דנה אמיר

זָרים על שפתֵך

אֲנַחְנוּ, שֶׁהִסְגַרְנוּ עַצְמֵנוּ לְתַּרְדֵמָה מִתְמַשֶׁכֶת,
שֶׁהִנַחְנוּ לַאֲפֵלָה הַמִצְטַבֶּרֶת סְבִיבֵנוּ לְהַחֲשִׁיךְ חַלּוֹן
אַחַר חַלּוֹן,
שֶׁנָהַגְנוּ בִּיְהִירוּת כְּמוֹ לֹא הִתְדַּפַּקְנוּ מַעוֹלָם עַל
דֶּלֶת חֲתוּמָה בָּעֳבִי הַלַּיְלָה,
שֶׁהִטֵּנוּ אוֹזֶן לְכָל לְשׁוֹנוֹת הַמֶּרְכָּבָה,
שֶׁחָטָאנוּ בְּלַהַג, בִּשְׁמִיטָה, בְּיוֹדְעִין,
בְּלֹא אוֹמֶר,
שֶׁפִּקַּחְנוּ עַל סִפְרֵי הַקִּינוֹת כְּמוֹ עַל
תַּקָּנוֹנֵי הִתְנַהֲגוּת לִשְׁעַת חֵירוּם,
שֶׁשָׁכַחְנוּ כִּי עֵת לְהַחֲשׁוֹת אַךְ גַּם
עֵת לִזְעוֹק,
שֶׁצִלֵּנוּ לֹא הִכִּיר בָּנוּ שָׁעָה שֶׁהִתְיָצַבְנוּ זָרִים
עַל שְֹפָתוֹ, זָרִים עַל שְֹפָתֵךְ,
יוֹדְעִים שֶׁגַּם אִם נָבוֹא וְנִפְנֶה עַד
יִפָּתַח פֶּתַח בָּאֵזוֹר הָרֵיק,
וּנְבַקֵשׁ לָשׁוּב בַּעֲדוֹ עַל עִקְבוֹתֵינוּ, עֵרִים,
קְרוּאִים לְעַצְמֵנוּ,
הָיֹה לֹא נִהְיֶה תְּאוֹמֵי הַצַּעַר שֶׁלָךְ,
אַתְּ, שֶׁהַמַעֲגָל שֶׁחָגְת סְבִיבֵךְְ מַגְּלֶה אוֹתָךְ מִן הָעוֹלָם,
שֶׁאֵינֵךְ יְכוֹלָה לָשִׁיר אֶת שִׁירֵךְ אֶלָא מֵאֲחוֹרֵי קִיר שָׁקוּף,
מָלֵא עֵינַיִם.

 

דנה אמיר, פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית מנחה בחברה הפסיכואנליטית בישראל, ראש תכנית הדוקטורט הבינתחומי בפסיכואנליזה באוניברסיטת חיפה, משוררת וחוקרת ספרות. הוציאה לאור שישה ספרי שירה (האחרון שבהם: 'קריעה', אבן חושן 2016) ושני ספרי עיון: 'על הליריות של הנפש' ו'תהום שפה'. ספר עיון שלישי בשם 'להעיד על העדים' יראה אור בשנה הקרובה בהוצאת מאגנס.

 

 

מרב מדינה קרניאל

"כשיערות עולים באש לא עת חמול על שושנים"
יוליוש סלובצקי

אֲבָל יוּלְיוּש, אֲנִי רוֹאָה אֵיך עֵץ הַתּוּת שֶׁלָּנוּ,
הַזִּכְרִי, זֶה שֶׁלֹּא מְלַכְלֵךְ אֶת הַשְּבִילִים,
הוֹלֵך
וּ
מִצְטַמֵּק.

רָעַש בְּקִיעָה.
סְדָקִים זוֹחֲלִים עַל קִירוֹת הַחֶדֶר,
הַטִּיחַ הַצָּהֹב מִתְפּוֹרֵר.
אֶפְשָר לְהַרְגִּיש אֶת הָרוּחַ.
מַיִם זוֹלְגִים מֵהַגַּג,
סְפָרִים כְּבֵדִים רוֹעֲדִים
וְנוֹפְלִים. פַּעַם שָמַעְתִּי אֶת אַבָּא מְקָלֵל.

יוּלְיוּש, הִבְטָחְתָּ שֶתָּבוֹא בַּזְּמָן.
ידַי מְלֵאוֹת, חָזִי גָּדוּש.
הַתֻּכִּי שֶל הַשָּכֵן צוֹוֵחַ,
רָץ עַל הרִצְפָּה הָרוֹעֶדֶת,
לֹא יוֹדֵעַ אֵיך לְחָשֵב אֶת הַקֵּץ.
פִּתְאֹם נִזְכַּר שֶהוּא עוֹף.

לְמַטָּה, בְּגַן סָאקֶר,
אֲנָשִים מַאֲכִילִים חֲתוּלִים בִּבְהָלָה
אבל אֵין דָּבָר שֶׁנִּכְנָס בִּי.
אֵין דָּבָר שֶׁצּוֹעֵק.

יוּלְיוּש,
עֵץ הַתּוּת שֶלָּנוּ.

 

 

שָׁם, שָׁם

"מִי שֶׁיִּפְתַּח סֵפֶר הָאוֹתִיּוֹת יְלַטְּפוּ אוֹתוֹ,
יִזְלְגוּ לְאָזְנָיו נְהָרוֹת חֲתוּמִים".

שׁוּב פּוֹתַחַת.
הָאוֹתִיּוֹת רוֹבְצוֹת
רוֹטְטוֹת
מְשַׂחֲקוֹת בִּי.
מִבֵּין הַשּׁוּרוֹת נוֹשְׁרִים רִמְזֵי אֵפֶר.
בְּרֹאשׁ הַדַּף הַדְּיוֹ נִמְרָח מִדִּמְעוֹת
חֲכָמִים מְנֻסִּים שֶׁדָּפְקוּ וְדָפְקוּ וְדָפְקוּ
וְדָפְקוּ.
הִנֵּה,
טְרִיקָה.

בְּצָהֳרֵי יוֹם חַם לָמַדְתִּי אֶת הָאָלֶף בֵּית.
כְּמוֹ נְעָרוֹת רוֹקְדוֹת הֵן הָיוּ אָז עַל הַדַּף,
זוֹהֲרוֹת

וְהִנֵּה,
טְרִיקָה.

בְּשׁוּלֵי הַדַּפִּים סִימָנִים סְתוּמִים
רֶגַע בּוֹרְאִים עוֹלַם רֶגַע סוֹתְרִים.
אֵיפֹה הַשַּׁעַר?
מִישֶׁהוּ שִׂרְטֵט עִגּוּלִים וְקַוִּים בִּדְיוֹ שָׁחֹר,
אָדָם וְחַיָּה מְצַחֲקִים
אֵיפֹה הַשַּׁעַר?
בֵּין הַשּׁוּרוֹת הֲבָרוֹת קְטוּעוֹת
אאאק
אאא    "
אאכ ע
ח                        ב
שׁוֹמֵר הַגַּן עוֹמֵד בַּפֶּתַח:
רָאִיתָ שַׁעַר?
אַתָּה רָאִיתָ שַׁעַר?

