"קפטן אמריקה היה אני, ואני הוא קפטן אמריקה. ראיתי אותו כחלק ממני, והוא תמיד יהיה כזה. בסצנות הלחימה, כאשר הקפטן מצליח להדוף שבעה אויבים בעוד גופות מתנופפות באוויר מאגרופיו – כך אני זוכר את קרבות הרחוב מילדותי"
(ג'ק קירבי)
פעם, לפני שנים רבות, שני יהודים צעירים יצרו קומיקס שהעולם לא ראה כמותו. היה זה במרץ 1941, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, כשקפטן אמריקה שלח ימנית ישר לתוך פרצופו של הצורר היטלר.
הקפטן היה ככל הנראה גיבור-העל הפוליטי הראשון; גיבור שלא פחד לקחת עמדה נחרצת נגד הנאציזם. עובדה זו לא מאוד מפתיעה כשלוקחים בחשבון את יהדותם של יוצרי הקומיקס: ג'ק קירבי (שנולד כג'ייקוב קורצברג), וג'ו סיימון (שבכלל נולד בשם חיימי).
ג'ק קירבי וג'ו סיימון, שנות ה-40, איי.פי.
שני היוצרים היו בני הדור השני באמריקה להורים שהיגרו מאירופה. לא קשה לדמיין, שכמו כל כך הרבה יהודים אחרים, גם הוריהם של קירבי וסיימון דמיינו את אמריקה כמקום חופשי ובטוח, נקי מכל הזוועות והאנטישמיות שהם הכירו מהעולם הישן. אלא שהאנטישמיות הרימה את ראשה גם בביתם החדש: במקביל לעלייתו של היטלר בשנות ה-30, צצו להם באמריקה קבוצות שתמכו ברעיון הנאצי, הפיצו את האנטישמיות והיוו למעשה לובי גרמני בארצות הברית.
האיגוד הגרמני אמריקאי במפגן בניו-יורק, ה-20 בפברואר, 1939
כאשר החלה המלחמה, קירבי וסיימון ראו כיצד אמריקה מעדיפה שלא לקחת חלק פעיל בלחימה. כביקורת לא מאוד מרומזת על מדיניות האמריקנים, החליטו היוצרים לשלוח בעצמם אמריקאי למלחמה – וכך נולד הקפטן. הם בחרו לבנות את גיבור-העל המושלם שהוא לא רק בעל כוחות מיוחדים, אלא גם בעל אג'נדה ומטרה: להציל את היהודים ולעצור את מכונת ההרג הנאצית. הגיליון הראשון של קפטן אמריקה פורסם שמונה חודשים לפני שהיפנים תקפו את פרל הרבור, מהלך שהכניס את הצבא האמריקני לתוך אירופה. עד שרוזוולט שלח חיילים אמריקנים לחזית, קפטן אמריקה כבר היה וטרן בלחימה נגד הנאצים.
קפטן אמריקה #1, מרץ 1941 (מארוול)
"ילדים יהודים מתחנכים על ערכי המוסר. בסרטים הטוב תמיד מנצח את הרע. וכך גם בקומיקס, מאחורי כל הדמויות, העלילות והמשמעויות – הטוב תמיד מנצח את הרע… אלו הם הדברים שלמדתי ממשפחתי ושאבתי מהתנ"ך. זהו חלק ממורשתי היהודית".
(ג'ק קירבי)
האם קפטן אמריקה הוא בכלל הגולם מפראג?
כמובן שקפטן אמריקה – כפי שגם שמו ולבושו מעידים – הוא קודם כל פטריוט אמריקאי, אבל אי אפשר להתעלם מהסממנים היהודיים הבולטים בו. סטיב רוג'רס – האלטר-אגו של הקפטן – נולד וגדל, כמו יוצריו, בלואר איסט סייד של מנהטן. כבר מסוף המאה ה-19 אל תוך המאה ה-20, איזור זה איכלס יהודים רבים שניהלו בו אורך חיים יהודי.
