ירמי פינקוס סולח לסטרת׳ר, גיבור "השגרירים" מאת הנרי ג׳יימס

שמונה שנים לאחר שכעסתי על סטרת׳ר, גיבור השגרירים מאת הנרי ג׳יימס, שלאורך מאות רבות של עמודים התחבט והתלבט ונטה לצד זה ואחר כך לצד השני עד שהחליט מה שהחליט, למורת רוחי כאמור, אני מוכן לסלוח לו.

הרומן נכתב ב-1903 ונמנה עם החטיבה המאוחרת של כתבי ג׳יימס, שכוללת כתבים קשים לקריאה, מופשטים, פתלתלים, ובעיני לא מעט קוראים אף טרחניים. כדרכו של הסופר האמריקאי-אנגלי הגדול, המסגרת העלילתית פשוטה אבל הפלונטר הרגשי והפסיכולוגי מורכב: סטרת׳ר, ידיד קרוב של משפחת ניוסום המהוגנת ממסצ׳וסטס, נשלח לפריז להחזיר הביתה את צ׳אד, יורש העסק המשפחתי שהתאהב בגברת אירופאית נהדרת אך עניה וזרה מדי לטעמה של המשפחה. השליחות מסתבכת כשסטרת׳ר מתוודע לקסמי פריז ומתחיל לתהות על מקומו שלו בעולם. המשפחה שולחת לאירופה שגרירים נוספים, הפעם כדי לבדוק מה קרה לסטרת׳ר.

ג׳יימס הוא אמן המתח וההשהיה, ובספר הזה הוא בשיאו: כל מה שנדרש מסטרת׳ר הוא לבטא מילה אחת, מילה אחת שתשנה הכול. עד הפסקה האחרונה של הספר אין לדעת אם יבחר ב׳׳לא׳׳ או ב׳׳כן׳׳. ג׳יימס מערים על גיבורו עוד עיכובים ועוד פלפולים ופיתויים ומוקשים, ומנדנד ומציק ולא מניח לו להחליט. מדובר בהתעללות של ממש בקוראים, סבל גדול ששכרו בצידו: אחרי שמגיעים למשפט האחרון, שיש בו כל כך הרבה אנושיות, אי אפשר שלא להזיל דמעות.

 

עטיפת הספר "השגרירים", הנרי ג'יימס, כנה

 

 

שלומציון קינן מוחלת לברת׳ה רוצ׳סטר, הלוא היא המשוגעת מעליית הגג. "ג'יין אייר" מאת שרלוט ברונטה

היא זרה ונתעבת, צבוע בלבוש אדם, יצור כה בזוי, פראי ו… לא אירופאי, עד שמחמת הבושה נאלץ בעלה, מר רוצ׳סטר לכלוא אותה בעליית הגג. בזעם יצרים קריאולי מתגנבת המטורפת, תולה ״פרצוף סמוק ומשחיר״ מעל לקן היונה הנבונה והאפרורית, הלוא היא ג׳יין אייר, וקורעת את צעיף כלולותיה.

רוצ׳סטר, הביגמיסט, נדרש להסביר שמדובר ביצור ״הגס, הטמא, והנתעב״ שפגש מימיו, מבנה נפשה ״גס, שפל, מצומצם״, והיא הוטלה עליו למעמסה עד ששקל לשים קץ לחייו. מזל שבאותו רגע החלה לנשב לתוך הסופה הטרופית בג׳מייקה רוח אירופאית מעודנת, ועודדה אותו להפליג לאנגליה בלוויית מפלצת זו ולהסתירה.

כתב הגנה מספר 1: אחד מספרי החובה של שנות לימודיי נקרא המשוגעת מעליית הגג (מאת גובאר וגילברט), ובו ההנחה שאת הצד המפלצתי/חושני/יצירתי שבתוכן נאלצו סופרות ויקטוריאניות לבודד בעליית הגג כדי, כדברי וירג׳יניה וולף – ״להרוג את המלאך שבבית״.

