מעטים יודעים זאת, אך יצחק בשביס זינגר לא כתב רק ביידיש, אלא גם בעברית. למעשה, את סיפוריו הראשונים כתב ופרסם בעברית בעיתון לקוראי עברית.
איזו עברית זו הייתה? זו לא הייתה העברית המודרנית הארץ ישראלית, שאותה בשביס זינגר לא הכיר ממש. זו הייתה לשון קודש, עברית שמבוססת על מבנים, תבניות ואמרות מגובשות מהתנ"ך, מדפי הגמרא ומפרקי המשניות. המדהים הוא שבשביס זינגר הצליח לטוות מהעברית הזו סיפורי מעשיות מלאי כשפים ונסים שיהיו בסיס לכל כתיבתו.
במכתב אישי ששמור בספרייה אותו כתב לדב סדן שכיהן משנות ה-50 בתור ראש החוג ליידיש באוניברסיטה העברית והוביל את הגישה הממסדית כלפי היידיש בישראל, מודה בשביס זינגר על קבלת עותק מהסיפור הישן שלו ביידיש שנקרא "חורבן קרצ'ב", ומבקש מסדן לעזור לו באיתור שני הסיפורים הראשונים שכתב בעברית לעיתון "היום", סיפורים שאותם חשב לאבודים.
את דפי העיתון "היום", שהחל לצאת לאור בוורשה בשנת 1925, אפשר לקרוא היום בספרייה רק מתוך צילומים על גבי סרט זיעור ("מיקרופילם"). הם מלאים בחדשות על מה שהעסיק את אנשי העולם ואת הקהילה היהודית באותה תקופה. שם, בין דיווחים על חיי היהודים בארץ, על בניין המושבות והערים, על פתיחת האוניברסיטה העברית ובית הספרים הלאומי, דרך רשימות על חיי היהודים ועל בעיות האנטישמיות באירופה אך גם במקסיקו, במרוקו ובטוניס, בין מודעות על סרטים בוורשה, על טיולים לארץ ועל השקעות נדל"ן בבית לחם ודזשעבעליה (ג'בליה), מצאנו את שני הסיפורים של בשביס זינגר, שאפשר שהוא לא ראה מאז. הם התחבאו בתחתית העמוד, בגיליונות החג לכבוד יום הכיפורים וסוכות של אותה שנה.
"בערב יום הכפורים עם חשכה קדרו פני החצר שברחוב קרוכמלנה כשולי הקדרה", כך מתחיל הסיפור הראשון, "נרות", ברחוב היהודים – רחוב קְרוֹכְמַלְנָה בוורשה, שם גדל הסופר ושם חווה את חוויות ילדותו העמוקות.
הסיפור השני על שמר'ל הסנדלר, ש"יהדותו כמעט לא ניכרת בו", ושמקים את סוכתו "בחצר של נכרים", התפרסם בערב יום סוכות ונפתח בפשטות כך: "בערב חג הסוכות עם עלות השחר קם שמר'ל, סנדלר בחצר שכולם נכרים, לעשות לעצמו סוכה".
על הסיפורים חתם הסופר בשם יצחק בשעויס, שם שהוסיף לשם משפחתו זינגר כזיכרון לאמו שנפטרה, ששמה היה בת שבע.
הסיפורים האלה היו הניסיון היחיד של בשביס זינגר לפרסם יצירות שנכתבו לראשונה בעברית. הוא לא חזר על הניסיון הזה משך כל ימי חייו.
קראו את הסיפורים "נרות" ו"בחצר של נכרים"
לקריאת הסיפור "נרות"
התפרסם בגילון ערב יום הכיפורים, עיתון "היום", ורשה, 1925
דיוקן עצמי שצייר בשביס זינגר על גב מכתב השמור בארכיון הספרייה.
פרסום הסיפורים והמסמכים המצורפים, באדיבות מירב חן, נועם אילן ויובל זמיר.
תודה לאדריאן גרושניעווסקי ממחלקת הארכיונים על הסיוע במיון ותרגום החומרים לכתבה.
כתבות נוספות:
"זַמְּרִי, סַפֵּרִי, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה": קורות השיר הראשון שכתב חיים נחמן ביאליק
השיר הראשון שחיברה נעמי שמר בת ה-8
המשורר שחולץ במטוס מיערות הפרטיזנים
בשנת 1902 כתב בנימין זאב הרצל את "אלטנוילנד", רומן אוטופי שמנסה לתאר את מדינת היהודים כפי שתראה בעתיד, בשנת 1923. את הספר כתב הרצל לאחר שביקר בארץ ישראל ובירושלים ב-1898, וראה במו עיניו את מצבה הקשה של העיר, את ההזנחה ואת בעיות המתח הבין-דתי. .
