ילדה חרדית במסעה אצל ה'ציוינים' אחר שמלה לחג

"'טוב!' מוחאת כפיים, 'הולכים! זליג גש הנה!' קוראת לו אל המטבח ומוציאה את אריזת הסוכר. 'לפתוח פה!' מכניסה לפיו כפית סוכר, צובטת את לחיו 'צוקר פושקע' והוא מתרצה. 'גם אתה רוצה, חיים מנדל? לפתוח פה חת שתיים!' חיים מנדל פותח פה ומוצץ את הכפית הנשארת בפיו." "הדמעות", סיפור לראש השנה מאת שחר מדמון.

נטע הררי-נבון, מתוך: "שושלת", 2000-2001, עץ על שמן, 60/50 ס"מ

הדמעות / מאת שחר מדמון

קיש-קיש, נקשה מרים רחל בנעליה על הרצפה. קיש-קיש, קיש-קיש קאש, כופפה גווה אל זליג הקטן הישוב על הרצפה ומחאה כפיים.

'אתה רואה? לא צריך צעצוע זה אצל חיים מנדל, הנה תראה.'

קיש-קיש, קיש-קיש קאש. זליג הקטן משך בשמלתה של מרים רחל והמשיך לבכות ולהצביע על נייר המקופל למטוס בידיו של אחיו הגדול.

'אבל אתה באמת לא צריך את המטוס. אני אקפל לך עוד אחד'. זליג היכה על הרצפה במחאה ומרים רחל משכה רגליה משם כנחלצת מביצה עמוקה ושולי שמלתה בידיה.

'עץ גדל עקום', אמרה לחיים מנדל בקול ופרצוף של אימא וחטפה לו את המטוס. חיים מנדל לא התמהמה, הסתובב אל זליג הקטן, משך בפאותיו בחוזקה ופרץ החוצה במנוסה, מטה אל השכונה. קיש-קאש קיש-קאש, שמע את נעליה של אחותו הבכורה רודפות אחריו כשזליג על מותנה. לא שמע את צעקות השכנה ולא חש אל כוס הקפה של רבי שולעם, לא הבחין בענף הצלף הקוצני ששרט את נמשיו ומשך מעט משערות פאותיו הג'ינג'יות. הוא השתעבד אל קצב התנשפויותיו ואל תקתוקי נעליה של מרים רחל, קיש-קאש קיש-קאש.

קצב הנעלים מתגבר וסוגר עליו והוא מתחיל לבכות. 'חיים מנדל! עצור תיכף ומיד!' הדמעות מכסות את עיניו והוא מייבב תוך כדי ריצה עד שמתייאש ונעצר ליד שיח בגן השעשועים ומביט במרים רחל במבט מתגונן אך לא מתנצל. מרים רחל נעצרה מולו וזליג הכועס ישוב על מותנה. חיים מנדל העביר את ידו על פני השריטה המדממת.

'תראה זליג! הקוידש בורוכהו החזיר לאונטר וולטניק. תראה! תינוק בוכה בגלל זה קראץ קטן!' אמרה מרים רחל והקפיצה את זליג על המותן. זליג ניגב את עיניו, הצביע על חיים מנדל, קרא 'שלאכטער!' וחייך כמנצח. חיים מנדל השפיל את פניו במבוכה. הבכי שוב הפסיד אותו. הוא הביט בנעליה הישנות של מרים רחל, נעות לקצב חיקוי ה'אימא' שהיא עושה כשהיא מנידה את ראשה ימינה ושמאלה ומוצצת את קצה לשונה, 'טצו טצו טצו'. 'אנחנו חוזרים עכשיו הביתה, מתארגנים ויוצאים אל המרכז להתפרנס והפעם אתה יושב בפתח 'שטריימל סנטר' עם הכיסוי,' קבעה מרים רחל ופנתה הביתה. חיים מנדל חיכה שייעלמו שניהם ואט אט ירד מהשיח עד נח לבו.

כשנכנס הביתה שוב היה זליג ישוב על הרצפה ובוכה וחיים מנדל מצא בכך את נחמתו. 'אין לי צעצועים בשבילך! אוי! הנה קח!' אמרה מרים רחל וזרקה לעברו ראש של שום, והקטן, בן שלוש, זורק ורץ להביא. 'ראש של שום?' אמר חיים מנדל. 'המדע טרם גילה את כל סגולות השום,' השיבה מרים רחל ונעמדה מול המראה.

שישי אחרון לפני ראש השנה. שבוע אחרון של השנה והזדמנות אחרונה גם כן, לפרנס לעצמה שמלה ונעליים שלא נוקשות קיש-קאש, אלא קליק-קלאק אלגנטי, ותכשיט ליד ולצוואר, הרי כבר בת שתים-עשרה ומרשה אביה. אימא מנקה עכשיו במשרד של רבי שולמן ואיתה התאומים בני השנה, אבא מתפרנס ב'מאה שערים' והיא צריכה לפרנס את עצמה, את חיים מנדל בן השש ואת זליג בן השלוש. היא בוחנת במראה את בד שמלתה הגס המקנה לה מראה מרובע. צבעו דהה כעבור שתי כביסות. התפרים בולטים ואינם סימטריים בשני צדי כפלי הבגד. היא שומעת את חברותיה מדברות על החנות של גינזבורג, שמעבר לשוק, בצד של הציונים, 'יקר מאוד' היא מבטלת. אצל הציונים מוצאים דברים יפים, גם תכשיטים ונעליים, היא מקישה שוב ברגליים. גינזבורג, גינזבורג, ועוד פעם גינזבורג ממלמלת.

'טוב!' מוחאת כפיים, 'הולכים! זליג גש הנה!' קוראת לו אל המטבח ומוציאה את אריזת הסוכר. 'לפתוח פה!' מכניסה לפיו כפית סוכר, צובטת את לחיו 'צוקר פושקע' והוא מתרצה. 'גם אתה רוצה, חיים מנדל? לפתוח פה חת שתיים!' חיים מנדל פותח פה ומוצץ את הכפית הנשארת בפיו. מרים רחל ניגשת אל משקוף הדלת. 'קדימה! לצאת חת-שתיים!' פוקדת.

היא נעמדת מתחת למזוזה המגרדת את קצה ראשה, עוצמת עיניים ומתפללת כשידיה מוחצות חזק את הקדוש ברוך הוא שמא לא ירצה להתעמת עם מצבת המצרכים הדלה במטבח ומבחר הבגדים המצומצם בארון, או עם ריח העובש והטחב היוצא מהמקלחת ומתפזר בין קירות מצוירים בשומני ידיים שובבות. אולי יבחר לפסוח החג על בקשתה לשמלה ונעליים, וגם תכשיט. הרי יש שם, במרכז גאולה, עוד הרבה חסידים צדיקים בני תורה, היגעים יותר מאביה. היא מוסיפה לבקשה איזה צעצוע קטן לזליג והרבה מוסר ו'יישוב הדעת' לחיים מנדל. 'בעזרת השם,' גומרת, מנשקת את המשקוף שלוש פעמים, יוצאת ונועלת אחריה.

השלושה צועדים אל מחוץ לשכונת הבוכרים, ברחוב יחזקאל המוביל אל מרכז גאולה. הרחוב הומה. צעירים החוזרים מבתי המדרש אל מיטותיהם להשלים שינה שגזלו הסליחות, והנשים וילדיהן מפונים מהבית לתת שקט לראש היגע. חיים מנדל בהה בקצות נעליו הצועדות ומרים רחל האיצה בזליג הקטן שהתעקש להעביר את אצבעותיו על כל מודעות האבל המודבקות על הכתלים הסמוכים למדרכה. במרכז גאולה כל פתח פוקד עשרות מחזרים ויש שידיהם שבות ריקן.

