גלגולו של ניגון: איך גוייר רספוטין כהלכה

כמו העריץ המונגולי ג'ינג'ס חאן, שזכה ללהיט פופ ענקי הקרוי על שמו, כך טוהר בתרבות הפופולרית מכל פשעיו גם הנזיר הרוסי מטיל האימה, גרגורי רספוטין.

רספוטין ההיסטורי וההיסטרי

רספוטין (1916-1869) היה בן למשפחת איכרים מסיביר, שבחר בקריירה של נזיר ומיסטיקן ועורר התפעלות ופחד בחוגי הכנסייה והחברה הגבוהה ברוסיה ערב המהפכה. הכריזמה המיוחדת שבה ניחן, הצלחתו המסחררת בקרב נשים, מעשי המופת והריפוי שיוחסו לו – כל אלה הפכו אותו ליועץ קרוב של ניקולאי השני, הצאר הרוסי האחרון, ומושא להערצתה של הצארינה אלכסנדרה, שהאמינה בכוחותיו לרפא את בנה שהיה חולה המופיליה.

תאמינו או לא (עדיף שלא), במוזיאון לארוטיקה בסנקט פטרבורג מוצג לראווה אבר המין של רספוטין, שהוא כמובן הגדול מסוגו בעולם.

רספוטין גם ביקר בארץ ישראל כדי לחגוג בה את חג הפסחא של שנת 1911. מיפו, שלחופה הגיע בחודש מארס, עלה רספוטין לירושלים ובה התגורר ב'בית סרגי' שבמגרש הרוסים. יחד עם מאות רבות של עולי רגל רוסים גם הוא ביקר בכל המקומות הקדושים – בכנסיית הקבר בירושלים, בכנסיית המולד שבבית לחם וגם בחברון. במהלך ביקורו חווה רספוטין, במיוחד כאשר שהה בכנסייה הרוסית שעל הר הזיתים ('כנסיית הבצלים'), כמה אירועים נבואיים ואקסטטיים, שהיום היינו קוראים להם 'סינדרום ירושלים' (כתבה מעניינת על סינדרום זה פורסמה בכתב העת Wired).

 

ביוגרפיה מרתקת של רספוטין כתב אנרי טרויה. הספר ראה אור בתרגום עברי בהוצאת כנרת, 2004

 

בשנת 1978 היה השיר 'רספוטין' שלאגר מטורף. שרה אותו להקת 'בוני אם' (Boney M), להקת פופ-דיסקו (זמר אחד ושלוש זמרות) מהאיים הקריביים, שבסיסה היה בגרמניה.

 

 

הנה השיר 'רספוטין'. צפו בו כבר מעל שמונים מיליון איש.

 

https://www.youtube.com/watch?v=kvDMlk3kSYg

 

מקורו של השיר הוא בכלל טורקי (תודה למשה זונדר שהפנה את תשומת לבי):

 

 

וכאן הגרסה הסרבית:

 

 

קוראיו הנאמנים של בלוג עונ"ש לא יופתעו אפוא לגלות גם את רספוטין מגוייר כהלכה, שהפך לפתע להיות שיר חסידי כשר למהדרין. השיר נקרא בשם המשונה 'מיכאל – הורה', כנראה על שם מיכאל שטרייכר (Michoel Streicher), זמר חסידי פופולרי שהקליט אותו באלבומו Thank You

הנה הוא הביצוע הכשר למהדרין:

 

 

מילים העבריות ששולבו בשיר הן: 'כל מה דעביד רחמנא  לטב עביד. זה יסוד האמונה'.

בתלמוד הבבלי (ברכות, ס ע"ב) נמסר בשמו של רבי עקיבא: 'לעולם יהא אדם רגיל לומר: "כל דעביד רחמנא לטב עביד" … כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא – הכל לטובה'.

נחמד ואופטימי, אבל הקביעה שזהו יסוד האמונה, איננה בתלמוד, ואינני יודע מי הוא שקבע מסמר זה בהשקפת היהדות.

