היום, ה-2 באוקטובר, חל יום הולדתו של ואלאס סטיבנס (1879–1955), מגדולי המשוררים של המאה העשרים. למרות כישרונו הספרותי הוא בחר, בעצת אביו, בקריירה מקצועית של עורך דין ולאחר מכן החזיק במשרות ניהול בכירות בחברות ביטוח גדולות. מבין המאות הרבות של שירים שכתב, השיר שאהב מכול הוא "מלך הגלידה" (The Emperor of Ice-Cream). וכך כתב סטיבנס: "אני סבור שמכול שיריי החביב עליי ביותר הוא ‘מלך הגלידה’. השיר עוטה בכוונה תחפושת פשוטה, ועם זאת מכיל משהו מהרהבתנות החיונית (essential gaudiness) של השירה, ולכן אני אוהב אותו. אני לא זוכר את נסיבות כתיבתו, אלא אם כן הכוונה לתחושה הפנימית שממנה הוא נבע. אני לא אוהב ניג'וסים (niggling), ואני אוהב לשחרר את עצמי. שירים מסוג זה הם הנעימים ביותר לחזור אליהם, כי הם נשארים טריים יותר מאחרים. השיר מייצג את מה שהיה בדעתי באותו רגע, בהתערבות המזערית ביותר האפשרית" (התרגום שלי, ז"ס).
אני מסכים עם סטיבנס – השיר הזה הוא יהלום, הוא שיר מושלם. בעולם היין נותנים ציונים ליינות: מ-85 ומטה – לא ראוי לשתייה, מ-95 ומעלה – יין נדיר המספק חוויית שתייה מיוחדת ובלתי נשכחת. במקרים בודדים בלבד למבקרי היין הצייקנים לא נותרת ברירה אלא לתת ליין מסוים ציון 100, למשל לשאטו שבאל-בלאן 1947 או לשאטו ד'איקם 1811. כך עבורי "מלך הגלידה" הוא מהבודדים הראויים לציון 100 מבין השירים שאני מכיר. אנסה לנמק: ראשית, המשחק בין המילים לבין האירוע שהן מתארות. המילים משחקות בצד שלהן והאירועים בצד השני, כמו בחתונה חרדית, אך מתקיים ביניהם קונטרפונקט הדוק. הסגנון מתחלף בטבעיות, כמו צבעי הזיקית, ונע בין ההמוני (let the wenches dawdle) לטריוויאלי (עיתונים מהחודש שעבר) לחגיגי (bid him whip) לאזוטרי-זנותי (concupiscent) לנשגב (let be be), וכל אלה מייללים יחד כאילו נולדו באותו שגר לאותה חתולה. שנית, המדַבֵּר לא מופיע בשיר כלל, לא בוכה, לא מתחנן, לא מבקש רחמים – הוא מתגלה רק בעקיפין, מתוך הקול שהוא משמיע, אבל איזה קול יש לו! כמה מעניין הטרמולו! ואיזה באסים, איזו עדינות לצד סמכותיות! ועוד – במבט ראשון השיר נראה סתום וקשה, אבל במבט שני הוא פשוט לגמרי: מתאר טקס אשכבה של אשה ענייה. פשוט לגמרי, אבל גם לא: השורה "לו יהי יהי קץ המראית" (Let be be the end of seem) נראית בתחילה כמשחק מילים סתום וגחמני, אך בקריאה נוספת היא נקראת כפסוק מספר מִשלֵי. שיר קטן, קצר, רוקד עם עצמו כמו פרימה בלרינה, כל שורה בו מציגה מראֶה חדש או מחשבה חדשה, שום רעיון לא נלעס פעמיים, יקום חדש ואמיץ נברא שורה אחר שורה, וכל שורה מתרקמת עם השורות האחרות. וכמובן, אין בשיר – או כמעט שאין – רגשות: לא עצב ולא תוגת קיום ובוודאי לא רחמים עצמיים, וכשיש סרקזם הוא מאופק ומעודן, מינראלי כמו שאבלי מחֶלְקָה מעולה במיוחד. השיר לא מבקש ממך שום דבר, לא מגרה שום עצב חשוף, שום דמעה לא תיזל – ורק בלוטות היופי והפליאה מתפקעות מפעילות. ברהבתנות החיונית של השירה מלהטט השיר כליצן רחוב עטוי שמלת פלסטיק זרחנית – רגע רציני, רגע מגחך, רגע קופץ ורגע שוקט, חי את חייו במלואם כמו שחתול או שיח בוגנוויליה יודעים לחיות, שיר זקוף וגיבור, נדמה כאילו הוא לא זקוק כלל לקורא – נַעֲשָׂה עימך חסד שהורשה לך להציץ בו.