הרצל (במרכז) ומשלחתו על רקע מגדל דוד בירושלים, 1898
הפתרון של הרצל למצב, כפי שהוא בא לידי ביטוי בחזונו בספר "אלטנוילנד", היה מהפכני לגמרי, ויש שיאמרו שהיה אף מכעיס ומנותק לחלוטין מהמציאות:
"הם באו מיריחו ויעמדו על הר הזיתים, על הר הפלאות העתיק, אשר משם פרוש המראה על פני הארץ מסביב… עוד התנשאו כמו רמים סמלי הדתות השונות של עמים שונים ודורות שונים, אך על אלה נוסף דבר חדש, איתן וּמְשַׂמֵחַ: החיים! ירושלים היתה לגו ענק, ותשאף חיים.
העיר העתיקה בין החומות שעליהן חופפת הדרת שיבה, כפי אשר יכלו הרואים לראות מעל המצפה הזה, שֻנתה אך מעט. הם ראו את בית תפילת הקבר של הנוצרים. את בית המסגד של אוֹמַר ועוד כפּוֹת וגגות שהיו מכבר. אך דברים נהדרים שונים נוספו."
יוצא מכך, שירושלים במדינה היהודית של הרצל לא באה לתת ייתרון לדת היהודית על פני הדתות האחרות. בירושלים של הרצל, כיפת הסלע (מקומו ההיסטורי של בית המקדש) תישאר במקומה, וכך גם הכנסיות. ולצד אלא, אך לא במקומם, יקום גם בית המקדש.
"בנין ענק מלא הוד, שהאיר בלבנת זהר ובכתם פס; גגו נשען על עמודי שיש, יער של עמודים, ועל כל עמוד כותרת זהב. ולב פרידריך נפעם בשמעו מפי דוד את המלים: זה בית המקדש… הוא נבנה כמאז אבני שיר מרובעות, שהובאו ממכרה האבנים הקרוב, והאויר הִקְשה את האבנים מאד.
ועוד הפעם עמדו העמודים המוצקים לפני מקדש ישראל. העמוד השמאלי נקרא בשם בועז; והימני בשם יכין. באכסדרה החיצונית היה מזבח נחושת כביר מאד, וגם הכיור הגדול, שנקרא לפנים בשם ים של נחשת, אשר עשה שלמה."
הרצל באוניה בדרך לארץ-ישראל, 1898
בית המקדש החדש יהיה שונה מהמקדשים הקדומים. בית המקדש של הרצל יהיה מקור של כוח שימלא את העולם בשירה, באהבה ובתפילה. והיהודים שבו לא יהיו נרדפים עוד ולא עוד יתביישו בזהותם:
"ובעזרה הנהדרת החלו זמירות וכלי ישיר להריע. הקולו האלה עוררו פלאים את לב פרידריך ויתקפוהו ויפעמוהו, הם נשאוהו עד למרחקי חייו, לעתים אחרות בישראל. המתפללים מסביב לחשו את התפילות הנהוגות, ועל לבי עלו חרוזים אשכנזים יפים: הנגינותהעבריות של היינריך היינה. שם היתה בת המלכה שבת "אשר לה יקראו הנסיכה השאננה". ההיכל החלו לשיר את הזמירה הישנה, שהיתה מצלצלת במשך מאות בשנים לעם מפוזר ומפורר לעורר בקרבו געגועים לארץ הורים, בבתי כנסת לאין מספר על כל כדור הארץ.
התפלל התפללו, בדבקות פחותה או יתרה, בבתי תפלה רבים על כל כדור הארץ, ביפים ובדלים, בכל לשונות של הגלות. אלהיהם הלא-נראה, הנמצא בכל מקום, היה קרוב אליהם או רחוק מהם בכל מקום. ואם כל זאת, אך זהו בית המקדש. מדוע?
יען כי אך פה בֻּכּרו לעדה חפשית, אשר בה יכלו לפעול בעד המטרות הנשאות שבמטרות בני האדם. הם ידעו בשכבר הימים את העבדות, ברדיפות, בלחץ, בגיטו, אחרי כן ידעו את החופש, כאשר נתנו להם עמי הישוב את הזכיות השוות במתנה. אך ברחוב היהודים היו חסרי כבוד, נעדרי מגן, משוללי משפט, ובעזבם את הרחוב חדלו מהיות יהודים. ושתים אלה היו דרושות אחוה וחירות, אך פה יכלו לבנות בית לאל כביר לא נראה, שהילדים מתארים אותו בדמיונם בתאר אחר אחר מן החכמים, ואולם הנהו בכל מקום בתור הרצון אל הטוב בכל יש ונמצא."