האמת היא ששטרייכר עצמו איננו בדיוק מורה הדרך ליסודות האמונה. הוא אמנם העריך את עצמו כ'מייקל ג'קסון הישראלי', אבל להבדיל ממייקל ג'קסון, שטרייכר נדון לשלוש שנות מאסר אותן החל לרצות בבית כלא בניו-יורק על גניבה חמורה במיוחד.

אבל אל דאגה. הודות לשתדלנותו הנמרצת של הרבי מסטמר זכה שטרייכר לחנינה ושוחרר מהכלא לאחר כמה חודשים.

אולי שטרייכר הזדהה קצת יותר מדי עם דמותו המופרעת של רספוטין? מי יודע…

(תודה לשאול רזניק)

 

אלכס נקריאקוב מיהר לערוך רמיקס של השיר 'רספוטין' / 'כל מה דעביד' עם חגיגות פורים בתל אביב 2012 והרבה נשים יפות.

 

 

קיים עוד 'גיור כהלכה' של רספוטין, והפעם בביצוע נהדר של 'סימן טוב ומזל טוב'.

שווה לצפות:

 

 

הכתבה התפרסמה לראשונה בבלוג עונג שבת (עונ"ש) של פרופ' דוד אסף.

לקרוא את אמיל חביבי הצעיר

קריאה בגיליונות העיתונים ״אלע׳ד״ ו״אלמהמאז״ מן השנים שמיד לאחר מלחמת העולם השנייה, נותנת לנו הזדמנות להציץ למחשבה המוקדמת של אחד הפוליטיקאים והיוצרים הפלסטיניים הבולטים של המאה העשרים, אמיל חביבי

אמיל חביבי, א.ב. יהושע ופעילי שלום נוספים מהארץ ומהעולם יוצרים "טבעת אנושית" בעיר העתיקה בירושלים. 30.12.1989. צילום: אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית

ביום חמישי ה-14 בספטמבר 2017 יתקיים אירוע מיוחד בספרייה תחת הכותרת "בדרכו – מורשתו רבת הפנים של אמיל חביבי". הירשמו חינם

אמיל חביבי (1996-1922) מוכר בעיקר בתור סמל למאבקים ולסתירות בחייהם של פלסטינים ופלסטיניות אזרחי ישראל לאחר 1948. בתור חבר כנסת מטעם מק״י ורק״ח. או בתור סופר, מחבר ״האופסימיסט״ ויצירות אחרות, שזכה בראשית שנות התשעים של המאה שעברה הן בפרס ישראל לספרות והן באות אל-קֻדס לתרבות פלסטינית.

 

אמיל חביבי כחבר כנסת צעיר, 1951 (צילום: טדי בראונר/אוסף התצלומים הלאומי)

 

אך עוד בטרם היה חביבי לפוליטיקאי ויוצר פורץ גבולות, פרס את משנתו הפוליטית בין דפי העיתונות הפלסטינית של שנות הארבעים. בין אם מדובר במאמרים שפרסם ב״אלע׳ד״, או בדפדוף בדפיו של ״אלמהמאז״ שהוא היה מעורכיו – קריאת כתביו המוקדמים של חביבי מאפשרת ללמוד על התפתחותו הפוליטית והאידאולוגית, ומעניקה לנו הזדמנות להתבונן בפוליטיקה הפלסטינית של התקופה דרך עיניו של מי שחשב במונחים של אידאולוגיות גלובליות ומאבקים שחורגים בהרבה מן הגבולות המקומיים.

עבור חביבי הצעיר, הפוליטיקה הפלסטינית, המאבק בציונות והמאבק בבריטים, היו כולם חלק ממארג רחב הרבה יותר של מאבקים עולמיים – לחירות לאומית אל מול הקולוניאליזם מחד, ואל מול הפשיזם וגורמים ריאקציונריים ושמרניים בתוך החברה ומחוצה לה, מאידך.

