרים להפליא האלה," מסכם גרוסמן. "בילינו ביחד הרבה מאוד שעות באולפן, ולמדתי מהם כל הזמן."

לאתר הרשמי של השיר "יש מצב"

***

כתבות נוספות:

דויד גרוסמן בן ה-11 מבקש טיפים בכתיבה מגיבור ילדותו אברהם שלונסקי

מיוחד למוסך: נאומו המלא של דויד גרוסמן בטקס קבלת תואר דוקטור לשם כבוד מטעם האונ' העברית

***

לתרגם את ההוביט בשבי

השנה היא 1970 ועשרת השבויים הישראליים של מלחמת ההתשה מנצלים את זמנם הפנוי למלאכה משונה: תרגום הספר הראשון של ג'.ר.ר טולקין לעברית

ליל הסדר תשל"ב בשבי המצרי. עשרת שבויי ישראל במצרים מסובים לשולחן ערוך לסדר פסח בחדר המעצר בכלא 'עבאסייה'. בראש השולחן מי שהיה רבה הראשי של הקהילה היהודית בקאהיר, הרב דואק, שעזב את מצרים בראשית שנת 1972. לימינו של הרב דואק: דן אבידן, מרדכי בבלר, אבינועם קלדס, דוד לוי, עמוס לויטוב. לשמאלו: רמי הרפז, מרדכי כהן, מנחם עיני, יצחק פיר, עמוס זמיר. ברקע, מאחורי גבו של הרב דואק, הספרייה העברית של השבויים במצרים. את המדפים בנו הבחורים בעצמם.

"בחור באדמה גר לו הוביט. לא חור מזוהם וטחוב, המלא שלשולים וריחות שופכין, גם לא מחילה חשופה חסרת כל ריהוט לשבת עליו, או דבר-מאכל לטעום ממנו. מחילה של הוביט היתה זו ופירושו-של-דבר – נוחיות."

(פתיחת הספר "הוביט" בתרגום הטייסים וחבריהם לשבי)

 

כל מי ששמע משהו על טולקין ועלילות הפנטזיה גדושות הקרבות, ההיסטוריה הענפה והמומצאת והאקשן הסוחף שנמצא בספריו, יגש בוודאי אל ספר ההרפתקאות הראשון שחיבר הבלשן והסופר האנגלי "הוביט או לשם ובחזרה". בספר זה בוודאי ימצא הקורא קרבות והרפתקאות, אך בניגוד לטרילוגיית שר הטבעות, בהוביט נמצא גם ספר ילדים חביב ומענג.

ספר שבכוחו לרתק ולהנעים את חייהם של קוראיו (ומתרגמיו) גם בנוראיים שבזמנים.

זהו לא סיפור חיבורו של הספר, אלא סיפור אחד מתרגומיו לעברית: סיפורה של המהדורה המיוחדת "בתרגומם של טייסי חיל האוויר וחבריהם בשבי המצרי בכלא עבסייה, קהיר (1973-1970)", אשר נפלו בשבי במהלך מלחמת ההתשה.

 

סיפור קורותיו של יצור מוזר וחביב

גם למצב הנורא אליו נקלעו עשרת השבויים שנדחסו לתא אחד בכלא עבסייה שבמצרים, לאחר שעברו (ועוד יעברו) שורת חקירות ועינויים היה פן חיובי, אור קטנטן ומהבהב בקצה המנהרה. ראשית, אחרי מספר חודשים שהושמו בתאים נפרדים ומרוחקים, הורשו השבויים להצטופף בתא אחד ולהתנחם בחברת ישראלים נוספים הנמצאים במצבם. שנית, העובדה שלא כל השבויים שלטו בשפה האנגלית בצורה מספקת התגלתה כמהותית להמשך שהותם בשבי.

לא כל יושבי התא הצליחו ליהנות מהמתנה שקיבל יצחק פיר, אחד מארבעת הטייסים שבשבי, מאחיו שבארה"ב. היה זה "ספר בכריכה רכה ובו סיפור קורותיו של יצור מוזר וחביב, שוחר-שלום וחיים טובים ונוחים שנקלע כמעט בעל-כרחו להרפתקאות מסמרות-שיער במלחמה למען עולם שלו וירוק יותר" (מתוך פתח הדבר של הספר הוביט בתרגום טייסי חיל האוויר).