 

מרב מדינה קרניאל כותבת שירה, מחנכת בתיכון ומלמדת ספרות ומחשבת ישראל. עמֵלה על סיום תואר שני במחשבת ישראל ומתדפקת על דלתות ספר הזוהר.

 

 

דנה לובינסקי

כשהירח מתחסר בתוך רחמי

שׁוּב לֹא שָׁאַלְתִּי אִישׁ
הֵיכָן לְהָנִיחַ אֶת דִּמְעוֹת הַיָּרֵחַ שֶׁזָּלְגוּ בֵּין רַגְלַי
הֶעֱמַסְתִּי עַל עַצְמִי צְפַרְדֵּעִים
וְהִתְחַלְתִּי לִקְפֹּץ
נִמְאָס לִי לִהְיוֹת מְנֻמֶּסֶת
נִמְאַס עָלַי הַנִּימוּס בְּעַצְמוֹ
שׁוּב לֹא שִׂכַּלְתִּי רַגְלַיִם
לֹא בַּחוּץ וְלֹא בַּבַּיִת
לֹא קִנַּחְתִּי פָּנִים
כְּאֹרַח נָשִׁים
שׁוּב לֹא לִקַּקְתִּי סְדָקִים בַּקִּירוֹת
הַמַּמָּשׁוּת,
אִשָּׁה אַפְרִיקָאִית קְשִׁישָׁה, חָלְצָה אֶת שָׁדָהּ הַשָּׁמוּט
וַאֲנִי שׁוּב לֹא הִתְבַּיַּשְׁתִּי לִינֹק
שְׁקוּעָה בִּשְׁקִיקוֹתַי
הִתְיַשַּׁבְתִּי
עַל חֶשְׁבּוֹנוֹת חַשְׁמַל, מֶקִינְטוֹשִׁים, סְדִינִים, דֶּלְפֵּקִים, קְעָרוֹת,
כָּל כָּךְ הִרְבָּה דְּבָרִים לְבָנִים בָּעוֹלָם
לְקַשֵּׁט בְּפִרְחֵי הַצַּעַר הַקְּטַנִּים
שֶׁפָּרְחוּ בֵּין רַגְלַי בִּנְדִיבוּת
כָּל כָּךְ הַרְבֵּה חַנְיוֹנִים, כַּסְפּוֹמָטִים, קַוֵּי גְּבוּל, סַרְגֵּלִים וְיָזְמוֹת
לְהַשְׁכִּיחַ אֶת נִיחוֹחוֹת הַיַּבֶּשֶׁת הָאֲבוּדָה
שֶׁהִתְפַּתְּלָה וְהִתְכַּוְּצָה כָּעֵת לְהִפָּרֵד מִמֶּנִּי צְמִיגִית וּמַסְרִיחָה,
שֶׁנֶּאֶבְקָה כָּל כָּךְ בִּמְקוֹם יַלְדָּהּ שֶׁלֹּא יֻלַּד
לוֹמַר אֶת דְּבָרָהּ
לְהַפְרִישׁ פָּרָשָׁה
לְהַסְמִיק אֶת יְרֵכַי הַצַּחוֹת הַחַפּוֹת
מֵהִתְפַּתְּלֻיּוֹת הַלֵּדָה
שׁוּב לֹא הֶעֱבַרְתִּי מַסְרֵק
בְּצֶמֶר הַפְּלָדָה שֶׁל שֵׂעָר הָעֶרְוָה
זָבַת דָּם וּדְבַשׁ
לֹא עָנַדְתִּי שׁוּב שָׁעוֹן סְבִיב מָתְנַי
כְּשֶׁזָּלְגוּ הַזְּמַנִּים
וְדָמָם הַכֵּהֶה הַסָּמִיךְ נִגַּר מִפְּתָחַי
כְּשֶׁדִּמְעוֹת הַיָּרֵחַ זָלְגוּ בֵּין רַגְלַי
לֹא הִפְסַקְתִּי לִבְכּוֹת
לְמַרְאֵה הָעוֹלָם
הַכֹּל אָז נִדְמָה לִי כְּצַעַר
אֲפִלּוּ עַמּוּד חַשְׁמַל
עוֹמֵד לְבַדּוֹ גַּלְמוּד בַּחַמְסִין
מַעֲבִיר מְסָרִים
חֵרֶף גּוּפוֹ
הַכָּלוּא בַּבֶּטוֹן שֶׁאֵין בּוֹ מִפְלָט
כָּךְ גּוּפִי שֶׁחֵרֶף גּוּפִי
מְטַפְטֵף, מְטַנֵּף
כָּךְ גּוּפִי הַשּׁוֹטֵף הַשּׁוֹצֵף
הָעֹדֶף, הָעִוֵּר, הַיָשֵׁן וְהָעֵר
כָּךְ גּוּפִי הַמָּלֵא צִפּוֹרִים מְצַיְּצוֹת מְלֵאוֹת מַיִם וְדַם
כָּךְ גּוּפִי בַּמְּרוֹמִים הַגְּבוֹהִים
גּוּפִי בְּמִכְתְּבֵי הָאֶקוֹלוֹגְיָה
גּוּפִי בְּטֶלֶפַּתְיַּת הָעֵצִים
כָּךְ גּוּפִי הַמְּנַתֵּר גְּבוֹהַּ מֵעֵבֶר לעַצְמִי
גּוּפִי הָרוֹאֶה בְּלִי עֵינָיו יָרֵחַ נִטְבַּל בְּדָמִים
כָּךְ גּוּפִי הַמַּגִּישׁ אֶת גּוּפִי
חֵרֶף שְׁרִירֵי הַטַּבַּעַת הַסּוֹבְבִים כִּנְהַר הַזְּמַנִּים סְבִיב עֵינַי
כָּךְ גּוּפִי
הַמְּטַמְטֵם הַמְּטַפְטֵף הַמְּטַנֵּף הַמַּכְתִּים אֶת הָאָרֶץ
כָּךְ גּוּפִי
הַמַּפְרִישׁ אֶת גּוּפִי
מִן הַסָּמוּךְ
וּמִן הַפָּתוּחַ
שֶׁלְּעוֹלָם אֵין לוֹ שֵׁם.

 

דנה לובינסקי, פסיכולוגית קלינית ומשוררת, עובדת ומתגוררת בתל אביב. ספר שיריה הראשון ״בלי ברית, בלי מילה״ (עם עובד, 2014) זיכה אותה בפרס למשוררים בתחילת דרכם מטעם שרת התרבות. 