קפטן אמריקה, 1941 והגולם, 1915
חוקרי קומיקס מוצאים דמיון רב בין חייו של רוג'רס ובין אלו של גיבור-על אחר – הגולם מפראג. בקומיקס, סטיב רוג'רס מנסה להתגייס לצבא כדי להילחם בנאצים, אך נדחה בשל סיבות בריאותיות. דוקטור ריינשטיין (שמזכיר מאוד יהודי מפורסם אחר בשם אלברט איינשטיין) מושך את רוג'רס לפרויקט צבאי סודי, שבמסגרתו יוזרק לגופו הנוזל שיהפוך אותו ללוחם העל.
הגולם מפראג נוצר גם כן מתוך מטרה להגן על היהודים. על מצחו של הגולם חקוקות האותיות "אמת", על המסכה של הקפטן – האות A (המקבילה לאות א' מ"אמת"). הנשק המפורסם של קפטן אמריקה הוא כמובן המגן; האם זוהי אנאלוגיה למגן דוד, שהתנוסס בגרסאות רבות על החזה של הגולם?
במילים חידתיות אלה בחר מכלוף אביטאן, הוגה יהודי-מרוקני חידתי כשלעצמו, לפתוח את "אֹשֶר הָאָדָם" – הספרון הקצר שפרסם בשנת 1945. השילוב הלא סביר בין תאריך פרסום היצירה לבין הכותרת שבחר אביטאן להעניק לה יגרום להרמת גבה או שתיים בקרב שוחרי היסטוריה. האם מחבר היצירה לא היה מודע לקטסטרופה האיומה שהסתיימה לא מכבר?
אין זה מקרה שדווקא בשנתה האחרונה של המלחמה הנוראה ביותר שידעה האנושות, בחר אביטאן לכתוב ולהפיץ את רעיון האוטופיה האנושית שלו. היה במהלך זה הצהרה רבת עוצמה: גם באומללים שבזמנים, כשהאנושות גוררת את עצמה אל תהומות של ייאוש ואובדן חסרות כל תקדים, יש אפשרות להתחלה חדשה. זה הזמן לכתוב ולדבר באושר האדם.
האוטופיסט מקזבלקנה
"רצוני להביא בפניכם פליאה", הצצה כמעט יחידה בעיתונות הישראלית לסיפור חייו של האוטופיסט מקזבלקנה אנו מוצאים בכתבה שחיבר תלמידו הרוחני אברהם דנינו, כתבה שהתפרסמה בתאריך ה-6 בינואר 1950 בעיתון דבר
הלקוחות הוותיקים ידעו שאין טעם לפקוד את חנות הסדקית שניהל מכלוף אביטאן בקזבלנקה לפני השעה תשע וחצי. מי שהיטיב להכיר את הבעלים, יהודי משכיל ועדין נפש, ידע שהאיחור בפתיחת החנות אינו נובע מקשיי קימה של בעליה או מחיבתו לשעות שינה נוספות בבוקר – ההיפך הוא הנכון.
כל בוקר, ולאורך שנים ארוכות, היה יוצא אביטאן את ביתו ועושה את דרכו אל ההתבודדות היומית שלו. כשהיה מגיע אל פארק ליוטי [שנקרא כיום פארק הליגה הערבית] היה משוטט לבדו, לעתים מעיין ב"משנה תורה לרמב"ם" שהיה סוחב עמו ולעתים שקוע בתוכניות המורכבות שהסעירו את דמיונו – תוכניות שלקראת סוף המלחמה החלו לקרום עור וגידים.
בתום מלחמת העולם השנייה באירופה החליט אביטאן לעשות מעשה: הוא חיבר והפיץ חוברת קטנה בשם "אֹשֶר הָאָדָם". תוכניתו המקורית הייתה להוציא שלושה עותקים עבור "שלשת הגדולים היושבים בפוטסדאם" – מנהיגי בעלות הברית המנצחות במלחמה. אך הוא נמלך בדעתו והדפיס אלף עותקים להפצה עצמית. היות שהיה אביטאן משוכנע בחשיבות הרבה של הפצת רעיונותיו, הקדיש את מרבית זמנו להפצת הספרון שחיבר בין מכריו, ידידיו ובני הקהילה היהודית בקזבלנקה.
מה הציע אביטאן לקוראיו?
