מאת: דן אלמגור ודוד אסף
בי"ח באייר תרצ"ז (29 באפריל 1937) נדפס בשבועון 'דבר לילדים' הסיפור 'נֹבִּי וְגֹבִּי מבקשי השלום', שחיבר יצחק שוֵיגר, מי שזכה לתהילת עולם בסיפורו על שמלת השבת של חנה'לה, שנדפס באותה שנה ובאותו כרך של 'דבר לילדים' (חנה היה שם רעייתו של המחבר).
גיליון 'דבר לילדים' מה-29 באפריל 1937
לאחר השואה שינה שויגר את שמו לדמיאל ('שווײַגער' ביידיש הוא שתקן), שפירושו – שתיקת האל. באחרית ימיו התקרב דמיאל, איש מפא"י, לדת ולחסידות חב"ד.
יצחק דמיאל (1972-1892)
הסיפור – בן חמישה עמודים, כמעט מחצית הגיליון – מתאר שני כפרים סמוכים שבניהם חיו תמיד בשלום, עד שהגיעה שנת בצורת קשה ואז החלו לריב אלה עם אלה על 'שטחים' ועל מקורות מים. נובי וגובי, שני הילדים בעלי השמות המשונים שכל אחד מהם גר בכפר אחר, שומעים את המבוגרים של הכפר מחרחרים ריב ומדברים על מלחמה. הם מחליטים לעשות מעשה ולהשכין שלום.
ומה כבר יכולים שני ילדים (וכלביהם הקטנים מוקי וצוקי) לעשות כנגד הוריהם, המוכנים להרוס שלום תמורת שטחים? הפתרון שמצא המחבר-המחנך מקורי ביותר: שני הילדים עוברים מבית לבית בכפרם, אוספים ראי שלם פה, שבר-ראי שם, וכל אחד מהילדים משבץ את המראות שאסף לקיר גדול, המופנה לעבר כפרו שלו.
עם בוקר, כשיוצאים המבוגרים חדורי רוח הקרב להסתער על הכפר השכן ולגזול את שדותיו, הם נתקלים בקצה הכפר בקיר, רואים בו את בבואתם ונדהמים: 'מדוע זה אנחנו עומדים להילחם באנשים האלה? הרי הם כל כך דומים לנו!'
שני הילדים פותחים אפוא ב'מסע דילוגים' בין שני הכפרים. נובי הילד מודיע בשמחה לגובי חברו: 'אבא שלי אומר שהכפר שלו כבר רוצה בשלום'. ואילו גובי עומד בכפרו של נובי ומכריז: 'הכפר שלי רוצה לעשות אתכם שלום. ואתם רוצים?'. ומוקי הכלב נובח לצוקי חברו שמעבר להר: 'אתה שומע, צוקי? באים ימי השלום'.
סופו של הסיפור האופטימי, שלא לומר 'שמאלני' להחריד, מעורר גם כיום לחלוחית בעיניים. שני הילדים מארגנים הפגנת שלום. כך מסתיים הסיפור:
הסיפור על רודפי השלום נדפס ב'דבר לילדים' עשר שנים לפני פרוץ מלחמת השחרור, ובעיצומם של מאורעות 1939-1936. באותם ימים בשערי העיתון הופיעו מדי פעם לא רק שירים וציורים, אלא גם מסגרות שחורות שהקיפו את שמותיהם של הקרבנות היהודיים של 'המאורעות' (למשל, 'נזכור ביגון את אחינו', 'לנשמת ארבעה ילדים חללים' – 20 באוגוסט 1936, 18 במרת 1937), פרדסים נעקרו וגרנות נשרפו. אף על פי כן, שוב ושוב הדפיס עיתון הילדים, ששיקף את ערכיה של הנהגת היישוב, שירים שקראו לא לשנאה ולנקמה אלא להתפייסות (למשל, 'הם עקרו ואנחנו ניטע', 'אנחנו ניטע מחדש' – 25 ביוני 1936), והטיפו לשלום עם השכנים (למשל הסיפור 'איזי עושה שלום', על ילדי דרום תל אביב המסייעים לערבי מפוחד מיפו שנקלע בטעות לעירם).