כשהגיעו לכיכר השבת הוציא חיים מנדל את כיסוי הצמר מכיסו ופרש מאחותו אל מעבר לגרם המדרגות של 'הצורפים'. הוא כיסה את פניו מלבד העיניים, התרומם ולא ראה את מרים רחל. מאות רקיעות רגליים על הכביש והמדרכה ומרים רחל לא נראתה. הוא פנה אל 'שטריימל סנטר' שברחוב 'מאה שערים' אך גם שם לא חיכתה לו. כמעט והפסיד אותו שוב הבכי, עד שמע את הקול 'חיים מנדל! בוא הנה תיכף ומיד!' הוא הסתובב וידה של מרים רחל משכה מפניו את כיסוי הצמר. 'אנחנו לא מתחננים פה לגרושים! אני הולכת לפרנס לנו ראש השנה עם פלייש ופיש, וגם קינוח. בגדים יפים. וגם צעצוע,' דלדלה באצבעה את שפתיו של זליג והוא חייך. 'אחריי!' קראה ופנתה לרחוב ישעיהו.

חיים מנדל מיהר להדביק את צעדיה הנחושים והשיג אותה ברחוב הנביאים, כשהיא עומדת לחצות את הרחוב אל עבר השוק. 'מרים רחל! עצרי תיכף ומיד!' קרא והיא התעלמה. 'אני אספר לטטי וממי!' והיא בשלה. הוא נעמד מול מעבר החציה רגעים אחדים, מביט בגבה של מרים רחל נבלע בין המון אדם, משתוקק ומהסס ומפסיד שוב לבכי. הוא מתיישב על אבן בטיחות עד ששתי נעליים מקשקשות את דרכן אל טווח הראיה הדומע שלו. 'קום כבר! תינוק בכיין! הציוינים זורקים יותר כסף. גם אפשר למצוא הרבה ברצפה ובין אבנים במדרכה. אני וזליג נחפש במדרכה ואתה תתפרנס בפנים. אתה אפילו לא חייב לשים מסכה. אף קרלינער לא מגיע לפה בחיים. נו! נקנה לך הליקופטר כמו שבשטריימל סנטר'. חיים מנדל הניח לידה של אחותו הבכורה להרים אותו ולהנחות אותו אל הסמטה הרועשת של השוק.

'כל חצי שעה נפגשים כאן, לא משנה מה! ברור?!' אמרה מרים רחל ונעלמה עם זליג הקטן. מנחם מנדל התכופף, שם את כיסוי הצמר על ראשו והחל להסתובב בשוק. הוא השתהה מעט ליד כל דוכן וטעם קצת חלבה וקצת גבינה וקצת שוקולד ובוטנים ואיזה זבן עטף לו איזה מאפה, ועוד אחד, וקצת שמר בכיס עבור זליג. וכשמילא תאוותו החל שומר אף למרים רחל. גפן ממולא בקופסא וקצת דובדבנים, מאפה מפיסטוק ובצקים מטוגנים. אפילו לא היה צריך להתכופף אל הרצפה. שקית לחמניות, עשר למניין, נדחפה לידו בכוח.

מאושר ומסופק, רותח במעלות הצלזיוס בתוך כיסוי הצמר, התיישב ללקק את שאריות השוקולד בזרועותיו ובגדיו, ולשונו חורצת את קצוות הפתח בצמר שסביב לפיו. היה רוצה שוב להיות רעב, ולעשות סיבוב נוסף בין הדוכנים. היכן הם הדוכנים? מביט ולרגע אינו זוכר, או אולי? או שמא? או וודאי היה משם? או בטח מכאן באתי! אבל מאיזה דוכן פרשתי? ואינו מזהה כלום. והשעה קרובה ובטח מחכה לו מרים רחל וזליג על המותן. ואיך חוזרים הביתה? ואז תבוא משטרה ויגידו לטטי 'הילד הזה מצאנו בשוק הציוינים אוכל ומלקק.' והיא, מרים רחל, תיענש ותשנא אותו, ובטח גם זליג. ואבוי לו לחיים מנדל שמפסיד שוב לבכי, צווח והומה לב, יישוב על מדרכה בשאון אלפי עקבים. ולמה לא מוצאת אותו אחותו ולמה לא קוראת לו 'חיים מנדל! בוא הנה תיכף ומיד!'

והשעה גוברת וזרוע מושטת אליו ושואלת 'מה קרה? מה אתה בוכה? כסף? אתה רוצה כסף?' וחיים מנדל נבהל ונרתע ומסמן בראשו לשלילה. 'מה לא?! אם לא תודה איך יעזרו לך? צריך לפתוח פה. לדעת להגיד מה אתה רוצה. אתה רוצה כסף?' וחיים מנדל מתפתה להנהן בחיוב. 'יופי! אתה מכיר 'יה אכסוף'?' שואלת היד בקול מחוספס. חיים מנדל מחפש את אחותו ולא מוצא. 'כן'. 'יופי! כמה אתה רוצה בשביל לשיר לי 'יה אכסוף'.' חיים מנדל התבלבל מהשאלה והציץ בפני האיש, אף שידע שאסור להביט בפני מבוגרים. האיש היה ציוני מבוגר ומזוקן, שערות לבנות מבצבצות מבעד לכובע מצחייה. היה לו חיוך ממזרי ומלא אושר.

'לשיר קה אכסויף?'

'כן! אתה תשיר 'יה אכסוף' פה באמצע השוק, כמה אתה רוצה?' חיים מנדל השתתק ולא ידע מה לענות. האיש הוציא צ'ק מכיסו והראה לחיים מנדל. 'מה השם של אבא?' 'אסור לי להגיד אותו' ענה חיים מנדל. 'של אימא?' 'חיה מאירה גלעזר,' ענה, והיד הניחה את הצ'ק על הברך ורשמה את שם אמו על הצ'ק. 'אתה רואה? עכשיו תגיד לי כמה אתה רוצה? כמה לרשום על הצ'ק?' חיים מנדל מחק את הדמעות ולפתע גאה לבו. אולי נזכר בהליקופטר, אולי באימא העייפה ואולי בריח במקלחת ובבטנו היתומה מאוכל במשך השבוע, ואולי התחשק לו לשיר. 'מאתיים,' אמר ומיד הניח היד על פיו. 'מאתיים?! זהו?! אתה בטח לא יודע לשיר.' לגלג האיש עם הכובע. 'בטח יודע! כל שבת אני שר קה אכסויף! אני שר בבית קה אכסויף! אני!' חיים מנדל ניסה להחזיק את הצ'ק אבל היד שיחקה בו בין האצבעות ונטתה הנה והנה וחיים מנדל פספס.

התרחבה נפשו של חיים מנדל. עכשיו שאבדה לו מרים רחל, אולי לעולמים, מי יודע, כעת יכול לגלות את האמת, שהוא, חיים מנדל, הוא עלם החמודות לאביו ואמו, המרווה להם נחת בסלסולי זמירות השבת ובבדיחות הדעת שלו על השולחן, לו רק היו מתעלמים מטענותיה והלשנותיה של מרים רחל על כל המייסעס שהוא עושה בתמימות לזליג ולקירות ולארונות הבית. 'חיים מנדל! בוא הנה תיכף ומיד!' פתאום שומע. הוא מזהה את אחותו ורץ אליה בדהרה 'מרים רחל. לא תאמיני, האיש מוכן לשלם בשביל שאני אשיר לו קה אכסויף,' אמר אל אחותו ופרצופה הכועס. 'מה זה שטיקעס קה אכסויף פה ברחוב,' 'באמת! הוא מוכן לשלם אפילו יותר ממאתיים. אני נשבע, בלי נדר.' הוא מושך אותה בחוזקה והיא מקשה עליו על אף סקרנותה.

