אנדלוסיה בארץ ישראל?

כובעים רבים חבש אברהם שלום יהודה במהלך חייו הסוערים: אספן, חוקר ופעיל למען תור זהב יהודי-ערבי בארץ ישראל. הצצה לחזונו של אחד מגדולי אספני כתבי היד בהיסטוריה היהודית, וניסיונותיו להגשימו.

אברהם שלום יהודה בלבוש ערבי מסורתי

כתבה זו מתבססת על הרצאתה של ד"ר רחל יוקליס, אוצרת אוסף האסלאם והמזרח התיכון בספרייה הלאומית, במסגרת הקונגרס ה-17 למדעי היהדות. לפרטים נוספים על הקונגרס לחצו.

 

בירושלים של שנת 1877 נולד אברהם שלום יהודה כבנם השני של בני הזוג יהודה. אביו, רבי בנימין יחזקאל יהודה, מוצאו ממשפחה רבנים מבגדאד, עיראק. אמו, רבקה ברגמן, מוצאה ממשפחת רבנים מפרנקפורט, גרמניה.

האווירה המשפחתית התוססת לתוכה נולד אברהם שלום יהודה הייתה התגלמות חזונו הגדול: יצירתו של מרחב תרבותי יהודי-ערבי בארץ ישראל. שפת הדיבור בבית יהודה הייתה ערבית, ואביו התעקש שבניו ילמדו גם בישיבות אשכנזיות וגם בספרדיות.

כבר מגיל צעיר הקדיש את עצמו יהודה ללימודים. הוא רכש השכלה רחבה בספרות העברית – התנ"ך, התלמוד וההלכה היהודית – ומגיל 15 החל ללמוד שפות אירופאיות, בו בזמן שהוא משכלל את שליטתו בערבית ספרותית. שנה לאחר מכן כבר פרסם את 'קדמוניות הערבים', מאמרו הראשון, בשפה העברית. ההישגים המרשימים של הנער המלומד הובילו אותו ללימודים באירופה. שם, השלים דוקטורט בלימודים שמיים ואוריינטליים באוניברסיטת שטרסבורג בשנת 1904.

 

דיוקנו של אברהם שלום יהודה בלבוש ערבי מסורתי. התמונה לקוחה מתוך אוספי הספרייה הלאומית

 

על אף שעזב את ארץ ישראל בגיל צעיר, נשאר נאמן לאווירה התרבותית הפתוחה שבה גדל. עם פטירתו של המלומד פרופסור איגנז (יצחק) גולדציהר, מי שהיה אחד משני המנחים שלו בלימודי הדוקטורט, עמל יהודה להעביר את ספרייתו העשירה והייחודית אל הספרייה הלאומית שבירושלים.

יהודה ראה בכך תרומה אינטלקטואלית לביסוס יסודותיה של האוניברסיטה העברית העתידה לקום, והאמין שספרייה זו תאפשר מרחב לדו-שיח אינטלקטואלי ופתוח בין חוקרים ערבים ויהודים בארץ ישראל.

הגעת ששת אלפי הכותרים מספריית גולדציהר בשנת 1924 הגשימה, לפחות למספר שנים, את חזונו של יהודה. היא נחגגה מעל דפי העיתונות העברית והערבית כאירוע חוצה דתות. בתקופה בה התגבש המאבק הלאומי בין יהודים לבין ערבים, שימשה הספרייה מקום מפגש לחוקרים בני כל הדתות והקהילות, ולימים בתור בסיס ראשון ואיתן לאוסף האסלאם והמזרח התיכון בספרייה הלאומית.

 

כתבה החוגגת את הגעת הספרייה לירושלים. הכתבה פורסמה בעיתון 'דאר היום' ב-14 במרץ 1920

 

שובו של הבן?

 

בשנת 1920 הוזמן אברהם שלום יהודה לעבוד כמרצה באוניברסיטה העברית (אשר נחנכה באופן רשמי רק בשנת 1925). וכך, בערב חורפי בסוף שנת 1920 התקבצו באודיטוריום בקרבת שער דמשק בירושלים קהל המורכב מאינטלקטואלים ואנשי ציבור מוסלמים, נוצרים ויהודים כדי להאזין להרצאתו של הרכש החדש של האוניברסיטה העתידה להיבנות. נושא ההרצאה: תור הזהב בספרד המוסלמית של ימי הביניים.