רעיון הממשלה האחת
המרכולת הרוחנית שהפיץ אביטאן נכתבה, אמנם, בעברית ימי ביניימית (שהשפעתו של הרמב"ם – כמו גם הוגים מודרנים יותר – ניכרת בה היטב), אך ביצירתו הראשונה, ובספרון נוסף שהפיץ שנתיים מאוחר יותר בשם "בנין העולם ובריאת אדם החדש", ביקש אביטאן לשבור את המחיצות שקמו בין אומות העולם, ולשרטט עבור האנושות כולה דרך פעולה חדשה.
המצב הקטסטרופלי אליו הדרדר העולם עורר את אביטאן לחשוף את מה שראה כשקרים ודעות מוטעות שהובילו את האנושות למצבה הנוכחי: כבר ביצירתו הראשונה יוצא אביטאן כנגד "השמחה הדמיונית החמרית", ומעלה במקומה את "השמחה הפנימית, השכלית, להתעדן ולהתפלא בכל בריותיו שנבראים בחכמה עמוקה". אביטאן מעדיף את הטבע הנברא – "שהטבע הוא השכל" – על פני "האדם" הרואה את "העולם בדמיון", וכתוצאה מכך מייצר הפרדות מלאכותיות ומזיקות בינו לבין האחר.
עוד בשורות הראשונות של חיבורו נחוש אביטאן לתלוש את המסכה מאחורי השקר המופלג ביותר שהמציאה האנושות – "פרוד האדם לחברות חברות", פרוד המייצר "מלחמות תמידיות, כלליות ופרטיות" (עמ' 16 ב"אֹשֶר הָאָדָם").
מתוך המחויבות העמוקה שלו למציאת פתרון חדש שיענה על כל החוליים הקיימים, הציע אביטאן ארגון אנושי חדש – רדיקלי בהרבה מארגון האומות המאוחדות שהוקם באוקטובר 1945. אם החלוקות (הכה בסיסיות לנו כבני אדם) איכזבו אותנו, הגיעה השעה ש"נעשה לנו ממשלה אחת שתסדר ענינינו, ודת אחת שנשיג בה ידיעת האלוה ואהבת הזולת". כי לא איחוד של אומות עצמאיות יפתור את בעיותינו, אלא "יחודנו לעם אחד ממשלה אחת" (עמ' 18 ב"אֹשֶר הָאָדָם").
קשה לראות בתוכנית שמשרטט אביטאן תוכנית מעשית בהכרח. זאת כיוון שההוגה היהודי-מרוקני האמין שהפתרון עובר דרך יצירתה של "תורת האדם" חדשה – מעין דת חדשה שתזכיר לנו שכולנו עם אחד, כפי שרצתה תחילה "כל דת ודת". הדוגמה שאביטאן מספק בשלב זה מרתקת: הוא טוען שאם נבין היטב את הדתות (כוותנו כנראה רק לשלושת הדתות המונותיאסטיות) נגלה "שאדרבה הם מעוררים אותנו שלא נשכח זה שאין הפרש בין אותה הבריה ששובתת ביום השביעי לזכור חדוש העולם והשגחת הבורא על נבראיו, ובין אותה שצמה שלשים יום להסיר חמריותה ולהתחנן לפני בוראה על חטאיה שמשגיח על מעשיה" (עמ' 26 ב"אֹשֶר הָאָדָם").
ובכל זאת מעז אביטאן לשרטט מספר צעדים בדרך להשגת אושר האדם בעולמו. מדובר בחמישה צעדים כלליים: ראשית, "שיתאספו כל ראשי ומשכילי הכדור ויבחרו מכל הכדור אנשים משכילים אלהיים אמיתיים" אשר יבחרו מנהיג אחד וממשלה אחת. ממשלה זו תשלוט באמצעות "שפה אחת ידועה לכל בני הכדור" – רעיון המזכיר את שפת האספרנטו. ממשלה זו תייצר "מטבע אחד", ותעצב "דגל אחד" ולבסוף תאמץ את חזונו של הנביא ישעיה ותביא את העולם כולו לכתת חרבותיו לאתים "ולא יהיה עוד כלי משחית אדם שעם אחד נחנו, שלא נלחם אדם ברחב עד שלא ידע להלחם בשכל" (עמ' 35-34 ב"אֹשֶר הָאָדָם").