'זו אחותך? ואח שלך? יופי! הם גם יודעים לשיר יה אכסוף?' 'בטח אנחנו יודעים,' התפרצה מרים רחל, 'אבל אתה משלם לנו זה מזומן.' 'צ'ק מזומן, כמה את רוצה, בשביל ששלושתכם תשירו לי יה אכסוף פה בשוק?' 'שלוש מאות,' אמרה ורקעה קיש ברגלה. 'שלוש מאות? זהו? אני מוכן לשלם הרבה יותר,' צחק האיש. 'ארבע מאות,' שוב רקעה. 'כפול חמישים, הולך?' אמר האיש. מרים רחל ניסתה לחשב וכל פעם שהגיעה התחילה מחדש כי וודאי התבלבלה. אז לקחה היד את הצ'ק, הניחה על הברך, כתבה את הסכום והציגה למרים רחל. 20,000 ₪.

היא לא ידעה את נפשה. היא טפחה על חזה בבהלה 'חסדי השם' אמרה והוסיפה בלחישה חזקה אל חיים מנדל 'באלע גולע האיש זה.' 'אני לא עשיר וגם לא נחמד,' השיב האיש וראה איך פניה של מרים רחל מתהפכות כשהיא מבינה שהוא מבין יידיש. 'עכשיו בואו לכאן, תעמדו בשורה ואת תהיי באמצע,' העמיד אותם מולו, התיישב על אבן בטיחות וסימן להם להתחיל. 'קדימה! עוד מעט שבת.' חיים מנדל נעמד עם שקית הלחמניות בידו וכתמי שוקולד ודובדבנים בכיסיו התפוחים. מרים רחל התכופפה אל זליג, החזיקה חזק את ידו וזמזמה באוזנו את ההתחלה של הפיוט. היא ספרה עד שלוש והם החלו לשיר בקול חלש ונבוך.

'מה זה?! אני משלם לכם הרבה כסף! תשירו כמו שצריך! שהקטן יפתח את הפה שלו וישיר!' אמר בקול והתעלם מכמה אנשים שהפנו מבט תוך כדי הליכה. מרים רחל הרגישה במבטים וחשה את הרוק בגרונה. 'רגע, באמת, זה לא פשוט, זה אנשים פה מסתכלים,' ביקשה בקול מתלונן. 'מביך אותך אנשים? אל תדאגי מתרגלים מהר. או שהכסף מביך אותך? גם לזה תתרגלי! זה לא צדקה זו עסקה, עכשיו לפתוח את הפה ולשיר בקול.' חיים מנדל לא חיכה והתחיל לצווח את מילות השיר. 'או, את רואה?! ככה תשירו! עכשיו תעצור, ג'ינג'י, כולכם ביחד, ושיהיה יפה, אחרת אני לא משלם.' 'מה זה לא משלם? אדון, אין לא משלם.' 'בסדר, תשירו ויהיה בסדר, אל תצפי להנחות, ואם את לרגע שוכחת בשביל מה אתם עושים את זה אז אני אחזיק את הצ'ק ככה מקדימה ואת תביטי בו ותזכרי מהר איך שרים נכון ובקול רם. ועכשיו תחכו שאני אסמן לכם מתי להתחיל.'

האיש סידר את ישבנו על אבן הבטיחות, הנמיך את מצחיית הכובע כך שתסתיר את פניו, החזיק את הצ'ק בין שתי אצבעותיו, הרכין ראש וסימן להם להתחיל. מרים רחל הביטה בשולי הצ'ק מתנופפים בין אצבעותיו של האיש כמו שולי שמלת משי, ספרה עד שלוש והשלושה החלו לשיר. חיים מנדל עצם את עיניו, הרים את פניו מעלה כפי שלמד מרבי שולעם לשיר 'אנעים זמירות', שהבטיח לו שכך יצליח לצעוק חזק עד שתגיע התפילה לרבי זקס הממונה על הממתקים. קולו היה חזק מקולו הרך של זליג ומנהימתה הרכה והנבוכה של מרים רחל המצניעה את נשיותה. על שולחן שבת צרמו להם צעקותיו שגברו על שירתם, אך הפעם הם נהנו לכסות בהן את מבוכתם.

יָהּ אֶכְסֹף נֹעַם שַׁבָּת
הַמַּתְאֶמֶּת וּמִתְאַחֶדֶת בִּסְגֻלָּתֶךָ
מְשֹׁךְ נֹעַם יִרְאָתְךָ לְעַם מְבַקְשֵׁי רְצוֹנֶךָ
קַדְּשֵׁם בִּקְדֻשַּׁת הַשַּׁבָּת הַמִּתְאַחֶדֶת בְּתוֹרָתֶךָ
פְּתַח לָהֶם נֹעַם וְרָצוֹן לִפְתּוֹחַ שַׁעֲרֵי רְצוֹנֶךָ
יָהּ אֶכְסֹף נֹעַם שַׁבָּת
הַמַּתְאֶמֶּת וּמִתְאַחֶדֶת, וּמִתְאַחֶדֶת בִּסְגֻלָּתֶךָ

מרים רחל לא הסירה פניה מן הצ'ק. נראה היה שהאדון מצניע חיוך מלגלג מבעד למצחיית הכובע. קבוצת אנשים נעמדה מסביבם. חלקם נעצרו לבחון את המתרחש והמשיכו וחלקם נעמדו לצפות בהצגה. היא חשה את התפרים המכוערים של שמלתה טופחים, שיראו כולם גודל חמדנותה לשמלה של גינזבורג, שהיא מביכה את שני אחיה למען תוכל להתפאר בעיני חברותיה בראש השנה ולומר 'גינזבורג, הייתי בגינזבורג, כאלו וכאלו יש אצל גינזבורג.' הרוק נתקע בגרון והיא התקשתה לנשום וללוות חרש את אחיה. לשיר בקול היא לא העזה. מזלה שחיים מנדל צווח בעיניים עצומות ולא הבחין בלחלוחית עינה, ולרגע אחד הודתה לו על מזגו הכתום.