כתב הגנה מספר 2: ביצירת המופת שלה, ים סרגסו הרחב, מתארת ג׳ין ריס את האירועים מנקודת מבטה של המשוגעת, אנטואנט, שנעקרת מילדות טראגית בגן עדן טרופי על ידי גבר גזען ומיזוגן (ששמו לא מוזכר). הוא משנה את שמה לברתה, רומס את חושניותה וכובל את נפשה עד שהיא מתדרדרת לכדי טירוף. הקינה הארוכה שהיא מנסחת בכלאה כל כך יפה, עד שרק עליה מגיעה לה מחילה, אבל לא רק. היא חולמת על חירות, ובסופו של דבר, כמו בג׳יין אייר, מציתה את אחוזת ת׳ורנפילד וקופצת ממנה עטורה בלהבות. מות קדושים.

פסק דין: לברת׳ה/אנטואנט מייסון/רוצ׳סטר מגיעה מחילה שלמה. ואפילו תודה. לולא השרפה שעיוורה את מר רוצ׳סטר (לפי הפרשנות האדיפלית המקובלת), לא היה סיכוי לג׳יין נמוכת הדרג, חדת האבחנה, הצעירה בשנות דור ממר וגברת רוצ׳סטר עצמם, להיות עם האדון. ומגיעה לה מחילה שלמה גם על חיים מבוזבזים, מוניטין רע וכמובן סבל, ובעיקר על כל היצרים הרעים שעוררה בבנות שתיים-עשרה פותות באשר הן, שייחלו לסופה המר. גם להן מגיעה מחילה רטרואקטיבית.

 

עטיפת הספר "ג'יין אייר", שרלוט ברונטה, ידיעות ספרים

 

 

עודד מנדה-לוי זוכר וסולח לגורדוייל ב"חיי נישואים" מאת דוד פוגל

אני זוכר שאהוד בן-עזר סיפר על משיכה מיוחדת למה שקוראים כותבים על דפי הספרים שהוא שואל בספרייה. בחיי נישואים של דוד פוגל הוא מצא על אודות גורדוייל: "אשתך רוכבת עליך, פסיכי". ובמקום אחר הוא קרא: "אתה משוגע ולא יותר. אתה יותר מדי תמים. אין דבר, מגיע לך".

אני זוכר שהמילים הנקמניות ״מגיע לך״ הטרידו אותי. הכתיבה לצד המילים ובשולי הדפים רמזה לתפיסה פסיכולוגית, אנושית, של דמות, למה שרוב-גרייה כינה מתוך דחייה "המיתוס הארכאי של העומק".

אני זוכר קריאות בחיי נישואים, ומחשבות על גורדוייל. כעסתי על הנרפות שלו, על הכניעה, על הביטול העצמי, על חוסר האונים, על העיוורון, ועל ההכרח המזוכיסטי, חסר המעצורים, להתענגות מתוך כאב פיזי ונפשי.

אני זוכר שזה בלבל אותי. הייחוד של הדמות, ידעתי, אינו בייצוג המציאות אלא בממד הלשוני. הדמות היא תבנית של חזרה, חלל שבו נפגשים ומתעמתים כוחות ואירועים. גורדוייל הוא לא בן-אדם, דיברתי אל עצמי, הוא חלקיקים של טקסט. איך אני יכול לכעוס עליו בכלל?

אני זוכר שלוטי זעקה בקולות אחרונים כלפי גורדוייל: "אתה!! אתה לבדך אשם בכל!!"

אני זוכר שסלחתי לגורדוייל.

אני זוכר ששאלתי את עצמי, מה בעצם קרה? האם, כמו שחשבה וירג'יניה וולף, הדמות נתונה בהשתנות פרמננטית? גורדוייל השתנה? ואולי אני השתניתי? הקריאה השתנתה? החיים?

