סיפורו של מכלוף אביטאן, ההוגה יוצא הדופן מקזבלקנה, ושני הספרונים שפרסם לאחר מלחמת העולם השנייה.
במילים חידתיות אלה בחר מכלוף אביטאן, הוגה יהודי-מרוקני חידתי כשלעצמו, לפתוח את "אֹשֶר הָאָדָם" – הספרון הקצר שפרסם בשנת 1945. השילוב הלא סביר בין תאריך פרסום היצירה לבין הכותרת שבחר אביטאן להעניק לה יגרום להרמת גבה או שתיים בקרב שוחרי היסטוריה. האם מחבר היצירה לא היה מודע לקטסטרופה האיומה שהסתיימה לא מכבר?
אין זה מקרה שדווקא בשנתה האחרונה של המלחמה הנוראה ביותר שידעה האנושות, בחר אביטאן לכתוב ולהפיץ את רעיון האוטופיה האנושית שלו. היה במהלך זה הצהרה רבת עוצמה: גם באומללים שבזמנים, כשהאנושות גוררת את עצמה אל תהומות של ייאוש ואובדן חסרות כל תקדים, יש אפשרות להתחלה חדשה. זה הזמן לכתוב ולדבר באושר האדם.
הלקוחות הוותיקים ידעו שאין טעם לפקוד את חנות הסדקית שניהל מכלוף אביטאן בקזבלנקה לפני השעה תשע וחצי. מי שהיטיב להכיר את הבעלים, יהודי משכיל ועדין נפש, ידע שהאיחור בפתיחת החנות אינו נובע מקשיי קימה של בעליה או מחיבתו לשעות שינה נוספות בבוקר – ההיפך הוא הנכון.
כל בוקר, ולאורך שנים ארוכות, היה יוצא אביטאן את ביתו ועושה את דרכו אל ההתבודדות היומית שלו. כשהיה מגיע אל פארק ליוטי [שנקרא כיום פארק הליגה הערבית] היה משוטט לבדו, לעתים מעיין ב"משנה תורה לרמב"ם" שהיה סוחב עמו ולעתים שקוע בתוכניות המורכבות שהסעירו את דמיונו – תוכניות שלקראת סוף המלחמה החלו לקרום עור וגידים.
בתום מלחמת העולם השנייה באירופה החליט אביטאן לעשות מעשה: הוא חיבר והפיץ חוברת קטנה בשם "אֹשֶר הָאָדָם". תוכניתו המקורית הייתה להוציא שלושה עותקים עבור "שלשת הגדולים היושבים בפוטסדאם" – מנהיגי בעלות הברית המנצחות במלחמה. אך הוא נמלך בדעתו והדפיס אלף עותקים להפצה עצמית. היות שהיה אביטאן משוכנע בחשיבות הרבה של הפצת רעיונותיו, הקדיש את מרבית זמנו להפצת הספרון שחיבר בין מכריו, ידידיו ובני הקהילה היהודית בקזבלנקה.
מה הציע אביטאן לקוראיו?
המרכולת הרוחנית שהפיץ אביטאן נכתבה, אמנם, בעברית ימי ביניימית (שהשפעתו של הרמב"ם – כמו גם הוגים מודרנים יותר – ניכרת בה היטב), אך ביצירתו הראשונה, ובספרון נוסף שהפיץ שנתיים מאוחר יותר בשם "בנין העולם ובריאת אדם החדש", ביקש אביטאן לשבור את המחיצות שקמו בין אומות העולם, ולשרטט עבור האנושות כולה דרך פעולה חדשה.
המצב הקטסטרופלי אליו הדרדר העולם עורר את אביטאן לחשוף את מה שראה כשקרים ודעות מוטעות שהובילו את האנושות למצבה הנוכחי: כבר ביצירתו הראשונה יוצא אביטאן כנגד "השמחה הדמיונית החמרית", ומעלה במקומה את "השמחה הפנימית, השכלית, להתעדן ולהתפלא בכל בריותיו שנבראים בחכמה עמוקה". אביטאן מעדיף את הטבע הנברא – "שהטבע הוא השכל" – על פני "האדם" הרואה את "העולם בדמיון", וכתוצאה מכך מייצר הפרדות מלאכותיות ומזיקות בינו לבין האחר.
