לקרוא את אמיל חביבי הצעיר

קריאה בגיליונות העיתונים ״אלע׳ד״ ו״אלמהמאז״ מן השנים שמיד לאחר מלחמת העולם השנייה, נותנת לנו הזדמנות להציץ למחשבה המוקדמת של אחד הפוליטיקאים והיוצרים הפלסטיניים הבולטים של המאה העשרים, אמיל חביבי

אמיל חביבי, א.ב. יהושע ופעילי שלום נוספים מהארץ ומהעולם יוצרים "טבעת אנושית" בעיר העתיקה בירושלים. 30.12.1989. צילום: אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית

ביום חמישי ה-14 בספטמבר 2017 יתקיים אירוע מיוחד בספרייה תחת הכותרת "בדרכו – מורשתו רבת הפנים של אמיל חביבי". הירשמו חינם

אמיל חביבי (1996-1922) מוכר בעיקר בתור סמל למאבקים ולסתירות בחייהם של פלסטינים ופלסטיניות אזרחי ישראל לאחר 1948. בתור חבר כנסת מטעם מק״י ורק״ח. או בתור סופר, מחבר ״האופסימיסט״ ויצירות אחרות, שזכה בראשית שנות התשעים של המאה שעברה הן בפרס ישראל לספרות והן באות אל-קֻדס לתרבות פלסטינית.

 

אמיל חביבי כחבר כנסת צעיר, 1951 (צילום: טדי בראונר/אוסף התצלומים הלאומי)

 

אך עוד בטרם היה חביבי לפוליטיקאי ויוצר פורץ גבולות, פרס את משנתו הפוליטית בין דפי העיתונות הפלסטינית של שנות הארבעים. בין אם מדובר במאמרים שפרסם ב״אלע׳ד״, או בדפדוף בדפיו של ״אלמהמאז״ שהוא היה מעורכיו – קריאת כתביו המוקדמים של חביבי מאפשרת ללמוד על התפתחותו הפוליטית והאידאולוגית, ומעניקה לנו הזדמנות להתבונן בפוליטיקה הפלסטינית של התקופה דרך עיניו של מי שחשב במונחים של אידאולוגיות גלובליות ומאבקים שחורגים בהרבה מן הגבולות המקומיים.

עבור חביבי הצעיר, הפוליטיקה הפלסטינית, המאבק בציונות והמאבק בבריטים, היו כולם חלק ממארג רחב הרבה יותר של מאבקים עולמיים – לחירות לאומית אל מול הקולוניאליזם מחד, ואל מול הפשיזם וגורמים ריאקציונריים ושמרניים בתוך החברה ומחוצה לה, מאידך.

הפשיזם והקולוניאליזם בעיניו שירתו זה את זה. במאמר מן הגיליון הראשון של ״אלע׳ד״, שהתפרסם ביולי 1945 ופורסם קודם לכן ב״אלאתחאד״, תקף בחריפות את הגורמים בתנועה הלאומית הפלסטינית שתלו תקוות בפשיזם הגרמני והאיטלקי: מי בהמתנה שקטה לתוצאות המלחמה ומי בתמיכה גלויה מתוך מחשבה כי ״אויב אויבי הוא ידידי״. גורמים אלו, טען, טעו והטעו את הציבור הפלסטיני בתמיכתם בפשיזם שגם הוא קולוניאליסטי במהותו. באותו הזמן הם גם שירתו את בריטניה והציונות בכך שצבעו את התנועה הלאומית הפלסטינית בצבעי בורות וגזענות.