הפשיזם והקולוניאליזם בעיניו שירתו זה את זה. במאמר מן הגיליון הראשון של ״אלע׳ד״, שהתפרסם ביולי 1945 ופורסם קודם לכן ב״אלאתחאד״, תקף בחריפות את הגורמים בתנועה הלאומית הפלסטינית שתלו תקוות בפשיזם הגרמני והאיטלקי: מי בהמתנה שקטה לתוצאות המלחמה ומי בתמיכה גלויה מתוך מחשבה כי ״אויב אויבי הוא ידידי״. גורמים אלו, טען, טעו והטעו את הציבור הפלסטיני בתמיכתם בפשיזם שגם הוא קולוניאליסטי במהותו. באותו הזמן הם גם שירתו את בריטניה והציונות בכך שצבעו את התנועה הלאומית הפלסטינית בצבעי בורות וגזענות.

 

מאמרו של חביבי בגיליון הראשון של אל-ע׳ד

 

מנהיגים ערבים מחוץ לפלסטין שמצאו השראה בפשיזם זכו גם הם לביקורת חריפה. את אנטון סעאדה, מנהיג המפלגה הלאומית הסוציאליסטית הסורית, מכנה חביבי במקבילה הגרמנית לכינוי שאימץ סעאדה לעצמו ״אל-זעים״ – ״הפיהרר״. חביבי מאשים את סעאדה, את תומכיו בפלסטין וכן מיעוט מאנשי ״אויב אויבי הוא ידידי״, בחתירה תחת העצמאות של לבנון ופלסטין גם יחד, תחת האצטלה של רעיון ״סוריה הגדולה״ או האחדות הערבית, שבעת הזו ובטרם השיגו עמי המזרח התיכון את עצמאותם, סבר, הן פרויקטים בריטים קולוניאליים ותו לא.

 

״תרמילו של הכורדי״ על שיבת ״המנהיג״ (אנטון סעאדה)

 

המאמר אודות סעאדה היה אחד מסדרת מאמרים באלע׳ד שחביבי פרסם תחת הכותרת, ״תרמילו של הכורדי״, בה עסק במי שניסו להתל בציבור הפלסטיני. בין אלו כלל חביבי גם את סוכנויות הידיעות שסיפקו את מרבית החדשות העולמיות לתקשורת הערבית בפלסטין. חביבי הצביע על הקשרים בין אינטרסים קולוניאליים, לבין אינטרסים כלכליים של גופי התקשורת והפוליטיקה השמרנית במדינות המוצא של הסוכנויות הללו והאשימן בהטעיית הציבור למען אינטרסים אלו. סוכנויות אלו, טען, הן יורשותיו המודרניות של דמות הכורדי הנודד עם תרמילו, שאיש אינו יודע בוודאות מה מצוי בו. הן מסלפות, משנות ומסתירות חדשות כבמעשה פלאים, כך שלא תיחשף בושת הקולוניאליזם, אך אמתחתן מלאה נחשים.

טענות הציונות, המופצות בתקשורת העולמית, אודות הקִדמה שהביאה התנועה לפלסטין ועל אי התאמת הפלסטינים לחיים במאה העשרים, גם הן, כמובן, לקוחות מאותו תרמיל פלאי. הן מספרות על נחשלות הפלאח הערבי, בעוד הסיפור האמתי הוא הפיכתו על ידי הציונים והבריטים לפועל-יום נטול אדמה, החי בפחונים דוגמת אלו של שכונת חוואסה שבפאתי חיפה. שם ממשלת המנדט לא מאפשרת לו ולמשפחתו גישה למים זורמים, חשמל או אישור לבניין בית קבע. הקולוניאליזם הבריטי והתנועה הציונית הן אלו שהחריבו את פלסטין, אומר חביבי לידיד צרפתי. הן אלו שלא ראוי שתתקיימנה במאה העשרים.

 

המאמר הראשון בסדרת ״תרמילו של הכורדי״

 

חביבי הצעיר מתאר את המאבק הלאומי הפלסטיני בסוף שנות הארבעים במונחים אוניברסליים ובהקשר עולמי עכשווי. עבורו, החברה הפלסטינית מתחלקת למעמדות ואידיאולוגיות: בורגנים ופועלים; ימין ושמאל; לאומיים ציניים ולוחמי חירות של ממש. את יחסי הפלסטינים עם הציונות, הבריטים, הסביבה הערבית והקהילה הבינלאומית הוא מבין בהקשר של מאבק בין אידיאולוגיות קולוניאליסטיות וגזעניות לבין עמים הנאבקים על חירותם למען עתידם וכלל האנושות.