סיפור בולט במיוחד היה פרי עטו של אליעזר שְׂמֹאלי, המורה האהוב של הילד יצחק רבין בבית החינוך לילדי העובדים בתל אביב, שנקרא 'מוחמד בלוט וזיתיו'. סיפור זה עסק בערבי מהגליל שמשפחתו גידלה את כרמי הזיתים שלה במשך מאות בשנים, עד שהגיעו החיילים הטורקים בימי מלחמת העולם הראשונה ועקרו את כל העצים, חרף תחנוניו, כדי להשתמש בגזעים העקורים כאדנים לרכבת שהיתה אמורה להוביל את החיילים למלחמה. מתחת לכותרת, ולציור המרגש של נחום גוטמן על הערבי ועצי הזיתים שלו, הופיעה ההקדשה הנראית מדהימה על רקע אירועי אותם הימים: 'לילדי שכנינו הערבים בפלשתינה-ארץ ישראל'.
נחזור לנובי וגובי, כי מה שמשך את תשומת לבנו לא היה רק הסיפור הנאיבי והיפה אלא דווקא האיור שליווה אותו, פרי עטו של הצייר הקבוע של העיתון נחום גוטמן. שימו לב ל'דגל הלבן, הצח' שנושאים שני הילדים:
אכן כן. היונה המצויירת על הדגל היא יונתו של נח שעלה זית בפיה, והיא שהיתה לימים סמל אוניברסלי נפוץ של שלום.
תרומה עצומה להפצתו של סמל זה היתה, כידוע, לצייר הדגול פבלו פיקאסו.
הנה השוו:
אז מי העתיק ממי, אם בכלל? למרבית ההפתעה ככל הנראה דווקא גוטמן היה הראשון.
פיקאסו צייר יונים כבר בראשית הקריירה שלו (במאמר הזה יש סקירה מאלפת על היונים אצל פיקאסו) אבל את יונת השלום הראשונה שלו – זו המכונה La Colombe – הוא צייר עבור קונגרס השלום שנערך באפריל 1949 בפריס. בציור זה היונה אינה מחזיקה ענף של זית. היא סתם יונה:
כרזת קונגרס השלום בפאריס עם היונה המקורית של פיקאסו
בארכיון הענק של השבועון האמריקני Life מצאנו תמונות רבות מקונגרס השלום. בתמונה זו, למשל, מתועד מצעד המשתתפים ובמרכזו נישאת היונה של פיקאסו:
ובתמונה זו נואם פיקאסו עצמו מעל במת הקונגרס:
מאז ששיגר פיקאסו את יונת השלום לאוויר העולם נעשו אין סוף חיקויים וציטוטים של ציור זה, כולל וריאציות רבות שעשה פיקאסו עצמו.
ברור שפיקאסו לא עיין בכרכים מצהיבים של 'דבר לילדים', אבל הנה לפנינו הוכחה נוספת שאנשים גדולים חושבים בדרך דומה (ובאנגלית: Great minds think alike).
 |
|
פיקאסו, יונת השלום (Colombe de la paix) 28 בדצמבר 1961 |
בקונגרס השלום בפריס השתתפו אישים רבים מכל העולם – בהם גם המשורר הצ'יליאני פבלו נרודה, הסופר האמריקני הווארד פאסט, המשורר הצרפתי לואי אראגון, הזמר האמריקני השחור פול רובסון – וגם משורר עברי חשוב ושמו אלכסנדר פֶּן, שהיה קומוניסט מוצהר.
בעקבות הכנס פרסם פן שיר הנקרא 'נאום יונת-השלום'. השיר פורסם לראשונה ב'קול העם' (27 במאי 1949), בטורו הפוליטי-הסאטירי הקבוע שנקרא י.ח. – ראשי תיבות: יישר חוֹחַ.
מן השיר עולה הרושם העמוק שהותירה על המשתתפים בכנס תמונת היונה של פיקאסו: 'אש נסכתי קדוֹשה במכחול פיקסו'…
 |
| אלכסנדר פן, השירים, בעריכת חגית הלפרין ועוזי שביט, ב, הקיבוץ המאוחד, 2005, עמ' 359-358
|
ז'וליו קוּרי הנזכר בשורה האחרונה של השיר הוא פרדריק ז'וליו-קירי (1958-1900), פיסיקאי צרפתי וחתן פרס נובל לכימיה, שנשא לאשה את בתה של המדענית המפורסמת מארי קירי ונשא גם את שם משפחתה. הוא היה קומוניסט מושבע ולכן פוטר ב-1950 מניהול פרויקט בניית הכור האטומי של צרפת.
 |
|
'אל דוכן הנשיאות האיתן, כגלעד, מתיצב ז'וליו קורי…' |