הָיָה הֹוֶה שְׁמוֹר שׁוֹמְרֵי וּמְצַפִּים שַׁבַּת קָדְשֶׁךָ
כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם
כֵּן נַפְשָׁם תַּעֲרֹג לְקַבֵּל נֹעַם שַׁבָּת הַמִּתְאַחֶדֶת בְּשֵׁם קָדְשֶׁךָ
הַצֵּל מְאַחֲרֵי לִפְרשׁ מִן הַשַּׁבָּת
לְבִלְתִּי תִּהְיֶה סָגוּר מֵהֶם
שִׁשָּׁה יָמִים הַמְקַבְּלִים קְדֻשָּׁה מִשַּׁבַּת קָדְשֶׁךָ

זליג הקטן משך בקצה שמלתה של אחותו לסמן לה שעכשיו החלק שלו בשיר. החלק שבו הוא עומד על הכיסא ופוצח בקול שאביו מכנה 'הקול של לב טהור' וכשמסיים את המשפט אימא מנשקת ובסוף מביאה ממתק. אך חיים מנדל לא חדל מלצווח בעיניים עצומות והוא אינו מבחין בזליג הקטן המסמן לו בידו ואז חובט אותה בשמלה ורוקד בבכי. מרים רחל רואה את זליג הקטן בוכה וחושבת 'מה עשיתי? ככה אני משפילה את אחי הקטן בשביל שמלה,' ונשבעת לקנות לו בעשרים אלף, לא צעצוע אחד אלא שניים או שלושה אפילו חמישה. מאמי וודאי לא תתנגד. איך תשמח מאמי. מאמי, תוכל לשבת בבית עם התאומים ולא לעבוד חודשיים לפחות. מאמי, רק עוד קצת לעמוד פה.' היא רואה את כרסו הקטנה של ה"שלאכטער הציויני' רועדת מצחוק ופניו העליזות מתחבאות מתחת לכובע והדמעות חונקות את גרונה והיא לא מצליחה להמשיך לזמזם את מילות הפיוט. מזל שהעיניים של זליג עצומות וצווחתו חזקה מלשמוע את הבכי המובלע שלה.

וְטַהֵר לִבָּם בֶּאֱמֶת וּבֶאֱמוּנָה לְעָבְדֶּךָ
יָהּ אֶכְסֹף….

מרים רחל וזליג הקטן משתתקים. את הבית הבא שר אך ורק טטי, כי אין הקטנים רשאים לבקש רחמים על ישראל. אך חיים מנדל לא יעצור. גם בביתם הוא ממשיך בלחש מבעד לכף המרק הריקה המסווה את פיו. הוא ימשיך לשיר ולחקות את אבא מקפיץ את קולו בגוילל, ובוי, ואוי, כדי למשוך עוד קצת רחמים מהקודש בורוכהו.

וְיִהְיוּ רַחֲמֶיךָ מִתְגּוֹלְלִים עַל עַם קָדְשֶׁךָ
לְהַשְׁקוֹת צְמֵאֵי חַסְדֶּךָ
מִנָּהָר הַיּוֹצֵא מֵעֵדֶן
לְעַטֵּר אֶת יִשְׂרָאֵל בְּתִפְאֶרֶת הַמְפָאֲרִים אוֹתְךָ עַל יְדֵי שַׁבַּת קָדְשֶׁךָ
כָּל שִׁשָּׁה יָמִים לְהַנְחִילָם נַחֲלַת יַעֲקֹב בְּחִירֶךָ
יָהּ אֶכְסֹף….
בחור דתי מהסה מחיאות כפיים של גברת. 'יש עוד בית' הוא אומר. הקהל מושך נהימה נמוכה ועדינה המשתלבת עם קולותיהם של חיים מנדל וזליג הקטן. מרים רחל מחזקת את ידו של זליג לבית אחרון, אחרון ונגמר.
הַשַּׁבָּת נֹעַם הַנְּשָׁמוֹת
וְהַשְּׁבִיעִי עֹנֶג הָרוּחוֹת וְעֵדֶן הַנְּפָשׁוֹת לְהִתְעַדֵּן בְּאַהֲבָתְךָ וְיִרְאָתֶךָ
שַׁבָּת קוֹדֶשׁ נַפְשִׁי חוֹלַת אַהֲבָתֶךָ
שַׁבָּת קוֹדֶשׁ נַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל בְּצֵל כְּנָפֶיךָ יֶחֱסָיוּן
יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ
יָהּ אֶכְסֹף….

הקהל מוחא כפיים ובחור אחד מיד ניגש אל חיים מנדל 'אתה מכיר 'יה ריבון'?' וחיים מנדל, אינו מתבלבל ופוצח בשירה. מרים רחל מושכת את שרוולו בחוזקה 'חיים מנדל!' מסמנת לו בראשה אל עבר הצ'ק. הוא משתתק ומביט באיש. ראשו עוד מוטה והמצחייה מסתירה את פניו. בכל מאודו רועדת בטנו והצ'ק בידו אשר מתחת למצחייה. מעין צחוק הוא זה? חיים מנדל קופץ אל ידו של האיש, חוטף את הצ'ק ומתחיל לרוץ במהרה.

הוא אינו שומע דבר. לא את נהמת הקהל ולא את המון המכוניות. לא חש לצעקות רוכלים ולא לרקיעות נעלי הקונים. רק את נשימותיו הבהולות הוא שומע. הוא מקווה לשמוע את קול עקביה של מרים רחל אך אינו שומע. היכן הוא? לאן הוא הולך, אינו יודע. איך חוזרים הביתה? הוא נעמד ומסדיר נשימותיו ושקית הלחמניות עוד בידו, ומאפים ופירות בכיסיו ואף קופסא עם גפנים ממולאים. והנה מבחין באבן הבכייה שעל רחוב הנביאים עליה ישב. מרים ראשו ורואה את השלט של רחוב ישעיהו. הוא לא יחכה למרים רחל, הוא יביא את הבשורה בעצמו למאמי שבטח כבר חזרה הביתה. הוא מתחיל לרוץ מעלה ברחוב ישעיהו, יורד וחוצה את מרכז גאולה וממשיך ברחוב יחזקאל כשלפתע שומע 'חיים מנדל! עצור תיכף ומיד!' הוא מחיש צעדיו יותר וכבר כמעט קרוב לבית. קיש-קאש קיש-קאש, מתגבר הצליל מאחוריו. הוא כבר עולה בחדר המדרגות ומגיע אל הדלת הנעולה. טוק-טוק משיגה ידה של מרים רחל את הדלת וחוטפת מידו את הצ'ק. אימא פותחת את הדלת ומרים רחל מסתערת פנימה וזליג על מותנה.

'מאמי! חסדי השם, זה ציויני הביא לנו צ'ק 20 אלף בשביל שנשיר קה אכסויף!' חיה מאירה מביטה בצ'ק וטופחת על החזה 'חסדי השם, חסדי השם! אוי! אוי, אני לא מאמינה!' בוחנת את הצ'ק מספר שניות ומרים רחל מתנשפת בהתרגשות. 'אוי, מה זה גשם בחוץ? למה זה יש מים על הצ'ק? טיפות על הכתב'. 'אוי! חיים מנדל! מה עשית?! בכית על הצ'ק! נעבעך שכמוך! הרסת הכול! הרסת הצ'ק!' בכתה מרים רחל. 'אני לא בכיתי, אני באמת שלא בכיתי,' אמר חיים מנדל ובדק את עיניו. יבשות הן. 'מאמי, לא בכיתי, באמת שהפעם לא בכיתי,' חיה מאירה הייתה מרוכזת בצ'ק 'אוי ברוך השם! הכתוב לא נמחק. הכול בסדר. הגביהה את הצ'ק ונישקה והגביהה שוב ונישקה 'ברוך שגמלני כל טוב.' היא הלכה אל המזוזה, עצמה עיניים, שילבה אצבעות בתפילה ואז נישקה את המזוזה שלוש פעמים. 'צריך לצלצל לטטי, הוא בטח בכוילל,' אמרה ורצה אל הטלפון ומרים רחל צמודה אחריה. היא מבקשת את משה אהרון וממתינה על הקו. כשהוא עונה פורצת חיה מאירה בבכי ולא מצליחה לדבר.

מרים רחל חוטפת את הטלפון וצועקת 'טטי, זה ציויני נתן לנו 20 אלף בשביל לשיר קה אכסוף וחיים מנדל בכה על הצ'ק וכמעט נמחק אבל ברוך השם, הצ'ק בסדר, יש לנו 20 אלף טטי.'