הרצל עם המשלחת הציונית בירושלים
והעיר העתיקה? העיר העתיקה תהיה פתוחה לכל אומות העולם, מקום לכל המאמינים ולכל הדתות. עיר שכולה סובלנות ואהבה בין המאמינים, תהיה אמונתם אשר תהיה:
"הרחובות היו מרוצפות אבנים חדשות, שמורות היטב, חלקות ונקיות כנקיון רצפה בחדר טוב. בתי מעון לאנשים מקרב העם לא היה עוד בעיר העתיקה. כל הבניינים נועדו אך למעשים טובים או לתפילה. בתי מקלט לעולי רגל מבני כל הדתות היו שם. לנוצרים למושלמנים וליהודים היו בתי חסד שונים, בתי מרפא, בתי אסף לחולים שאין להם תקנה, והבתים האלה היו סמוכים זה לזה שורות שורות, אך מרובע כביר אחד לקח היכל השלום האדיר והנערץ, מקום היו שם אספות לאהבי השלום מכל הארצות, וגם למלומדים מכל ענפי המדעים.
העיר העתיקה היתה בכללה תל תלפיות של כל העולם כלו, וכל העמים ראו פה איש איש את נוהו. כי פה קבוע היה הדבר אשר לכל בני האדם: הָעֱנוּתּ. ועל כן נקבצו פה כל אפני העזר אשר הורו והוגו מלבות מין האדם מהעולם ועד העולם כנגד הענות: אמונה, אהבה, חכמה. חרדת קדש חרד כל העובר ברחובות האלה, תהי דעתו מה שתהיה על דבר הדתות, האנשים אשר פגשו איש את רעהו ברכו זה את זה בלי מלים, בידידות, שבת היתה בלבבות."
הרצל על גג מלון ביפו, 1898
אך גולת הכותרת של ירושלים של הרצל הוא מבנה חדש ששמו היכל השלום. זה המקום שבו מיטב מוחות העולם, יהודים ולא יהודים, יקדישו את כל זמנם ואת כל כישוריהם לטובת העולם כולו. או, אם תרצו, היכל השלום היה אמור לעשות את כל אשר האו"ם ביקש (ולא תמיד הצליח) לעשות:
"הבנין הנהדר הזה היה ברבות הימים למרכז מפעלות חסד למכביר. אין פועלים פה בגלל ארץ היהודים ויושביה, כי אם בגלל כל הארצות והעמים. הן פתרנו בחברתנו החדשה הרבה שאלות קשות, שהדורות הקודמים נתקשו בהן, אבל יש עוד עֳנִי רב בתבל, ורק עבודה-בהתחברות יכולה להעמיד רוח והצלה, בהיכל השלום מצטמצמת עבודה כזאת.
אם באחד המקומות בתבל יקרה אסון: שרפות, שטף מים רבים, רעב, מגפות – מודעים הלום ע"י הטי;יגראף פה שמור תמיד הון רב במזומנים, יען כי פה מתכנסות הבקשות וגם הנדבות, סוד-מועצות גדול קבוע, חבריו נבחרים מבני כל העמים, והם מפקחים על יושר החלוקה, אך גם ממציאים, אמנים, מלומדים פונים הלום לבקש משען לעבודתם. הפתגם המתנוסס על שער היכל השלום מושך אותם הלום Nil humani a me aleenum puto (אין דבר אנושי זר לי). ועוזרים פה לכל."
ונסיים באנקדוטה חביבה. את שם הספר "אלטנוילנד" שפירושו המילולי: "ארץ ישנה-חדשה", תרגם נחום סוקולוב ל"תל-אביב". משם אימצה העיר-ללא-הפסקה את שמה. אז אמרו בעצמכם באיזו עיר התממשה האוטופיה של הרצל בירושלים או בתל אביב או שעוד חזון למועד?
כל הציטוטים לקוחים מתרגומו של נחום סוקולוב לאלטנוילנד ("תל-אביב" בתרגומו של סוקולוב) של בנימין זאב הרצל. הטקסט המלא של הספר בפרויקט בן יהודה.
אנחנו מזמינים אתכם לבקר בתערוכה "עיר חלום – ירושלים ממעוף הדמיון" המוצגת אצלנו בספרייה הלאומית. שם, בין שלל הפריטים המרתקים, תוכלו לראות גם את המהדורה הראשונה של הרומן האוטופי "אלטנוילנד" מאת בנימין זאב הרצל (בגרמנית, כמובן) שראתה אור בעיר לייפציג בשנת 1902.
