מאת תדהר ניר
.
"ביקורת ספרים לא צריכה להיכתב עם קצף על השפתיים ולא בשנאה", כתב ישי שריד בפוסט פייסבוק שהצית מהומה רבה ברשת סביב נושא ביקורת הספרות. ויכוחים מסוג זה נראים חדשניים, אך רק מוכיחים את התדרדרותה של תרבות אשר ידעה ויכוחים עקרוניים שכבר נשאו בעבר פירות יצירתיים ותובנות עמוקות. כך צועדת תרבות הפייסבוק הצעקנית במקום ומחיה מחדש – כפארסה – את הוויכוח שבין גילברט וארנסט, דמויותיו של אוסקר ויילד במסתו המבקר כאמן. ההשוואה בין הדיאלוג המעמיק של ווילד לבין הוויכוח ברשתות החברתיות עשויה להיראות תלושה מהקשר השיח שבו "בדרך כלל אין טעם להתעכב על טענות לא אינטיליגנטיות של אנשים פרטיים", כפי שאומר איתי זיו בתגובה לאותו פוסט של שריד ("הארץ" 29.8.17). אבל זיו מבין שמדובר ביותר מכך, ושההתלהמות הווירטואלית הזאת או אחרת שתבוא אחריה מבטאת תופעה תרבותית רחבה מאוד. מעל מאה שנים אנו מתמודדים עם אותו סימפטום שעסק בו ווילד: האינפלציה של הספרות.
האינפלציה הזאת איננה חדשה, אך בהחלט החמירה לאחר המהפיכה הדיגיטלית: גם לפני המבקר כאמן, שהתפרסם ב-1891, הקהל הוצף בסיפורים ללא הרף, ואם אז אפשר היה לדבר על הצפה נרטיבית, היום מדובר בשיטפון. "הציבור האנגלי חש לחלוטין בנוח כאשר הבינוניות מדברת אליו", שם אוסקר ויילד בציניות אופיינית בפיו של ארנסט בתחילת הדיאלוג, וכלל לא קשה לנחש מה היה אומר על הוויכוח הנוכחי בפרט או על התרבות הישראלית בכלל. אך מעבר לישראליות או לאנגליות, אנו מותקפים בסיפורים ועלילות מכל עבר: לא רק הסרטים והסדרות מספרים לנו עוד ועוד סיפורים. אפילו תוכניות בישול אינן מסוגלות להציע מתכון בלי סבתא שהייתה מקנחת בדמעותיה את האורז שאת גרגיריו הייתה בודקת, אחד אחד. שום שעשועון או תוכנית בוקר אינם יכולים למשוך רבע דקה מבלי להעניק לצופה עוד נרטיב קטן "מהחיים". כל פרסומת היא סיפור קטנטן ואפילו על אריזת התה שלי מתוארת ההיסטוריה המרגשת של משפחת ויסוצקי.
כאשר כל תוכן תקשורתי הוא עלילה, הוא כבר איננו רק סיפור אישי קטן. הוא חלק מתעשייה משומנת חובקת עולם, תעשייה שמתאפיינת לפי אסכולת פרנקפורט בהומוגניות של מוצריה. כן, כבר שמענו סיפור מאוד דומה בעבר, אבל בסדר, נשמע עוד אחד. אופרת הסבון של אתמול בבוקר הערב מתרחשת בחלל, והנה זאת כבר אופרה אחרת לגמרי. אם הקריטריון המרכזי איננו אמנותי אלא כלכלי, המחיר שאנו משלמים איננו "גבוה", אלא "נמוך". לכאורה, הביקורת הספרותית בפרט והתרבותית בכלל מיותרות לחלוטין מכיוון ש"לכל אחד טעם משלו" ומי שם בכלל את המבקר לקבוע עבורנו איכותו של מוצר תרבותי. אך ברגע שמוזיאונים, מוסדות להשכלה גבוהה והוצאות ספרים חותרים בעיקר (אם לא רק) לעשיית רווחים והתענגות משותפת-רחבה-ככל-האפשר, אזי ביקורת חריפה איננה מיותרת אלא מזיקה למוסדות הללו, משום שהייצור ההמוני מכתיב כי "לא לכל אחד טעם משלו ואנחנו רוצים שיהיה לכם טעם אחד, מאוד לא מיוחד". המערכת התרבותית שמתהדרת בשחרור אישי הפכה לשמרנית לא פחות מהמערכת הוויקטוריאנית שבתוכה פעל ווילד כאשר המתקתקות, הנעימות והנורמטיביות החותרת לרגשות מתונים מהוות קריטריון לאיכות. אז נכון, לעיתים בתוך המתקתקות והנעימות הזאת צצות לא אחת סדרות על רוצח סדרתי ואפיזודות של קטיעת איברים. אבל בסופו של יום ובסופה של עלילה, אנחת רווחה או צפירת הרגעה חייבת להישמע עבור הקופה הרושמת. אם הרוצח סדיסטי דיו או איננו כריזמטי דיו (וזה חטא גרוע שבעתיים עבור תעשיית הבידור) הוא חייב להיענש, הכול צריך לבוא על מקומו בשלום.