 

ידיעה על הרצאתו של אברהם שלום יהודה. הכתבה התפרסמה בעיתון 'דאר היום' ב-15 בדצמבר 1920

 

היה בכך יותר מאשר תחום מחקרו של מי שהעביר את ששת השנים האחרונות כפרופסור להיסטוריה יהודית ולספרות ערבית במדריד. נושא זה תאם את האג'נדה החברתית-תרבותית של יהודה עצמו. על ידי תיאור הקשרים התרבותיים, האמנותיים, הדתיים והמדעיים הפוריים והמרתקים שנוצרו וטופחו על ידי יהודים ומוסלמים באנדלוסיה המדיאבלית, הציג יהודה לא רק את עברה של התרבות הנשכחת והמפוארת הזו, אלא הצביע גם על כיוון אפשרי לארץ ישראל המנדטורית – ארץ שתבנה בידיי יהודים וערבים ותחזור לגדולתה בעבר. בסוף ההרצאה פנה יהודה אל הערבים הפלשתינים בקהל וקרא להם לסייע ליהודי הארץ בהחייאת מורשתה של 'אל-אנדלוס'.

 

אברהם יהודה שלום בדרך לפגישה עם מלך ספרד אלפונסו השלוש עשרה, שנת 1916. התמונה מתוך אוספי הספרייה הלאומית

 

התגובות הפושרות להן זכתה הרצאתו של יהודה דווקא מהצד הציוני אכזבו אותו עמוקות, וחצי שנה מהגעתו ארצה – חזר יהודה לאירופה. הנסיבות המדויקות מאחוריי סירובו של יהודה אינן ידועות, אך מה שהפסידה האוניברסיטה היה רווח לתחום אספנות כתבי היד האסלאמיים.

 

אחת מהתרומות הנפלאות שתרם יהודה לספרייה הלאומית: קוראן אנדלוסי בן המאה ה-12

 

כעשרים שנה חלפו מאז עזיבתו של יהודה את האוניברסיטה העברית ועד שמצא קביעות כמרצה באוניברסיטה אחרת, הפעם בניו יורק. היו אלה מהשנים הפוריות ביותר שחווה יהודה: הוא העמיק במחקריו והמשיך להוציא ספרים לאור, קידם את רעיונותיו בהרצאות ציבוריות ואולי החשוב מכל – ליקט אוסף כתבי יד נדיר בעושרו ובכמותו. אל התחום הזה צלל יהודה בהשפעת אחיו יצחק יחזקאל יהודה, בעצמו חוקר חשוב לתרבות המוסלמית. במהלך עשרים שנה אלו, מעריכה ד"ר רחל יוקליס, אוצרת אוסף האסלאם והמזרח התיכון בספרייה הלאומית, רכש יהודה מעל לעשרת אלפים כתבי יד בתחומי העניין שלו.

כמה מהמכתבים של יהודה, השמורים יחד עם ארכיונו בספרייה הלאומית, מספקים הצצה לשיטות שהפעיל האספן הנודע בדרך להשגת כתבי יד חדשים לאוסף שלו. הוא תר את אירופה והמזרח התיכון בחיפוש אחרי פריטים חדשים, ופניו היו מוכרות בבתי מכירות באירופה כולה. אך את מרבית הרכישות שלו ביצע באמצעות הפעלת רשת ענפה של אנשי קשר ברחבי המזרח התיכון – מעיראק ואיסטנבול דרך לבנון ותימן ועד קהיר ומרוקו. בדרך זו נודע ליהודה על אוספים מיוחדים ונדירים הנמצאים בידיים פרטיות, או במסגדים. כך עשה לעצמו שם של אספן בעל ידע מופלג ועין רגישה לפריטים המיוחדים ביותר.

במהלך שנותיו כאספן, מכר יהודה מאות כתבי יד שרכש לספריות מחקר שונות (ובראשן, הספרייה הבריטית), כמו גם לאספנים פרטיים דוגמת חברו האספן האירי-אמריקני צ'סטר בייטי. ספרי קוראן עתיקים ומודרניים, ניירותיו התיאולוגיים של אייזיק ניוטון ואוסף עצום של מסמכים מהמסע הצבאי של נפוליאון בונפרטה למצרים וארץ ישראל הם רק חלק מהאוסף העצום שהרכיב אברהם שלום יהודה במהלך חייו. החלק הארי מהאוסף הזה נתרם על ידי החוקר והאספן החד פעמי הזה לספרייה הלאומית לאחר מותו.