 

מאמרו של חביבי בגיליון הראשון של אל-ע׳ד

 

מנהיגים ערבים מחוץ לפלסטין שמצאו השראה בפשיזם זכו גם הם לביקורת חריפה. את אנטון סעאדה, מנהיג המפלגה הלאומית הסוציאליסטית הסורית, מכנה חביבי במקבילה הגרמנית לכינוי שאימץ סעאדה לעצמו ״אל-זעים״ – ״הפיהרר״. חביבי מאשים את סעאדה, את תומכיו בפלסטין וכן מיעוט מאנשי ״אויב אויבי הוא ידידי״, בחתירה תחת העצמאות של לבנון ופלסטין גם יחד, תחת האצטלה של רעיון ״סוריה הגדולה״ או האחדות הערבית, שבעת הזו ובטרם השיגו עמי המזרח התיכון את עצמאותם, סבר, הן פרויקטים בריטים קולוניאליים ותו לא.

 

״תרמילו של הכורדי״ על שיבת ״המנהיג״ (אנטון סעאדה)

 

המאמר אודות סעאדה היה אחד מסדרת מאמרים באלע׳ד שחביבי פרסם תחת הכותרת, ״תרמילו של הכורדי״, בה עסק במי שניסו להתל בציבור הפלסטיני. בין אלו כלל חביבי גם את סוכנויות הידיעות שסיפקו את מרבית החדשות העולמיות לתקשורת הערבית בפלסטין. חביבי הצביע על הקשרים בין אינטרסים קולוניאליים, לבין אינטרסים כלכליים של גופי התקשורת והפוליטיקה השמרנית במדינות המוצא של הסוכנויות הללו והאשימן בהטעיית הציבור למען אינטרסים אלו. סוכנויות אלו, טען, הן יורשותיו המודרניות של דמות הכורדי הנודד עם תרמילו, שאיש אינו יודע בוודאות מה מצוי בו. הן מסלפות, משנות ומסתירות חדשות כבמעשה פלאים, כך שלא תיחשף בושת הקולוניאליזם, אך אמתחתן מלאה נחשים.

טענות הציונות, המופצות בתקשורת העולמית, אודות הקִדמה שהביאה התנועה לפלסטין ועל אי התאמת הפלסטינים לחיים במאה העשרים, גם הן, כמובן, לקוחות מאותו תרמיל פלאי. הן מספרות על נחשלות הפלאח הערבי, בעוד הסיפור האמתי הוא הפיכתו על ידי הציונים והבריטים לפועל-יום נטול אדמה, החי בפחונים דוגמת אלו של שכונת חוואסה שבפאתי חיפה. שם ממשלת המנדט לא מאפשרת לו ולמשפחתו גישה למים זורמים, חשמל או אישור לבניין בית קבע. הקולוניאליזם הבריטי והתנועה הציונית הן אלו שהחריבו את פלסטין, אומר חביבי לידיד צרפתי. הן אלו שלא ראוי שתתקיימנה במאה העשרים.

 

המאמר הראשון בסדרת ״תרמילו של הכורדי״

 

חביבי הצעיר מתאר את המאבק הלאומי הפלסטיני בסוף שנות הארבעים במונחים אוניברסליים ובהקשר עולמי עכשווי. עבורו, החברה הפלסטינית מתחלקת למעמדות ואידיאולוגיות: בורגנים ופועלים; ימין ושמאל; לאומיים ציניים ולוחמי חירות של ממש. את יחסי הפלסטינים עם הציונות, הבריטים, הסביבה הערבית והקהילה הבינלאומית הוא מבין בהקשר של מאבק בין אידיאולוגיות קולוניאליסטיות וגזעניות לבין עמים הנאבקים על חירותם למען עתידם וכלל האנושות.

תפיסה זו עומדת בניגוד חריף לאופן בו עדיין נהוג לצייר את הפוליטיקה הפלסטינית של תקופת המנדט, ככזו שהיא בראש ובראשונה משפחתית, אזורית או דתית, הפועלת במנותק מזרמים פוליטיים אחרים בני זמנה. גם אם יש במשיכות המכחול הרחבות בהן מצייר חביבי הצעיר את העולם בו פעל בכדי לאבד מן הפרטים שבו, הרי שהתמונה העולה מכתיבתו עשירה, מורכבת ובעיקר מאפשרת לנו להבין אחרת את החברה הפלסטינית של זמנו ואת ראשית מחשבתו של יוצר מרתק.