אחרית דבר במדינת היהודים
לאחר מספר שנים בהן ניסה אביטאן להפיץ תורתו מארץ מולדתו מרוקו ללא הצלחה יתרה, היו אלה ההתנכלויות מצד שכניו הערביים ששכנעו אותו שחייו וחיי משפחתו נתונים בסכנה. בשנת 1954 עלה ארצה יחד עם בני משפחתו, תחילה למושב תפרח שבנגב ולאחר מכן אל המושב הסמוך תדהר.
בזכות שליטתו המופלגת בעברית מוּנה אביטאן למזכיר המושב. בארץ הוא נהנה משש שנים שלוות של עבודת אדמה ולימוד תורה. בשנת 1960 הלך לעולמו ההוגה שקרא לאחווה עולמית, ממשלה אחת וקץ לכל הסכסוכים.
בחיבור כתבה זו נעזרתי רבות באחרית הדבר שחיבר דוד גדג', המופיע בספר "אוטופיה מקזבלנקה: כתבי מכלוף אביטאן".
לקריאה מעמיקה בכתביו של מכלוף אביטאן, אתם מוזמנים לעיין במהדורה שהנפיקה הוצאת "רעב" – "אוטופיה מקזבלנקה: כתבי מכלוף אביטאן". מספרי העמודים שצוינו בכתבה מתבססים על מהדורה זו.
שילוב של מזל ומיומנות הציל את אנטואן סנט דה-אכזיפרי והנווט שלו במהלך נחיתת האונס שלהם במדבר. אותו שילוב אחראי להישרדותם במדבר הקופח. סיפור הולדתו של אחד מספרי הילדים המוכרים והאהובים בהיסטוריה.
"ביקשתי להעיר את הבדואי הזה שישן, והוא היה לגזע עץ שחור. גזע עץ? נוכחות זו מפתיעה אותי, ואני מתכופף. אני מבקש להרים ענף שבור; הוא עשוי שיש!"
שילוב של מזל ומיומנות הביא לכך שאנטואן דה סנט-אכזופרי והנווט שלו, אנדרה פרבו, לא איבדו את עשתונותיהם כשבמהלך טיסה מעל מדבר הסהרה בשנת 1935 החל המטוס שלהם לצנוח לקרקע. איכשהו, לא היה ברור לשניהם ממש איך הם שרדו את ההתרסקות. כל המחשבות על אובדן הפרס שהוצע למי שישבור את שיא המהירות במרוץ אוויר בין פריז לסייגון יצטרכו לחכות, מעתה יוקדשו מחשבותיהם על הישרדות במדבר הצחיח. לאן שלא הביטו, לא הבחינו בדבר מלבד מדבר עצום שמשתרע לכל כיוון. "פרבו," קרא סנט-אכזופרי, " לא ראיתי אפילו עלה-עשב אחד". הייאוש רק התעצם כשהבחינו שמכלי המים שלהם, יחד עם מכלי הדלק, נספגו בחול. "הוי, חבל", עונה הנווט, "יכולנו כל כך טוב לגמור עם זה בבת-אחת!".
"אדמת-אנוש" מאת אנטואן דה סנט-אכזיפרי, הספר בו מצוי סיפור נחיתת האונס
לאן ללכת? היות שהמפות שברשותם היו פרימיטיביות ומעורפלות, לא היה להם מושג לגבי מיקומם. הם ידעו שהאספקה שלהם לא תביא אותם רחוק – סנט-אכזופרי חישב שהיא תספיק לכחמש שעות הליכה בחום הקופח. אבודים לחלוטין, הבינו שכל כיוון טוב כשמשנהו ולכן, החלו לצעוד מזרחה, באותו הכיוון שצעד חבר ותיק של סנט-אכזופרי כשנאבד לפני שנים רבות בהרי האנדים – אותו הכיוון שבו מצא אותו הטייס, "כיוון זה הפך, במעומעם, לכיוונם של החיים".
וכך, צעדו השניים מרבית היום "כלואים בתוך נוף של ברזל". בתום יום שלם של צעדה בשמש, העניינים הידרדרו לרעה: משכילו את הענבים, שני התפוזים, תרמוס הקפה המתוק, השוקולדים ומעט הקרקרים שהיוו את הצידה שלהם, הרעב והצמא סירבו להניח להם. מהר מאוד נוספו שורה של הזיות קוליות ודמויות רחוקות שצצו מכל מקום. הם הסכימו להיעלם רק בתמורה להזיות מוחשיות יותר. הם הזו ארמונות של זהב, קתדרלות מתפוררות, מאות שנים שחולפות בשנייה, ענפים שהופכים לשיש ועוד ועוד. בהתחלה עוד היה בכוחם להכיר בשלל החזיונות שראו כהזיות, משעה לשעה גם הכוח הזה אבד להם.