 

 

שרון אס

[רַגְלוֹ כִּמְעַט וְנִתְלְשָׁה וְכָנָף אַחַת הֲרוּסָה, רַק שֶׁלֶד הַבִּנְיָן שֶׁל הַנּוֹצוֹת שֶׁהָיוּ – תָּלוּי מִכָּתֵף, כָּךְ הוּא מְתָאֵר עַצְמוֹ הַמְּשׁוֹרֵר הַנּוֹסֵעַ, וּפִיּוֹתֵינוּ פְּעוּרִים כְּגוֹזָל, לֹא מִיָּפְיָם שֶׁל שִׁירָיו אֶלָּא מֵחֵרוּתוֹ. כָּאן בָּאָרֶץ הַנִּדַּחַת קָשֶׁה מְאֹד לִשְׁאֹל שְׁאֵלָה מַפְלִיגָה, וְהַתְּשׁוּבוֹת כֻּלָּן דּוֹמוֹת זוֹ לָזוֹ בְּצֶבַע חָקִי אָפֹר, זָהָב לִפְרָקִים. אֲנַחְנוּ יוֹשְׁבִים עַל מִרְפֶּסֶת וּמְחַכִּים לַשָּׁנָה הַבָּאָה. וּבֵינְתַיִם הוּא, הַגָּבוֹהַּ הַחִגֵּר וְהָעָף בְּעֶזְרַת מַקֵּל וְכָנָף – נוֹסֵעַ. אֵיךְ הוּא הִצְלִיחַ לִזְכּוֹת בַּחֹפֶשׁ הַזֶּה? רוֹטֵט מִזַּעַם וּמִנְּדִיבוּת קָשֶׁה לִקְרֺב אֵלָיו, כְּמוֹ הָיָה דֹּב. אֲבָל הוּא מְעוֹרֵר צִפִּיָּה – אוּלַי יָבוֹא וְיִקַּח אוֹתָנוּ אִתּוֹ בַּפַּעַם הַבָּאָה לְהַרְאוֹת מִגָּבוֹהַּ אֵיךְ הַיָּם נִפְתַּח בְּיָרֵחַ מָלֵא וְאִיֵּי הַפְּנִינִים מְצִיפִים אֶת פָּנָיו שֶׁל אֵל עָיֵף שֶׁכְּבָר אָמַר פַּעַם אַחַת "אֵינִי יָכוֹל לְטַפֵּל בְּכֻלְּכֶם וּבַכֹּל בְּבַת אַחַת", הוּא מַגִּיעַ בְּקָרוֹב בְּגוּפוֹ הַשָּׁבוּר הַמִּתְעוֹפֵף, יָכֹל לָאֹשֶׁר, לְקוֹלוֹת נוֹדְדִים, טוֹב לוֹ שָׁם וְטוֹב לַשִּׁירִים שֶׁכְּפוֹר עוֹבֵר בָּהֶם, כְּפוֹר שֶׁאוּלַי הָיָה יָכוֹל לְרַסֵּן אֶת הָאֱלֹהִים שֶׁלָּנוּ אֱלֹהֵי הַמִּדְבָּר הָאָפֹר־צָהֹב וְצִמְאוֹנוֹ שֶׁכֻּלָּנוּ לוֹ בְּנֵי עֲבָדִים]

 

שרון אס למדה ולימדה בחוג ללימודים קלאסיים באוניברסיטת תל אביב ובעלת תואר מ.א. בתכנית ללימודי הדתות. מנחה במסלול כתיבה באוניברסיטת תל אביב ומרצה לספרות במוזיאון תל אביב. פרסמה חמישה ספרי שירה, האחרונים שבהם: 'האוריום' (מוסד ביאליק, 2011) ו'מוזיקת הנתיב הרחב' (אפיק-הליקון, 2015). כלת פרס ביאליק וכלת פרס ראש הממשלה לשירה.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 12

      
      
      
      

הדמעות / מאת שחר מדמון

קיש-קיש, נקשה מרים רחל בנעליה על הרצפה. קיש-קיש, קיש-קיש קאש, כופפה גווה אל זליג הקטן הישוב על הרצפה ומחאה כפיים.

'אתה רואה? לא צריך צעצוע זה אצל חיים מנדל, הנה תראה.'

קיש-קיש, קיש-קיש קאש. זליג הקטן משך בשמלתה של מרים רחל והמשיך לבכות ולהצביע על נייר המקופל למטוס בידיו של אחיו הגדול.

'אבל אתה באמת לא צריך את המטוס. אני אקפל לך עוד אחד'. זליג היכה על הרצפה במחאה ומרים רחל משכה רגליה משם כנחלצת מביצה עמוקה ושולי שמלתה בידיה.

'עץ גדל עקום', אמרה לחיים מנדל בקול ופרצוף של אימא וחטפה לו את המטוס. חיים מנדל לא התמהמה, הסתובב אל זליג הקטן, משך בפאותיו בחוזקה ופרץ החוצה במנוסה, מטה אל השכונה. קיש-קאש קיש-קאש, שמע את נעליה של אחותו הבכורה רודפות אחריו כשזליג על מותנה. לא שמע את צעקות השכנה ולא חש אל כוס הקפה של רבי שולעם, לא הבחין בענף הצלף הקוצני ששרט את נמשיו ומשך מעט משערות פאותיו הג'ינג'יות. הוא השתעבד אל קצב התנשפויותיו ואל תקתוקי נעליה של מרים רחל, קיש-קאש קיש-קאש.

קצב הנעלים מתגבר וסוגר עליו והוא מתחיל לבכות. 'חיים מנדל! עצור תיכף ומיד!' הדמעות מכסות את עיניו והוא מייבב תוך כדי ריצה עד שמתייאש ונעצר ליד שיח בגן השעשועים ומביט במרים רחל במבט מתגונן אך לא מתנצל. מרים רחל נעצרה מולו וזליג הכועס ישוב על מותנה. חיים מנדל העביר את ידו על פני השריטה המדממת.

'תראה זליג! הקוידש בורוכהו החזיר לאונטר וולטניק. תראה! תינוק בוכה בגלל זה קראץ קטן!' אמרה מרים רחל והקפיצה את זליג על המותן. זליג ניגב את עיניו, הצביע על חיים מנדל, קרא 'שלאכטער!' וחייך כמנצח. חיים מנדל השפיל את פניו במבוכה. הבכי שוב הפסיד אותו. הוא הביט בנעליה הישנות של מרים רחל, נעות לקצב חיקוי ה'אימא' שהיא עושה כשהיא מנידה את ראשה ימינה ושמאלה ומוצצת את קצה לשונה, 'טצו טצו טצו'. 'אנחנו חוזרים עכשיו הביתה, מתארגנים ויוצאים אל המרכז להתפרנס והפעם אתה יושב בפתח 'שטריימל סנטר' עם הכיסוי,' קבעה מרים רחל ופנתה הביתה. חיים מנדל חיכה שייעלמו שניהם ואט אט ירד מהשיח עד נח לבו.

כשנכנס הביתה שוב היה זליג ישוב על הרצפה ובוכה וחיים מנדל מצא בכך את נחמתו. 'אין לי צעצועים בשבילך! אוי! הנה קח!' אמרה מרים רחל וזרקה לעברו ראש של שום, והקטן, בן שלוש, זורק ורץ להביא. 'ראש של שום?' אמר חיים מנדל. 'המדע טרם גילה את כל סגולות השום,' השיבה מרים רחל ונעמדה מול המראה.