ביום חמישי ה-14 בספטמבר 2017 יתקיים אירוע מיוחד בספרייה תחת הכותרת "בדרכו – מורשתו רבת הפנים של אמיל חביבי". הירשמו חינם

אלפי עיתונים דיגיטליים בשפה הערבית מארץ ישראל העות'מאנית והמנדטורית מחכים לכם כאן

על הדרך: מפגש של זיכרון ופולחן בפלופונז

על הדרך: מפגש של זיכרון ופולחן באי היווני

כתבה וצילמה: דפנה נסים, דוקטורנטית במחלקה לאמנויות באוניברסיטת בן-גוריון

למטיילים מזדמנים הנוסעים בפלופונז, חצי האי היווני דרומית לאתונה, מתגלה תופעה מרתקת. בצידי הדרכים, ובמיוחד בעיקולים המסוכנים ביותר בכבישים הצרים, ניצבים מונומנטים קטנים בצורות מגוונות המרמזות על מבנה כנסיה.* המקומיים מכנים אותם "איקונוסטזיס,"** והם נבנו על ידי משפחות שאבדו את יקיריהם בנקודה זו לאורך הדרך או לחילופין, על ידי אנשים שהיו מעורבים בתאונת דרכים ויצאו ממנה בריאים ושלמים. צורת המבנים, החומרים, וגודלם משתנים. ככל הנראה, כמו בהחלטה על הזמנת מצבה עבור יקיר שנפטר, גם כאן נגשים בני המשפחה לאומן שמציע להם מגוון של דגמים עבור המונומנט והם בוחרים את המתאים עבורם.

 

 

 

מונומנטים אלו משמשים לזיכרון ולאזהרה. בני המשפחה נוהגים להגיע למקום, להדליק את השמן שנמצא בחלל המבנה לנקות ולטפח את המקום. חלקם מניחים זרי פרחים בראש הצלב או למרגלות המבנה. בתרבות היוונית מבנים כאלה מציינים גם שהמקום מסוכן ויש להזהר וכמו כן כל אדם מוזמן לעצור במקום ולכבד את זכרו של הנפטר. החלל הפנימי של המבנה מעוצב בחלק גדול מהמקרים באופן המזכיר את אזור המזבח בכנסיה יוונית. במרכז החלל הקטן מונח המיכל למאור ומסביב לקירות מונחות איקונות של קדושים ובינהם לעיתים תמונתו של הנפטר. מיכל השמן ומטלית לניגוב יחד עם גפרורים נמצאת בדרך כלל בפינת החלל. במקרים אחדים ניתן למצוא בתוך המבנה בקבוק אוזו סגור וגם פריטים אישיים השייכים לנפטר כמו שרשרת אותה נהג לענוד.

 

 

אני רוצה להציע כי פעולת עצירה בצד הדרך כדי לכבד את זכר המת מאגדת חוויה חושית שהיא חלק מפרקטיקת זיכרון השזורה בשחזור חווית הסכנה שמייצרת נקודה זו בנוף. חוויה זו קשורה באופן אסוציטיבי עם פרקטיקות של דבקות דתית. כיוון שרוב האיקונוסטזיס נמצאים במקומות בהם הדרך מפותלת וצרה עם יכולת מוגבלת לראות רכבים הבאים מהכיוון הנגדי, ולכן גם ארעה שם תאונה, כל עצירה בצד הדרך חושף את המבקר לסכנה מיידית של פגיעה. מבקר מזדמן העוצר את מכוניתו בצד הדרך על שולים צרים ביותר צריך להתקדם אל עבר המבנה בזהירות רבה. בן משפחה שעושה זאת מביא עצמו אל המונומנט כשחוש השמיעה מחודד לשמוע מכוניות מתקרבות. הוא מפעיל את חוש המשוש וחוש הראיה כשהוא פותח את פתח המבנה, מנקה ומסדר את פנים החלל ומדליק את שמן המאור המפעיל את חוש הריח. כמו כן, בקבוק אוזו שנמצא לפעמים בתוך המבנה מפעיל באופן דמיוני את חוש הטעם. החוויה החושית הזו שמתעצמת על ידי תחושת הסכנה מחברת בין המבקר במונומנט עם האירוע שקרה במקום ומעצימה את החוויה.