תפיסה זו עומדת בניגוד חריף לאופן בו עדיין נהוג לצייר את הפוליטיקה הפלסטינית של תקופת המנדט, ככזו שהיא בראש ובראשונה משפחתית, אזורית או דתית, הפועלת במנותק מזרמים פוליטיים אחרים בני זמנה. גם אם יש במשיכות המכחול הרחבות בהן מצייר חביבי הצעיר את העולם בו פעל בכדי לאבד מן הפרטים שבו, הרי שהתמונה העולה מכתיבתו עשירה, מורכבת ובעיקר מאפשרת לנו להבין אחרת את החברה הפלסטינית של זמנו ואת ראשית מחשבתו של יוצר מרתק.

ביום חמישי ה-14 בספטמבר 2017 יתקיים אירוע מיוחד בספרייה תחת הכותרת "בדרכו – מורשתו רבת הפנים של אמיל חביבי". הירשמו חינם

אלפי עיתונים דיגיטליים בשפה הערבית מארץ ישראל העות'מאנית והמנדטורית מחכים לכם כאן

האם נשים יהודיות ידעו לכתוב בעבר? גניזת קהיר עם התשובות

"כל עוד עולה הבוקר, כל עוד נכתב הלוח, כל עוד הולך לו בן ואב בעקבותיו" – ומה עם הבנות? ומה עם האמהות?

הצעת המורה שכנראה לא היינו שומעים היום

שאלה שחוזרת ועולה בהקשר של נשים בעבר היא: האם נשים ידעו לכתוב? מה למדו והיכן? לרגל פתיחת שנת הלימודים נעסוק בילדות לומדות, נשים מלמדות, ואמהות המעורבות בחינוך ילדיהן.

ככלל, נשים קיבלו השכלה מינימלית. החינוך החשוב לנשים היה לימוד מלאכות הבית ומלאכת יד כגון רקמה. נשים רבות לא שלטו בעברית בדיבור, שלא לדבר על קריאה וכתיבה. אולם על אף כל זאת, עדויות מן הגניזה מראות שאף ילדות ממעמד נמוך ומרקע כלכלי  קשה קיבלו חינוך יהודי כלשהו, ומי ששפר גורלה להיוולד למשפחה מבוססת כנראה אף קיבלה יותר מכך. תעודות שונות מן הגניזה מעידות על ילדות שהולכות ללמוד, וכן על מורות.

במכתב שלהלן מתלונן המורה להורי תלמידו כי המכות שהוא נותן לתלמיד לא עוזרות, ומציע שירביצו לו גם בבית, הוא מפרט כי המכות לא עוזרות בין השאר כי "בכל פעם שאני מכה אותו מיד קופצת המורָה ופוטרת אותו אחרי ארבע-חמש מכות". המורה הייתה כנראה זוגתו של המורה, ושניהם ביחד לימדו את הילדים – בנים וגם בנות! כיצד אנו יודעים? כי הילד הבעייתי הנזכר "אינו חדל לריב ולקלל, הוא ואחותו".

 

הצעה לא שגרתית: הרביצו לילד גם בבית

 

בני זוג מורים היו כנראה תופעה נפוצה, והחינוך היה חינוך ביתי בבית המורה, או בבית התלמיד, במקרה של משפחה עשירה שיכלה להרשות לעצמה 'מורה פרטי'. ברשימת נזקקים מפסטאט נזכרים בין השאר 'אלמֻעַלִמָה אלדמיאטיה', כלומר המורָה מדֻמְיָאט, עיירה בצפון מזרח הדלתא של הנילוס, וסמוך למורה נזכר 'אלמעלם אלדמיאטי' – אולי בעלה. אולי בעקבות צרות כלשהן נאלצו השניים לברוח מדמיאט לכיוון הבירה.