אנטואן דה סנט-אכזופרי והנווט שלו, אנדרה פרבה, שעות לפני שהם יוצאים למירוץ מפריז לסייגון
תהליך ההתייבשות, ההזיות והמפגשים השונים שזימנו להם, עוררו את סנט-אכזיפרי לשרשרת מחשבות קיומיות – הוא הפסיק להאמין בקיומם של דברים, שכח איפה נמצאים בני אדם על האדמה ואיבד את הצער והייאוש.
בתום שלושה ימי הליכה, מצא אותם נווד בדואי זקן. הוא הורה להם לשכב על האדמה והניח לפניהם צלחות מים. "חיכינו, מצחנו בחול, וכעת אנו שותים, שרועים על בטננו, הראש בקערה, כמו עגלים".
שש שנים אחרי נחיתת האונס במדבר, חיבר אנטואן דה סנט-אכזיפרי ספר קצרצר העוקב אחרי טייס שהתרסק במדבר סהרה ופוגש במהלכו נסיך קטן מכוכב מרוחק, שמבקש מהטייס לצייר לו כבשה.
"מתנת גומלין קטנה": אלבום תצלומי האוויר האזרחיים הראשון של ארץ ישראל
בתוך קופסת קרטון עטופה בבד פשתן משובח, נארזו 40 תצלומי אוויר איכותיים של ארץ ישראל. על הקופסה לא נכתב דבר, אך דף נייר מצהיב שהונח בתוכה, מעל התצלומים, ובו הקדשה קצרה בעברית ובגרמנית, מגלה את סיפור יצירתה.
בימים הנוראים שבין מאורעות דמים בארץ ישראל לגזירות היטלר בגרמניה, נערכה בירושלים מסיבת יום הולדתו השישים של שלמה זלמן שוקן. בקומה השנייה של בניין הספרייה שתכנן עבורו האדריכל הנודע אריך מנדלסון, כינס שוקן ב-23 באוקטובר 1937 קבוצה קטנה ונבחרת של עמיתים ובני-חסות. לאיש עסקים קשוח, רב-עוצמה ונכסים כשוקן, לא היו ידידים של ממש. ויחד עם זאת, רבים היו אלה שביקשו לברך את מי שהיה לפטרונו של הספר העברי ואיחד סביבו את מיטב כוחות היצירה ביישוב העברי הקטן של אותם ימים.
האיש שהצליח להקים רשת בתי כלבו משגשגת בגרמניה והיה לאיל הון במולדתו, השכיל לבנות לעצמו בית בירושלים ולהעביר אליו את מרבית ספרייתו העצומה, שהיתה נכס תרבותי ממדרגה ראשונה. עם הגיעו לגיל שישים, היה שוקן בשיא מעמדו הציבורי בארץ ישראל. מי שהחזיק בתפקידים הבכירים של יושב-ראש הוועד הפועל של האוניברסיטה העברית וחבר הנהלת הסוכנות היהודית, רכש כשנה קודם לכן עבור בנו את עיתון הארץ, אחד מן העיתונים היומיים החשובים ביישוב העברי של אז. את מרב מרצו הוא השקיע, במקביל לניסיונות הצלה של רכושו שנשדד בידי הנאצים, במיזמי תרבות מקוריים וחדשניים, ובראשם – ניהול הוצאת שוקן.
הסופר ש"י עגנון עמד בראש קבוצת הסופרים שאימץ וטיפח שוקן, ובנדיבות רבה דאג לרווחתם. חיים הזז, שאול טשרניחובסקי ואחרים, זכו גם הם באותה תקופה למלגות קיום שמימן שוקן בנדיבות, בתמורה לבלעדיות על פרסום יצירתם. אין ספק כי שוקן מילא בימים ההם את תפקידו של פטרון הספרות העברית, ומכוני המחקר שיסד תחת חסותו (לחקר השירה העברית, לחקר הקבלה ועוד) היוו מקלט בטוח לגדולי המלומדים היהודים, בשעה שיהדות אירופה עמדה בפני חורבן.