צורת המבנה, אם כן, עיצוב החלל הפנימי והפעולה הטיקסית של הדלקת נרות ושמנים המלוות ככל הנראה בתפילת הודיה או בתפילה לזכר המת, יוצרים קשר אסוצייטיבי למטייל המזדמן או לבן המשפחה עם פעולה דבוציונלית נוצרית. ככלל, בליטורגיה הנוצרית-אורתודוקסית שמתקיימת בספירה הציבורית בחלל הכנסייה וגם בדבוציה בספירה הפרטית, נעשה שימוש מושכל בהפעלת החושים עוד מהמאה החמישית לספירה. מאמין הנכנס לתוככי מבנה הכנסיה מוקף באובייקטים ובאירועים המפעילים את חושיו. הוא חשוף ויזואלית לעושר של דימויים העשויים ממגוון של טכניקות, חומרים וצבעים; הוא שומע ומשתתף בזמירות המפעילות את חוש השמיעה, נרגש מריחות הקטורת, הנירות הבוערים והשמן; את חוש המישוש הוא מפעיל כשהוא מדפדף בספר התפילה או מעביר ידו על תבליט או פסל. החושים האנושיים שקולטים את העולם הסובב ומעבירים את המידע אל המוח המעבד ומפרש, הנם בו זמנית מבוססי ביולוגיה אך גם תלויי תרבות. תפיסות חברתיות ודתיות מעצבות ומעוצבות על ידי חושי האדם ובהקשר זה הנצרות המזרחית עושה שימוש מקיף בחושים בזמן הדבוציה האישית והכנסייתית.

החלוקה הקלסית של חושי האדם נקבעה על ידי אריסטו שמיין אותם לחמישה – ראיה, שמיעה, מישוש, טעם וריח. דיון בחושי האדם המשיך והתפתח בפילוסופיה הנוצרית שדירגה אותם, וקבעה את הקשר בין החושים כרצפטורים מעבירים את הידע למוח שעושה בהם שימוש כשהמטרה היתה, לווסת נכון את המידע המתקבל כדי להתחבר לאלוהות ולגעת באמת האלוהית.*** ענף במחקר העכשוי העוסק בדתות בראי הסטורי מתייחס לתפיסה החושית כאלמנט מהותי בבניית פרקטיקות דבוציונליות וזהות דתית וכן מתייחס לדגש שכיוונו ראשי הנצרות להפעלת החושים כמימד המכוון להשפיע רגשית על המאמין.

אפשר גם למצוא את האיקונוסטזיס בתפר בין עליה לרגל לקבר קדוש שנהוגה עד היום בדת הנוצרית ובין מונומנט זיכרון מהסוג שמתנסח באופן ספונטני לאחר אירוע של מוות אלים בספירה הציבורית. נירות, פרחים וחפצים אישיים המקובצים יחד בנקודה בה אירע אסון, כפי שאנו מוצאים לצערנו במקומות בהם אירע אירוע טרור, מציעים התבוננות בצורך חברתי ואישי לזכור את המת ולייצר חוויה הדומה לביקור בקבר של קדוש.

עלייה לרגל שהגיעה לשיאה בימי הביניים המאוחרים הציעה למאמינים גאולה באמצעות מפגש עם שריד קדוש שמור בריליקויאר, מפגש בו היה מצופה מהמאמין להתפלל, לגעת ולפעול בדרכים מגוונות כדי לקבל את ברכת הקדוש. האיקונוסטזיס ברחבי הפלופונז חושפים בפנינו את הצורך של קרובי הנפטר להביע רגשות של אבל פרטי בספירה הציבורית ואת האופן בו הם מזמנים את הקהל להשתתף באופן חושי בחוויה, בדרך שמאגדת רגשות דתיים עם שיתוף והזדהות חברתיים לנוכח מוות אלים בצד הדרך.