'אבל לא בכיתי! באמת שלא בכיתי!' מתיישב חיים מנדל ומכה על הרצפה בבכי. 'אני לא בכיתי,' הוא מתעקש 'אלו לא הדמעות שלי.'

 

שחר מדמון הוא סטודנט לכתיבה יוצרת במכללת מנשר. זהו פרסום ראשון של יצירה פרי עטו.

***

תוכן עניינים – גיליון מס' 12


      
      
      
      

 

***

כשהחזון איש פגש את בן גוריון

את תקציר הוויכוח האידאולוגי שבין היהדות הציונית לחרדית אפשר למצוא בפגישה אחת בבני ברק אי שם באוקטובר 1952

ראש הממשלה דוד בן-גוריון במבואת הכניסה לביתו של החזון איש בבני ברק. צלמי העיתונות לא הורשו להיכנס לחדר הפגישה.

יצאתי הבוקר לבני ברק לפגישה עם חזון איש. העתונים שוו לביקור ערך סנסציוני, ומצאתי בדרך וסביב ביתו קהל. קהל חסידיו חיכו בחוץ ובחדרים הקרובים. אתי נכנס רק יצחק נבון. העמדתי לפניו השאלה אשר עד כה לא קיבלתי עליה תשובה מספיקה מחברי האדוקים. אנו מפולגים, לפי כמה סימנים, לענין שלפנינו אנו מפולגים לפי יחסינו למסורת הדתית. יש יהודים כמוך וכמוני, איך נחיה יחד? איך נהווה יחידה?

(מיומנו של דוד בן-גוריון, 20.10.1952)

 

יש קרבות שנדמה שנמשכים מאז ועד עולם: כזה היה המפגש בין שניים מהאישים החשובים ביותר בעם ישראל בדורם. המפגש ב-20 באוקטובר 1952, בין ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון, ובין מעצב דרכה של היהדות החרדית בארץ ישראל, הרב אברהם ישעיהו קרליץ (הידוע בכינוי, 'החזון איש').

בדירה הצנועה והסגפנית שבה חי החזון איש בבני ברק נדחסו באותו ערב גורלי, ראש הממשלה, עוזרו (הנשיא לעתיד) יצחק נבון ומנהיג הקהילה החרדית הזעומה במדינת ישראל. ראש הממשלה פתח בשאלה הכה רלוונטית: "איך נוכל לחיות יהודים דתיים ושאינם דתיים, מבלי שנתפוצץ מבפנים. יש לנו השקפות שונות. איך נחיה יחד?"

 

 הרב אברהם ישעיהו קרליץ. אוסף אברהם שבדרון

 

לשאלה הזאת היה לחזון איש תשובה כמו מוכנה מראש. הוא העלה משל תלמודי ידוע על שני גמלים ההולכים בדרך, כאשר האחד נושא משא והשני לא. לפי ההלכה, הסביר הרב, על הגמל חסר המשא לפנות את הדרך לגמל הסוחב. הוא לא השאיר מקום לפרשנות ופירש בעצמו את המשל: אנו, בני הקהילה החרדית נושאים בעול תורה ומצוות. ולכן, על הציונים הכופרים לסור מדרכנו. בן גוריון, לא בדיוק המנהיג שנוטה לבטל את עצמו בפני איש, הגיב מיד: "ומה עם קליטת העלייה, הביטחון, הקמת המדינה, זה לא עול?"

מהר מאוד התברר ששני האישים רואים את הדברים בצורה שונה בתכלית. בן-גוריון אמנם הכיר בחשיבות העצומה שבלימוד התנ"ך, אבל רצה בתרומה ובשילוב הקהילה החרדית בארץ הנבנית. החזון איש הזדעזע מחילול השבת ופריקת עול המצוות על ידי הציונות, והאמין שרק חידוש עולם התורה שנחרב בשואה יאפשר את הצלת עם ישראל.

בסיומה של אותה פגישה הוציאה לשכת ראש הממשלה לעיתונאים את ההודעה הבאה:

ראש הממשלה, ד. בן-גוריון, ביקר אתמול בביקור פרטי אצל הרב א. י. קרליץ ("החזון איש") בבני-ברק. מטרת הביקור היתה החלפת דעות כללית על הבעיה: כיצד יכולים אדוקים ובלתי אדוקים לחיות בתיאום ושיתוף פעולה במדינת ישראל. לא נדונה כלל שאלת גיוס בנות ואין לביקור כל קשר לענינים מדיניים אקטאוליים.

 

מעריב מדווח על מפגש הפסגה, הכתבה התפרסמה בתאריך ה-20 באוקטובר 1952

 

אך בניגוד לאותה הודעה הייתה בפגישה הזו הרבה יותר מאשר "החלפת דעות כללית". ראש הממשלה הלך צעד נוסף לקראת תלמידי הישיבות והסכים להמשיך את הפטור משירות צבאי למספר קצוב של תלמידים חכמים. כבר בפברואר 1948, חודשים ספורים לפני הקמת המדינה, הוסכם על פטור מצומצם לצעירים חרדים מגיוס לצבא הנאבק במלחמת העצמאות. וב-9 בינואר 1951, הורה ראש הממשלה לרמטכ"ל על פטור לבחורי ישיבה משירות סדיר. פגישת בן גוריון והחזון איש לא הייתה הפגישה שמיסדה את הפטור החרדי – אך היא העניקה להסדר שנוי במחלוקת זה דחיפה משמעותית, ולא פחות חשוב מכך – תמיכה סמלית.

 

כך הפך הילד שניסה לנסר רובה בגיל 10 לממציא העוזי

כשהיה נער השיג אקדח כדי לעשות עליו ניסויים, וכשנאסר בכלא הבריטי על הברחת נשק המציא את תת-המקלע שיחמש את העולם. סיפורו הבלתי ייאמן של עוזי גל.

עוזי אוחז בעוזי

הכירו את הילד גוטהארד גלאס, שמאז ומתמיד היה לו תחביב מסוכן: כלי נשק.

כשהיה בן עשר נכווה גלאס בידו. למה? כי הוא החליט לנסר רובה ישן וארוך ולהפוך אותו לכלי נשק אישי וחדיש. ככה זה שהבית שבו התגוררת עם משפחתך במינכן מלא באקדחים, חרבות, ושאר כלי נשק עתיקים.

 

מתוך "תמ"ק עוזי: מערכי שיעור", שחילק צה"ל למפקדים בשנת 1970

 

כאשר הפך הילד לנער והתגורר בקיבוץ יגור, חזר לאהבתו הגדולה. הוא שמע שיש למורת הטבע בבית הספר האזורי אקדח איטלקי זעיר מסוג פי.בי. הוא מכר את אלבום הבולים שלו, רכש את הנשק והתחיל לעבוד על החלום: להפוך אותו למכונת מלחמה משומנת. לצערו, הוא נתפס על ידי מורה בבית הספר בעודו מתעסק עם הנשק, וחלומו שוב נבלם. הנער גלאס לא ויתר: בגיל 15 פיתח קשת שיכולה לירות חיצים באופן אוטומטי – "תמ"ק חיצים" – אם תרצו.

בהמשך, הצטרף גלאס לפלמ"ח ומצא לו עיסוק מושלם: פיתוח אמצעי לחימה וחריטת כלי נשק. כמו בימיו כנער גם הפעם נתפס – ונדון ל-7 שנות מאסר. לשמחתו, הוא זכה לחנינה אחרי קצת יותר משנתיים בכלא עכו. נחשו איך ניצל את תקופת מאסרו? היה זה בתכנון תת-מקלע.