אני זוכר שבקריאה מאוחרת הבנתי שמקורו של המזוכיזם הוא ברגש אשמה לא מודע של גורדוייל על מגע עם אימו. המגע החמקמק השתווה בקפלי הזמן ובממדיו למפגש המיני הראשון של חייו עם המשרתת, מחליפתה של האם.

אני זוכר שחשתי אי-נוחות גדולה.

 

עטיפת הספר "חיי נישואים", דוד פוגל, הספרייה החדשה

 

 

.דורי מנור מוחל לדמותו הספרותית של אורי צבי גרינברג אבל לא למשורר עצמו

כשקוראים פרוזה קל יותר לסלוח: לא דוסטויבסקי הוא שרצח את הזקנה, אלא רסקולניקוב. לא קאמי ירה בערבי על החוף, אלא מרסו. גם כאשר הסופרים עצמם הם חלאות אפשר ללמד עליהם סנגוריה: סלין הגזען, אוהד הנאצים, לא הסגיר דבר מדעותיו במסע אל סוף הלילה או במוות באשראי, וגם אם מתעבים את השקפותיו של הכותב אפשר לקרוא את ספריו ולהתפעל מיופיים. פרדינאן ברדמו, גיבור מסע אל סוף הלילה, אינו סלין אלא יציר רוחו של סלין. יש לו חיים עצמאיים: אפשר למחול לו על חולשותיו ואפשר לנטור לו עליהן, אבל הדבר אינו נוגע לכותב: ברדמו לחוד וסלין לחוד.

אבל מה עושים עם משוררים? לפעמים יש בשירה דמויות: תרצה של דליה רביקוביץ היא דמות. תרזה די-מון של לאה גולדברג היא דמות. קורנליה של יונה וולך היא דמות. ואף על פי כן משוררים ליריים כותבים בדרך כלל את עצמם. הדמות המצטיירת מבין שורותיו של שיר היא במידה רבה דמותו של המשורר. משורר לירי הוא היציר התיעודי-פיקטיבי של עצמו.

בכל פעם שאני קורא שירים של אורי צבי גרינברג, מאהובַי הגדולים בשירה העברית, אני נתקל בדילמה במלוא עוזה: האם אני יכול למחול לו? האם אני רשאי לסלוח למי שכתב דברי בלע גזעניים, לאומניים, שונאי אדם, שונאי ערבים, שונאי זרים? ובכן, התשובה שאני משיב לעצמי היא מורכבת: לאצ"ג האדם אני לא סולח. תפיסת העולם שלו מייצגת את כל השנוא עליי, כמי שמחויב להשקפה שמאלית והומאנית. אבל אצ"ג הדמות? זה כבר סיפור אחר לגמרי. לאורי צבי, יציר קולמוסו של גרינברג, אני מוכן לסלוח על הכול: הוא עמוק מדי, הוא יפה מדי, הוא מורכב מכדי להיבחן במונחים של טוב ושל רע: הוא כבר ברייה אסתטית. ואם אחיל עליו שיפוט מתחום האתיקה אשמוט את הקרקע מתחת לרגליה של השירה הלירית כולה.

 

.

יערה שחורי סולחת לדמותו הכפולה של אטיקוס פינץ' ב"אל תיגע בזמיר" וב"ניצב כל הלילות" מאת הרפר לי

הרפר לי נודעה בהיותה מחברת של ספר אחד בלבד, אל תיגע בזמיר. מאז ראה אור ב-1960 הפך הרומן לקלאסיקה מודרנית ונודע בין היתר כספר שגרם לדורות של אמריקאים להאמין בצדק.