שישי אחרון לפני ראש השנה. שבוע אחרון של השנה והזדמנות אחרונה גם כן, לפרנס לעצמה שמלה ונעליים שלא נוקשות קיש-קאש, אלא קליק-קלאק אלגנטי, ותכשיט ליד ולצוואר, הרי כבר בת שתים-עשרה ומרשה אביה. אימא מנקה עכשיו במשרד של רבי שולמן ואיתה התאומים בני השנה, אבא מתפרנס ב'מאה שערים' והיא צריכה לפרנס את עצמה, את חיים מנדל בן השש ואת זליג בן השלוש. היא בוחנת במראה את בד שמלתה הגס המקנה לה מראה מרובע. צבעו דהה כעבור שתי כביסות. התפרים בולטים ואינם סימטריים בשני צדי כפלי הבגד. היא שומעת את חברותיה מדברות על החנות של גינזבורג, שמעבר לשוק, בצד של הציונים, 'יקר מאוד' היא מבטלת. אצל הציונים מוצאים דברים יפים, גם תכשיטים ונעליים, היא מקישה שוב ברגליים. גינזבורג, גינזבורג, ועוד פעם גינזבורג ממלמלת.

'טוב!' מוחאת כפיים, 'הולכים! זליג גש הנה!' קוראת לו אל המטבח ומוציאה את אריזת הסוכר. 'לפתוח פה!' מכניסה לפיו כפית סוכר, צובטת את לחיו 'צוקר פושקע' והוא מתרצה. 'גם אתה רוצה, חיים מנדל? לפתוח פה חת שתיים!' חיים מנדל פותח פה ומוצץ את הכפית הנשארת בפיו. מרים רחל ניגשת אל משקוף הדלת. 'קדימה! לצאת חת-שתיים!' פוקדת.

היא נעמדת מתחת למזוזה המגרדת את קצה ראשה, עוצמת עיניים ומתפללת כשידיה מוחצות חזק את הקדוש ברוך הוא שמא לא ירצה להתעמת עם מצבת המצרכים הדלה במטבח ומבחר הבגדים המצומצם בארון, או עם ריח העובש והטחב היוצא מהמקלחת ומתפזר בין קירות מצוירים בשומני ידיים שובבות. אולי יבחר לפסוח החג על בקשתה לשמלה ונעליים, וגם תכשיט. הרי יש שם, במרכז גאולה, עוד הרבה חסידים צדיקים בני תורה, היגעים יותר מאביה. היא מוסיפה לבקשה איזה צעצוע קטן לזליג והרבה מוסר ו'יישוב הדעת' לחיים מנדל. 'בעזרת השם,' גומרת, מנשקת את המשקוף שלוש פעמים, יוצאת ונועלת אחריה.

השלושה צועדים אל מחוץ לשכונת הבוכרים, ברחוב יחזקאל המוביל אל מרכז גאולה. הרחוב הומה. צעירים החוזרים מבתי המדרש אל מיטותיהם להשלים שינה שגזלו הסליחות, והנשים וילדיהן מפונים מהבית לתת שקט לראש היגע. חיים מנדל בהה בקצות נעליו הצועדות ומרים רחל האיצה בזליג הקטן שהתעקש להעביר את אצבעותיו על כל מודעות האבל המודבקות על הכתלים הסמוכים למדרכה. במרכז גאולה כל פתח פוקד עשרות מחזרים ויש שידיהם שבות ריקן.

כשהגיעו לכיכר השבת הוציא חיים מנדל את כיסוי הצמר מכיסו ופרש מאחותו אל מעבר לגרם המדרגות של 'הצורפים'. הוא כיסה את פניו מלבד העיניים, התרומם ולא ראה את מרים רחל. מאות רקיעות רגליים על הכביש והמדרכה ומרים רחל לא נראתה. הוא פנה אל 'שטריימל סנטר' שברחוב 'מאה שערים' אך גם שם לא חיכתה לו. כמעט והפסיד אותו שוב הבכי, עד שמע את הקול 'חיים מנדל! בוא הנה תיכף ומיד!' הוא הסתובב וידה של מרים רחל משכה מפניו את כיסוי הצמר. 'אנחנו לא מתחננים פה לגרושים! אני הולכת לפרנס לנו ראש השנה עם פלייש ופיש, וגם קינוח. בגדים יפים. וגם צעצוע,' דלדלה באצבעה את שפתיו של זליג והוא חייך. 'אחריי!' קראה ופנתה לרחוב ישעיהו.

חיים מנדל מיהר להדביק את צעדיה הנחושים והשיג אותה ברחוב הנביאים, כשהיא עומדת לחצות את הרחוב אל עבר השוק. 'מרים רחל! עצרי תיכף ומיד!' קרא והיא התעלמה. 'אני אספר לטטי וממי!' והיא בשלה. הוא נעמד מול מעבר החציה רגעים אחדים, מביט בגבה של מרים רחל נבלע בין המון אדם, משתוקק ומהסס ומפסיד שוב לבכי. הוא מתיישב על אבן בטיחות עד ששתי נעליים מקשקשות את דרכן אל טווח הראיה הדומע שלו. 'קום כבר! תינוק בכיין! הציוינים זורקים יותר כסף. גם אפשר למצוא הרבה ברצפה ובין אבנים במדרכה. אני וזליג נחפש במדרכה ואתה תתפרנס בפנים. אתה אפילו לא חייב לשים מסכה. אף קרלינער לא מגיע לפה בחיים. נו! נקנה לך הליקופטר כמו שבשטריימל סנטר'. חיים מנדל הניח לידה של אחותו הבכורה להרים אותו ולהנחות אותו אל הסמטה הרועשת של השוק.

'כל חצי שעה נפגשים כאן, לא משנה מה! ברור?!' אמרה מרים רחל ונעלמה עם זליג הקטן. מנחם מנדל התכופף, שם את כיסוי הצמר על ראשו והחל להסתובב בשוק. הוא השתהה מעט ליד כל דוכן וטעם קצת חלבה וקצת גבינה וקצת שוקולד ובוטנים ואיזה זבן עטף לו איזה מאפה, ועוד אחד, וקצת שמר בכיס עבור זליג. וכשמילא תאוותו החל שומר אף למרים רחל. גפן ממולא בקופסא וקצת דובדבנים, מאפה מפיסטוק ובצקים מטוגנים. אפילו לא היה צריך להתכופף אל הרצפה. שקית לחמניות, עשר למניין, נדחפה לידו בכוח.

מאושר ומסופק, רותח במעלות הצלזיוס בתוך כיסוי הצמר, התיישב ללקק את שאריות השוקולד בזרועותיו ובגדיו, ולשונו חורצת את קצוות הפתח בצמר שסביב לפיו. היה רוצה שוב להיות רעב, ולעשות סיבוב נוסף בין הדוכנים. היכן הם הדוכנים? מביט ולרגע אינו זוכר, או אולי? או שמא? או וודאי היה משם? או בטח מכאן באתי! אבל מאיזה דוכן פרשתי? ואינו מזהה כלום. והשעה קרובה ובטח מחכה לו מרים רחל וזליג על המותן. ואיך חוזרים הביתה? ואז תבוא משטרה ויגידו לטטי 'הילד הזה מצאנו בשוק הציוינים אוכל ומלקק.' והיא, מרים רחל, תיענש ותשנא אותו, ובטח גם זליג. ואבוי לו לחיים מנדל שמפסיד שוב לבכי, צווח והומה לב, יישוב על מדרכה בשאון אלפי עקבים. ולמה לא מוצאת אותו אחותו ולמה לא קוראת לו 'חיים מנדל! בוא הנה תיכף ומיד!'