 

כתבה שפורסמה ב"המשקיף", 12.7.1946

 

 

בשנת 1949, בעודו חניך בקורס קצינים, ולאחר שהכיר מקרוב את כלי הנשק של צה"ל, בחר הבחור הצעיר שהפך כבר לעוזיאל גלאס (ובהמשך כולם יכירו בשם עוזי גל), לכתוב מכתב למפקדו:

"אל: מפקד בית הספר לקצינים, סא"ל מאיר זורע.

מאת: חניך עוזיאל גלאס 120946.

התאריך: 20.10.49"

בהמשך המכתב, תיאר במסמך ארוך ומפורט את החזון שלו לתת המקלע המושלם.

 

צילום: יעקב אלבז. אוסף דן הדני, 11.6.1969

 

חמש וחצי שנים אחר כך, ב-27 באפריל 1955, קיים צה"ל את המצעד המסורתי לכבוד יום העצמאות. במצעד הזה חשף הצבא תת מקלע חדש שזכה (איך לא) לשם "עוזי". גוטהארד/ עוזיאל/ עוזי גלאס/ גל – דרך אגב, היה שקט וצנוע, ובכלל לא רצה שתת-המקלע ייקרא על שמו, אבל זו כבר לא הייתה ההחלטה שלו.

 

כתבה שפורסמה ב"זמנים", 27.4.1955

 

תוך כמה שנים הפך העוזי לא רק לנשק פנים צה"לי, אלא גם להצלחה מסחררת בכל רחבי העולם.

 

עוזי. הבחירה של צ'אק נוריס!

 

מדינת ישראל כולה נחשפה לבחור הצנוע הזה לאחר שזכה בצל"ש הרמטכ"ל בשנת 1955, וב"פרס ביטחון" שהוענק לו על ידי דוד בן גוריון.

 

ראש הממשלה יצחק שמיר יורה בעוזי, 16.12.1986. צילום: נתי הנריק, לע"מ

 

כשנשאל על המצאתו ענה ביובש: "עשיתי את חובתי בצבא כמו טבח וכמו כל אחד אחר".

 

מתוך "תמ"ק עוזי: מערכי שיעור", שחילק צה"ל למפקדים בשנת 1970

 

 

 

לצורך הכנת הכתבה נעזרתי בכרך 17 של "צה"ל בחילו: אנציקלופדיה לצבא ולבטחון", ובכתבתו של אלי אשד "שישים שנה של תת המקלע עוזי".

 

כתבות נוספות:

איך מפה שנתלשה מעיתון עזרה להכריע את הקרב הקריטי בגולן במלחמת יום הכיפורים

צבא-עם לוחם "בלב ההיסטוריה": דפי הקרב של פיקוד המרכז במלחמת ששת הימים

כשאזרחי ישראל קנו טנקים לצה"ל

כיצד נולד השיר 'חמש שנים על מיכאל'

השיר "חמש שנים על מיכאל" נולד בתור שיר ערש על שומר עברי אמיץ לב. מיידיש לעברית ומרוסיה לעמק יזרעאל - זהו סיפורו של מיכאל

מאת: אליהו הכהן

 

​שנת הלימודים החלה. תלמידי כיתות א' שרים בגאון את "חמש שנים עברו על דן". הגננות המתרפקות על השיר נעים הלחן, אינן מתמוגגות מהמילים "בטל ישב מעבודה, חופשי מלימודים", המרמזות כי בעצם בהיותם בגן לא למדו הילדים דבר אלא רק השתעשעו ורקדו…

כיצד נולד שיר זה, אלו גלגולים הוא עבר ומה היו צעדיו הראשונים בארץ?

צלילי הלחן נשמעו לראשונה בארץ בסוף שנת 1911. באותה שנה התיישבה קבוצה של חברי "השומר" על אדמת מרחביה. זאת הייתה תקיעת היתד הראשונה של ההתיישבות היהודית באדמת עמק יזרעאל. אחד מאנשי החבורה הזאת, השומר מרדכי יִגָּאֵל, שרכב על סוסו בעת סיור של שמירה בעונת הקציר, הותקף על ידי תשעה מערביי הסביבה רכובים על סוסיהם, ובתרגיל של הסחה הצליח להיחלץ מהתוקפים ואף לפגוע בשלושה מהם.

השומר יגאל אמנם נאסר ונכלא, אך התקרית עצמה נתפשה כמעשה גבורה שעורר הדים רבים ביישוב. הסופר אהרון ראובני, שנילווה אל אנשי "השומר" בגליל, חיבר בהשראת האירוע "שיר ערש של שומר", המאחל לילדי העמק שכאשר יגדלו יהיו אמיצי לב כמו השומר יגאל.

ראובני, איש העלייה השנייה, חבר בתנועת "פועלי ציון" היידישיסטית ואחיו של מי שהיה לימים נשיא המדינה השני יצחק בן צבי, חיבר את השיר בעקבות שיר ביידיש ותוך זמן קצר מצאו את עצמן אמהות מכפר תבור, יבנאל ובית גן שרות לעולליהן את השיר בלחן המוכר לנו היום כלחן השיר "חמש שנים".

 

השירים "וויגליד", "געזונגען האט א לידעלע" מתוך "מעייני הזמר" מאת מאיר נוי (תל אביב, אקו"ם, [תשנ"ט])

 

שמונה בתים היו לשיר. להלן שלושת בתי השיר הקשורים באירוע, והם הבתים האחרונים בשיר.

תרגם לעברית – אוריאל אופק.

ווי העלדען ווי פארצייטיגע
זיין שטארק, דיין האנד ווי שטאל,
ביי היגע און ביי זייטיגע ​
בערימט אין גאנצען טאל.

א וואכטער – סט'פאהרען רייטענדיג
אהן פחד און אהן שרעק,
דער פיינד ניט וואגען שטרייטנדיג
זיך שטעלן אויף דיין וועג.

סט'זיין מזל'דיג, מיין שעהניקער,
און פלינק ווי יגאל,
לולי, מיין העלד, מיין קליינינקער,
מיין בלום פון יזרעאל.

 

וּכְמוֹ הַגִּבּוֹרִים שֶׁל אָז
​יָדְךָ תָּעֹז – פְּלָדָה​
תִּהְיֶה אָז מְהֻלָּל וָעַז,
בָּעֲמָקִים נוֹדָע.

תִּהְיֶה, יַלְדִּי, שׁוֹמֵר רוֹכֵב
בְּלִי פַּחַד וּמוֹרָא;
עַל דַּרְכְּךָ לֹא יִתְיַצֵּב
שֹוּם אִישׁ חָמָס נוֹרָא.

מָהִיר כַּצְּבִי, עַז כַּנָּמֵר
תִּהְיֶה בְּיִזְרְעֶאל;
אַמִּיץ הַלֵּב כְּמוֹ הַשׁוֹמֵר
הֲלֹא הוּא יִגָּאֵל.

 

ראובני, יליד פולטבה שבאוקראינה, הסתייע בכתיבת שירו בשיר שהכיר לפני שעלה לארץ. הוא יצק את מילותיו לתוך תבנית של שיר ערש ("וויגליד") נודע ביידיש מאת יוס'ל גויכברג, הפותח בבית הבא:

 

איי ליו, האלט איין דיין צינגעלע,
גענוג שוין שרייען דיר,
דו שלאפסט ניט מער, מיין יינגעלע ​
נו, שא, נו קום צו מיר.