אך בעוד אשר פעילותו של שוקן בשדה הספרות והמחקר ידועה למדיי, מעט מאוד נכתב עד כה על יוזמתו החדשנית לביצוע צילומי-אוויר של ארץ ישראל. מי היה האיש שקשר בשנת 1937 בינו לבין נחמן שיפרין, מנהל "החברה המזרחית לצילומים בשביל העתונות"? לפי שעה, אין בידינו תשובה ברורה לכך, אך אין ספק כי הקשר בין השניים הביא לאחד המיזמים הנחשוניים שהטביעו את חותמם על תולדות הצילום בארץ ישראל.
אמני הצילום עולים ארצה
ארבע שנים קודם לכן, מכר שיפרין את סוכנות צילומי העיתונות הגדולה שהיתה בבעלותו בברלין, ועלה ארצה עם אחד מטובי הצלמים שעבדו בשירותו, זולטן קלוגר. ההגבלות שהטילו הנאצים על פעילותם של צלמי עיתונות יהודים, כבר בחודשים הראשונים לאחר עליית היטלר לשלטון, הביאו את שיפרין למסקנה כי עליו לעלות לארץ ישראל. הוא הבין כי המוסדות הלאומיים בארץ זקוקים לתצלומים איכותיים, כחלק ממחלקות התעמולה והפרסום שלהן, שהלכו וצברו תאוצה.
שיפרין עצמו, יש לציין, היה יזם מוכשר, איש עסקים ממולח ורב תושייה, אך הוא עצמו לא היה צלם. את יהבו הוא השליך, אפוא, על צלם צנוע, רב-אמן בעל כשרון אדיר, שכוכבו דרך בברלין של סוף שנות העשרים: זולטן קלוגר, בן העיר קצ'קמט שבהונגריה.
האיכות הטכנית והאמנותית המופלאה של התצלומים שביצע קלוגר עבור המוסדות הלאומיים, מייד עם בואו ארצה, בנובמבר 1933, בצירוף עם הביצוע המדויק והמהיר שדאג להם אמרגנו, נחמן שיפרין, הפכו אותו לצלם המועדף על קרן היסוד והקרן הקיימת לישראל.
אך ההצלחה המיידית שהאירה פניה לקלוגר ולשיפרין לא מנעה מהם לחפש אחרי אפיקי פעילות חדשים, שיפתחו פער גדול עוד יותר בינם לבין שאר צלמי העיתונות שפעלו אז בארץ. העלייה החמישית הביאה עמה ממרכז אירופה קבוצה גדולה של צלמים מקצועיים, אחדים מהם בעלי מוניטין בינלאומיים, שהביאו לתסיסה בתחום ולהתפתחותו המקצועית – אך גם לתחרות קשה.
שיפרין חשש מן התלונות שהפנו צלמים אחדים אל המוסדות הלאומיים, שהעלו את בעיית חוסר ההגינות שבעבודה כמעט בלעדית עם קלוגר. אותו קשר אמיץ, שהציף את שיפרין וקלוגר בעבודה, היה משמעותי וחשוב, והשניים חשבו על מיזם חדש בתחום הצילום, שיהיה מקורי ונועז באופן שיבליט את עליונותם על יתר הצלמים בארץ.
ארץ ישראל ממעוף הציפור
האם שירת קלוגר כצלם בחיל האוויר האוסטרו-הונגרי במלחמת העולם הראשונה, והוא זה שהגה את הרעיון לבצע תצלומי אוויר של ארץ ישראל? או שמא היה זה נחמן שיפרין, היזם התוסס, שהציע זאת ראשון? ואולי בכלל זכות הראשונים שמורה לשלמה זלמן שוקן, שאף הוא היה ידוע ברעיונותיו המקוריים, בייחוד בתחום הפרסום והתעמולה?
שוקן, מכל מקום, היה אישיות מרכזית ביוזמה לשכור מטוס אזרחי ולתעד את ארץ ישראל, לראשונה בתולדותיה, בצילום מן האוויר. עד אז, צילום האוויר של ארץ ישראל היה נחלתם של אנשי הצבא בלבד, ונעשה במסגרות של חיל האוויר הגרמני והבריטי, בייחוד בתקופת מלחמת העולם הראשונה. כעת, בזכות מימון נדיב שהעניק שוקן לקלוגר ושיפרין, אפשר היה לשכור את שירותיה של חברת "אוירון", חברת התעופה הראשונה ביישוב העברי, ולהעלות על אחד ממטוסיה את קלוגר עם מצלמתו.