והשעה גוברת וזרוע מושטת אליו ושואלת 'מה קרה? מה אתה בוכה? כסף? אתה רוצה כסף?' וחיים מנדל נבהל ונרתע ומסמן בראשו לשלילה. 'מה לא?! אם לא תודה איך יעזרו לך? צריך לפתוח פה. לדעת להגיד מה אתה רוצה. אתה רוצה כסף?' וחיים מנדל מתפתה להנהן בחיוב. 'יופי! אתה מכיר 'יה אכסוף'?' שואלת היד בקול מחוספס. חיים מנדל מחפש את אחותו ולא מוצא. 'כן'. 'יופי! כמה אתה רוצה בשביל לשיר לי 'יה אכסוף'.' חיים מנדל התבלבל מהשאלה והציץ בפני האיש, אף שידע שאסור להביט בפני מבוגרים. האיש היה ציוני מבוגר ומזוקן, שערות לבנות מבצבצות מבעד לכובע מצחייה. היה לו חיוך ממזרי ומלא אושר.

'לשיר קה אכסויף?'

'כן! אתה תשיר 'יה אכסוף' פה באמצע השוק, כמה אתה רוצה?' חיים מנדל השתתק ולא ידע מה לענות. האיש הוציא צ'ק מכיסו והראה לחיים מנדל. 'מה השם של אבא?' 'אסור לי להגיד אותו' ענה חיים מנדל. 'של אימא?' 'חיה מאירה גלעזר,' ענה, והיד הניחה את הצ'ק על הברך ורשמה את שם אמו על הצ'ק. 'אתה רואה? עכשיו תגיד לי כמה אתה רוצה? כמה לרשום על הצ'ק?' חיים מנדל מחק את הדמעות ולפתע גאה לבו. אולי נזכר בהליקופטר, אולי באימא העייפה ואולי בריח במקלחת ובבטנו היתומה מאוכל במשך השבוע, ואולי התחשק לו לשיר. 'מאתיים,' אמר ומיד הניח היד על פיו. 'מאתיים?! זהו?! אתה בטח לא יודע לשיר.' לגלג האיש עם הכובע. 'בטח יודע! כל שבת אני שר קה אכסויף! אני שר בבית קה אכסויף! אני!' חיים מנדל ניסה להחזיק את הצ'ק אבל היד שיחקה בו בין האצבעות ונטתה הנה והנה וחיים מנדל פספס.

התרחבה נפשו של חיים מנדל. עכשיו שאבדה לו מרים רחל, אולי לעולמים, מי יודע, כעת יכול לגלות את האמת, שהוא, חיים מנדל, הוא עלם החמודות לאביו ואמו, המרווה להם נחת בסלסולי זמירות השבת ובבדיחות הדעת שלו על השולחן, לו רק היו מתעלמים מטענותיה והלשנותיה של מרים רחל על כל המייסעס שהוא עושה בתמימות לזליג ולקירות ולארונות הבית. 'חיים מנדל! בוא הנה תיכף ומיד!' פתאום שומע. הוא מזהה את אחותו ורץ אליה בדהרה 'מרים רחל. לא תאמיני, האיש מוכן לשלם בשביל שאני אשיר לו קה אכסויף,' אמר אל אחותו ופרצופה הכועס. 'מה זה שטיקעס קה אכסויף פה ברחוב,' 'באמת! הוא מוכן לשלם אפילו יותר ממאתיים. אני נשבע, בלי נדר.' הוא מושך אותה בחוזקה והיא מקשה עליו על אף סקרנותה.

'זו אחותך? ואח שלך? יופי! הם גם יודעים לשיר יה אכסוף?' 'בטח אנחנו יודעים,' התפרצה מרים רחל, 'אבל אתה משלם לנו זה מזומן.' 'צ'ק מזומן, כמה את רוצה, בשביל ששלושתכם תשירו לי יה אכסוף פה בשוק?' 'שלוש מאות,' אמרה ורקעה קיש ברגלה. 'שלוש מאות? זהו? אני מוכן לשלם הרבה יותר,' צחק האיש. 'ארבע מאות,' שוב רקעה. 'כפול חמישים, הולך?' אמר האיש. מרים רחל ניסתה לחשב וכל פעם שהגיעה התחילה מחדש כי וודאי התבלבלה. אז לקחה היד את הצ'ק, הניחה על הברך, כתבה את הסכום והציגה למרים רחל. 20,000 ₪.

היא לא ידעה את נפשה. היא טפחה על חזה בבהלה 'חסדי השם' אמרה והוסיפה בלחישה חזקה אל חיים מנדל 'באלע גולע האיש זה.' 'אני לא עשיר וגם לא נחמד,' השיב האיש וראה איך פניה של מרים רחל מתהפכות כשהיא מבינה שהוא מבין יידיש. 'עכשיו בואו לכאן, תעמדו בשורה ואת תהיי באמצע,' העמיד אותם מולו, התיישב על אבן בטיחות וסימן להם להתחיל. 'קדימה! עוד מעט שבת.' חיים מנדל נעמד עם שקית הלחמניות בידו וכתמי שוקולד ודובדבנים בכיסיו התפוחים. מרים רחל התכופפה אל זליג, החזיקה חזק את ידו וזמזמה באוזנו את ההתחלה של הפיוט. היא ספרה עד שלוש והם החלו לשיר בקול חלש ונבוך.

'מה זה?! אני משלם לכם הרבה כסף! תשירו כמו שצריך! שהקטן יפתח את הפה שלו וישיר!' אמר בקול והתעלם מכמה אנשים שהפנו מבט תוך כדי הליכה. מרים רחל הרגישה במבטים וחשה את הרוק בגרונה. 'רגע, באמת, זה לא פשוט, זה אנשים פה מסתכלים,' ביקשה בקול מתלונן. 'מביך אותך אנשים? אל תדאגי מתרגלים מהר. או שהכסף מביך אותך? גם לזה תתרגלי! זה לא צדקה זו עסקה, עכשיו לפתוח את הפה ולשיר בקול.' חיים מנדל לא חיכה והתחיל לצווח את מילות השיר. 'או, את רואה?! ככה תשירו! עכשיו תעצור, ג'ינג'י, כולכם ביחד, ושיהיה יפה, אחרת אני לא משלם.' 'מה זה לא משלם? אדון, אין לא משלם.' 'בסדר, תשירו ויהיה בסדר, אל תצפי להנחות, ואם את לרגע שוכחת בשביל מה אתם עושים את זה אז אני אחזיק את הצ'ק ככה מקדימה ואת תביטי בו ותזכרי מהר איך שרים נכון ובקול רם. ועכשיו תחכו שאני אסמן לכם מתי להתחיל.'

האיש סידר את ישבנו על אבן הבטיחות, הנמיך את מצחיית הכובע כך שתסתיר את פניו, החזיק את הצ'ק בין שתי אצבעותיו, הרכין ראש וסימן להם להתחיל. מרים רחל הביטה בשולי הצ'ק מתנופפים בין אצבעותיו של האיש כמו שולי שמלת משי, ספרה עד שלוש והשלושה החלו לשיר. חיים מנדל עצם את עיניו, הרים את פניו מעלה כפי שלמד מרבי שולעם לשיר 'אנעים זמירות', שהבטיח לו שכך יצליח לצעוק חזק עד שתגיע התפילה לרבי זקס הממונה על הממתקים. קולו היה חזק מקולו הרך של זליג ומנהימתה הרכה והנבוכה של מרים רחל המצניעה את נשיותה. על שולחן שבת צרמו להם צעקותיו שגברו על שירתם, אך הפעם הם נהנו לכסות בהן את מבוכתם.

