רָעַד קוֹלֵךְ: שירה מולחנת

"ושום מפל אדיר לא יוכל לי". דניאל רביצקי מבצעת את 'ושום סלע' מאת תרצה אתר. לחן: אפרת בן-צור

צלם: דוד אולמר - ארכיוני סופרים, מרכז קיפ לחקר הספרות העברית, אוניברסיטת תל אביב

*
ושום סלע לא יזיז אותי מפה
ושום ענק נורא לא יוכל לי
אני רוצה רק פה
אני רוצה רק פה
ושום טייפון לא יעזור
ושום סופה
לא קר לי

לא קר לי
ואני רוצה רק פה
להיות עד סוף ימי
מול אדן וחלון
אני רוצה רק פה
כל כך נעים לי פה
שכבר ממש אפשר
להשתגע או לישון

או לישון

ושום סלע לא יזיז אותי על כן
ושום מפל אדיר לא יוכל לי
אני נמצאת רק פה
אני נמצאת רק פה
ושום סופות ורעשים לא יעזרו
פה קל לי

פה קל לי
ואני רוצה רק פה
להיות עד סוף חיי
מול קיר, ספה, ארון
אני רוצה רק פה
כל כך נעים לי פה
שכבר ממש אפשר
להשתגע או לישון

או לישון

 

תוכן עניינים

     
     
     
     

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

 

האם שנשארה להגן על גוש עציון

הדילמה הבלתי אפשרית של האם הלוחמת ציפורה רוזנפלד: המשפחה או המדינה?

ציפורה רוזנפלד עלתה מאירופה כניצולת שואה. כמו רבים מבני ובנות דורה שחיו בצל התופת, הרגישה ציפורה תחושת בהילות להקים משפחה חדשה. עוד באירופה הכירה את בעלה יחיאל. לאחר המלחמה, בחרו בני הזוג לעלות לארץ ישראל ולהקים את ביתם בגוש עציון. שם גם נולד בנם הבכור, יוסי. על אף המיקום של גוש ההתיישבות בעציון, בלב ליבה של אוכלוסייה ערבית עוינת, מצאו תושבי הגוש היהודיים מקום שיוכלו לקרוא לו בית. עם הזמן הם החלו אף לקשור קשרי מסחר והתחלה של חיים משותפים יחד עם הכפרים הערבים הסובבים.

תכנית החלוקה קטעה את כל זה. לפי גבולות התכנית, גוש עציון היה אמור להיוותר מחוץ לגבולות המדינה היהודית. אולם, כבר עם קבלת תוצאות ההצבעה הגורלית באומות המאוחדות – אישורה הגורף של התכנית על ידי מרבית המדינות החברות בארגון – הבהירו נציגי העם הפלסטיני ומדינות ערב שהם מוכנים להילחם בכל אמצעי העומד לרשותם כדי למנוע את חלוקתה של ארץ ישראל.

 

משפחת רוזנפלד

 

במהלך השנים נשמעו לא מעט טרוניות הנוגעות לייצוג של הציונות הדתית במלחמת העצמאות. עם זאת, הקבוצה שסיפורה הושכח במידה הרבה ביותר היא קבוצת נשות הציונות הדתית, שנשאו בעול הדאגה לילדים בזמן הקרבות ורבות מהן אף סיכנו את חייהן (ולעיתים אף איבדו אותם) בהגנה על המולדת.

 

נשות הציונות הדתית ובניית האומה

עוד לפני המלחמה לקחו נשות הציונות הדתית, ובכללן נשות גוש עציון, חלק פעיל בבניית הארץ. היה זה שינוי ניכר מהתפיסה המסורתית של האישה ביהדות. נשות גוש עציון, כמו נשים רבות בציונות הדתית, בירכו על התפקיד החדש שיועד להן בבניין האומה. בתקופת הרגיעה שבטרם הקרבות, התאמנו נשים ואיישו עמדות הגנה בזמן שהגברים ביצעו סיורים בסביבת הגוש.