 

לְיוּ לוּ, עֲצֹר אֶת הַלָּשׁוֹן,
​חֲדַל לִצְעֹק, נוּ, דַי!
כְּבָר לֹא תִרְצֶה, יַלְדִּי, לִישׁוֹן…
נוּ, שָׁא, נוּ, בּוֹא אֵלַי.

 

ראובני שאל משירו זה של גויכברג את שלושת הבתים הראשונים, ועליהם הוסיף חמישה בתים מפרי עטו המתייחסים לשומר יגאל ולאירוע בעמק.

לכאורה, ניתן היה לראות בשיר הערש ביידיש את המקור ללחן השיר. אולם על פי עדויות שבידי, שיר הערש ביידיש שאל למעשה את לחנו מלחן שקדם לו של שיר רוסי בשם "תפילה", שחיבר המשורר מיכאיל לרמונטוב בשנת 1837. לרמונטוב היה המשורר הרוסי שהטביע את חותמו על השירה העברית בימי חיבת ציון ואחריה יותר מכל משורר אחר.

שיר זה הוא השיר המוקדם ביותר שהושר בלחן המוכר לנו מהשיר "חמש שנים", עוד במאה ה-19. הנה לפנינו השיר בתרגום מרוסית של המשורר דוד שמעוני:

 

תְּפִלָּה

בִּשְׁעַת חַיִּים מָרָה, קָשָׁה,
עֵת בִּי הַלֵּב יִדְוֶה,
תְּפִלָּה טְמִירָה אָז אֶלְחֲשָׁה,
אָז אֶלְחֲשָׁה עַל פֶּה.

בְּצֵרוּפֵי נִיבִים חַיִּים
צָפוּן מַרְפֵּא נֶעְלָם,
וִיפִי קְדֻשָּה, יְפִי פְלָאִים
נוֹשֵׁם בְּצִלְצוּלָם.

יִגַּל מַשָּׂא מִלֵּב נִדְכֶּה
וְהַסָּפֵק יֶאֱזַל.
וְשׁוּב אַאֲמִין וְשׁוּב אֶבְכֶּה
וְקַל כָּל כָּךְ, מַה קַּל.

 

שירו של לרמונטוב תורגם לשפות רבות, ביניהן הונגרית, ועל פי עדות של פנחס הררי-שפיץ, יליד הונגריה, המצויה בידי, נהגו נוצרים בהונגריה לשיר את שירו של לרמונטוב בלחן זה בבית קברות, לנוכח מצבות יקיריהם. "כשהגעתי לארץ" – סיפר לי הררי – "הופתעתי מכך שלחן עצוב של שיר שהושר בבתי עלמין הודבק בארץ לשיר ילדים שמח".

מתי, אם כן, נצמד הלחן הרוסי-יידישאי הזה לשיר עברי ארץ ישראלי?

הגרסה העברית הראשונה שהושרה בארץ לצלילי לחן זה, נכתבה על ידי משה דפנא, מורה במושבה גדרה, בהשראת שירו של אהרון ראובני.

דפנא הצטרף למתעדי עלילותיו של השומר יגאל במרחביה. הוא חיבר לילדי העמק שיר בשם "עם שחר עורה ילד חן". גם הוא כמו ראובני הושפע משירו של גויכברג ביידיש, אך בעוד שירו של ראובני היה שיר ערש, דפנא חיבר שיר השכמה. דפנא הסתפק בארבעה בתים לעומת שמונה הבתים בשירו של ראובני, ושילב בנוף השיר את הר התבור הסמוך.  את שמו של השומר יגאל לא הזכיר במפורש, אך במובלע מופיע יִגָּאֵל בצירוף: "ארצו יִגְאַל".

 

השירים "עם שמש קומה ילד חן", "עם שחר עורה ילד חן" מתוך "מעייני הזמר" מאת מאיר נוי (תל אביב, אקו"ם, [תשנ"ט])

 

עִם שַׁחַר עוּרָה יֶלֶד חֵן,
אַבָּא יָבוֹא מִיָּד.
עִם לֵיל נִפְתַּל וַיּוּכַל לוֹ
עַל מִשְׁמַרְתּוֹ עָמַד.

סָפוּג טַל-בֹּקֶר הוּא יָבוֹא,
לִבּוֹ עֵר, רַעֲנָן.
הָאוֹר גוֹבֵר, רְאֵה, יַלְדִּי,
תָּרֹן צִפּוֹר בַּגָּן.

הַסְכֵּת, שִׁיר זֶה חָדָשׁ כֻּלּוֹ,
מִזְמוֹר לִבְנֵי הַדְּרוֹר.
עַל סוּס קַל טָס אָבִיךָ שָׁם
מֵאֵצֶל הַר תָּבוֹר.

וּלְמַד, יַלְדִּי, שִׁיר-פֶּלֶא זֶה,
שִׁיר דּוֹר כֻּלּוֹ זַכַּאי,
בְּעָמָל וָאוֹן אַרְצוֹ יִגְאַל –
יִפְעַל, יִגְבַּר וָחַי!

 

לשני השירים האלה הייתה השפעה על השמות הפרטיים שהוענקו אז לילדי הארץ. בעקבות שירו של ראובני העניקו הורים לבניהם את השם יִגָּאֵל, ואילו שירו של דפנא עודד רבים לבחור בשם יִגְאַל.

מנהל בית הספר בסג'רה, שלמה ויינשטיין, החליט לשבץ את השיר "עם שחר עורה ילד חן" בתוך מחזה לילדים בשם "השובב", שחיבר לתלמידי בית ספרו. הצגת הבכורה נערכה אמנם בסג'רה, אך בעקבות הצלחתה סובבה ברחבי הארץ ובכך תרם ויינשטיין להתפשטותו המהירה של השיר.
הזמרת הראשונה שהקליטה את השיר הייתה טובה פירון, מי שהתפרסמה בארץ עוד בהופעותיה בתיאטרון הסטירי "הקומקום".

תחנה נוספת בדרכו של הלחן, עוד טרם הוצמד לשיר "חמש שנים", הייתה כאשר המשורר יצחק קצנלסון חיבר שיר ילדים עם פתיחה דומה ל"עם שחר":

 

עִם שֶׁמֶשׁ קוּמָה יֶלֶד חֵן,
וְאֶל הַמִּזְרָח פְּנֵה.
הַשֶּׁמֶש עוֹלֶה צַח וַזָךְ,
כָּמוֹהוּ בְּנִי הֱיֵה!

 

זה היה גלגול נוסף של הלחן הרוסי-יידישאי שהותאם למילים עבריות.

רק כעבור שנים אחדות, חיבר המשורר יצחק קצנלסון את השיר "חמש שנים" וקרא לו בשם "הפרידה".

הנוסח המקורי של השיר מוצג בזה עם ציור נילווה, כפי שפורסם במקראה "לשון וספר" שערך יעקב פיכמן, אחת מסדרת מקראות לבתי ספר שהחלה להופיע בשנת תרפ"ד (1924). מילות השיר אינן זהות לאלה המושרות כיום, שכן כשהשיר פורסם לראשונה, לא הותאמה לו עדיין מנגינה כלשהי.

מי שהלחין לראשונה את הנוסח הראשוני של השיר "הפרידה" היה המלחין יואל אנגל. הוא עשה זאת בשנת 1923 בעת שהותו בגרמניה. את המילים והלחן, שאינו מוכר היום, הוא פרסם בשירון "שירי ילדים" שנדפס בלייפציג ויצא בהוצאת "יבנה" ירושלים, מטעם קבוצת "המנגן" במוסקבה. היה זה שירון מהודר, שבשערו נדפס ציור צבעוני יפהפה, מעשה ידי ליאוניד פסטרנק, אביו של המשורר בוריס פסטרנק. הוא כלל תשעה שירי ילדים, הראשון ביניהם – "הפרידה".