 

מקבלי צדקה: אלמעלמה אלדמיאטיה, אלמעלם אלדמיאטי

 

הלימוד נשאר כמקצוע במשפחה. בשאלה לרמב"ם נידון מקרה מסובך של אישה שהיא וילדיה נותרו ללא תמיכה מבעלה הנוטש. האשה חיפשה פרנסה, "ולאשה אח שהיה מלמד את הקטנים מקרא (וענדהא אך יעלם אלצגאר אלמקרא) ולאשה היתה ידיעה במקרא (ואלזוגה מעהא חפץ' מן אלמקרא)" – אולי ידיעותיה של האשה במקרא הגיעו מאביה, שלימד את בתו יחד עם בנו? מכל מקום, האשה הנזקקת החלה ללמד מקרא לילדים קטנים לצד אחיה במשך מספר שנים. "לאחר מכן, כאשר הזדמן לאח לנסוע (ת'ם אתפק לאכוהא סאפר) ישבה במקומו ולקחה את הקטנים והיתה מלמדת אותם מקרא במשך ארבע שנים (פקעדת מוצעה ואכדת אלצגאר וקעדת תקריהא פבקאת ד' סנין)", ואף לקחה את בנה הבכור, שגדל בינתיים, שיְלַמֵד לצידה.

ראינו ילדות לומדות, וראינו נשים מלמדות לצד גברים (בעליהן או אחיהן) או אף לבדן. ומה לגבי מעורבות האמהות בלימודי ילדיהן? עדויות על כך קיימות בעיקר לגבי אלמנות. מליחה, אלמנתו של אבו סעד, הגיעה לבית הדין מלווה באחיה ובגבר נוסף בשם אבו אלפצ'ל, ובפני בית הדין הסכימו הצדדים כי אבו אלפצ'ל ילמד את הִבָּה, בנה של מליחה (הבה פירושו מתנה בערבית, מקבילה נפוצה לשם נתן). ומה מתחייב אבו אלפצ'ל ללמד את הבה הצעיר? "אלכט אלערבי (כתב ערבי)… יכתב כתאב בידה מן גיר נקץ פי אלהגא [… ולא] תגלט (יוכל לכתוב מכתב בעצמו ללא פגם באיות… וללא טעויות)". ומה עוד? "ואמא מן אלחסאב – אלבקסאת ואלד'קאת (ובאשר לחשבון – שימוש באבאקוס [חשבוניה] ושימוש בעשרות [לא ברורה הכוונה])".

 

החוזה בין מליחה ובין אבו אלפצ'ל בנוגע לחינוך הנער הבה
שורה 5: "יכתב כתאב בידה מן גיר נקץ פי אלהגא…"

 

שנת לימודים מהנה ופוריה לכולם!

(המכתב של המורה המכה נמצא בספרית אוניברסיטת קיימברידג', TS8J28.7, ופורסם ע"י גויטיין במאמר על חינוך בכרך היובל של קולג' גראץ. רשימת הצדקה הכוללת את המורים מדמיאט נמצאת גם היא בקיימברידג', TSNS320.30. שו"ת הרמב"ם – סימן לד במהדורת בלאו. החוזה של מליחה האלמנה לגבי חינוך בנה הבה נמצא גם הוא בקיימברידג', TSNSJ401.l ופורסם ע"י גויטיין באותו מקום)

הסיפור פורסם במקור בדף הפייסבוק המצוין "גניזת קהיר – היסטוריה של היום-יום"

 

 