במרכז הרומן ניצב אטיקוס פינץ', עורך דין לבן בעיירה הבדיונית מייקום שבאלבמה, המגן על איש שחור שהואשם על לא עוול בכפו באונס נערה לבנה. אטיקוס הוא גם אביה של סקאוט, הילדה שמנקודת מבטה מסופר הספר. נדמה שאטיקוס לבדו מגלם את האפשרות שדי באדם טוב אחד כדי לשנות את כיוונן של הרוחות המנשבות ולעצור את הסחף הגזעני. כי אטיקוס פינץ' הוא גיבור. הוא מייצג את הטוב שבנו, את התגייסות השכל הישר וההגינות כדי לגבור על יצרים אפלים ודעות קדומות. אטיקוס פינץ', כך למדנו, הוא האופן שבו ארצות הברית ביקשה לראות את עצמה. דיוקנה הטוב ביותר. הרפר לי, צאצאית של גנרל לי, מפקד צבא הדרום במלחמת האזרחים, יצרה עבור ארצות הברית מראה שלמה ובוהקת להשתקף בה. אבל כפי שלימדה אותנו סופרת אחרת, אדם טוב קשה למצוא.

ב-2015  התגלה רומן ראשון, גנוז, של לי, הנקרא בעברית ניצב כל הלילות (תרגום: מיכל אלפון, עם עובד), הגרסה הראשונה של אל תיגע בזמיר. בעוד אל תיגע בזמיר מתאר את ילדותה של סקאוט, ניצב כל הלילות מציב במרכזו את סקאוט כאישה צעירה שחוזרת מניו יורק לביקור בעיירה שבה גדלה. אם אל תיגע בזמיר הוא הסופר-אגו, ניצב כל הלילות הוא האיד. האחד מציב בפנינו את הדימוי שברצוננו לראות והשני את מה שהעדפנו לשכוח. בניצב כל הלילות אטיקוס פינץ' מסיר את המסכה הליברלית שהודבקה לו ומעיד שזו רק מסכה. הליברליזם עבורו הוא רק כזב וכישוף בתוספת עודף כוונות טובות של מתקני עולם חלולים שכתובתם היא ניו יורק (האינטלקטואלית, הצדקנית, המרוצה מעצמה, וכן, גם היהודית). הם המתיימרים לבשר לדרום מי הוא ומה הוא, לתקן עולם. אם כך, אומר אטיקוס פחות או יותר, אם הדרום הוא קו קלוקס קלאן אהיה גם אני קו קלוקס קלאן.

כיצד אם כן אפשר לסלוח לאטיקוס פינץ' הגיבור שהכזיב? הרפר לי הציבה את סקאוט הלומה ונרעשת בהבינה שאביה אינו האיש שחשבה שהוא. באותו רגע של שבר היא גם רואה כמה הזדקן. ואולי בשל כך היא הצליחה, יחד עם הקוראים, לגלות גם אמפתיה כלפיו. הדרום הישן הוא כבר אנדרטה שקרסה. אבל את האב החלוש הזה טמנה הרפר לי במגירה. בעזרת שכתובים ועריכה מרסנת כתבה לי את אל תיגע בזמיר, שבו אטיקוס הוא גיבור ליברלי, אדם שאפשר להאמין לו ולהאמין בו.

על היאחזותו של אטיקוס פינץ' בקו קלוקס קלאן אין סליחה ומחילה. אבל ייתכן שהסליחה אפשרית כשנבין שאטיקוס פינץ' מספר לנו את האמת על חלקים מאמריקה, אלה שהגזענות עוד לא פסה מהם, שתופסים עצמם כנידחים מעולם שאין להם בו דריסת רגל. אולי נסלח לא לפתרונות שמצא אלא לכאב של אותו איש זקן שהעולם כמו נשמט ממנו. ואולי רק כשנכיר בגזענות המושרשת, אפשר יהיה באמת לשוב ולדבר על תיקון.

