שנת 1951, וד"ר מ. לנסקי מספר לחבר ולפטרון שלו על שפה משותפת שפיתח עם העולים מצפון אפריקה.
זה אף פעם לא מזיק כשיש לך חברים בחלונות הגבוהים. את זאת גילה ד"ר מ. לנסקי בשנת 1951 אחרי שפנה לחברו הטוב המשורר, הסופר ואיש הציבור רב הפעלים דוד שמעוני בבקשת עזרה. באמצעות "השתדלותך, שנשאה פרי" הצליח שמעוני להשיג לדוקטור הטוב עבודה צדדית, שלוש שעות ביום, במרפאת קופת חולים של ההסתדרות.
במכתב התודה הכתוב בכתב ידו הברור של הרופא(!!!), פירט ד"ר לנסקי לשמעוני את הסיבות בגינן הוא נהנה מהעבודה החדשה. מעבר להכנסה הנלוות, מספר הרופא על הקליינטים המעניינים שטרם הספיק לפגוש בעבר. "מה שנוגע לעבודה בעצמה," כתב ד"ר לנסקי, "היא מענינת לא כ"כ מבחינה רפואית, כמו מבחינה סוציאלית".
כתבות נוספות
תיעוד נדיר: ילדי יהדות מרוקו מקבלים טיפול רפואי בשנות ה-50
העיתונאי החוקר שראה בעולים מצפון אפריקה "עם שהפרמיטיביות שלו היא שיא"
מה היה חלומה של סבתא כשהייתה ילדה קטנה במכנאס שבמרוקו?
באי המרפאה הם אנשי עדות המזרח, "שעלו ארצה במשך החדשים האחרונים". כיוון שהרופא הטוב, כמו שאר הקולגות שלו, אינם דוברים את שפתם העיקרית של העולים – ערבית, הם נאלצו למצוא שפה משותפת הבנויה על "תנועות הידים וגם של אברים אחרים בגוף". וכך, כשהרופא רוצה לשאול את העולה אם הוא סובל משיעול, הוא מדמה שיעול בעצמו, "והחולה מקמט אז את מצחו ומתוך הנאה מיוחדת וחיוך אומר אַ!, כלומר הבינותי, ומתחיל בעצמו להשתעל".
התיאור המשעשע הזה מפנה מהר מאוד את מקומו ומצבם האמיתי – והנוגע ללב – של העולים. לנסקי נזכר במקרה שקרה אך "לפני יומים", כאשר "באה אלי אשה חולה. היא עלתה ארצה ממצרים". כששאל לנסקי למקצועו של בעלה, סיפקה האישה תשובה משונה: "הבעל… בוכה", ביארה "בתנועות ידיה (…) כי דמעות זולגות מעיניו". כשהמשיך והתעקש איזוהי המשרה המחייבת בכי, הסבירה האישה כי הבעל מובטל ומתגעגע למצרים, שם התפרנסה המשפחה בכבוד.
את מכתבו סיים הרופא בנימה אופטימית יותר, ותיאר לשמעוני כי "הדור הצעיר מבין העולים כבר מדבר עברית ורוצה להשתלם בשפה". ברור מקריאת השורות האחרונות שלנסקי מעודד לגלות "כי הדור הצעיר שעלה ארצה יחד עם הוריהם, כבר מתגאה בזה, כי יודע לדבר עברית עם הפקיד, האחיות ואפילו עם הרופא.
מה שלום כבודו? מה מצב הבריאות?"
מתוך בלוג גנזים אגודת הסופרים.
תגובות על כתבה זו