 

*מבנים אלה מצויים בעיקר בפלופונז ונעדרים מחלקים אחרים של יוון כמו האי כרתים.
**המושג איקונוסטזיס (iconostasis) מושאל ממונח המציין מסך של איקונות וציורים דתיים המפריד בכנסייה האורתודוקסית בין איזור הקדושה ובין הספינה המרכזית. מונח זה מתייחס גם לאיקונות נישאות הנצבות בכנסייה במקומות שונים.
***על אף התפתחויות בתחום חקר ביולוגיית ומוח האדם שהוסיפו על החלוקה לחמשת החושים הקלסית עוד מספר רב של חושים כמו חוש שיווי המשקל וחוש הגוף בתנועה, אתמקד כאן רק בחושים הקלסיים המוכרים לכולנו כיוון שהם נטועים עמוק בתרבות המשותפת של העולם המערבי.

קפטן אמריקה – מגן היהודים!

הכירו את הגיבור מלואר איסט סייד שהיה הראשון לשלוח ימנית ישר לפרצופו של היטלר. ומה הקשר בינו לבין הגולם מפראג?

"קפטן אמריקה היה אני, ואני הוא קפטן אמריקה. ראיתי אותו כחלק ממני, והוא תמיד יהיה כזה. בסצנות הלחימה, כאשר הקפטן מצליח להדוף שבעה אויבים בעוד גופות מתנופפות באוויר מאגרופיו – כך אני זוכר את קרבות הרחוב מילדותי"

(ג'ק קירבי)

 

פעם, לפני שנים רבות, שני יהודים צעירים יצרו קומיקס שהעולם לא ראה כמותו. היה זה במרץ 1941, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, כשקפטן אמריקה שלח ימנית ישר לתוך פרצופו של הצורר היטלר.

הקפטן היה ככל הנראה גיבור-העל הפוליטי הראשון; גיבור שלא פחד לקחת עמדה נחרצת נגד הנאציזם. עובדה זו לא מאוד מפתיעה כשלוקחים בחשבון את יהדותם של יוצרי הקומיקס: ג'ק קירבי (שנולד כג'ייקוב קורצברג), וג'ו סיימון (שבכלל נולד בשם חיימי).

 

ג'ק קירבי וג'ו סיימון, שנות ה-40, איי.פי.

 

שני היוצרים היו בני הדור השני באמריקה להורים שהיגרו מאירופה. לא קשה לדמיין, שכמו כל כך הרבה יהודים אחרים, גם הוריהם של קירבי וסיימון דמיינו את אמריקה כמקום חופשי ובטוח, נקי מכל הזוועות והאנטישמיות שהם הכירו מהעולם הישן. אלא שהאנטישמיות הרימה את ראשה גם בביתם החדש: במקביל לעלייתו של היטלר בשנות ה-30,  צצו להם באמריקה קבוצות שתמכו ברעיון הנאצי, הפיצו את האנטישמיות והיוו למעשה לובי גרמני בארצות הברית.

 

האיגוד הגרמני אמריקאי במפגן בניו-יורק, ה-20 בפברואר, 1939

 

כאשר החלה המלחמה, קירבי וסיימון ראו כיצד אמריקה מעדיפה שלא לקחת חלק פעיל בלחימה. כביקורת לא מאוד מרומזת על מדיניות האמריקנים, החליטו היוצרים לשלוח בעצמם אמריקאי למלחמה – וכך נולד הקפטן. הם בחרו לבנות את גיבור-העל המושלם שהוא לא רק בעל כוחות מיוחדים, אלא גם בעל אג'נדה ומטרה: להציל את היהודים ולעצור את מכונת ההרג הנאצית. הגיליון הראשון של קפטן אמריקה פורסם שמונה חודשים לפני שהיפנים תקפו את פרל הרבור, מהלך שהכניס את הצבא האמריקני לתוך אירופה. עד שרוזוולט שלח חיילים אמריקנים לחזית, קפטן אמריקה כבר היה וטרן בלחימה נגד הנאצים.