 

עטיפת הספר "אל תיגע בזמיר", הרפר לי, משכל

 

 

תמר וייס סולחת לעלמה גרלך מ"אורה הכפולה" מאת אריך קסטנר

רק כשהקראתי לילדיי בפעם המי-יודע-כמה את אורה הכפולה, שמתי לב לכך שחטאה העיקרי של העלמה גרלך הוא, ובכן, היותה אישה, רווקה, עשירה ומאוהבת. ככזו, היא מתוארת כעכבישה מפתה שטווה את קוריה כדי לגרום למר פלפי, אביהן של התאומות – יצור חסר תבונה – להתחתן עמה. לודוויג פלפי מצידו מסתיר ממנה את העובדה שיש לו בת נוספת המתגוררת עם אשתו לשעבר, ועל התנהגות מנוולת שכזו במערכת יחסים זוגית אין הסופר פוצה פה! לא עוזר לה, לעלמה גרלך, שבתחילה היא מנסה באמת להתחבר עם לי (הלא היא אורה) ולרקום איתה קשר עדין –מגישה לה ממתקים, מנסה לשוחח עימה. כיוון שהיא אינה אם קשת-יום כמו אורה קרנר, אלא אישה בעלת ממון וכוח, היא כבר לוהקה מראש בלי ידיעתה לתפקיד המכשפה.

סליחה, העלמה גרלך, על כך שנהניתי לשנוא אותך כל השנים, וסליחה גם על כך שאני עומדת להמשיך לשנוא אותך יחד עם ילדיי, כדי לא לקלקל להם ולעצמי את הספר הנפלא הזה.

 

עטיפת הספר "אורה הכפולה", אריך קסטנר, אחיאסף

 

תמר מור סלע סולחת לאבא בספרה של פניה ברגשטיין "ויהי ערב"

את הספר ויהי ערב של פניה ברגשטיין סיפרה לי אימא עשרות (מה עשרות, מאות!) פעמים מאז הייתי בת חודשים בודדים. בגיל שנה, בעודי תינוקת זוחלת, כבר ידעתי לדקלם את כולו מראשיתו ועד אחריתו. ההתפתחות השפתית שלי הייתה מטאורית (אני מוזיקלית) אבל מובן שלא יכולתי להבין את כל רבדיו. גם לא את הפשט. רק עכשיו, כשנדרשתי לרשימה הקצרה הזאת, הבנתי רובד נוסף בסיפור הזה שהיו לי יחסי נשיקה-סטירה איתו. גם כי פחדתי ממנו. כלומר מהאבא בסיפור.

הייתי הילדה הזאת שעליה כתבה ברגשטיין. נשמה חופשית שרוצה לגעת באפרוחים ולהרגיש את רכּוּתם. נוהרת אחרי טווסים בחצר הקיבוץ של סבא וסבתא, מתפללת שיפרסו זנב נוצות מפואר. הייתי סקרנית ללא גבול אבל בפינת הנפש שלי הסתתרו מחשבות שלא היו שלי. שנשתלו בי איכשהו. אין לי מושג מאין באו ומדוע תקעו בי יתד. הוריי מעולם לא ניסו לאלף אותי ולא שלפו לעומתי אצבע על מעשי השובבות התכופים שלי. המילים "ילדה לא טובה" מעולם לא נשמעו מפיהם. ובכל זאת. אימצתי את הפחד והתוכחה. שמא. שמא התשוקות שלי, הרצונות שלי, הסקרנות שלי, העליצות שלא יודעת שובע, בכל אלה טמונה סכנה. את תפקיד השוטר ממלא הדוחות בסיפור מגלם האבא.

אבא בא ושאל:
– מי זה, תן או שועל?
מי נכנס אל הלול בגנבה?
לא שועל, לא תנה,
זו בתי הקטנה…
חיש הביתה, ילדה לא טובה!