 

מכתב מתוך ארכיונו של אברהם יהודה שלום אל מנהל הספרייה הלאומית קורט וורמן בנוגע לתרומת אוספו העשיר, שנת 1951. מתוך ארכיון אברהם שלום יהודה השמור בספרייה הלאומית

 

אחד מפירות אוסף ארכיון אברהם שלום יהודה, הוא הפרויקט "נפוליאון היה כאן". הפרויקט מתבסס על אוסף של מעל אלף מסמכים ממסע נפוליאון למזרח התיכון.

נחיתת האונס שהולידה את הנסיך הקטן

שילוב של מזל ומיומנות הציל את אנטואן סנט דה-אכזיפרי והנווט שלו במהלך נחיתת האונס שלהם במדבר. אותו שילוב אחראי להישרדותם במדבר הקופח. סיפור הולדתו של אחד מספרי הילדים המוכרים והאהובים בהיסטוריה.

"ביקשתי להעיר את הבדואי הזה שישן, והוא היה לגזע עץ שחור. גזע עץ? נוכחות זו מפתיעה אותי, ואני מתכופף. אני מבקש להרים ענף שבור; הוא עשוי שיש!"

שילוב של מזל ומיומנות הביא לכך שאנטואן דה סנט-אכזופרי והנווט שלו, אנדרה פרבו, לא איבדו את עשתונותיהם כשבמהלך טיסה מעל מדבר הסהרה בשנת 1935 החל המטוס שלהם לצנוח לקרקע. איכשהו, לא היה ברור לשניהם ממש איך הם שרדו את ההתרסקות. כל המחשבות על אובדן הפרס שהוצע למי שישבור את שיא המהירות במרוץ אוויר בין פריז לסייגון יצטרכו לחכות, מעתה יוקדשו מחשבותיהם על הישרדות במדבר הצחיח. לאן שלא הביטו, לא הבחינו בדבר מלבד מדבר עצום שמשתרע לכל כיוון. "פרבו," קרא סנט-אכזופרי, " לא ראיתי אפילו עלה-עשב אחד". הייאוש רק התעצם כשהבחינו שמכלי המים שלהם, יחד עם מכלי הדלק, נספגו בחול. "הוי, חבל", עונה הנווט, "יכולנו כל כך טוב לגמור עם זה בבת-אחת!".

 

"אדמת-אנוש" מאת אנטואן דה סנט-אכזיפרי, הספר בו מצוי סיפור נחיתת האונס

 

לאן ללכת? היות שהמפות שברשותם היו פרימיטיביות ומעורפלות, לא היה להם מושג לגבי מיקומם. הם ידעו שהאספקה שלהם לא תביא אותם רחוק – סנט-אכזופרי חישב שהיא תספיק לכחמש שעות הליכה בחום הקופח. אבודים לחלוטין, הבינו שכל כיוון טוב כשמשנהו ולכן, החלו לצעוד מזרחה, באותו הכיוון שצעד חבר ותיק של סנט-אכזופרי כשנאבד לפני שנים רבות בהרי האנדים – אותו הכיוון שבו מצא אותו הטייס, "כיוון זה הפך, במעומעם, לכיוונם של החיים".

וכך, צעדו השניים מרבית היום "כלואים בתוך נוף של ברזל". בתום יום שלם של צעדה בשמש, העניינים הידרדרו לרעה: משכילו את הענבים, שני התפוזים, תרמוס הקפה המתוק, השוקולדים ומעט הקרקרים שהיוו את הצידה שלהם, הרעב והצמא סירבו להניח להם. מהר מאוד נוספו שורה של הזיות קוליות ודמויות רחוקות שצצו מכל מקום. הם הסכימו להיעלם רק בתמורה להזיות מוחשיות יותר. הם הזו ארמונות של זהב, קתדרלות מתפוררות, מאות שנים שחולפות בשנייה, ענפים שהופכים לשיש ועוד ועוד. בהתחלה עוד היה בכוחם להכיר בשלל החזיונות שראו כהזיות, משעה לשעה גם הכוח הזה אבד להם.