 

נשות הגוש באימוני ירי. צילום: גל רנטר

 

אולם, עם פרוץ הקרבות ותחילת ההתקפות של הלגיון הערבי על גוש עציון, פונו מרבית האימהות יחד עם ילדיהן.

 

משוריינים בריטים ששימשו בזמן פינוי הנשים והילדים

 

הלוחמות הנשארות היו רווקות כולן, מלבד שתי אימהות לוחמות, שאחת מהן פונתה לבסוף לפני נפילת הגוש. ציפורה רוזנפלד, האם היחידה שנשארה להגן על הגוש, נקלעה לדילמה איומה.

 

קבוצת לוחמים ולוחמות מאיישים עמדת שמירה בזמן המצור על הגוש

 

כשהחלו הקרבות היא מיהרה לשלוח את בנה היחיד, יוסי, יחד עם מפוני הגוש. היא בחרה להישאר עם בעלה ולהגן בגופה על ביתה. כמעט עד הסוף התלבטה ציפורה האם להתפנות מהגוש ולהתאחד עם בנה הקטן או להישאר ולהילחם. "השארנו את ההכרעה עד לבוא האמבולנסים. הנני שרויה במבוכה רבה. אני מתבלטת בין חובותיי כאם לבין חובותיי כחברה לעומדים במצור." (לילך רוזנברג-פרידמן, מהפכניות בעל כורחן, עמ' 324). כאחת מחבורת הלוחמים, ראתה במו עיניה את המחסור החמור בידיים אוחזות בנשק, ולכן החליטה לדחות את החלטת הפינוי. לבסוף, המצור שהטילו כוחות הלגיון מנעו את אפשרות הפינוי, וציפורה נהרגה יחד עם בעלה יחיאל בקרב האחרון של הגוש.

 

ציפורה, יוסי ויחיאל רוזנפלד לפני פרוץ הקרבות

 

יחד עם ציפורה ויחיאל נהרגו בקרב האחרון והקשה ביותר במערכה על גוש עציון, שהתקיים ב-13.5.1948, כ-127 לוחמים. מתוך סך ההרוגים נספרו גם 22 לוחמות, המספר הגבוה ביותר של נופלות בקרב יחיד בכל מערכות ישראל. עשרות נשים מרחבי הגוש נלקחו בשבי הלגיון הירדני. הן נלקחו יחד עם הגברים הנותרים למחנה השבויים אום אל ג'מאל אשר בעבר הירדן המזרחי. נשות הגוש שוחררו מספר שבועות לאחר מכן, בעוד הגברים חזרו לשטחה של המדינה הצעירה כתשעה חודשים לאחר נפילתם בשבי.

 

 

לאחר נפילת הגוש נלקחו בשבי הירדני כל השורדים. הנשים שוחררו לאחר שישה שבועות, בעוד תקופת השבי של הגברים נמשכה תשעה חודשים

 

הזיכרון הלאומי שלנו את מלחמת העצמאות מייחד מקום של כבוד ללוחמות החילוניות. ראוי שנשאל: מדוע הושכחה הלוחמת הדתייה של מלחמת העצמאות? מדוע זכר לוחמות דוגמת ציפורה רוזנפלד – נשים שתרמו בצורה שווה למאמץ המלחמתי ואף סייעו לחזק את מורל הלוחמים בשטח – הושם בצל? הצורך הדוחק בידיים אוחזות בנשק בתקופה שבה המדינה הצעירה נלחמה על קיומה הצדיק את גיוסן של לוחמות מהמגזר הציוני-דתי. השיתוף של האישה בקרב לא נבע משינוי בתפיסת האישה בציונות הדתית, אלא מכורח הנסיבות. וכראייה לכך: מיד בתום המלחמה, הפעילה הציונות הדתית לחץ בכדי לפטור את הנשים הדתיות מחובת הגיוס.

ילדי הגוש דוגמת יוסי רון – בנם של ציפורה ויחיאל, אשר פונו ברובם עם פרוץ הקרבות, פועלים כבר מספר שנים לתקן את העיוות ההיסטורי הזה ומבקשים להזכיר לכולנו, גם במגזר הציוני-דתי וגם בכלל הציבור הישראלי, כמה ראוי שנזכור ונוקיר את זכר הלוחמות והנופלות הדתיות.