יָהּ אֶכְסֹף נֹעַם שַׁבָּת
הַמַּתְאֶמֶּת וּמִתְאַחֶדֶת בִּסְגֻלָּתֶךָ
מְשֹׁךְ נֹעַם יִרְאָתְךָ לְעַם מְבַקְשֵׁי רְצוֹנֶךָ
קַדְּשֵׁם בִּקְדֻשַּׁת הַשַּׁבָּת הַמִּתְאַחֶדֶת בְּתוֹרָתֶךָ
פְּתַח לָהֶם נֹעַם וְרָצוֹן לִפְתּוֹחַ שַׁעֲרֵי רְצוֹנֶךָ
יָהּ אֶכְסֹף נֹעַם שַׁבָּת
הַמַּתְאֶמֶּת וּמִתְאַחֶדֶת, וּמִתְאַחֶדֶת בִּסְגֻלָּתֶךָ

מרים רחל לא הסירה פניה מן הצ'ק. נראה היה שהאדון מצניע חיוך מלגלג מבעד למצחיית הכובע. קבוצת אנשים נעמדה מסביבם. חלקם נעצרו לבחון את המתרחש והמשיכו וחלקם נעמדו לצפות בהצגה. היא חשה את התפרים המכוערים של שמלתה טופחים, שיראו כולם גודל חמדנותה לשמלה של גינזבורג, שהיא מביכה את שני אחיה למען תוכל להתפאר בעיני חברותיה בראש השנה ולומר 'גינזבורג, הייתי בגינזבורג, כאלו וכאלו יש אצל גינזבורג.' הרוק נתקע בגרון והיא התקשתה לנשום וללוות חרש את אחיה. לשיר בקול היא לא העזה. מזלה שחיים מנדל צווח בעיניים עצומות ולא הבחין בלחלוחית עינה, ולרגע אחד הודתה לו על מזגו הכתום.

הָיָה הֹוֶה שְׁמוֹר שׁוֹמְרֵי וּמְצַפִּים שַׁבַּת קָדְשֶׁךָ
כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם
כֵּן נַפְשָׁם תַּעֲרֹג לְקַבֵּל נֹעַם שַׁבָּת הַמִּתְאַחֶדֶת בְּשֵׁם קָדְשֶׁךָ
הַצֵּל מְאַחֲרֵי לִפְרשׁ מִן הַשַּׁבָּת
לְבִלְתִּי תִּהְיֶה סָגוּר מֵהֶם
שִׁשָּׁה יָמִים הַמְקַבְּלִים קְדֻשָּׁה מִשַּׁבַּת קָדְשֶׁךָ

זליג הקטן משך בקצה שמלתה של אחותו לסמן לה שעכשיו החלק שלו בשיר. החלק שבו הוא עומד על הכיסא ופוצח בקול שאביו מכנה 'הקול של לב טהור' וכשמסיים את המשפט אימא מנשקת ובסוף מביאה ממתק. אך חיים מנדל לא חדל מלצווח בעיניים עצומות והוא אינו מבחין בזליג הקטן המסמן לו בידו ואז חובט אותה בשמלה ורוקד בבכי. מרים רחל רואה את זליג הקטן בוכה וחושבת 'מה עשיתי? ככה אני משפילה את אחי הקטן בשביל שמלה,' ונשבעת לקנות לו בעשרים אלף, לא צעצוע אחד אלא שניים או שלושה אפילו חמישה. מאמי וודאי לא תתנגד. איך תשמח מאמי. מאמי, תוכל לשבת בבית עם התאומים ולא לעבוד חודשיים לפחות. מאמי, רק עוד קצת לעמוד פה.' היא רואה את כרסו הקטנה של ה"שלאכטער הציויני' רועדת מצחוק ופניו העליזות מתחבאות מתחת לכובע והדמעות חונקות את גרונה והיא לא מצליחה להמשיך לזמזם את מילות הפיוט. מזל שהעיניים של זליג עצומות וצווחתו חזקה מלשמוע את הבכי המובלע שלה.

וְטַהֵר לִבָּם בֶּאֱמֶת וּבֶאֱמוּנָה לְעָבְדֶּךָ
יָהּ אֶכְסֹף….

מרים רחל וזליג הקטן משתתקים. את הבית הבא שר אך ורק טטי, כי אין הקטנים רשאים לבקש רחמים על ישראל. אך חיים מנדל לא יעצור. גם בביתם הוא ממשיך בלחש מבעד לכף המרק הריקה המסווה את פיו. הוא ימשיך לשיר ולחקות את אבא מקפיץ את קולו בגוילל, ובוי, ואוי, כדי למשוך עוד קצת רחמים מהקודש בורוכהו.

וְיִהְיוּ רַחֲמֶיךָ מִתְגּוֹלְלִים עַל עַם קָדְשֶׁךָ
לְהַשְׁקוֹת צְמֵאֵי חַסְדֶּךָ
מִנָּהָר הַיּוֹצֵא מֵעֵדֶן
לְעַטֵּר אֶת יִשְׂרָאֵל בְּתִפְאֶרֶת הַמְפָאֲרִים אוֹתְךָ עַל יְדֵי שַׁבַּת קָדְשֶׁךָ
כָּל שִׁשָּׁה יָמִים לְהַנְחִילָם נַחֲלַת יַעֲקֹב בְּחִירֶךָ
יָהּ אֶכְסֹף….
בחור דתי מהסה מחיאות כפיים של גברת. 'יש עוד בית' הוא אומר. הקהל מושך נהימה נמוכה ועדינה המשתלבת עם קולותיהם של חיים מנדל וזליג הקטן. מרים רחל מחזקת את ידו של זליג לבית אחרון, אחרון ונגמר.
הַשַּׁבָּת נֹעַם הַנְּשָׁמוֹת
וְהַשְּׁבִיעִי עֹנֶג הָרוּחוֹת וְעֵדֶן הַנְּפָשׁוֹת לְהִתְעַדֵּן בְּאַהֲבָתְךָ וְיִרְאָתֶךָ
שַׁבָּת קוֹדֶשׁ נַפְשִׁי חוֹלַת אַהֲבָתֶךָ
שַׁבָּת קוֹדֶשׁ נַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל בְּצֵל כְּנָפֶיךָ יֶחֱסָיוּן
יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ
יָהּ אֶכְסֹף….

הקהל מוחא כפיים ובחור אחד מיד ניגש אל חיים מנדל 'אתה מכיר 'יה ריבון'?' וחיים מנדל, אינו מתבלבל ופוצח בשירה. מרים רחל מושכת את שרוולו בחוזקה 'חיים מנדל!' מסמנת לו בראשה אל עבר הצ'ק. הוא משתתק ומביט באיש. ראשו עוד מוטה והמצחייה מסתירה את פניו. בכל מאודו רועדת בטנו והצ'ק בידו אשר מתחת למצחייה. מעין צחוק הוא זה? חיים מנדל קופץ אל ידו של האיש, חוטף את הצ'ק ומתחיל לרוץ במהרה.