 

אנטואן דה סנט-אכזופרי והנווט שלו, אנדרה פרבה, שעות לפני שהם יוצאים למירוץ מפריז לסייגון

 

 

תהליך ההתייבשות, ההזיות והמפגשים השונים שזימנו להם, עוררו את סנט-אכזיפרי לשרשרת מחשבות קיומיות – הוא הפסיק להאמין בקיומם של דברים, שכח איפה נמצאים בני אדם על האדמה ואיבד את הצער והייאוש.

בתום שלושה ימי הליכה, מצא אותם נווד בדואי זקן. הוא הורה להם לשכב על האדמה והניח לפניהם צלחות מים. "חיכינו, מצחנו בחול, וכעת אנו שותים, שרועים על בטננו, הראש בקערה, כמו עגלים".

שש שנים אחרי נחיתת האונס במדבר, חיבר אנטואן דה סנט-אכזיפרי ספר קצרצר העוקב אחרי טייס שהתרסק במדבר סהרה ופוגש במהלכו נסיך קטן מכוכב מרוחק, שמבקש מהטייס לצייר לו כבשה.

 

 

 

 

"מתנת גומלין קטנה": אלבום תצלומי האוויר האזרחיים הראשון של ארץ ישראל

בתוך קופסת קרטון עטופה בבד פשתן משובח, נארזו 40 תצלומי אוויר איכותיים של ארץ ישראל. על הקופסה לא נכתב דבר, אך דף נייר מצהיב שהונח בתוכה, מעל התצלומים, ובו הקדשה קצרה בעברית ובגרמנית, מגלה את סיפור יצירתה.

זהו פרי שיתוף פעולה יחיד במינו בין איש עסקים, נדבן ומוציא-לאור לבין אחד מגדולי הצלמים שפעלו בארץ ישראל. הקשר שביניהם, הוא שהביא להפקתה של סדרת תצלומי האוויר האזרחיים הראשונה של ארץ ישראל, שלא למטרות צבאיות.

 

לחצו לאלבום המלא

 

בימים הנוראים שבין מאורעות דמים בארץ ישראל לגזירות היטלר בגרמניה, נערכה בירושלים מסיבת יום הולדתו השישים של שלמה זלמן שוקן. בקומה השנייה של בניין הספרייה שתכנן עבורו האדריכל הנודע אריך מנדלסון, כינס שוקן ב-23 באוקטובר 1937 קבוצה קטנה ונבחרת של עמיתים ובני-חסות. לאיש עסקים קשוח, רב-עוצמה ונכסים כשוקן, לא היו ידידים של ממש. ויחד עם זאת, רבים היו אלה שביקשו לברך את מי שהיה לפטרונו של הספר העברי ואיחד סביבו את מיטב כוחות היצירה ביישוב העברי הקטן של אותם ימים.

 

ירושלים. משמאל ניתן לראות את "בית אגיון" לימים בית ראש הממשלה. מצד ימין בית זלמן שוקן "וילה שוקן", למעלה: קולג' טרה סנטה.

 

האיש שהצליח להקים רשת בתי כלבו משגשגת בגרמניה והיה לאיל הון במולדתו, השכיל לבנות לעצמו בית בירושלים ולהעביר אליו את מרבית ספרייתו העצומה, שהיתה נכס תרבותי ממדרגה ראשונה. עם הגיעו לגיל שישים, היה שוקן בשיא מעמדו הציבורי בארץ ישראל. מי שהחזיק בתפקידים הבכירים של יושב-ראש הוועד הפועל של האוניברסיטה העברית וחבר הנהלת הסוכנות היהודית, רכש כשנה קודם לכן עבור בנו את עיתון הארץ, אחד מן העיתונים היומיים החשובים ביישוב העברי של אז. את מרב מרצו הוא השקיע, במקביל לניסיונות הצלה של רכושו שנשדד בידי הנאצים, במיזמי תרבות מקוריים וחדשניים, ובראשם – ניהול הוצאת שוקן.

 

העיר העתיקה בירושלים

 

הסופר ש"י עגנון עמד בראש קבוצת הסופרים שאימץ וטיפח שוקן, ובנדיבות רבה דאג לרווחתם. חיים הזז, שאול טשרניחובסקי ואחרים, זכו גם הם באותה תקופה למלגות קיום שמימן שוקן בנדיבות, בתמורה לבלעדיות על פרסום יצירתם. אין ספק כי שוקן מילא בימים ההם את תפקידו של פטרון הספרות העברית, ומכוני המחקר שיסד תחת חסותו (לחקר השירה העברית, לחקר הקבלה ועוד) היוו מקלט בטוח לגדולי המלומדים היהודים, בשעה שיהדות אירופה עמדה בפני חורבן.