תמונות: הארכיון לתולדות גוש עציון

 

מלחמת העצמאות: ספרים, מפות, תמונות, שירים ועוד

 

כתבות נוספות:

מיהו הילד הרך מ"מה אברך" שנפל במלחמה?

מעשה בתמונה אחת: משה וייצמן, הצלם שנפל במלחמת השחרור

נותנים פנים לנופלים: חידת חייו של מנחם באומגרטן ז"ל

"מי יודע עלינו? נהרגו מאיתנו בקרבות בגוש ולא מזכירים אותם. ואלה מאיתנו שנשארו בחיים – הלכו לשבי"

"הייתה מלחמה ונפצעתי" – יורם קניוק כותב להוריו ב-1948

החיטה צומחת שוב: מסע אישי בספרי הזכרון של חללי בית השיטה

 

 

בקרו ב"אז" רשת ארכיוני ישראל:

החיטה צומחת שוב: מסע אישי בספרי הזכרון של חללי בית השיטה

"הולך אדם… ולא תשיב אותו", אבל הסיפורים והמזכרות מהחיים היקרים שהיו לו, יישמרו לעולמי עד

דני פלד ז"ל מחזיק את בנו רן

"זֶה לא אוֹתוֹ הָעֵמֶק, זֶה לא אוֹתוֹ הַבַּיִת אַתֶּם אֵינְכֶם וְלא תּוּכְלוּ לָשׁוּב
הַשְּׁבִיל עִם הַשְּׂדֵרָה, וּבַשָּׁמַיִם עַיִט אַךְ הַחִטָּה צוֹמַחַת שׁוּב…"

"החיטה צומחת שוב",  דורית צמרת חברת קיבוץ בית השיטה נפרדת מחבריה בשיר.

 

מלחמת יום כיפור גבתה מקיבוץ בית השיטה מחיר נורא: כמעט בכל יום הגיעה ידיעה על בן הקיבוץ שנפל במלחמה או נעדר בקרב. רק בסוף המלחמה נודע המחיר המלא: 11 חברי קיבוץ נפלו ב-19 ימי לחימה. מעט על האנשים החד-פעמיים שהיו, אנחנו יודעים מהסיפורים ומהתמונות בספרי הזיכרון שנכתבו לזכרם וששמורים בספרייה.

אלון שכנע את הוריו לאמץ בתור בן את חברו לכיתה, צ"ופָּה עלה בתור ילד באנייה וכשבגר עבד בתור ימאי, משה אהב את הטבע וכתב מאות מכתבים, יחיאל נולד שלושה שבועות לפני הקמת המדינה ולפני המלחמה לקח שנה חופש ועבד בסיני, יוחי אהב לכתוב ולהעמיק במדעי הרוח, אבל אהב לא פחות את העבודה עם הילדים ואת העבודה בפלחה, גרשון עבד בפרדס, הקים את הדיסקוטק של הקיבוץ וחלם לטוס, לדני היה ראש מלא דמיון והוא עסק בהוראה והמציא פטנטים, יוסף היה מוזיקאי ומשורר וכתב את "ראיתי עיר עוטפת אור", אלי הצטרף לקיבוץ בתור נער, היה עליז ועדין נפש, אהב לשיר בקול רם ותמך במשפחתו, למיכה היו ידי זהב והוא גידל בילדותו תוכי, כלב, נחש קטן, צב-מים ואוגר, נמרוד היה איש חם וחזק, יזם שנסע הרבה לחו"ל מטעם הקיבוץ.