פחדתי מהאבא הכועס הזה שהפך את הרצון הראשוני התמים של בתו ללא מהוגן ולא ראוי וככה לא עושים ו"חיש הביתה ילדה לא טובה". כעסתי עליו על שהפך מציאות טבעית למציאות פסולה. להפרה של הסדר הנכון. במובן הזה ויהי ערב מעביר אמירה תרבותית רחבה על הסדר הנכון ועל האוחזים בו. ספק אם סיפור כזה יכול היה להיכתב כשגיבוריו הם אם ובן. הרי בן שיתהלך בחצר לאור ירח ייחשב גיבור רב תושייה וכל יכול. לבנות אסור. האבא מייצג את האמת של החיים שלאורה ראוי לחיות. אז מה אם האמת הזאת ממשטרת. קוצצת כנפיים. חונקת. בנקודה הזאת, אגב, מתחיל גם משטור מיניות. כי תשוקה, כל תשוקה, היא גם מינית.

לסלוח לאבא בסיפור זה לסלוח לי. על הפחד מפני החיים מתוך תשוקה שהפנמתי. על החלק הממשטר שבתוכי. השופט והשוטר אותי. כי כל כך "רציתי לתרנגולת לתת נשיקה בכרבולת" אבל אסור. ואני צריכה "להתיישר". ולהיות ילדה טובה. אני סולחת לעצמי על שטעיתי לחשוב שאוכל להתקיים בתוך גבולות נוקשים וקרים שמעולם לא היו שלי באמת. אני חומלת עליך אבא, על ההפחדה והפחד ששתלת בבתך ובי. זו האמת שגם אתה חשבת שאין בלתה. אולי גם אתה רצית לתת דרור לחשקים שלך ונאלצת לקבור ולטמון ולחסום אותם כי כך לימדו אותך. שלא. שאסור. שככה לא עושים.

 

עטיפת הספר "ויהי ערב", פניה ברגשטיין, הקיבוץ המאוחד

 

 

רנה ורבין לא סולחת לאף אחד וגם לא למוסכניקיות

בניגוד לכל מה שחשבתי על עצמי, התברר לי בעקבות התרגיל המחשבתי הזה שאני לחלוטין לא סלחנית. אני לא מסוגלת לסלוח לשום דמות ספרותית שעצבנה או הכעיסה אותי או עיוולה או התעללה באחרים. אני גם מתקשה לסלוח לסופרים בדרך כלל – אם כי זה נושא אחר – כשהחצי הראשון של הספר שלהם הרבה יותר מוצלח מהחצי השני, או אם הם פתאום תוקעים סוף מומצא ומקומם, או אם הם מפרים את החוזה הבלתי מדובר שחתמתי עליו מולם ומאכזבים אחרי שהשקעתי כל כך הרבה שעות בקריאתם. אני פשוט יצור בלתי סלחן בעליל. עכשיו אני גם לא סולחת לכן, עורכות המוסך, שאילצתן אותי להיות ערה לתכונה המכוערת הזאת שבי.

אבל ברצינות, אפשר לסלוח להומברט הומברט על אינוס קטינה? למדיאה על רצח ילדיה? ניסיתי ללכת על סליחות קטנות יותר. למשל לסלוח למרילה, הדודה הנוקשה והקרה של אן שרלי, על חוסר היכולת שלה להרעיף אהבה על יתומות. לא מצליחה. אני אפילו לא סולחת לגיבור של קרל אובה קנאוסגארד, בן דמותו שלו בעצם, על הגבריות המאצ'ואיסטית הבנאלית שלו, החרמנית, הקטנה והבוגדנית, המתהדרת בחוסר נעלותה, שהדהדה לי את כל עשרות או מאות הגברים כמוהו שכבר קראתי. את הראשון שלו עוד איכשהו סבלתי אבל את הספר על "אהבה" (עצמית) נטשתי אחרי הרבע והשארתי במטוס, תקוע בין חצי סנדוויץ' דלוח למגזין של הדיוטי פרי. כנראה אני אדם די נורא ונוקשה, זאת המסקנה. לא מסוגלת גם לסלוח לעצמי.