ועכשיו לאמנות עצמה. מהות האמנות היא טרנספורמציה, שינוי ועיבוד של תכנים פיזיים, נפשיים וחברתיים. אצל ווילד, גילברט מנסה להסביר לארנסט מדוע ללא ביקורת לא תיתכן שום יצירה. כאשר אמן בוחר מה להכניס ליצירתו, איך להעביר את התוכן שינוי צורה ומה להשאיר בחוץ, הוא לעולם לא יכול "לחקות" את החיים עצמם אלא בהכרח מציג אלטרנטיבה ביקורתית כלפיהם. המטאפורה של "הצבת מראה מול המציאות" מטעה יותר מאשר מספרת דבר מה. אמנות שנצמדת למציאות, אותו ז'אנר מופרך בשם "ריאליזם קיצוני", איננה אמנות אלא כתיבה עיתונאית או ספר זיכרונות במקרה הטוב, והללו תמיד "לוקים" בעצמם בטכניקות אסתטיות המנסות לעניין אותנו, אחרת הם יהפכו לערימה של "עובדות יבשות" ופעולות מכאניות. במילים אחרות, האמן תמיד ביקורתי, תמיד שולל את הקיים, היצירה נובעת מכך שיש משהו במציאות שאיננו משלימים איתו וחשים צורך עז לארגנו מחדש. מי ששונא את השנאה וחייב לשמוע "רק דברים טובים" יעבור נא לערוץ הקהילתי ושלא יעז לגעת בשום יצירה קלאסית כמו טרגדיה יוונית ואף לא ביצירות מודרניות שעוסקות לא אחת בתופעה הרווחת הנקראת אלימות אנושית. זו התשובה למי שרוצה ביקורת ללא שליליות ושנאה: מי שלא מעוניין בכוויות שלא יקפוץ ראש לבריכה הרותחת שנקראת היצר האנושי, שלא תמיד מבעבע בצורה מתונה ושקטה.
אין זאת אומרת שעלינו לעודד ביקורות אלימות כלפי יצירות, האלימות הזאת כבר עכשיו מושכת "אש" המענגת במיוחד את העורכים שעיתונם בזכות כך מעורר עניין ו"שורף את הרשת", שהרי חשיפה שלילית היא עדיין חשיפה. אבל אם הביקורת היא לגופה של יצירה קלוקלת, יצירה המעודדת ערכים אסתטיים או נורמטיביים קלוקלים, יש לנסח במדויק ובחריפות מהם בדיוק הערכים האלה, מבלי להתחשב בהתענגותו או באי-התענגותו של קורא כלשהו, גם אם הוא היוצר עצמו. זאת אומרת שהביקורת עצמה, ממש כיצירה, מציבה ערכים בעצם בחירת הכותבים באמצעי המבע שלהם. על המבקר להצדיק עצמו בטיעונים משכנעים דיים המהווים את הלהב החד ביותר, את החתך בבשר החי של תרבות שמצמיחה את כל אותן ערימות הזבל שנערמות בחנויות במבצעי 1+1.
ומאחר שיש לאמנות היסטוריה, יש לה גם דבר מה שהפך לטאבו בתקופתנו הפוסטמודרנית — קִדמה. קדמה אמנותית איננה בהכרח קדמה טכנית, "לדעת לשחק במילים טוב יותר", אלא נובעת בדיוק מחוסר הנחת שיש לנו מהמסורת האמנותית, ובכלל זה גם כלפי הניסיונות שנעשו לחרוג ממנה ולבעוט בה. מי שכותב היום על אהבה נכזבת מבלי להכיר את ייסורי ורתר הצעיר או על נקמה מבלי להכיר את מיכאל קולהאס, מאמין שהוא ממציא את הגלגל התרבותי מחדש ונופל שוב ושוב לאותן קלישאות ספרותיות שמענגות את הדמיון המוגבל ביותר, ממש כמו נער או נערה בני שש-עשרה שמאמינים בתמימותם שהם הראשונים והיחידים שחווים את הרגשות הללו ומבטאים אותם בצורתם הגולמית והשטוחה. קדמה אמנותית, במובן מדויק זה, היא חיפוש מתמיד שתוצאותיו איננן ידועות מראש והצלחתו איננה מובטחת. ממש כשם שהאוונגרד האמנותי של המחצית הראשונה של המאה ה-20, בין אם נטען שהצליח ובין אם נטען שנכשל – תנועותיו התמידו במאמץ הראוי למציאת אמצעי מבע חדשים, תרו אחר מבנים לשוניים (או אמנותיים באופן כללי) אשר מתוך הביקורת המתמדת גם ניסו להוות אלטרנטיבות תרבותיות ראויות יותר. היעלמותן לכאורה של האידאולוגיות הגדולות לטובת אסקפיזם נאו-ליברלי נוח היא בעצמה אידאולוגיה שמרנית מכולן האומרת: "הכול בסדר גמור, אין מה לחדש יותר".
ד"ר תדהר ניר הוא פילוסוף של האמנות. ספרו "המרי הטרגי – אדורנו והלא מודע החברתי ביצירת האמנות המודרנית" ראה אור השנה בסדרת "פרשנות ותרבות" בעריכת פרופ' אבי שגיא בהוצאת כרמל.
תוכן עניינים – גיליון מס' 12