 

להאיר את המתים באותיות של אור

ספרים, חוברות וקבצי זכרון הם עדות בעלת ערך רב לחייהם הקצרים של צעירים מוכשרים, יצירתיים, חרוצים וסקרנים. צעירים בעלי תחומי עניין מגוונים ונטיות לב שונות. אחדים מהם כתבו שירים, אחרים צילמו, כמה מהם חיברו מכתבים ארוכים וגלויי לב לאהובות, לחלקם כבר היו ילדים משלהם שקיוו לגדל כשיחזרו מהמלחמה. היה להם חלק חשוב בחיי משפחתם וחבריהם, בחיי הסביבה שממנה נקרעו, וספרי הזכרון באים לספר על החלק הזה, כך שלא ילך עם הנופלים לאבדון.

 

 אלון אילת ז"ל עם אחותו מיכל

 

בתור קוראים ובתור כותבים של ספרי זיכרון, אנו לוקחים חלק קטן בתיקון עולם, כי הרי מוטל על החיים לזכור ולהזכיר את המתים, וגם להאיר את העולם באור שהיו שהשאירו ושהיו ממשיכים ומאירים איתו אילו יכולים היו להמשיך במסע חייהם.

  

דני פלד ז"ל
דני פלד כותב לאשתו חנה בתקופת מלחמת ההתשה. בתמונה, מחזיק דני את בנו רן

 

אסון בית השיטה

זה היה נורא: 11 חברי קיבוץ נפלו ב-19 ימי לחימה. זה היה מספר החללים הגבוה ביותר בישראל באופן יחסי לאוכלוסיית היישוב.

בתקופת המלחמה לא נערכו לוויות ולא ישבו שבעה. עם קבלת ההודעה הרשמית על מותו בקרב של אחד מהחיילים, התכנסו המשפחה, השכנים והחברים הקרובים. השאר היו עסוקים בעבודה, שכן היה צריך למלא את מקומם החסר של עשרות הבחורים שגויסו. למחרת היום, המשיכו כולם בסדר היום הרגיל וההורים השכולים חזרו לעבודה.

החיים היו חייבים להימשך, למרות הכאב הגדול על מותם של הבנים: אלון אילת, מיכה גולדמן, יוחי גלעד, גרשון דוד, דני פלד, אלי רחמים, יחיאל שונרי, משה שחורי, בנימין שצ"ופקביץ, נמרוד שרון ויוסף שריג.

 

שלומית ומשה שחורי ז"ל. שנה לאחר מותו של משה, נהרגה שלומית בתאונת דרכים

 

הבנים שלא חזרו

לא הייתה כמעט משפחה בבית השיטה שלא הייתה קשורה לנפגעים, והחיים בקיבוץ מעולם לא חזרו להיות כפי שהיו לפני המלחמה. "למרות העצב הנורא, בכל זאת זרעו את השדות, ובכל זאת הגשם ירד, ובאביב היו פרחים כל כך צבעוניים, והחיטה הייתה כל כך גבוהה, ואנחנו לא יכולנו להבין איך הכול פורח ומאיר אחרי אסון כזה. מהמקום הזה נולד "החיטה צומחת שוב", מספרת דורית צמרת בת הקיבוץ, שכתבה את השיר שמסמל יותר מכל את מלחמת יום כיפור.

 

לחצו להגדלה

 

רק תשעה חודשים לאחר סיום מלחמת יום הכיפורים, הובאו לקבורה בקיבוץ בית השיטה 9 מבין 11 חללי הקיבוץ אשר נפלו במלחמה.

כאב שאין לו מרפא

נפילת 11 הבנים הותירה צלקת כואבת במיוחד אצל בני המשפחות, החברים וחברי קיבוץ בית השיטה.

הזמן רק מעמיק ומרחיב את הצלקת; חלוף השנים אינו מעמעם או מעלים את הזיכרון, הכאב והאבל. המלחמה גם שינתה את מסלול החיים של אלה שנותרו: ילדים שהתייתמו גדלו בצל המוות וההתמודדות עם האובדן, נשים שבני זוגן נפלו ניסו להקים חיים חדשים, אך לא תמיד הצליחו להשתקם, ההורים ששכלו את ילדיהם, חיים עם הצער כל חייהם. על האבל נוסף גם החשש מן השכחה. החשש של ההורים ששכלו את ילדיהם שלא יזכרו אותם לאחר שהם עצמם כבר לא יחיו. על כן רבים רואים חשיבות בביטוי כלשהו, שינציח את הנופלים. מיד לאחר המלחמה, בקיבוץ בית השיטה, נעשו מאמצים להנציח את סיפורם של הבנים, בחוברות אשר יצאו לאור לזכרם.