אך בעוד אשר פעילותו של שוקן בשדה הספרות והמחקר ידועה למדיי, מעט מאוד נכתב עד כה על יוזמתו החדשנית לביצוע צילומי-אוויר של ארץ ישראל. מי היה האיש שקשר בשנת 1937 בינו לבין נחמן שיפרין, מנהל "החברה המזרחית לצילומים בשביל העתונות"? לפי שעה, אין בידינו תשובה ברורה לכך, אך אין ספק כי הקשר בין השניים הביא לאחד המיזמים הנחשוניים שהטביעו את חותמם על תולדות הצילום בארץ ישראל.

 

אמני הצילום עולים ארצה

ארבע שנים קודם לכן, מכר שיפרין את סוכנות צילומי העיתונות הגדולה שהיתה בבעלותו בברלין, ועלה ארצה עם אחד מטובי הצלמים שעבדו בשירותו, זולטן קלוגר. ההגבלות שהטילו הנאצים על פעילותם של צלמי עיתונות יהודים, כבר בחודשים הראשונים לאחר עליית היטלר לשלטון, הביאו את שיפרין למסקנה כי עליו לעלות לארץ ישראל. הוא הבין כי המוסדות הלאומיים בארץ זקוקים לתצלומים איכותיים, כחלק ממחלקות התעמולה והפרסום שלהן, שהלכו וצברו תאוצה.

 

תל-אביב

 

שיפרין עצמו, יש לציין, היה יזם מוכשר, איש עסקים ממולח ורב תושייה, אך הוא עצמו לא היה צלם. את יהבו הוא השליך, אפוא, על צלם צנוע, רב-אמן בעל כשרון אדיר, שכוכבו דרך בברלין של סוף שנות העשרים: זולטן קלוגר, בן העיר קצ'קמט שבהונגריה.

האיכות הטכנית והאמנותית המופלאה של התצלומים שביצע קלוגר עבור המוסדות הלאומיים, מייד עם בואו ארצה, בנובמבר 1933, בצירוף עם הביצוע המדויק והמהיר שדאג להם אמרגנו, נחמן שיפרין, הפכו אותו לצלם המועדף על קרן היסוד והקרן הקיימת לישראל.

אך ההצלחה המיידית שהאירה פניה לקלוגר ולשיפרין לא מנעה מהם לחפש אחרי אפיקי פעילות חדשים, שיפתחו פער גדול עוד יותר בינם לבין שאר צלמי העיתונות שפעלו אז בארץ. העלייה החמישית הביאה עמה ממרכז אירופה קבוצה גדולה של צלמים מקצועיים, אחדים מהם בעלי מוניטין בינלאומיים, שהביאו לתסיסה בתחום ולהתפתחותו המקצועית – אך גם לתחרות קשה.

 

תחנת הכוח בנהריים

 

שיפרין חשש מן התלונות שהפנו צלמים אחדים אל המוסדות הלאומיים, שהעלו את בעיית חוסר ההגינות שבעבודה כמעט בלעדית עם קלוגר. אותו קשר אמיץ, שהציף את שיפרין וקלוגר בעבודה, היה משמעותי וחשוב, והשניים חשבו על מיזם חדש בתחום הצילום, שיהיה מקורי ונועז באופן שיבליט את עליונותם על יתר הצלמים בארץ.

 

ארץ ישראל ממעוף הציפור

האם שירת קלוגר כצלם בחיל האוויר האוסטרו-הונגרי במלחמת העולם הראשונה, והוא זה שהגה את הרעיון לבצע תצלומי אוויר של ארץ ישראל? או שמא היה זה נחמן שיפרין, היזם התוסס, שהציע זאת ראשון? ואולי בכלל זכות הראשונים שמורה לשלמה זלמן שוקן, שאף הוא היה ידוע ברעיונותיו המקוריים, בייחוד בתחום הפרסום והתעמולה?