אני קורא את השיר ונזכר בשני השירים של אלתרמן אשר בעיניי הם פסגת יצירתו: "הסיכום" ו"כְּלֵי הזמר" מתוך חגיגת קיץ. כמו "מלך הגלידה", גם שירים אלה נדמים כקלי ערך, זוטות שיר שאינן נושאות על גבן מטענים פילוסופיים, היסטוריים או פסיכולוגיים עמוקים ומטרידים כמו שיריו הידועים והמפורסמים של אלתרמן. אבל דווקא כאן, כאשר כמו בתורת הזן המאסטר שוכח לרגע את המשימות הנשגבות שאולי הציב לעצמו – דווקא אז וכבדרך אגב מתגנבת השלמות אל שורותיו של המחבר שתשומת ליבו הוסחה לרגע, וכישרונו האמנותי מגיע לשיאו. אולי לרגעים כאלה אפשר לקרוא 'השראה'.
השיר תורגם לעברית בעבר על ידי טובה רוזן-מוקד, אורה סגל, רחל שפירא-גיורא ונסים קלדרון, אבל ברור שלא היה אפשר להתאפק מלתרגם אותו שוב.* אשרינו שאנגלית אינה שפת אימנו, ואנו יכולים לעבוד את השיר ולתרגמו שוב, ושוב, ושוב, וכך לזכות לחסות מעט בצילו.
*התרגום להלן הוא עיבוד מחודש לתרגום שהופיע בספרי 'צבע ביתך' (אבן חושן, 2016), ותודה לטל ניצן על העזרה והעידוד.
ואלאס סטיבנס
מלך הגלידה
קִרְאוּ לִמְגַלְגֵּל הַסִּיגָרִים הַגְּדוֹלִים,
הַהוּא הַשְּׁרִירִי, וְהַעֲמִידוּ אוֹתוֹ לְהַקְצִיף
בְּסִפְלֵי מִטְבָּח עִסָּה זְנוּתִית.
תִּתְבַּטֵּלְנָה לָהֶן הַבָּנוֹת בַּבְּגָדִים
שֶׁהֵן רְגִילוֹת לִלְבֹּשׁ, וְיָבִיאוּ הַבָּנִים
פְּרָחִים בְּעִתּוֹנִים מֵהַחֹדֶשׁ שֶׁעָבָר.
לוּ יְהִי יְהִי קֵץ הַמַּרְאִית.
מֶלֶךְ הַגְּלִידָה הוּא הַמֶּלֶךְ הַיָּחִיד.
קְחוּ מֵהַשִּׁדָּה יָד-שְׁתַּיִם,
חַסְרַת שְׁלֹשׁ יָדִיּוֹת הַזְּכוּכִית, אֶת הַסָּדִין
שֶׁפַּעַם הִיא רָקְמָה עָלָיו מְנִיפוֹת טַוָּסִים
וּפִרְשֹוּ אוֹתוֹ כָּךְ שֶׁיְּכַסֶּה אֶת פָּנֶיהָ.
אִם יִבְלְטוּ רַגְלֶיהָ הַמְּיֻבָּלוֹת, זֶה
רַק מַרְאֶה כַּמָּה קָרָה הִיא, וּסְתוּמָה.
תִּנְעַץ הַמְּנוֹרָה אֶת אוֹר הַתָּמִיד.
מֶלֶךְ הַגְּלִידָה הוּא הַמֶּלֶךְ הַיָּחִיד.
Wallace Stevens
The Emperor of Ice-Cream
The Emperor of Ice-Cream
Call the roller of big cigars,
The muscular one, and bid him whip
In kitchen cups concupiscent curds.
Let the wenches dawdle in such dress
As they are used to wear, and let the boys
Bring flowers in last month's newspapers.
Let be be finale of seem.
The only emperor is the emperor of ice-cream.
Take from the dresser of deal,
Lacking the three glass knobs, that sheet
On which she embroidered fantails once
And spread it so as to cover her face.
If her horny feet protrude, they come
To show how cold she is, and dumb.
Let the lamp affix its beam.
The only emperor is the emperor of ice-cream.