החוברות מלאות במכתבים שכתבו הבנים למשפחות ולחברות, בסיפורים ורשימות שכתבו בימי בית הספר ואחרי כן, ובתצלומים שלהם. לכל אלה נוספו קטעי זיכרונות על הבנים, שכתבו בני המשפחות והחברים שהכירו אותם, זיכרונות שמאירים צדדים באופיים ובדרך חייהם. הם מספרים על המהות של חייהם, וגם על התקווה שהשאירו.

מוֹתִי בָּא לִי פֶּתַע.

כְּאַחַד הָאָדָם יָדַעְתִּי כִּי קָרֵב,

וְשֶׁבַע חָיִיתִי,

בְּתֹם, בְּעֹז וּבְתִפְאֶרֶת.

בְּכָחֹל, בְּיָרֹק,

וּבְטַעַם הַמִּסְתּוֹרִין וְהַדְּבַשׁ שֶׁל הַיָּפָה.

מוֹתִי בָּא לִי פֶּתַע

וְאֵינִי זוֹכֵר אִם בְּרַעַם הָאֵשׁ

אוֹ בֵּין קִירוֹת הַפַּח הַזּוֹעֲקִים,

אוֹ שֶׁמָּא בַּלָּבָן – לָבָן הַדּוֹמֵם לְבַסּוֹף.

עַכְשָׁו

אֲנִי

אֵינִי זוֹכֵר.


6.2.72 יוסף שריג

שירו הנבואי של יוסף שריג ז"ל שהופיע בקובץ שיריו עשרים שירים שיצא שנה אחרי מותו

 

קטע שכתב התלמיד שיהיה ללוחם גרשון דוד ז"ל

 

מלאכת איסוף ושימור הזיכרון

כיוון שספרי זיכרון שייכים לסוג היצירות האישיות שברוב המקרים יוצאות בהוצאה משפחתית, קשה מאוד להגיע אליהם. אנו בספרייה הלאומית שואפים לאסוף ולשמר כל אחד ואחד מהספרים הללו.

אנו עושים זאת לא רק מתוקף החוק שמחייב אותנו לדאוג לכך שכל פרסום הרואה אור בארץ יגיע אלינו, אלא בעיקר מפני שאנו מאמינים בחשיבותו של חומר זה. ספרים וחוברות אלה מהווים תמונה של היחיד כמו גם תמונה של דור.

בשביל לאסוף את ספרי הזיכרון הללו, אנו זקוקים לעזרתכם. אם יש לכם מידע על ספרי זיכרון שאינם מופיעים באוסף הספרייה נודה לכם אם תסייעו לנו ותיידעו אותנו, ואולי אפילו תשלחו לנו, חוברות ספרים או ספרים דגיטליים שהוצאתם בעצמכם או שנמצאים בידיכם, כדי שנוכל לשמור אותן ואת זיכרון הנופלים למען הדורות הבאים. כדי שנוכל להמשיך לספר עליהם.

 

מסע אל תוך נפשו של יאנוש קורצ'אק

"כאן מאתיים ילד. איך אפשר להשאירם לבד?" - איזה מין אדם היה סופר הילדים והמחנך שהלך אל מותו יחד עם ילדי בית היתומים? דמותו של יאנוש קורצ'אק נחשפת דרך מילותיו.