***

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 12

      
      
      
      

***

ביום חמישי ה-14 בספטמבר 2017 יתקיים אירוע מיוחד בספרייה תחת הכותרת "בדרכו – מורשתו רבת הפנים של אמיל חביבי". הירשמו חינם

אמיל חביבי (1996-1922) מוכר בעיקר בתור סמל למאבקים ולסתירות בחייהם של פלסטינים ופלסטיניות אזרחי ישראל לאחר 1948. בתור חבר כנסת מטעם מק״י ורק״ח. או בתור סופר, מחבר ״האופסימיסט״ ויצירות אחרות, שזכה בראשית שנות התשעים של המאה שעברה הן בפרס ישראל לספרות והן באות אל-קֻדס לתרבות פלסטינית.

 

אמיל חביבי כחבר כנסת צעיר, 1951 (צילום: טדי בראונר/אוסף התצלומים הלאומי)

 

אך עוד בטרם היה חביבי לפוליטיקאי ויוצר פורץ גבולות, פרס את משנתו הפוליטית בין דפי העיתונות הפלסטינית של שנות הארבעים. בין אם מדובר במאמרים שפרסם ב״אלע׳ד״, או בדפדוף בדפיו של ״אלמהמאז״ שהוא היה מעורכיו – קריאת כתביו המוקדמים של חביבי מאפשרת ללמוד על התפתחותו הפוליטית והאידאולוגית, ומעניקה לנו הזדמנות להתבונן בפוליטיקה הפלסטינית של התקופה דרך עיניו של מי שחשב במונחים של אידאולוגיות גלובליות ומאבקים שחורגים בהרבה מן הגבולות המקומיים.

עבור חביבי הצעיר, הפוליטיקה הפלסטינית, המאבק בציונות והמאבק בבריטים, היו כולם חלק ממארג רחב הרבה יותר של מאבקים עולמיים – לחירות לאומית אל מול הקולוניאליזם מחד, ואל מול הפשיזם וגורמים ריאקציונריים ושמרניים בתוך החברה ומחוצה לה, מאידך.

הפשיזם והקולוניאליזם בעיניו שירתו זה את זה. במאמר מן הגיליון הראשון של ״אלע׳ד״, שהתפרסם ביולי 1945 ופורסם קודם לכן ב״אלאתחאד״, תקף בחריפות את הגורמים בתנועה הלאומית הפלסטינית שתלו תקוות בפשיזם הגרמני והאיטלקי: מי בהמתנה שקטה לתוצאות המלחמה ומי בתמיכה גלויה מתוך מחשבה כי ״אויב אויבי הוא ידידי״. גורמים אלו, טען, טעו והטעו את הציבור הפלסטיני בתמיכתם בפשיזם שגם הוא קולוניאליסטי במהותו. באותו הזמן הם גם שירתו את בריטניה והציונות בכך שצבעו את התנועה הלאומית הפלסטינית בצבעי בורות וגזענות.

 

מאמרו של חביבי בגיליון הראשון של אל-ע׳ד

 

מנהיגים ערבים מחוץ לפלסטין שמצאו השראה בפשיזם זכו גם הם לביקורת חריפה. את אנטון סעאדה, מנהיג המפלגה הלאומית הסוציאליסטית הסורית, מכנה חביבי במקבילה הגרמנית לכינוי שאימץ סעאדה לעצמו ״אל-זעים״ – ״הפיהרר״. חביבי מאשים את סעאדה, את תומכיו בפלסטין וכן מיעוט מאנשי ״אויב אויבי הוא ידידי״, בחתירה תחת העצמאות של לבנון ופלסטין גם יחד, תחת האצטלה של רעיון ״סוריה הגדולה״ או האחדות הערבית, שבעת הזו ובטרם השיגו עמי המזרח התיכון את עצמאותם, סבר, הן פרויקטים בריטים קולוניאליים ותו לא.