השיר בלחן זה שודר בהשמעת בכורה מפי גיתית שובל, במסגרת פינה במועדון הזמר שהגשתי בשנת 1981 בבית המורה בתל אביב.

ההצלחה לא האירה פנים לשיר בלחנו של אנגל. הוא לא נקלט בגני הילדים, שלא כמו שירי ילדים אחרים של אנגל ("נומי נומי ילדתי", "גשם גשם משמיים", "בא האביב") שזכו לתפוצה רבה. נראה כי גם המילים שחיבר קצנלסון היו זקוקות לרענון מה, כדי שתיקלטנה על ידי ילדים.

מתי ועל ידי מי שונה השיר "הפרידה" לנוסח המוכר ומושר כיום?

על פי גרסתו של לוין קיפניס, כפי שמסר לי, מי שנטל על עצמו לעדכן את נוסח השיר היה המשורר משה דפנא. דפנא פישט את הניסוח, נמנע מעברית מסורבלת שהייתה עלולה להקשות על הילדים, והעמיד במקומה לשון שוטפת וקליטה. הוא התאים לשיר את הלחן של שירו שלו "עם שחר עורה ילד חן".

ואכן תוך זמן קצר נקלט שירו המעודכן של קצנלסון בכל גני הילדים.

רק את שם הילד לא שינה דפנא: הוא השאיר על כנו את השם מיכאל. כך סיפר לי קיפניס, שהיה גם מי שהכניס את הנוסח החדש של השיר למקראה "ספר הכיתה ב'". את המקראה הוציא קיפניס בשיתוף עם ז. אריאל בהוצאת "שטיבל" בראשית שנות השלושים:

 

"שבך – בית היונים, נשא משא קצר – נאם נאום קצר" (ורשה: צנטרל, 1923)

 

חָמֵשׁ שָׁנִים על מִיכָאֵל,
עָבְרוּ בְּרִקּוּדִים.
בָּטֵל יָשַׁב מֵעֲבוֹדָה,
חָפְשִׁי מִלִּמּוּדִים.

שְׁלֹשָׁה הָיוּ לוֹ חֲבֵרִים:
נַבְחָן שֶׁבַּמְּלוּנָה,
חָתוּל שָׁחֹר – רַבִּי לָקִיק
וּבַשּׁוֹבָךְ יוֹנָה.

חָמֵשׁ שָׁנִים וּבַשִּׁשִּׁית
אֶל חֲבֵרָיו קָרָא:
שָׁלוֹם נַבְחָן, שָׁלוֹם לָקִיק
שָׁלוֹם יוֹנָה צְחוֹרָה.

אֶל בֵּית הַסֵּפֶר אֵלְכָה לִי
אֶלְמַד יוֹם יוֹם עַכְשָׁו.
חַכּוּ עַד כְּלוֹת הַלִּמּוּדִים
שׁוּב נִשְׁתַּעְשַׁע יַחְדָּיו.

 

מי יזם את שינוי השם מיכאל לדן – אין יודע.

 

לכאורה, הסיבה לחילופי השמות הייתה שיפור החריזה. מיכאל לא תאם לחרוז בשיר, ואילו דן/עבודה היה חרוז משופר יותר. אך זוהי סיבה משנית. סביר יותר ששינוי זה התרחש כחלק ממגמת ה"דינדון" שהשתלטה על שירי הילדים בארץ בשלהי תקופת היישוב.

מסתבר, שהחל מהמחצית השנייה של שנות השלושים ועד הקמת המדינה, התפרסמו בארץ בזה אחר זה שירים שבהם כיכב ילד בשם דן: "דן עוד לא מלאו לו שבע", "דנה'לה אכול את הבננה'לה", "שמי הוא דני דן, דני הקטנטן", "אמא אמרה לי: דני".

המניע לתופעה זו היה ככל הנראה הרצון לאפיין את ילדי הארץ בשם פרטי רענן וקצר. השם המקראי דן הוא אמנם שם ישן נושן, אך בפועל הוא היה שם חדש. עובדה היא שבשנות הגלות הארוכות לא נקראו ילדים יהודים בשם דן. השם היחיד מתוך שנים עשר השבטים שהדירו אותו מרפרטואר השמות של ילדי ישראל היה דן. אפילו בני יעקב המקוללים שמעון ולוי ("כלי חמס מכרותיהם, ארור אפם כי עז") זכו שייקראו ילדים על שמם, אך לא תמצא אל נכון, באלפיים שנות גלות, חכם יהודי שנקרא רבי דן. אולי בגלל הדימוי השלילי שבברכת יעקב: "יהי דן נחש עלי דרך שפיפון עלי אורח הנושך עקבי סוס וייפול רוכבו לאחור".

שינוי שם גיבור השיר ממיכאל לדן, הפך אפוא את השיר "חמש שנים" שנכתב בלודז', לשיר ארץ ישראלי, צברי. דני הוא, כידוע, ילד גיבור ונבון, שאיננו בוכה אף פעם. בעצם, הוא ממשיכו של יגאל השומר, גיבור האירוע בעמק בראשית המאה העשרים, שהפיל לאחור את תוקפו בעת שרכב על סוס.

לא נוכל לסיים רשימה זו ללא אזכור שורות אחדות מתוך שירה של נעמי שמר "בראשון לספטמבר" שבו היא מתייחסת אל השיר:

 

יֵשׁ שִׁיר אֶחָד עָצוּב
שֶׁאֲנִי זוֹכֵר מִזְּמַן,
עוֹד מִלִפְנֵי הַחֹפֶשׁ
עוֹד מִסּוֹף הָגָּן:
חָמֵשׁ שָׁנִים חָלְפוּ
עַל מִיכָאֵל אוֹ עַל דָּן.
אוּלַי תַּגִּידוּ
מַה כָּל כָּךְ שָׂמֵחַ כָּאן?

 

אחתום במילים אחדות על מחבר השיר יצחק קצנלסון:

מאות שירים פרסם יצחק קצנלסון בעשרות הספרים שהוציא, ביניהם מקראות לבתי ספר, אסופות שירים, מחזות וחזיונות, סיפורים ואגדות.

יצחק קצנלסון, לעוד תמונות מאוסף שבדרון

 

הוא ביקר בארץ פעמיים, בשנים 1925 ו-1934, וזכה לשמוע את שיריו "יפים הלילות בכנען", "גילו הגלילים", "רוח עצוב" ו"יהודים מרקדים" מושרים בכל מקום שביקר בו.

בביקורו השני, שחל בחגיגות מחצית היובל לתל אביב, הוא חיבר המנון לתל אביב, ובו טבע לראשונה את המונח "עיר לבנה" לתל אביב. בשהותו בעיר ירד לרחוץ בחוף הים, נסחף על ידי הגלים הסוערים וטבע. ברגע האחרון ניצל על ידי מתרחצים שמשו אותו מן המים והחזירו נשימה לאפו.

בימי מלחמת העולם השנייה, הופרד ממשפחתו, ובתנאי מצוקה חיבר עשרות יצירות, שירים ומחזות, ביניהם הפואמה "השיר על העם היהודי שנהרג" שכתבה ביידיש. בינואר 1944 השלים את הפואמה והצפינה במקום מחבוא, וב-3 במאי אותה שנה נרצח באושוויץ.