יאנוש קורצ'אק בחצר בית היתומים. ארכיון בית לוחמי הגטאות

"מתחת לתלבושת אחידה דופקים מאה לבבות שונים וכל אחד מהם – קושי אחר, עבודה אחרת, דאגה וחשש אחרים. מאה ילדים – מאה אנשים, אשר לא "אי פעם", לא "עדיין לא", לא "מחר", אלא כבר… עכשיו.. היום – אנשים הם."
(כיצד לאהוב ילדים / יאנוש קורצ'אק)

 

ורשה, פולין שבין שתי מלחמות העולם. הרופא, ד"ר הנריק גולדשמיט, עושה דרכו אל בית היתומים היהודי ברחוב קרוכמלנה. כשיעבור בשער, יקבלוהו הילדים באהבה ובצהלות שמחה. גם לזמננו מדובר בבית יתומים בלתי רגיל, ובוודאי ביחס למקום ולתקופה שבהם פעל. בית היתומים הזה מתנהל באמצעות פרלמנט של ילדים ובצדו, בית משפט של ילדים, המאפשר לכל אחד מהילדים לזמן למשפט מי מדיירי הבית שפגע בו או עבר עבירה – אפילו מנהל בית היתומים אינו חסין מהעמדה למשפט. הילדים זוכים לטיפול רפואי צמוד, לתזונה נאותה ובעיקר – זוכים ליחס אוהב, חם ואנושי, תוך שמירה על כבודם ועל זכויותיהם ותוך הבנה בלתי מצויה לרגשותיהם ולנפשם.

 

"אמר לי נער בצאתו את בית היתומים: לולא הבית הזה לא הייתי יודע, כי ישנם בעולם אנשים ישרים, שאינם גונבים, לא הייתי יודע, שאפשר לומר אמת.
לא הייתי יודע, שישנם בעולם חוקים צודקים".
(מן הגיטו / יאנוש קורצ'אק)

 

ד"ר הנריק גולדשמיט, בעקבותיו נכנסנו אל בית היתומים, הוא לא רק רופא. הוא גם סופר ילדים מצליח, מגיש תכנית רדיו פופולרית, מייסדו ועורכו של עיתון הנכתב כולו על ידי ילדים ובעיקר – איש חינוך חשוב ומוערך. למרות זאת, רבים לא מכירים את שמו. מרבית האנשים – אז והיום – מכירים רק את שם העט שלו: יאנוש קורצ'אק.

 

יאנוש קורצ'אק בקייטנת בית היתומים . צילום : א. י. פוזננסקי, 1930. אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית

 

"…הוא (קורצ'אק) רוצה מאד לראות ולהכיר את עין חרוד – אין הוא דורש הרבה: מיטה, שולחן וכיסא. רוצה לעשות הכל בבית התינוקות ואף לשטוף רצפות."
(מכתב של סטפה וילצ'ינסקה, אשר עבדה לצד קורצ'אק בבית היתומים, אל רבקה שמחוני בעין חרוד)

 

1934, קיבוץ עין חרוד. אנשי הקיבוץ מחפשים את האורח החשוב שהגיע אתמול לקיבוצם – מי שספריו והגותו החינוכית הפכו אותו לאישיות מוכרת וחשובה. בסופו של דבר מצאו אותו במטבח, מקלף תפוחי אדמה. הוא המשיך לעזור במטבח גם בהמשך ביקורו, עבד בבית התינוקות וביקר בבית הספר. כמעט מדי ערב נתן הרצאה בנושאי חינוך. למרות אי ידיעת השפה העברית, הצליח ליצור קשר עם הילדים ולהשאיר חותם בל יימחה אצל ההורים והמחנכים שפגשו אותו. בביקורו מילא מחברות שלמות עם "מומנטים" – רשמים ממה שראה ולמד בארץ ישראל, אך מרביתם אבדו. בשנת 1936 יגיע לביקור נוסף.

 

"מאד נחוצים לי כוכביכם וילדיכם"
(מתוך מכתב שכתב מפולין לדוד שמחוני בעין חרוד, 1937)

 

בשנת 1937, בעקבות האנטישמיות הגואה, נאלץ קורצ'אק להיפרד מתכנית הרדיו שלו ומבית היתומים הפולני, אותו ניהל במקביל לזה היהודי. במכתב מאותה שנה כתב: "החלטתי החלטת ניסיון אחרון: לעבור לשנות חיי האחרונות לארץ ישראל, לפי שעה לירושלים; שם – לימוד הלשון העברית, כדי לעבור אחרי שנה לקיבוץ".