ארבעת הטייסים שבתא – אבינועם קלדס, רמי הרפז, מנחם עיני ויצחק פיר, החליטו "לתרגם עבור המתקשים את ה'הוביט'". תחילה תרגמו הטייסים מילים וביטויים ספציפיים. מהר מאוד, משנוכחו שהמלאכה משכיחה מהם את מציאות החיים בשבי, מצאו את עצמם עובדים יום יום, במשך שעות ארוכות, על תרגום היצירה כולה.

העבודה התנהלה בזוגות – אחד קורא את הטקסט באנגלית ומתרגם בו במקום לעברית. תפקידו של בן זוגו הוא להפוך את התרגום העברי למלוטש יותר ולראוי יותר לרמה הגבוהה שבה כתב טולקין עצמו. השירים הרבים המופיעים בספר התגלו כאגוז קשה יותר לפיצוח, וכדי לתרגם אותם נעזרו הארבעה בשאר חבריהם לתא הדחוס. לימים סיפרו כי "בעניין השירים בספר קצת נכשלנו". למעשה, התרגום נוצר מתוך ידיעה ברורה שהם אינם מתרגמים מקצועיים, אך בנסיבות הנוכחיות תרגום לא מקצועי – יספיק. ארבעה חודשים ארכה המלאכה כולה. ספק אם האמינו שהתרגום שהם שוקדים עליו יזכה לחשיפה מעבר לכותלי התא בו נדחסו עשרת השבויים.

 

'הוביט', תרגום הטייסים וחבריהם לשבי. מעניין שה' הידיעה נמחקה מהכותרת של הספר, וכך גם כותרת המשנה 'או לשם ובחזרה'. לפריט בקטלוג הספרייה לחצו

 

הם שוחררו מהשבי רק לאחר מלחמת יום הכיפורים, כשהם נושאים עותק משומש של ההוביט, ולצידו – שבע מחברות עמוסות. בשנת 1977 התפרסם התרגום העברי של הטייסים וחבריהם לתא בהוצאת זמורה-ביתן ובמימון חיל האוויר.

 

המילים הראשונות של השבויים הישראלים עם חזרתם ארצה. מתוך כתבה בעיתון מעריב שהתפרסמה ב-18 בנובמבר 1973

 

נכון להיום תורגם ההוביט שלוש פעמים. שנה לפני הוצאת תרגום הטייסים וחבריהם לשבי יצא התרגום של משה הנעמי בהוצאת זמורה-ביתן מודן. לקראת צאת החלק הראשון בטרילוגיית ההוביט שביים פיטר ג'קסון יצא תרגום נוסף מאת יעל אכמון, גם הפעם בהוצאת זמורה-ביתן. תרגום הטייסים וחבריהם נחשב לתרגום הפחות טוב מבין השלושה, אך זה התרגום שעליו גדלתי, ולו אני שומר חסד נעורים ממושקפים, עתירי הורמונים וחיבה לפנטסטי.

 

https://www.youtube.com/watch?v=gHzdmhLyTAA

 

פרופ' עמיה ליבליך תיעדה את סיפור נפילתם וחייהם של עשרת השבויים הישראלי במצרים בספר "חוץ מציפורים", שיצא לאור בהוצאת שוקן בשנת 1989.

***

כתבות נוספות:

"הייתה מלחמה ונפצעתי" – יורם קניוק כותב להוריו ב-1948

מיהו הילד הרך מ"מה אברך" שנפל במלחמה?

החיטה צומחת שוב: מסע אישי בספרי הזכרון של חללי בית השיטה




"לֹא יָדַע אִישׁ מִי הִיא" – שלוש גרסאות לביאליק

וּבְאוֹתוֹ הַיּוֹם אוֹ בְאוֹתוֹ הַלַּיְלָה – וְכָל הַבַּחוּרִים כַּפָּרַת שְׂרוֹךְ נַעֲלָהּ.