שוקן, מכל מקום, היה אישיות מרכזית ביוזמה לשכור מטוס אזרחי ולתעד את ארץ ישראל, לראשונה בתולדותיה, בצילום מן האוויר. עד אז, צילום האוויר של ארץ ישראל היה נחלתם של אנשי הצבא בלבד, ונעשה במסגרות של חיל האוויר הגרמני והבריטי, בייחוד בתקופת מלחמת העולם הראשונה. כעת, בזכות מימון נדיב שהעניק שוקן לקלוגר ושיפרין, אפשר היה לשכור את שירותיה של חברת "אוירון", חברת התעופה הראשונה ביישוב העברי, ולהעלות על אחד ממטוסיה את קלוגר עם מצלמתו.

 

נהלל

 

התצלומים המרהיבים של קלוגר לא איכזבו גם הפעם: מבטי-על נפלאים של מדבר יהודה, עמק הירדן, תל-חי, דגניה, עין חרוד, בית יוסף וטירת צבי, וכן יישובי מישור החוף, ובראשם – תל אביב; כל אלה היוו חידוש של ממש בגלריית התצלומים של ארץ ישראל. ואולם, גולת הכותרת של סדרת צילומים אלה היוו תצלומיה של ירושלים מן האוויר.

במחווה (ואולי על-פי בקשה מפורשת?) לפטרונו של המיזם, שלמה זלמן שוקן, צילם קלוגר את בית שוקן ואת ספרייתו שבפאתי שכונת טלביה, בתי פאר שתוכננו בידי האדריכל הבינלאומי אריך מנדלסון, ונחנכו זמן קצר קודם לכן. הבריכה והגן שסבב את וילה שוקן, אשר טופח בידי גנן שהובא במיוחד מגרמניה, הם חלק מפרטי-הפרטים המרתקים שניתן לזהות בתצלומים. תצלומי אוויר אלה הם תעודות חשובות לחקר ירושלים היהודית בתקופת המנדט, והם מצטרפים לתצלומי אוויר נהדרים של איזור הר הצופים, ובתוכם בניין הספרייה הלאומית.

 

ירושלים: מבט ממזרח למערב. במרכז התצלום נראה הר הצופים ובו בניין בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי ויתר מבני האוניברסיטה.

 

"אדם כל זמן שמזקין גדוֹלה בלִבּו הנטייה ליתן הודיה", כתב מרטין בובר, והוסיף: "מי שהוא אומר 'אני מודה לך' אומר לזה שהוא פונה אליו: 'אשמור אותך בזכרוני'". שוקן, שהעריץ את בובר והיה שותף להשקפת עולמו בעניינים רבים, אימץ גם ראיית עולם זו, וביקש להודות לחלק מן האישים הרבים שבירכוהו לכבוד יום הולדתו השישים. בתהליך שנתארך, בשל קפדנותו הרבה של שוקן על כל פרט ותג, הפכו תצלומי האוויר של קלוגר לאלבומים, שבהם הדפסי כסף איכותיים הוצמדו ללוחות קרטון ונארזו בתוך קופסה. לאלה, הוסיף שוקן דף שעליו נדפס בגרמנית ובעברית:

"הנני שמח לשלוח לכבודו, אם גם באיחור זמן, קובץ של צלומי אוירון מארץ ישראל בתור מתנת-גומלין קטנה על ברכתו האדיבה לרגל יום הולדתי הששים."

 

 

תחת הקדשה זו, הוסיף שוקן מלים אחדות בכתב ידו הזעיר, בגרמנית, וחתם את שמו. יש להניח כי הפקתו המוקפדת של האלבום, שהביאה להוצאתו "באיחור זמן", עלתה ממון רב. שוקן, איש העסקים המחושב, שהיה זהיר מאוד בענייני ממון, החליט להפיק כמות קטנה בלבד של אלבומים שיכילו את כל 40 התצלומים האיכותיים שבחר.

לאלה, הוא הוסיף עוד שני מיני אלבומים, שבהם מבחר מצומצם יותר, של שישה ושל שנים-עשר תצלומים בלבד. מי זכה באלבום עב-הכרס, ומי באחַיו הצנומים יותר? תשובה חלקית ניתן למצוא במחלקת הארכיונים של הספרייה הלאומית, בה שמורים כמה עותקים מן האלבומים, שהגיעו עם ארכיוניהם האישיים של אחדים ממקורביו של שוקן.