הוא אינו שומע דבר. לא את נהמת הקהל ולא את המון המכוניות. לא חש לצעקות רוכלים ולא לרקיעות נעלי הקונים. רק את נשימותיו הבהולות הוא שומע. הוא מקווה לשמוע את קול עקביה של מרים רחל אך אינו שומע. היכן הוא? לאן הוא הולך, אינו יודע. איך חוזרים הביתה? הוא נעמד ומסדיר נשימותיו ושקית הלחמניות עוד בידו, ומאפים ופירות בכיסיו ואף קופסא עם גפנים ממולאים. והנה מבחין באבן הבכייה שעל רחוב הנביאים עליה ישב. מרים ראשו ורואה את השלט של רחוב ישעיהו. הוא לא יחכה למרים רחל, הוא יביא את הבשורה בעצמו למאמי שבטח כבר חזרה הביתה. הוא מתחיל לרוץ מעלה ברחוב ישעיהו, יורד וחוצה את מרכז גאולה וממשיך ברחוב יחזקאל כשלפתע שומע 'חיים מנדל! עצור תיכף ומיד!' הוא מחיש צעדיו יותר וכבר כמעט קרוב לבית. קיש-קאש קיש-קאש, מתגבר הצליל מאחוריו. הוא כבר עולה בחדר המדרגות ומגיע אל הדלת הנעולה. טוק-טוק משיגה ידה של מרים רחל את הדלת וחוטפת מידו את הצ'ק. אימא פותחת את הדלת ומרים רחל מסתערת פנימה וזליג על מותנה.

'מאמי! חסדי השם, זה ציויני הביא לנו צ'ק 20 אלף בשביל שנשיר קה אכסויף!' חיה מאירה מביטה בצ'ק וטופחת על החזה 'חסדי השם, חסדי השם! אוי! אוי, אני לא מאמינה!' בוחנת את הצ'ק מספר שניות ומרים רחל מתנשפת בהתרגשות. 'אוי, מה זה גשם בחוץ? למה זה יש מים על הצ'ק? טיפות על הכתב'. 'אוי! חיים מנדל! מה עשית?! בכית על הצ'ק! נעבעך שכמוך! הרסת הכול! הרסת הצ'ק!' בכתה מרים רחל. 'אני לא בכיתי, אני באמת שלא בכיתי,' אמר חיים מנדל ובדק את עיניו. יבשות הן. 'מאמי, לא בכיתי, באמת שהפעם לא בכיתי,' חיה מאירה הייתה מרוכזת בצ'ק 'אוי ברוך השם! הכתוב לא נמחק. הכול בסדר. הגביהה את הצ'ק ונישקה והגביהה שוב ונישקה 'ברוך שגמלני כל טוב.' היא הלכה אל המזוזה, עצמה עיניים, שילבה אצבעות בתפילה ואז נישקה את המזוזה שלוש פעמים. 'צריך לצלצל לטטי, הוא בטח בכוילל,' אמרה ורצה אל הטלפון ומרים רחל צמודה אחריה. היא מבקשת את משה אהרון וממתינה על הקו. כשהוא עונה פורצת חיה מאירה בבכי ולא מצליחה לדבר.

מרים רחל חוטפת את הטלפון וצועקת 'טטי, זה ציויני נתן לנו 20 אלף בשביל לשיר קה אכסוף וחיים מנדל בכה על הצ'ק וכמעט נמחק אבל ברוך השם, הצ'ק בסדר, יש לנו 20 אלף טטי.'

'אבל לא בכיתי! באמת שלא בכיתי!' מתיישב חיים מנדל ומכה על הרצפה בבכי. 'אני לא בכיתי,' הוא מתעקש 'אלו לא הדמעות שלי.'

 

שחר מדמון הוא סטודנט לכתיבה יוצרת במכללת מנשר. זהו פרסום ראשון של יצירה פרי עטו.

***

תוכן עניינים – גיליון מס' 12

      
      
      
      

 

***

מאת תדהר ניר

.

"ביקורת ספרים לא צריכה להיכתב עם קצף על השפתיים ולא בשנאה", כתב ישי שריד בפוסט פייסבוק שהצית מהומה רבה ברשת סביב נושא ביקורת הספרות. ויכוחים מסוג זה נראים חדשניים, אך רק מוכיחים את התדרדרותה של תרבות אשר ידעה ויכוחים עקרוניים שכבר נשאו בעבר פירות יצירתיים ותובנות עמוקות. כך צועדת תרבות הפייסבוק הצעקנית במקום ומחיה מחדש – כפארסה – את הוויכוח שבין גילברט וארנסט, דמויותיו של אוסקר ויילד במסתו המבקר כאמן. ההשוואה בין הדיאלוג המעמיק של ווילד לבין הוויכוח ברשתות החברתיות עשויה להיראות תלושה מהקשר השיח שבו "בדרך כלל אין טעם להתעכב על טענות לא אינטיליגנטיות של אנשים פרטיים", כפי שאומר איתי זיו בתגובה לאותו פוסט של שריד ("הארץ" 29.8.17). אבל זיו מבין שמדובר ביותר מכך, ושההתלהמות הווירטואלית הזאת או אחרת שתבוא אחריה מבטאת תופעה תרבותית רחבה מאוד. מעל מאה שנים אנו מתמודדים עם אותו סימפטום שעסק בו ווילד: האינפלציה של הספרות.

האינפלציה הזאת איננה חדשה, אך בהחלט החמירה לאחר המהפיכה הדיגיטלית: גם לפני המבקר כאמן, שהתפרסם ב-1891, הקהל הוצף בסיפורים ללא הרף, ואם אז אפשר היה לדבר על הצפה נרטיבית, היום מדובר בשיטפון. "הציבור האנגלי חש לחלוטין בנוח כאשר הבינוניות מדברת אליו", שם אוסקר ויילד בציניות אופיינית בפיו של ארנסט בתחילת הדיאלוג, וכלל לא קשה לנחש מה היה אומר על הוויכוח הנוכחי בפרט או על התרבות הישראלית בכלל. אך מעבר לישראליות או לאנגליות, אנו מותקפים בסיפורים ועלילות מכל עבר: לא רק הסרטים והסדרות מספרים לנו עוד ועוד סיפורים. אפילו תוכניות בישול אינן מסוגלות להציע מתכון בלי סבתא שהייתה מקנחת בדמעותיה את האורז שאת גרגיריו הייתה בודקת, אחד אחד. שום שעשועון או תוכנית בוקר אינם יכולים למשוך רבע דקה מבלי להעניק לצופה עוד נרטיב קטן "מהחיים". כל פרסומת היא סיפור קטנטן ואפילו על אריזת התה שלי מתוארת ההיסטוריה המרגשת של משפחת ויסוצקי.

