תמונה של בחור צעיר במכנסי שלושת-רבעי, עם כיתוב קצר מאחור: "משה ויצמן. הגיע עם עליית הנוער וחי אצל משפחת טויבר. נהרג במלחמת השחרור בקרבות ג'נין" שמצאה אדוה מגל-כהן באלבום משפחתי, הובילה אותה למסע אחר סיפורו של ויצמן, צלם מוכשר, שנפל במלחמת השחרור והוא בן 26 שנים בלבד.

"בחור במכנסי שלושת-רבעי. ברקע אוהל. גבעה וברושים. בן משפחה לא ידוע. אני הופכת את התמונה ובגב התמונה פירוט קצר וענייני בכתב ידה של סבתא."

כך מתארת אדוה מגל-כהן את הרגע שבו גילתה, לגמרי במקרה, את התמונה של משה ויצמן. באותה עת היא עברה על המחברות והאלבומים של המשפחה,  כדי לחקור ולתעד את סיפורה של סבתה, רחל טויבר.

 

לחצו על התמונה להגדלה

 

לחצו על התמונה להגדלה

 

רחל, שנמלטה מהפרעות בפודוליה, בנתה את ביתה בבלפוריה, ונתנה בית גם לצעיר משה וייצמן, שהגיע לארץ לבדו עם עליית הנוער. בני משפחתה המבוגרים של אדוה ידעו לספר שמשה היה צלם ושאפילו צילם את אביה של אדוה כשהיה ילד קטן. זו היתה תמונה שאדוה הכירה היטב, אך מעולם לא ידעה את זהות הצלם או חשבה עליו. כעת, המחשבה לא עזבה אותה. אדוה הוסיפה לחקור, אך פרט לדברים האלה, לא ידעו בני המשפחה לספר דבר נוסף על חייו של משה.

אדוה המשיכה לחפש ומצאה את "דף הנופל" של משה ויצמן באתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל.

 

לחצו על התמונה להגדלה

 

בדף מסופר שמשה ויצמן נולד ב-9 ביולי 1922, בווינה, שם למד את מלאכת הצילום מאביו, שהיה צלם ידוע. הוא עלה ארצה ב-1939 והיה בהכשרה בבלפוריה במשך שנתיים. לאחר מכן היה נוטר בבסיס הבריטי ברמת דוד. אביו הצליח להגיע ארצה ופתח חנות צילום (בלשון אותם ימים, "פוטו" או "צלמנייה") בעפולה. לאחר פטירת אביו המשיך משה לעבוד בחנות עד שגויס לחטיבת "גולני" ונלחם בחזית ג'נין. ב-10 ביולי 1948, יום לאחר יום הולדתו ה-26, הוא נפגע מכדור ומת. גופתו וגופת חבריו נותרו בשטח במשך עשרה ימים או יותר, עד שחולצו והובאו לקבורה בבית הקברות הצבאי בעפולה.

אך זאת רק ראשיתו של סיפור.

התמונה לא נתנה לה מנוח והיא נמשכה להתחקות אחר סיפורו של הצעיר שלא הכירה כלל. צעד צעד היא גילתה פרטים בארכיונים, ובזכותם הצליחה לתעד את מהלך חייו של וייצמן, ולעקוב גם אחרי כמה מבני משפחתו.

עד מהרה עלה סיפורו של אביו של משה, צבי ויצמן הצלם הווינאי, שנפטר באפריל 1941.

בווינה ב-1938, סבלה משפחת וייצמן מהתעללויות הנאצים, כאשר באחד האירועים הקשים, אולץ האב צבי להניף אל על אופנוע, דבר שפגע באופן אנוש בבריאותו.

בארכיון הציוני היא מגלה את תיק עלית הנוער של משה. היא מגלה שהוא עלה ארצה באונייה "גליל", באפריל 1939, לאחר שראה את הפרעות בווינה. ארבעה חודשים לאחר מכן הוא כותב, בגרמנית, מכתב נואש לסוכנות, לעליית הנוער בירושלים, ומבקש לאשר לו לנסוע לראשון לציון. הוא מספר שאמו נפטרה בווינה חודש קודם לכן ושהוא מנסה להיעזר בקרוב משפחה כדי לחלץ את אביו מאוסטריה, שהייתה אז כבר חלק מגרמניה הנאצית. וכך הוא כותב: "עכשיו בידיים שלכם, אם מותר לי להציל את אבי ולכן אני מבקש בכל לשון של בקשה לתת לי אישור לנסיעה כה חשובה…" והוא חותם, "מקסימיליאן ויצמן, משה ויצמן, אצל משפחת טוייבר, בלפוריה." החופשה "החריגה" מאושרת. משה יצליח לעזור לאביו להימלט לארץ-ישראל. צבי ויצמן עולה על אוניית המעפילים "סאקריה" בראשית פברואר 1940. האונייה נעצרת על-ידי הבריטים וצבי נשלח לחצי שנה במחנה המעצר בעתלית. באוגוסט 1940 הוא משוחרר ומצטרף לבנו בעמק יזרעאל. פחות משנה הוא יחיה בעפולה, עד מותו. ב-1948 ייהרג בנו באזור ג'נין.