חיים נחמן ביאליק, 1923

חיים נחמן ביאליק

לֹא יָדַע אִישׁ מִי הִיא

לֹא יָדַע אִישׁ מִי הִיא,
מֵאַיִן וּלְאַיִן –
וַיְהִי אַךְ נִגְלָתָה –
וַתִּצַּת כָּל-עָיִן.

מֵאֶרֶץ נָכְרִיָּה,
מִמְּדִינָה רְחוֹקָה
הִיא בָאָה כַּצִּפּוֹר
עִם גִּילָה וּצְחוֹקָהּ.

עַלִּיזָה וּפְזִיזָה
וּמְאִירָה וּשְׂמֵחָה –
וְכָל-הָעֲיָרָה
נִתְבַּשְּׂמָה מֵרֵיחָהּ.

וְכָל-הַמַּחֲבֹאִים
בַּחֹרְשָׁה הַיְרֹקָה
נִתְמַלְאוּ שְׂשׂוֹנָהּ,
צְלִיל קוֹלָהּ וּצְחוֹקָהּ.

וּבְאוֹתוֹ הַיּוֹם
אוֹ בְאוֹתוֹ הַלַּיְלָה –
וְכָל הַבַּחוּרִים
כַּפָּרַת שְׂרוֹךְ נַעֲלָהּ.

וּבְאוֹתוֹ הַיּוֹם
אוֹ בְאוֹתוֹ הַלַּיְלָה –
הִתְחִילוּ הַקְּטָטוֹת
בֵּין אִשָּׁה וּבַעְלָהּ.

וְחֶרֶשׁ הִתְלַחֲשׁוּ
הַסּוֹרְגוֹת פֻּזְמָקָן,
וּזְקֵנִים מְצַיְּצִים,
מִתְגָּרְדִים בַּזָּקָן.

וְאָבוֹת וְאִמּוֹת
לֹא-יָשְׁנוּ בַלֵּילוֹת,
כִּי תָעוּ חַתְנֵיהֶם
בְּסִמְטוֹת אֲפֵלוֹת.

וּבְיוֹם בָּהִיר אֶחָד –
וְהִיא נֶעֱלָמָה –
לֹא-יָדַע אִישׁ אָנֶה,
לֹא-הֵבִין אִישׁ לָמָּה?

הִיא פָרְחָה כִפְרֹחַ
הַזָּמִיר מִיָּעַר –
וְאִישׁ טֶרֶם פִּלֵּל,
וְאִישׁ טֶרֶם שָׁעַר.

וַיִדֹּם הַצְּחוֹק,
וַתִּתְעַגֵּם הַחֹרְשָׁה,
אֵין נִכְנָס בְּעָבְיָהּ,
אֵין פֹּקְדָהּ, אֵין דֹּרְשָׁהּ.

וַיָּבֹא יוֹם סַגְרִיר,
וְשֵׁנִי, וּשְׁלִישִׁי,
וַתִּכְבֶּה כָל-עַיִן,
וַיְהִי עֶצֶב חֲרִישִׁי.

לָעֶרֶב שָׁב בָּחוּר
בִּזְמַנּוֹ הַבַּיְתָה,
וְכַלָּה עֲלוּבָה
לַחֲתָנָהּ נִתְפַּיְּסָה.

וְאַבְרְכִים יוֹשְׁבִים
עִם נְשֵׁיהֶם וּמְפַהֲקִים,
וְכֻלָּן מַחֲמַדִּים
וְכֻלָּן מַמְתַּקִּים.

וַתִּשְׁבֹּת צָהֳלָה
מִסִּמְטוֹת אֲפֵלוֹת,
וְאָבוֹת וְאִמּוֹת
יְשֵׁנִים בַּלֵּילוֹת.

בַּבָּתִּים אֵין פֶּרֶץ,
בָּרְחוֹבוֹת אֵין הָמוֹן,
וְשָׁלוֹם וְשַׁלְוָה
בָּעִיר – וְשִׁמָּמוֹן.

 

הקלאסי: חוה אלברשטיין, בלחן משה וילנסקי

 

עם דיסטורשן: בביצוע רזי בן-עזר, מתוך האלבום ״כֻּלָּם סָחַף הָאוֹר״

 

ובאנגלית: תרגום ושירה (ושריקה) – נדבי נוקד

 

 תוכן עניינים – גיליון מס' 12