ההחלטה לא יצאה אל הפועל. קורצ'אק נשאר בפולין עם ילדי בית היתומים. זרבבל גלעד, אשר ביקר בבית היתומים ב-1938 מספר: "כשנכנסנו אל בין כתלי הבית, קידמה אותנו תרועה בהירה של מצהלות ילדים – התרועה הרגילה עם הופעת הדוקטור האהוב… כשנפרדנו אמר: "סתיו יפה אצלנו השנה, בפולין, סתיו כזה אפילו בארץ ישראל לא תמצא, באמת! אך לו יכולתי להעלות לשם את כל הטפליה הזו שלי – הייתי מאושר!".

לו רק… אבל קורצ'אק נותר בפולין. בשנת 1940 עבר בית היתומים לגטו ורשה. שם, בצל הצפיפות, העוני, הרעב ומחלת הטיפוס שתקפה אותו, נלחם יום יום בכדי להשיג לילדיו מזון ולאפשר להם שגרת חיים סבירה, ככל שאפשרו הנסיבות. הוא הקים בבית היתומים בית ספר והתקיימו בו פעילויות תרבות כמו הצגות וקונצרטים.

 

"הרי לא תעזוב את ילדיך במחלה, באסון, בסכנה.
וכאן מאתיים ילד. איך אפשר להשאירם לבד?"
(יאנוש קורצ'אק, על פי עדותו של איגור נברלי)

 

 

יאנוש קורצ'אק וילדי בית היתומים

 

בחמישה באוגוסט 1942, צעד קורצ'אק עם הילדים ועם שאר מחנכי בית היתומים, אל כיכר האומשלאג, אל רכבת המוות לטרבלינקה. יותר מפעם אחת קיבל הצעות להציל את נפשו אך הוא סירב לכולן ("חייב אני לתת כיסוי לכל מה שהטפתי ועשיתי בחיי – נאמנות לילד ולאדם"). הוא צעד כשמאחוריו כמאתיים ילדים מסודרים בשורות, שני ילדים בזרועותיו (או אוחזים בידיו, הדעות חלוקות) וראשו מורם. זיכרונותיהם של מי שצפו במחזה וניצלו, יתארו את תחושת העצב התהומי, הייאוש וחוסר האונים שחשו למראה הילדים ומוריהם ההולכים אל מותם, ולמראה ההולך בראשם – אחד האנשים ההומניים ביותר בתולדות האנושות, אשר נאלץ להעביר את שנות חייו האחרונות – ולסיימם – באחת התקופות הכי פחות הומניות בתולדותיה.

 

עטיפת הספר "המלך מתיא הראשון" מאת יאנוש קורצ’ק. עברית – אורי אורלב. איור: יאז'י סרוקובסק. ירושלים, כתר, 1979

 

"היה יום יפה. השמש זרחה. הכל יצאו לרחוב, לראות את מלכם בפעם האחרונה. לרבים עמדו דמעות בעיניים. אך מתיא לא ראה את דמעותיהם. אלו ראה, היה לו קל יותר לצעוד אל מקום ההוצאה להורג. אלה אשר אהבו את מתיא שתקו, משום שחששו לבטא את אהבתם והערצתם בנוכחות האויב. חוץ מזה מה יכלו לקרוא? הם היו רגילים לצעוק: "יחי המלך!" אבל מה היה עליהם לקרוא עכשיו, כשהמלך הלך לקראת מותו?"
(המלך מתיא הראשון / יאנוש קורצ'אק)

 

הציטוטים מתוך הספרים: איש יהודי מפולין / יצחק פרליס | קורצ'אק זכרונות והגיגים / שמעון זקס, יהודה כהנא | כתבים פדגוגיים / יאנוש קורצ'אק | מן הגיטו / יאנוש קורצ'אק | כיצד לאהוב ילדים / יאנוש קורצ'אק | המלך מתיא הראשון / יאנוש קורצ'אק