 

 

בהמשך הדרך היא מוצאת אנשים שהכירו את האב ואת בנו. הם מספרים לה על הנער משה, שהיה בית"רי יחיד בקבוצה של נוער סוציאליסטי. הם מספרים על המעבר של משה לעפולה יחד עם אביו ושהשניים הקימו שם יחד "צלמנייה". הם עבדו בה כמה חודשים בהצלחה, אך הפגיעה שנגרמה לאב בווינה, הביאה למותו בגיל 55, רק זמן קצר לאחר שהגיע לארץ והתחיל בחיים חדשים. משה שוב נותר לבד בארץ, וממשיך לנהל את ה"הצלמנייה" בעצמו.

חבר של משה בעפולה, מספר שקיבל ממנו מצלמה ליום הולדתו ה-18 ומתגלות אט אט קורות ה"צלמנייה". מגל-כהן מגלה צילומים של צבי ויצמן, צילומים שנעשו בווינה ונמכרים כעת במכירות פומביות. עוד היא מגלה, צילומים של משה ויצמן, שעל גבם מתנוססת חותמת "פוטו ויצמן, עפולה" צילומים של עפולה בימי המנדט, הפגנה נגד הספר הלבן, הפגנה בעד בריטניה בעת המלחמה, צילומים פסטורליים של שדרת דקלים בעיר. וגם צילומים של קבוצת הנערים מעליית הנוער ובהם מופיע משה ויצמן.

 

לחצו על התמונה להגדלה

 

בארכיון עיריית עפולה היא מוצאת מכתב בכתב-ידו של משה ויצמן. ביולי 1943 הוא מבקש הקלות בתשלום הנדרש ממנו מטעם המועצה המקומית, אגרת שילוט עבור השלט "צלמנייה". משה ויצמן כבר מגויס. הוא נוטר. אביו נפטר שנתיים קודם לכן וקשה לו לעמוד בתשלום האגרה.

בהמשך מתגלה גם רשימה של חייבי גיוס מעפולה, ובה, במספר 22, מופיע השם "ויצמן משה". עד מהרה מופיע גם מסמך של מי שגויס בפועל. משה ויצמן הוא מגויס מספר 36 ברשימה.

ובדצמבר 1949 כותב מזכיר מועצת עפולה לקצין המחוז ומפרט רשימה של נופלים באזור עפולה. תחת המספר 7 כתוב: "משה ויצמן". מצוין שתאריך נפילתו לא ידוע, ומקום נפילתו "ליד זרעין".

 

לחצו על התמונה להגדלה

 

המסע שהתחיל בתמונה, חשף לא רק את דמותו של משה ויצמן חלל מלחמת העצמאות, אלא העלה מסכת משפחתית והיסטורית שלמה ומורכבת, של איש שמשפחתו התנפצה לכל עבר.

לבסוף מגלה כהן-מגל את הפרטים על שארי משפחתו של משה. היא מגלה שזיגפריד, אחיו של משה, שהגיע ללונדון מווינה בעוד משה מגיע לארץ-ישראל, היה אף הוא צלם והקים עסק משגשג של צילומי אירועים, ואף צילם חתונות של האצולה ובית המלוכה הבריטי. מסתבר שזיגפריד ומשה קבעו להיפגש באולימפיאדת לונדון, אחרי המלחמה, אך מעולם לא זכו לכך. זיגפריד ביקר פעם בארץ ועלה לקברו של משה אחיו. מחבר של משה הוא קיבל אז, שני אלבומים עם התמונות שצילם משה בשנותיו בבלפוריה ובעפולה.

בעקבות המחקר, נוצר גם קשר בין מגל-כהן ובין ילדיו של זיגפריד, האחיינים של משה: הם מספרים שהאב המשיך לעסוק בצילום והיה היבואן הראשון של מצלמות יפניות לאנגליה. העסק המשפחתי לצילום כבר נסגר, כיום יש להם עסק משגשג לנדל"ן. הם מתכננים לבקר בארץ בקרוב ולעלות לקבר דודם, ומקווים למצוא יום אחד את אלבומי התמונות האבודים.

כך מחולצת במלוא עושרה והקשריה ההיסטוריים פרשיית חייו ומותו של משה ויצמן ז"ל, אחד מחללי מערכות ישראל. אלמלא המחקר העיקש, שהפך לספר "אשה יושבת וכותבת – רחל טויבר", שעומד היום על מדפי הספרייה הלאומית, היה משה ויצמן עוד שם, עוד מספר, בחור שנהרג בגיל 26, שהיה צריך להיות כעת בן יותר מ-90.

לקריאה נוספת: "זכרון בשולי הזיכרון: משה ויצמן – עולה, צלם, חלל" מתוך הדו-ירחון "עת-מול", גיליון 243

 

הספר שכתבה אדוה מגל-כהן: "אשה יושבת וכותבת – רחל טויבר"

 

 

מלחמת העצמאות: ספרים, מפות, תמונות, שירים ועוד

כתבות נוספות:

מיהו הילד הרך מ"מה אברך" שנפל במלחמה?

נותנים פנים לנופלים: חידת חייו של מנחם באומגרטן ז"ל

"מי יודע עלינו? נהרגו מאיתנו בקרבות בגוש ולא מזכירים אותם. ואלה מאיתנו שנשארו בחיים – הלכו לשבי"

"הייתה מלחמה ונפצעתי" – יורם קניוק כותב להוריו ב-1948

האם שנשארה להגן על גוש עציון

החיטה צומחת שוב: מסע אישי בספרי הזכרון של חללי בית השיטה