עוד בשורות הראשונות של חיבורו נחוש אביטאן לתלוש את המסכה מאחורי השקר המופלג ביותר שהמציאה האנושות – "פרוד האדם לחברות חברות", פרוד המייצר "מלחמות תמידיות, כלליות ופרטיות" (עמ' 16 ב"אֹשֶר הָאָדָם").
מתוך המחויבות העמוקה שלו למציאת פתרון חדש שיענה על כל החוליים הקיימים, הציע אביטאן ארגון אנושי חדש – רדיקלי בהרבה מארגון האומות המאוחדות שהוקם באוקטובר 1945. אם החלוקות (הכה בסיסיות לנו כבני אדם) איכזבו אותנו, הגיעה השעה ש"נעשה לנו ממשלה אחת שתסדר ענינינו, ודת אחת שנשיג בה ידיעת האלוה ואהבת הזולת". כי לא איחוד של אומות עצמאיות יפתור את בעיותינו, אלא "יחודנו לעם אחד ממשלה אחת" (עמ' 18 ב"אֹשֶר הָאָדָם").
קשה לראות בתוכנית שמשרטט אביטאן תוכנית מעשית בהכרח. זאת כיוון שההוגה היהודי-מרוקני האמין שהפתרון עובר דרך יצירתה של "תורת האדם" חדשה – מעין דת חדשה שתזכיר לנו שכולנו עם אחד, כפי שרצתה תחילה "כל דת ודת". הדוגמה שאביטאן מספק בשלב זה מרתקת: הוא טוען שאם נבין היטב את הדתות (כוותנו כנראה רק לשלושת הדתות המונותיאסטיות) נגלה "שאדרבה הם מעוררים אותנו שלא נשכח זה שאין הפרש בין אותה הבריה ששובתת ביום השביעי לזכור חדוש העולם והשגחת הבורא על נבראיו, ובין אותה שצמה שלשים יום להסיר חמריותה ולהתחנן לפני בוראה על חטאיה שמשגיח על מעשיה" (עמ' 26 ב"אֹשֶר הָאָדָם").
ובכל זאת מעז אביטאן לשרטט מספר צעדים בדרך להשגת אושר האדם בעולמו. מדובר בחמישה צעדים כלליים: ראשית, "שיתאספו כל ראשי ומשכילי הכדור ויבחרו מכל הכדור אנשים משכילים אלהיים אמיתיים" אשר יבחרו מנהיג אחד וממשלה אחת. ממשלה זו תשלוט באמצעות "שפה אחת ידועה לכל בני הכדור" – רעיון המזכיר את שפת האספרנטו. ממשלה זו תייצר "מטבע אחד", ותעצב "דגל אחד" ולבסוף תאמץ את חזונו של הנביא ישעיה ותביא את העולם כולו לכתת חרבותיו לאתים "ולא יהיה עוד כלי משחית אדם שעם אחד נחנו, שלא נלחם אדם ברחב עד שלא ידע להלחם בשכל" (עמ' 35-34 ב"אֹשֶר הָאָדָם").
לאחר מספר שנים בהן ניסה אביטאן להפיץ תורתו מארץ מולדתו מרוקו ללא הצלחה יתרה, היו אלה ההתנכלויות מצד שכניו הערביים ששכנעו אותו שחייו וחיי משפחתו נתונים בסכנה. בשנת 1954 עלה ארצה יחד עם בני משפחתו, תחילה למושב תפרח שבנגב ולאחר מכן אל המושב הסמוך תדהר.
בזכות שליטתו המופלגת בעברית מוּנה אביטאן למזכיר המושב. בארץ הוא נהנה משש שנים שלוות של עבודת אדמה ולימוד תורה. בשנת 1960 הלך לעולמו ההוגה שקרא לאחווה עולמית, ממשלה אחת וקץ לכל הסכסוכים.
בחיבור כתבה זו נעזרתי רבות באחרית הדבר שחיבר דוד גדג', המופיע בספר "אוטופיה מקזבלנקה: כתבי מכלוף אביטאן".
לקריאה מעמיקה בכתביו של מכלוף אביטאן, אתם מוזמנים לעיין במהדורה שהנפיקה הוצאת "רעב" – "אוטופיה מקזבלנקה: כתבי מכלוף אביטאן". מספרי העמודים שצוינו בכתבה מתבססים על מהדורה זו.
תגובות על כתבה זו