הרצל: ספרים, מאמרים, תמונות, ועוד
כתבות נוספות:
הפעם הראשונה בהיסטוריה שנעשה שימוש במילה "ציונות"
התכנית שהוצעה לנפוליאון נחשפת: מדינה ליהודים במימון יהודי
מכריזים עצמאות עם 150 לירות בכיס
בשנת 1908 הגיע אל ארץ ישראל יוסף חיים ברנר כשהילה של מסתורין אופפת אותו. סופר מוערך, מתנזר תימהוני, עורך ומוציא לאור שהכיר מניסיונו האישי את כל השלבים במלאכת הדפוס ומפעל ספרותי של אדם אחד. לרבים מאנשי היישוב נדמה היה שהחלוץ ששרד בקושי שבוע בעבודת אדמה ונאלץ לחזור אל עסקי הספרות והעיתונות – היה דמות ספרותית בעצמה.
הודעה על הגעת "הסופר י.ח. ברנר" בעיתון צבי, ההודעה התפרסמה ב-12 בפברואר 1909 – ימים ספורים לאחר הגעתו של ברנר ארצה
ברנר אמנם ניסה להישאר אלמוני בארץ, אך הידיעה על הגעת עורך כתב העת הספרותי "המעורר" התפשטה תוך ימים ספורים מהגעתו ארצה, וכבר ב-12 בפברואר 1909 הודיע עיתון הצבי לקוראיו כי "הסופר י.ח. ברנר בא לארץ ישראל. הוא ירד בחיפה". תוך חודש ימים בלבד עשה את דרכו אל ירושלים, והצטרף אל מערכת עיתון "הפועל הצעיר" בתור כותב ועורך.
התנאים בארץ הפתיעו אותו: ראשית, הוא גילה כי ביכולתו להתפרנס סוף סוף מכתיבה ומעריכה. שנית, הוא הרגיש שכל ההבטחות הגדולות ששמע טרם נסיעתו ארצה נשארו בגדר הבטחות לא ממומשות. הסיפורים והמאמרים הראשונים שכתב ברנר בארץ ישראל היו נגועים בפסימיות עמוקה לגבי עתידו של המקום החדש אליו היגר, ולגבי עתידו של היהודי העברי בו. אם בגלות וביישוב הישן מסתמכים היהודים לא מעט על תרומות וצדקה, היישוב החדש נסמך לא פחות על נדיבותו של הברון רוטשילד ועל העבודה הערבית הזולה. המתיחות הערבית-יהודית לימדה אותו שגם בארץ ישראל מסרבים היהודים להתמודד עם רדיפות ואגרסיביות – הפעם מצד הרוב הערבי.
ברנר ראה את עצמו כמי שמסרב להתמכר לפנטזיות הציוניות השולטות על טיבה של הארץ, ובמקום זאת כתב על מה שראה: העליבות, הקושי והמאבקים היומיומיים הממלאים את חיי היישוב העברי בארץ. קוראים רבים בארץ ומחוצה לה העריכו אותו על כך.
ייתכן שזה היה ההקשר בו שלח יוסף קלוזנר, חוקר הספרות שישב באודסה, מכתב תוכחה לברנר בתאריך כ"ה באייר תר"ע (3.6.1910). במכתב הפציר קלוזנר בברנר להמשיך ולתרום לכתב העת הספרותי שהקים אחד-העם, כתב העת "השילוח". תחילה פתח קלוזנר בבקשה: "ורוצה הייתי, שכל דבר נאה שתכתוב יאמר לך לבך לשלחו ל'השלח".
מכתבו של קלוזנר ל"ידידי היקר, י.ח. ברנר", המכתב לקוח מתוך ארכיון גנזים
אך היות שפריצת הגבול של הסופר שראה את עצמו מוסמך להגיב על ענייני היישוב והיהדות לא מצאה חן בעיניו, הוסיף קלוזנר כי "על השאלה אם ריקה היא המלה 'יהדות' או לא, לא אדון עמך בזה. אתה לא תהיה עוסק בחכמת-ישראל … כמו שאני לא אעשה בלטריסט [מחבר ספרות יפה] לעולם".
מיותר לציין שמכתב זו, כמו גם כל השערוריות הנוספות והרבות שליוו את סיפוריו הבדיוניים ומאמריו הפובליציסטיים, לא גרע מאום מתחושת המחויבות שחש ברנר: לחשוף את האמת על המתנהל ביישוב בארץ למען היישוב, כמו גם למען היהודים המעוניינים להצטרף אליו.
מתוך בלוג גנזים אגודת הסופרים.
לקריאה מעמיקה על חייו ופועלו של יוסף חיים ברנר ראו את הביוגרפיה המעמיקה שחיברה אניטה שפירא – ברנר: סיפור חיים.
`;