 

קפטן אמריקה #1, מרץ 1941 (מארוול)

 

"ילדים יהודים מתחנכים על ערכי המוסר. בסרטים הטוב תמיד מנצח את הרע. וכך גם בקומיקס, מאחורי כל הדמויות, העלילות והמשמעויות – הטוב תמיד מנצח את הרע… אלו הם הדברים שלמדתי ממשפחתי ושאבתי מהתנ"ך. זהו חלק ממורשתי היהודית".

(ג'ק קירבי)

 

האם קפטן אמריקה הוא בכלל הגולם מפראג?

כמובן שקפטן אמריקה – כפי שגם שמו ולבושו מעידים – הוא קודם כל פטריוט אמריקאי, אבל אי אפשר להתעלם מהסממנים היהודיים הבולטים בו. סטיב רוג'רס – האלטר-אגו של הקפטן – נולד וגדל, כמו יוצריו, בלואר איסט סייד של מנהטן. כבר מסוף המאה ה-19 אל תוך המאה ה-20, איזור זה איכלס יהודים רבים שניהלו בו אורך חיים יהודי.

 

קפטן אמריקה, 1941 והגולם, 1915

 

חוקרי קומיקס מוצאים דמיון רב בין חייו של רוג'רס ובין אלו של גיבור-על אחר – הגולם מפראג. בקומיקס, סטיב רוג'רס מנסה להתגייס לצבא כדי להילחם בנאצים, אך נדחה בשל סיבות בריאותיות. דוקטור ריינשטיין (שמזכיר מאוד יהודי מפורסם אחר בשם אלברט איינשטיין) מושך את רוג'רס לפרויקט צבאי סודי, שבמסגרתו יוזרק לגופו הנוזל שיהפוך אותו ללוחם העל.

הגולם מפראג  נוצר גם כן מתוך מטרה להגן על היהודים. על מצחו של הגולם חקוקות האותיות "אמת", על המסכה של הקפטן – האות A (המקבילה לאות א' מ"אמת"). הנשק המפורסם של קפטן אמריקה הוא כמובן המגן; האם זוהי אנאלוגיה למגן דוד, שהתנוסס בגרסאות רבות על החזה של הגולם?

 

 

כתבות נוספות:

אלמנטרי, גולם יקירי: האם המהר"ל הוא בעצם לא אחר מאשר שרלוק הולמס?

הכירו את קומיקס האימה הראשון בעברית

 

אנדלוסיה בארץ ישראל?

כובעים רבים חבש אברהם שלום יהודה במהלך חייו הסוערים: אספן, חוקר ופעיל למען תור זהב יהודי-ערבי בארץ ישראל. הצצה לחזונו של אחד מגדולי אספני כתבי היד בהיסטוריה היהודית, וניסיונותיו להגשימו.

אברהם שלום יהודה בלבוש ערבי מסורתי

כתבה זו מתבססת על הרצאתה של ד"ר רחל יוקליס, אוצרת אוסף האסלאם והמזרח התיכון בספרייה הלאומית, במסגרת הקונגרס ה-17 למדעי היהדות. לפרטים נוספים על הקונגרס לחצו.

 

בירושלים של שנת 1877 נולד אברהם שלום יהודה כבנם השני של בני הזוג יהודה. אביו, רבי בנימין יחזקאל יהודה, מוצאו ממשפחה רבנים מבגדאד, עיראק. אמו, רבקה ברגמן, מוצאה ממשפחת רבנים מפרנקפורט, גרמניה.

האווירה המשפחתית התוססת לתוכה נולד אברהם שלום יהודה הייתה התגלמות חזונו הגדול: יצירתו של מרחב תרבותי יהודי-ערבי בארץ ישראל. שפת הדיבור בבית יהודה הייתה ערבית, ואביו התעקש שבניו ילמדו גם בישיבות אשכנזיות וגם בספרדיות.