התצלומים המרהיבים של קלוגר לא איכזבו גם הפעם: מבטי-על נפלאים של מדבר יהודה, עמק הירדן, תל-חי, דגניה, עין חרוד, בית יוסף וטירת צבי, וכן יישובי מישור החוף, ובראשם – תל אביב; כל אלה היוו חידוש של ממש בגלריית התצלומים של ארץ ישראל. ואולם, גולת הכותרת של סדרת צילומים אלה היוו תצלומיה של ירושלים מן האוויר.
במחווה (ואולי על-פי בקשה מפורשת?) לפטרונו של המיזם, שלמה זלמן שוקן, צילם קלוגר את בית שוקן ואת ספרייתו שבפאתי שכונת טלביה, בתי פאר שתוכננו בידי האדריכל הבינלאומי אריך מנדלסון, ונחנכו זמן קצר קודם לכן. הבריכה והגן שסבב את וילה שוקן, אשר טופח בידי גנן שהובא במיוחד מגרמניה, הם חלק מפרטי-הפרטים המרתקים שניתן לזהות בתצלומים. תצלומי אוויר אלה הם תעודות חשובות לחקר ירושלים היהודית בתקופת המנדט, והם מצטרפים לתצלומי אוויר נהדרים של איזור הר הצופים, ובתוכם בניין הספרייה הלאומית.
"אדם כל זמן שמזקין גדוֹלה בלִבּו הנטייה ליתן הודיה", כתב מרטין בובר, והוסיף: "מי שהוא אומר 'אני מודה לך' אומר לזה שהוא פונה אליו: 'אשמור אותך בזכרוני'". שוקן, שהעריץ את בובר והיה שותף להשקפת עולמו בעניינים רבים, אימץ גם ראיית עולם זו, וביקש להודות לחלק מן האישים הרבים שבירכוהו לכבוד יום הולדתו השישים. בתהליך שנתארך, בשל קפדנותו הרבה של שוקן על כל פרט ותג, הפכו תצלומי האוויר של קלוגר לאלבומים, שבהם הדפסי כסף איכותיים הוצמדו ללוחות קרטון ונארזו בתוך קופסה. לאלה, הוסיף שוקן דף שעליו נדפס בגרמנית ובעברית:
"הנני שמח לשלוח לכבודו, אם גם באיחור זמן, קובץ של צלומי אוירון מארץ ישראל בתור מתנת-גומלין קטנה על ברכתו האדיבה לרגל יום הולדתי הששים."
תחת הקדשה זו, הוסיף שוקן מלים אחדות בכתב ידו הזעיר, בגרמנית, וחתם את שמו. יש להניח כי הפקתו המוקפדת של האלבום, שהביאה להוצאתו "באיחור זמן", עלתה ממון רב. שוקן, איש העסקים המחושב, שהיה זהיר מאוד בענייני ממון, החליט להפיק כמות קטנה בלבד של אלבומים שיכילו את כל 40 התצלומים האיכותיים שבחר.
לאלה, הוא הוסיף עוד שני מיני אלבומים, שבהם מבחר מצומצם יותר, של שישה ושל שנים-עשר תצלומים בלבד. מי זכה באלבום עב-הכרס, ומי באחַיו הצנומים יותר? תשובה חלקית ניתן למצוא במחלקת הארכיונים של הספרייה הלאומית, בה שמורים כמה עותקים מן האלבומים, שהגיעו עם ארכיוניהם האישיים של אחדים ממקורביו של שוקן.
פרוץ מלחמת העולם השנייה הביא להגבלות על התעופה האזרחית בארץ ישראל, ובכלל זה איסור על צילום מן האוויר. מפעלם המשותף של קלוגר, שיפרין ושוקן נותר התיעוד הלא-צבאי היחיד של הארץ למשך עוד שנים רבות. גם כיום, מקץ שמונים שנה בדיוק, הוא מעורר התפעלות והשראה מיופיו ומאיכותו.