כאשר כל תוכן תקשורתי הוא עלילה, הוא כבר איננו רק סיפור אישי קטן. הוא חלק מתעשייה משומנת חובקת עולם, תעשייה שמתאפיינת לפי אסכולת פרנקפורט בהומוגניות של מוצריה. כן, כבר שמענו סיפור מאוד דומה בעבר, אבל בסדר, נשמע עוד אחד. אופרת הסבון של אתמול בבוקר הערב מתרחשת בחלל, והנה זאת כבר אופרה אחרת לגמרי. אם הקריטריון המרכזי איננו אמנותי אלא כלכלי, המחיר שאנו משלמים איננו "גבוה", אלא "נמוך". לכאורה, הביקורת הספרותית בפרט והתרבותית בכלל מיותרות לחלוטין מכיוון ש"לכל אחד טעם משלו" ומי שם בכלל את המבקר לקבוע עבורנו איכותו של מוצר תרבותי. אך ברגע שמוזיאונים, מוסדות להשכלה גבוהה והוצאות ספרים חותרים בעיקר (אם לא רק) לעשיית רווחים והתענגות משותפת-רחבה-ככל-האפשר, אזי ביקורת חריפה איננה מיותרת אלא מזיקה למוסדות הללו, משום שהייצור ההמוני מכתיב כי "לא לכל אחד טעם משלו ואנחנו רוצים שיהיה לכם טעם אחד, מאוד לא מיוחד". המערכת התרבותית שמתהדרת בשחרור אישי הפכה לשמרנית לא פחות מהמערכת הוויקטוריאנית שבתוכה פעל ווילד כאשר המתקתקות, הנעימות והנורמטיביות החותרת לרגשות מתונים מהוות קריטריון לאיכות. אז נכון, לעיתים בתוך המתקתקות והנעימות הזאת צצות לא אחת סדרות על רוצח סדרתי ואפיזודות של קטיעת איברים. אבל בסופו של יום ובסופה של עלילה, אנחת רווחה או צפירת הרגעה חייבת להישמע עבור הקופה הרושמת. אם הרוצח סדיסטי דיו או איננו כריזמטי דיו (וזה חטא גרוע שבעתיים עבור תעשיית הבידור) הוא חייב להיענש, הכול צריך לבוא על מקומו בשלום.

ועכשיו לאמנות עצמה. מהות האמנות היא טרנספורמציה, שינוי ועיבוד של תכנים פיזיים, נפשיים וחברתיים. אצל ווילד, גילברט מנסה להסביר לארנסט מדוע ללא ביקורת לא תיתכן שום יצירה. כאשר אמן בוחר מה להכניס ליצירתו, איך להעביר את התוכן שינוי צורה ומה להשאיר בחוץ, הוא לעולם לא יכול "לחקות" את החיים עצמם אלא בהכרח מציג אלטרנטיבה ביקורתית כלפיהם. המטאפורה של "הצבת מראה מול המציאות" מטעה יותר מאשר מספרת דבר מה. אמנות שנצמדת למציאות, אותו ז'אנר מופרך בשם "ריאליזם קיצוני", איננה אמנות אלא כתיבה עיתונאית או ספר זיכרונות במקרה הטוב, והללו תמיד "לוקים" בעצמם בטכניקות אסתטיות המנסות לעניין אותנו, אחרת הם יהפכו לערימה של "עובדות יבשות" ופעולות מכאניות. במילים אחרות, האמן תמיד ביקורתי, תמיד שולל את הקיים, היצירה נובעת מכך שיש משהו במציאות שאיננו משלימים איתו וחשים צורך עז לארגנו מחדש. מי ששונא את השנאה וחייב לשמוע "רק דברים טובים" יעבור נא לערוץ הקהילתי ושלא יעז לגעת בשום יצירה קלאסית כמו טרגדיה יוונית ואף לא ביצירות מודרניות שעוסקות לא אחת בתופעה הרווחת הנקראת אלימות אנושית. זו התשובה למי שרוצה ביקורת ללא שליליות ושנאה: מי שלא מעוניין בכוויות שלא יקפוץ ראש לבריכה הרותחת שנקראת היצר האנושי, שלא תמיד מבעבע בצורה מתונה ושקטה.

אין זאת אומרת שעלינו לעודד ביקורות אלימות כלפי יצירות, האלימות הזאת כבר עכשיו מושכת "אש" המענגת במיוחד את העורכים שעיתונם בזכות כך מעורר עניין ו"שורף את הרשת", שהרי חשיפה שלילית היא עדיין חשיפה. אבל אם הביקורת היא לגופה של יצירה קלוקלת, יצירה המעודדת ערכים אסתטיים או נורמטיביים קלוקלים, יש לנסח במדויק ובחריפות מהם בדיוק הערכים האלה, מבלי להתחשב בהתענגותו או באי-התענגותו של קורא כלשהו, גם אם הוא היוצר עצמו. זאת אומרת שהביקורת עצמה, ממש כיצירה, מציבה ערכים בעצם בחירת הכותבים באמצעי המבע שלהם. על המבקר להצדיק עצמו בטיעונים משכנעים דיים המהווים את הלהב החד ביותר, את החתך בבשר החי של תרבות שמצמיחה את כל אותן ערימות הזבל שנערמות בחנויות במבצעי 1+1.

ומאחר שיש לאמנות היסטוריה, יש לה גם דבר מה שהפך לטאבו בתקופתנו הפוסטמודרנית — קִדמה. קדמה אמנותית איננה בהכרח קדמה טכנית, "לדעת לשחק במילים טוב יותר", אלא נובעת בדיוק מחוסר הנחת שיש לנו מהמסורת האמנותית, ובכלל זה גם כלפי הניסיונות שנעשו לחרוג ממנה ולבעוט בה. מי שכותב היום על אהבה נכזבת מבלי להכיר את ייסורי ורתר הצעיר או על נקמה מבלי להכיר את מיכאל קולהאס, מאמין שהוא ממציא את הגלגל התרבותי מחדש ונופל שוב ושוב לאותן קלישאות ספרותיות שמענגות את הדמיון המוגבל ביותר, ממש כמו נער או נערה בני שש-עשרה שמאמינים בתמימותם שהם הראשונים והיחידים שחווים את הרגשות הללו ומבטאים אותם בצורתם הגולמית והשטוחה. קדמה אמנותית, במובן מדויק זה, היא חיפוש מתמיד שתוצאותיו איננן ידועות מראש והצלחתו איננה מובטחת. ממש כשם שהאוונגרד האמנותי של המחצית הראשונה של המאה ה-20, בין אם נטען שהצליח ובין אם נטען שנכשל – תנועותיו התמידו במאמץ הראוי למציאת אמצעי מבע חדשים, תרו אחר מבנים לשוניים (או אמנותיים באופן כללי) אשר מתוך הביקורת המתמדת גם ניסו להוות אלטרנטיבות תרבותיות ראויות יותר. היעלמותן לכאורה של האידאולוגיות הגדולות לטובת אסקפיזם נאו-ליברלי נוח היא בעצמה אידאולוגיה שמרנית מכולן האומרת: "הכול בסדר גמור, אין מה לחדש יותר".

 

ד"ר תדהר ניר הוא פילוסוף של האמנות. ספרו "המרי הטרגי – אדורנו והלא מודע החברתי ביצירת האמנות המודרנית" ראה אור השנה בסדרת "פרשנות ותרבות" בעריכת פרופ' אבי שגיא בהוצאת כרמל.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 12