כבר מגיל צעיר הקדיש את עצמו יהודה ללימודים. הוא רכש השכלה רחבה בספרות העברית – התנ"ך, התלמוד וההלכה היהודית – ומגיל 15 החל ללמוד שפות אירופאיות, בו בזמן שהוא משכלל את שליטתו בערבית ספרותית. שנה לאחר מכן כבר פרסם את 'קדמוניות הערבים', מאמרו הראשון, בשפה העברית. ההישגים המרשימים של הנער המלומד הובילו אותו ללימודים באירופה. שם, השלים דוקטורט בלימודים שמיים ואוריינטליים באוניברסיטת שטרסבורג בשנת 1904.

 

דיוקנו של אברהם שלום יהודה בלבוש ערבי מסורתי. התמונה לקוחה מתוך אוספי הספרייה הלאומית

 

על אף שעזב את ארץ ישראל בגיל צעיר, נשאר נאמן לאווירה התרבותית הפתוחה שבה גדל. עם פטירתו של המלומד פרופסור איגנז (יצחק) גולדציהר, מי שהיה אחד משני המנחים שלו בלימודי הדוקטורט, עמל יהודה להעביר את ספרייתו העשירה והייחודית אל הספרייה הלאומית שבירושלים.

יהודה ראה בכך תרומה אינטלקטואלית לביסוס יסודותיה של האוניברסיטה העברית העתידה לקום, והאמין שספרייה זו תאפשר מרחב לדו-שיח אינטלקטואלי ופתוח בין חוקרים ערבים ויהודים בארץ ישראל.

הגעת ששת אלפי הכותרים מספריית גולדציהר בשנת 1924 הגשימה, לפחות למספר שנים, את חזונו של יהודה. היא נחגגה מעל דפי העיתונות העברית והערבית כאירוע חוצה דתות. בתקופה בה התגבש המאבק הלאומי בין יהודים לבין ערבים, שימשה הספרייה מקום מפגש לחוקרים בני כל הדתות והקהילות, ולימים בתור בסיס ראשון ואיתן לאוסף האסלאם והמזרח התיכון בספרייה הלאומית.

 

כתבה החוגגת את הגעת הספרייה לירושלים. הכתבה פורסמה בעיתון 'דאר היום' ב-14 במרץ 1920

 

שובו של הבן?

 

בשנת 1920 הוזמן אברהם שלום יהודה לעבוד כמרצה באוניברסיטה העברית (אשר נחנכה באופן רשמי רק בשנת 1925). וכך, בערב חורפי בסוף שנת 1920 התקבצו באודיטוריום בקרבת שער דמשק בירושלים קהל המורכב מאינטלקטואלים ואנשי ציבור מוסלמים, נוצרים ויהודים כדי להאזין להרצאתו של הרכש החדש של האוניברסיטה העתידה להיבנות. נושא ההרצאה: תור הזהב בספרד המוסלמית של ימי הביניים.

 

ידיעה על הרצאתו של אברהם שלום יהודה. הכתבה התפרסמה בעיתון 'דאר היום' ב-15 בדצמבר 1920

 

היה בכך יותר מאשר תחום מחקרו של מי שהעביר את ששת השנים האחרונות כפרופסור להיסטוריה יהודית ולספרות ערבית במדריד. נושא זה תאם את האג'נדה החברתית-תרבותית של יהודה עצמו. על ידי תיאור הקשרים התרבותיים, האמנותיים, הדתיים והמדעיים הפוריים והמרתקים שנוצרו וטופחו על ידי יהודים ומוסלמים באנדלוסיה המדיאבלית, הציג יהודה לא רק את עברה של התרבות הנשכחת והמפוארת הזו, אלא הצביע גם על כיוון אפשרי לארץ ישראל המנדטורית – ארץ שתבנה בידיי יהודים וערבים ותחזור לגדולתה בעבר. בסוף ההרצאה פנה יהודה אל הערבים הפלשתינים בקהל וקרא להם לסייע ליהודי הארץ בהחייאת מורשתה של 'אל-אנדלוס'.