 

״תרמילו של הכורדי״ על שיבת ״המנהיג״ (אנטון סעאדה)

 

המאמר אודות סעאדה היה אחד מסדרת מאמרים באלע׳ד שחביבי פרסם תחת הכותרת, ״תרמילו של הכורדי״, בה עסק במי שניסו להתל בציבור הפלסטיני. בין אלו כלל חביבי גם את סוכנויות הידיעות שסיפקו את מרבית החדשות העולמיות לתקשורת הערבית בפלסטין. חביבי הצביע על הקשרים בין אינטרסים קולוניאליים, לבין אינטרסים כלכליים של גופי התקשורת והפוליטיקה השמרנית במדינות המוצא של הסוכנויות הללו והאשימן בהטעיית הציבור למען אינטרסים אלו. סוכנויות אלו, טען, הן יורשותיו המודרניות של דמות הכורדי הנודד עם תרמילו, שאיש אינו יודע בוודאות מה מצוי בו. הן מסלפות, משנות ומסתירות חדשות כבמעשה פלאים, כך שלא תיחשף בושת הקולוניאליזם, אך אמתחתן מלאה נחשים.

טענות הציונות, המופצות בתקשורת העולמית, אודות הקִדמה שהביאה התנועה לפלסטין ועל אי התאמת הפלסטינים לחיים במאה העשרים, גם הן, כמובן, לקוחות מאותו תרמיל פלאי. הן מספרות על נחשלות הפלאח הערבי, בעוד הסיפור האמתי הוא הפיכתו על ידי הציונים והבריטים לפועל-יום נטול אדמה, החי בפחונים דוגמת אלו של שכונת חוואסה שבפאתי חיפה. שם ממשלת המנדט לא מאפשרת לו ולמשפחתו גישה למים זורמים, חשמל או אישור לבניין בית קבע. הקולוניאליזם הבריטי והתנועה הציונית הן אלו שהחריבו את פלסטין, אומר חביבי לידיד צרפתי. הן אלו שלא ראוי שתתקיימנה במאה העשרים.

 

המאמר הראשון בסדרת ״תרמילו של הכורדי״

 

חביבי הצעיר מתאר את המאבק הלאומי הפלסטיני בסוף שנות הארבעים במונחים אוניברסליים ובהקשר עולמי עכשווי. עבורו, החברה הפלסטינית מתחלקת למעמדות ואידיאולוגיות: בורגנים ופועלים; ימין ושמאל; לאומיים ציניים ולוחמי חירות של ממש. את יחסי הפלסטינים עם הציונות, הבריטים, הסביבה הערבית והקהילה הבינלאומית הוא מבין בהקשר של מאבק בין אידיאולוגיות קולוניאליסטיות וגזעניות לבין עמים הנאבקים על חירותם למען עתידם וכלל האנושות.

תפיסה זו עומדת בניגוד חריף לאופן בו עדיין נהוג לצייר את הפוליטיקה הפלסטינית של תקופת המנדט, ככזו שהיא בראש ובראשונה משפחתית, אזורית או דתית, הפועלת במנותק מזרמים פוליטיים אחרים בני זמנה. גם אם יש במשיכות המכחול הרחבות בהן מצייר חביבי הצעיר את העולם בו פעל בכדי לאבד מן הפרטים שבו, הרי שהתמונה העולה מכתיבתו עשירה, מורכבת ובעיקר מאפשרת לנו להבין אחרת את החברה הפלסטינית של זמנו ואת ראשית מחשבתו של יוצר מרתק.

ביום חמישי ה-14 בספטמבר 2017 יתקיים אירוע מיוחד בספרייה תחת הכותרת "בדרכו – מורשתו רבת הפנים של אמיל חביבי". הירשמו חינם

אלפי עיתונים דיגיטליים בשפה הערבית מארץ ישראל העות'מאנית והמנדטורית מחכים לכם כאן