 

עתלית

 

פרוץ מלחמת העולם השנייה הביא להגבלות על התעופה האזרחית בארץ ישראל, ובכלל זה איסור על צילום מן האוויר. מפעלם המשותף של קלוגר, שיפרין ושוקן נותר התיעוד הלא-צבאי היחיד של הארץ למשך עוד שנים רבות. גם כיום, מקץ שמונים שנה בדיוק, הוא מעורר התפעלות והשראה מיופיו ומאיכותו.

 

פיתולי נהר הירדן

 

לא הספיק לכם? לחצו לאלבום המלא!

הרופא שדיבר עם הידיים עם העולים במעברות

שנת 1951, וד"ר מ. לנסקי מספר לחבר ולפטרון שלו על שפה משותפת שפיתח עם העולים מצפון אפריקה.

ילד במעברה לא ידועה, שנת 1950. צולם ע"י רודי ויסנשטין, כל הזכויות שמורות לצלמניה פרי-אור.

זה אף פעם לא מזיק כשיש לך חברים בחלונות הגבוהים. את זאת גילה ד"ר מ. לנסקי בשנת 1951 אחרי שפנה לחברו הטוב המשורר, הסופר ואיש הציבור רב הפעלים דוד שמעוני בבקשת עזרה. באמצעות "השתדלותך, שנשאה פרי" הצליח שמעוני להשיג לדוקטור הטוב עבודה צדדית, שלוש שעות ביום, במרפאת קופת חולים של ההסתדרות.

במכתב התודה הכתוב בכתב ידו הברור של הרופא(!!!), פירט ד"ר לנסקי לשמעוני את הסיבות בגינן הוא נהנה מהעבודה החדשה. מעבר להכנסה הנלוות, מספר הרופא על הקליינטים המעניינים שטרם הספיק לפגוש בעבר. "מה שנוגע לעבודה בעצמה," כתב ד"ר לנסקי, "היא מענינת לא כ"כ מבחינה רפואית, כמו מבחינה סוציאלית".

 

כתבות נוספות

תיעוד נדיר: ילדי יהדות מרוקו מקבלים טיפול רפואי בשנות ה-50

העיתונאי החוקר שראה בעולים מצפון אפריקה "עם שהפרמיטיביות שלו היא שיא"

מה היה חלומה של סבתא כשהייתה ילדה קטנה במכנאס שבמרוקו?

 

באי המרפאה הם אנשי עדות המזרח, "שעלו ארצה במשך החדשים האחרונים". כיוון שהרופא הטוב, כמו שאר הקולגות שלו, אינם דוברים את שפתם העיקרית של העולים – ערבית, הם נאלצו למצוא שפה משותפת הבנויה על "תנועות הידים וגם של אברים אחרים בגוף". וכך, כשהרופא רוצה לשאול את העולה אם הוא סובל משיעול, הוא מדמה שיעול בעצמו, "והחולה מקמט אז את מצחו ומתוך הנאה מיוחדת וחיוך אומר אַ!, כלומר הבינותי, ומתחיל בעצמו להשתעל".

התיאור המשעשע הזה מפנה מהר מאוד את מקומו ומצבם האמיתי – והנוגע ללב – של העולים. לנסקי נזכר במקרה שקרה אך "לפני יומים", כאשר "באה אלי אשה חולה. היא עלתה ארצה ממצרים". כששאל לנסקי למקצועו של בעלה, סיפקה האישה תשובה משונה: "הבעל… בוכה", ביארה "בתנועות ידיה (…) כי דמעות זולגות מעיניו". כשהמשיך והתעקש איזוהי המשרה המחייבת בכי, הסבירה האישה כי הבעל מובטל ומתגעגע למצרים, שם התפרנסה המשפחה בכבוד.

את מכתבו סיים הרופא בנימה אופטימית יותר, ותיאר לשמעוני כי "הדור הצעיר מבין העולים כבר מדבר עברית ורוצה להשתלם בשפה". ברור מקריאת השורות האחרונות שלנסקי מעודד לגלות "כי הדור הצעיר שעלה ארצה יחד עם הוריהם, כבר מתגאה בזה, כי יודע לדבר עברית עם הפקיד, האחיות ואפילו עם הרופא.

מה שלום כבודו? מה מצב הבריאות?"

מתוך בלוג גנזים אגודת הסופרים.

 

המכתב ששלח ד"ר מ. לנסקי לדוד שמעוני, המכתב נשלח בתאריך ה-11 בפברואר 1951. מתוך ארכיון גנזים