 

אברהם יהודה שלום בדרך לפגישה עם מלך ספרד אלפונסו השלוש עשרה, שנת 1916. התמונה מתוך אוספי הספרייה הלאומית

 

התגובות הפושרות להן זכתה הרצאתו של יהודה דווקא מהצד הציוני אכזבו אותו עמוקות, וחצי שנה מהגעתו ארצה – חזר יהודה לאירופה. הנסיבות המדויקות מאחוריי סירובו של יהודה אינן ידועות, אך מה שהפסידה האוניברסיטה היה רווח לתחום אספנות כתבי היד האסלאמיים.

 

אחת מהתרומות הנפלאות שתרם יהודה לספרייה הלאומית: קוראן אנדלוסי בן המאה ה-12

 

כעשרים שנה חלפו מאז עזיבתו של יהודה את האוניברסיטה העברית ועד שמצא קביעות כמרצה באוניברסיטה אחרת, הפעם בניו יורק. היו אלה מהשנים הפוריות ביותר שחווה יהודה: הוא העמיק במחקריו והמשיך להוציא ספרים לאור, קידם את רעיונותיו בהרצאות ציבוריות ואולי החשוב מכל – ליקט אוסף כתבי יד נדיר בעושרו ובכמותו. אל התחום הזה צלל יהודה בהשפעת אחיו יצחק יחזקאל יהודה, בעצמו חוקר חשוב לתרבות המוסלמית. במהלך עשרים שנה אלו, מעריכה ד"ר רחל יוקליס, אוצרת אוסף האסלאם והמזרח התיכון בספרייה הלאומית, רכש יהודה מעל לעשרת אלפים כתבי יד בתחומי העניין שלו.

כמה מהמכתבים של יהודה, השמורים יחד עם ארכיונו בספרייה הלאומית, מספקים הצצה לשיטות שהפעיל האספן הנודע בדרך להשגת כתבי יד חדשים לאוסף שלו. הוא תר את אירופה והמזרח התיכון בחיפוש אחרי פריטים חדשים, ופניו היו מוכרות בבתי מכירות באירופה כולה. אך את מרבית הרכישות שלו ביצע באמצעות הפעלת רשת ענפה של אנשי קשר ברחבי המזרח התיכון – מעיראק ואיסטנבול דרך לבנון ותימן ועד קהיר ומרוקו. בדרך זו נודע ליהודה על אוספים מיוחדים ונדירים הנמצאים בידיים פרטיות, או במסגדים. כך עשה לעצמו שם של אספן בעל ידע מופלג ועין רגישה לפריטים המיוחדים ביותר.

במהלך שנותיו כאספן, מכר יהודה מאות כתבי יד שרכש לספריות מחקר שונות (ובראשן, הספרייה הבריטית), כמו גם לאספנים פרטיים דוגמת חברו האספן האירי-אמריקני צ'סטר בייטי. ספרי קוראן עתיקים ומודרניים, ניירותיו התיאולוגיים של אייזיק ניוטון ואוסף עצום של מסמכים מהמסע הצבאי של נפוליאון בונפרטה למצרים וארץ ישראל הם רק חלק מהאוסף העצום שהרכיב אברהם שלום יהודה במהלך חייו. החלק הארי מהאוסף הזה נתרם על ידי החוקר והאספן החד פעמי הזה לספרייה הלאומית לאחר מותו.

 

מכתב מתוך ארכיונו של אברהם יהודה שלום אל מנהל הספרייה הלאומית קורט וורמן בנוגע לתרומת אוספו העשיר, שנת 1951. מתוך ארכיון אברהם שלום יהודה השמור בספרייה הלאומית

 

אחד מפירות אוסף ארכיון אברהם שלום יהודה, הוא הפרויקט "נפוליאון היה כאן". הפרויקט מתבסס על אוסף של מעל אלף מסמכים ממסע נפוליאון למזרח התיכון.