על הדרך: מפגש של זיכרון ופולחן בפלופונז

על הדרך: מפגש של זיכרון ופולחן באי היווני

כתבה וצילמה: דפנה נסים, דוקטורנטית במחלקה לאמנויות באוניברסיטת בן-גוריון

למטיילים מזדמנים הנוסעים בפלופונז, חצי האי היווני דרומית לאתונה, מתגלה תופעה מרתקת. בצידי הדרכים, ובמיוחד בעיקולים המסוכנים ביותר בכבישים הצרים, ניצבים מונומנטים קטנים בצורות מגוונות המרמזות על מבנה כנסיה.* המקומיים מכנים אותם "איקונוסטזיס,"** והם נבנו על ידי משפחות שאבדו את יקיריהם בנקודה זו לאורך הדרך או לחילופין, על ידי אנשים שהיו מעורבים בתאונת דרכים ויצאו ממנה בריאים ושלמים. צורת המבנים, החומרים, וגודלם משתנים. ככל הנראה, כמו בהחלטה על הזמנת מצבה עבור יקיר שנפטר, גם כאן נגשים בני המשפחה לאומן שמציע להם מגוון של דגמים עבור המונומנט והם בוחרים את המתאים עבורם.

 

 

 

מונומנטים אלו משמשים לזיכרון ולאזהרה. בני המשפחה נוהגים להגיע למקום, להדליק את השמן שנמצא בחלל המבנה לנקות ולטפח את המקום. חלקם מניחים זרי פרחים בראש הצלב או למרגלות המבנה. בתרבות היוונית מבנים כאלה מציינים גם שהמקום מסוכן ויש להזהר וכמו כן כל אדם מוזמן לעצור במקום ולכבד את זכרו של הנפטר. החלל הפנימי של המבנה מעוצב בחלק גדול מהמקרים באופן המזכיר את אזור המזבח בכנסיה יוונית. במרכז החלל הקטן מונח המיכל למאור ומסביב לקירות מונחות איקונות של קדושים ובינהם לעיתים תמונתו של הנפטר. מיכל השמן ומטלית לניגוב יחד עם גפרורים נמצאת בדרך כלל בפינת החלל. במקרים אחדים ניתן למצוא בתוך המבנה בקבוק אוזו סגור וגם פריטים אישיים השייכים לנפטר כמו שרשרת אותה נהג לענוד.

 

 

אני רוצה להציע כי פעולת עצירה בצד הדרך כדי לכבד את זכר המת מאגדת חוויה חושית שהיא חלק מפרקטיקת זיכרון השזורה בשחזור חווית הסכנה שמייצרת נקודה זו בנוף. חוויה זו קשורה באופן אסוציטיבי עם פרקטיקות של דבקות דתית. כיוון שרוב האיקונוסטזיס נמצאים במקומות בהם הדרך מפותלת וצרה עם יכולת מוגבלת לראות רכבים הבאים מהכיוון הנגדי, ולכן גם ארעה שם תאונה, כל עצירה בצד הדרך חושף את המבקר לסכנה מיידית של פגיעה. מבקר מזדמן העוצר את מכוניתו בצד הדרך על שולים צרים ביותר צריך להתקדם אל עבר המבנה בזהירות רבה. בן משפחה שעושה זאת מביא עצמו אל המונומנט כשחוש השמיעה מחודד לשמוע מכוניות מתקרבות. הוא מפעיל את חוש המשוש וחוש הראיה כשהוא פותח את פתח המבנה, מנקה ומסדר את פנים החלל ומדליק את שמן המאור המפעיל את חוש הריח. כמו כן, בקבוק אוזו שנמצא לפעמים בתוך המבנה מפעיל באופן דמיוני את חוש הטעם. החוויה החושית הזו שמתעצמת על ידי תחושת הסכנה מחברת בין המבקר במונומנט עם האירוע שקרה במקום ומעצימה את החוויה.

צורת המבנה, אם כן, עיצוב החלל הפנימי והפעולה הטיקסית של הדלקת נרות ושמנים המלוות ככל הנראה בתפילת הודיה או בתפילה לזכר המת, יוצרים קשר אסוצייטיבי למטייל המזדמן או לבן המשפחה עם פעולה דבוציונלית נוצרית. ככלל, בליטורגיה הנוצרית-אורתודוקסית שמתקיימת בספירה הציבורית בחלל הכנסייה וגם בדבוציה בספירה הפרטית, נעשה שימוש מושכל בהפעלת החושים עוד מהמאה החמישית לספירה. מאמין הנכנס לתוככי מבנה הכנסיה מוקף באובייקטים ובאירועים המפעילים את חושיו. הוא חשוף ויזואלית לעושר של דימויים העשויים ממגוון של טכניקות, חומרים וצבעים; הוא שומע ומשתתף בזמירות המפעילות את חוש השמיעה, נרגש מריחות הקטורת, הנירות הבוערים והשמן; את חוש המישוש הוא מפעיל כשהוא מדפדף בספר התפילה או מעביר ידו על תבליט או פסל. החושים האנושיים שקולטים את העולם הסובב ומעבירים את המידע אל המוח המעבד ומפרש, הנם בו זמנית מבוססי ביולוגיה אך גם תלויי תרבות. תפיסות חברתיות ודתיות מעצבות ומעוצבות על ידי חושי האדם ובהקשר זה הנצרות המזרחית עושה שימוש מקיף בחושים בזמן הדבוציה האישית והכנסייתית.

החלוקה הקלסית של חושי האדם נקבעה על ידי אריסטו שמיין אותם לחמישה – ראיה, שמיעה, מישוש, טעם וריח. דיון בחושי האדם המשיך והתפתח בפילוסופיה הנוצרית שדירגה אותם, וקבעה את הקשר בין החושים כרצפטורים מעבירים את הידע למוח שעושה בהם שימוש כשהמטרה היתה, לווסת נכון את המידע המתקבל כדי להתחבר לאלוהות ולגעת באמת האלוהית.*** ענף במחקר העכשוי העוסק בדתות בראי הסטורי מתייחס לתפיסה החושית כאלמנט מהותי בבניית פרקטיקות דבוציונליות וזהות דתית וכן מתייחס לדגש שכיוונו ראשי הנצרות להפעלת החושים כמימד המכוון להשפיע רגשית על המאמין.

אפשר גם למצוא את האיקונוסטזיס בתפר בין עליה לרגל לקבר קדוש שנהוגה עד היום בדת הנוצרית ובין מונומנט זיכרון מהסוג שמתנסח באופן ספונטני לאחר אירוע של מוות אלים בספירה הציבורית. נירות, פרחים וחפצים אישיים המקובצים יחד בנקודה בה אירע אסון, כפי שאנו מוצאים לצערנו במקומות בהם אירע אירוע טרור, מציעים התבוננות בצורך חברתי ואישי לזכור את המת ולייצר חוויה הדומה לביקור בקבר של קדוש.

עלייה לרגל שהגיעה לשיאה בימי הביניים המאוחרים הציעה למאמינים גאולה באמצעות מפגש עם שריד קדוש שמור בריליקויאר, מפגש בו היה מצופה מהמאמין להתפלל, לגעת ולפעול בדרכים מגוונות כדי לקבל את ברכת הקדוש. האיקונוסטזיס ברחבי הפלופונז חושפים בפנינו את הצורך של קרובי הנפטר להביע רגשות של אבל פרטי בספירה הציבורית ואת האופן בו הם מזמנים את הקהל להשתתף באופן חושי בחוויה, בדרך שמאגדת רגשות דתיים עם שיתוף והזדהות חברתיים לנוכח מוות אלים בצד הדרך.

 

*מבנים אלה מצויים בעיקר בפלופונז ונעדרים מחלקים אחרים של יוון כמו האי כרתים.
**המושג איקונוסטזיס (iconostasis) מושאל ממונח המציין מסך של איקונות וציורים דתיים המפריד בכנסייה האורתודוקסית בין איזור הקדושה ובין הספינה המרכזית. מונח זה מתייחס גם לאיקונות נישאות הנצבות בכנסייה במקומות שונים.
***על אף התפתחויות בתחום חקר ביולוגיית ומוח האדם שהוסיפו על החלוקה לחמשת החושים הקלסית עוד מספר רב של חושים כמו חוש שיווי המשקל וחוש הגוף בתנועה, אתמקד כאן רק בחושים הקלסיים המוכרים לכולנו כיוון שהם נטועים עמוק בתרבות המשותפת של העולם המערבי.