האם העתיק פיקאסו את יונת השלום של נחום גוטמן?

שתי יוני שלום מאת שני יוצרים דגולים. דמיון מקרי או גניבה מכוונת? יצאנו לבדוק.

מאת: דן אלמגור ודוד אסף

 

בי"ח באייר תרצ"ז (29 באפריל 1937) נדפס בשבועון 'דבר לילדים' הסיפור 'נֹבִּי וְגֹבִּי מבקשי השלום', שחיבר יצחק שוֵיגר, מי שזכה לתהילת עולם בסיפורו על שמלת השבת של חנה'לה, שנדפס באותה שנה ובאותו כרך של 'דבר לילדים' (חנה היה שם רעייתו של המחבר).

 

גיליון 'דבר לילדים' מה-29 באפריל 1937

 

 

לאחר השואה שינה שויגר את שמו לדמיאל ('שווײַגער' ביידיש הוא שתקן), שפירושו – שתיקת האל. באחרית ימיו התקרב דמיאל, איש מפא"י, לדת ולחסידות חב"ד.

 

יצחק דמיאל (1972-1892)

 

הסיפור – בן חמישה עמודים, כמעט מחצית הגיליון – מתאר שני כפרים סמוכים שבניהם חיו תמיד בשלום, עד שהגיעה שנת בצורת קשה ואז החלו לריב אלה עם אלה על 'שטחים' ועל מקורות מים. נובי וגובי, שני הילדים בעלי השמות המשונים שכל אחד מהם גר בכפר אחר, שומעים את המבוגרים של הכפר מחרחרים ריב ומדברים על מלחמה. הם מחליטים לעשות מעשה ולהשכין שלום.

ומה כבר יכולים שני ילדים (וכלביהם הקטנים מוקי וצוקי) לעשות כנגד הוריהם, המוכנים להרוס שלום תמורת שטחים? הפתרון שמצא המחבר-המחנך מקורי ביותר: שני הילדים עוברים מבית לבית בכפרם, אוספים ראי שלם פה, שבר-ראי שם, וכל אחד מהילדים משבץ את המראות שאסף לקיר גדול, המופנה לעבר כפרו שלו.

עם בוקר, כשיוצאים המבוגרים חדורי רוח הקרב להסתער על הכפר השכן ולגזול את שדותיו, הם נתקלים בקצה הכפר בקיר, רואים בו את בבואתם ונדהמים: 'מדוע זה אנחנו עומדים להילחם באנשים האלה? הרי הם כל כך דומים לנו!'

שני הילדים פותחים אפוא ב'מסע דילוגים' בין שני הכפרים. נובי הילד מודיע בשמחה לגובי חברו: 'אבא שלי אומר שהכפר שלו כבר רוצה בשלום'. ואילו גובי עומד בכפרו של נובי ומכריז: 'הכפר שלי רוצה לעשות אתכם שלום. ואתם רוצים?'. ומוקי הכלב נובח לצוקי חברו שמעבר להר: 'אתה שומע, צוקי? באים ימי השלום'.

סופו של הסיפור האופטימי, שלא לומר 'שמאלני' להחריד, מעורר גם כיום לחלוחית בעיניים. שני הילדים מארגנים הפגנת שלום. כך מסתיים הסיפור:

 

 

הסיפור על רודפי השלום נדפס ב'דבר לילדים' עשר שנים לפני פרוץ מלחמת השחרור, ובעיצומם של מאורעות 1939-1936. באותם ימים בשערי העיתון הופיעו מדי פעם לא רק שירים וציורים, אלא גם מסגרות שחורות שהקיפו את שמותיהם של הקרבנות היהודיים של 'המאורעות' (למשל, 'נזכור ביגון את אחינו', 'לנשמת ארבעה ילדים חללים' – 20 באוגוסט 1936, 18 במרת 1937), פרדסים נעקרו וגרנות נשרפו. אף על פי כן, שוב ושוב הדפיס עיתון הילדים, ששיקף את ערכיה של הנהגת היישוב, שירים שקראו לא לשנאה ולנקמה אלא להתפייסות (למשל, 'הם עקרו ואנחנו ניטע', 'אנחנו ניטע מחדש'  – 25 ביוני 1936), והטיפו לשלום עם השכנים (למשל הסיפור 'איזי עושה שלום', על ילדי דרום תל אביב המסייעים לערבי מפוחד מיפו שנקלע בטעות לעירם).

סיפור בולט במיוחד היה פרי עטו של אליעזר שְׂמֹאלי, המורה האהוב של הילד יצחק רבין בבית החינוך לילדי העובדים בתל אביב, שנקרא 'מוחמד בלוט וזיתיו'. סיפור זה עסק בערבי מהגליל שמשפחתו גידלה את כרמי הזיתים שלה במשך מאות בשנים, עד שהגיעו החיילים הטורקים בימי מלחמת העולם הראשונה ועקרו את כל העצים, חרף תחנוניו, כדי להשתמש בגזעים העקורים כאדנים לרכבת שהיתה אמורה להוביל את החיילים למלחמה. מתחת לכותרת, ולציור המרגש של נחום גוטמן על הערבי ועצי הזיתים שלו, הופיעה ההקדשה הנראית מדהימה על רקע אירועי אותם הימים: 'לילדי שכנינו הערבים בפלשתינה-ארץ ישראל'.

נחזור לנובי וגובי, כי מה שמשך את תשומת לבנו לא היה רק הסיפור הנאיבי והיפה אלא דווקא האיור שליווה אותו, פרי עטו של הצייר הקבוע של העיתון נחום גוטמן. שימו לב ל'דגל הלבן, הצח' שנושאים שני הילדים:

 

 

אכן כן. היונה המצויירת על הדגל היא יונתו של נח שעלה זית בפיה, והיא שהיתה לימים סמל אוניברסלי נפוץ של שלום.

תרומה עצומה להפצתו של סמל זה היתה, כידוע, לצייר הדגול פבלו פיקאסו.

הנה השוו:

 

 

אז מי העתיק ממי, אם בכלל? למרבית ההפתעה ככל הנראה דווקא גוטמן היה הראשון.

פיקאסו צייר יונים כבר בראשית הקריירה שלו (במאמר הזה יש סקירה מאלפת על היונים אצל פיקאסו) אבל את יונת השלום הראשונה שלו – זו המכונה La Colombe – הוא צייר עבור קונגרס השלום שנערך באפריל 1949 בפריס. בציור זה היונה אינה מחזיקה ענף של זית. היא סתם יונה:

 

כרזת קונגרס השלום בפאריס עם היונה המקורית של פיקאסו

 

בארכיון הענק של השבועון האמריקני Life מצאנו תמונות רבות מקונגרס השלום. בתמונה זו, למשל, מתועד מצעד המשתתפים ובמרכזו נישאת היונה של פיקאסו:

 

 

ובתמונה זו נואם פיקאסו עצמו מעל במת הקונגרס:

 

 

מאז ששיגר פיקאסו את יונת השלום לאוויר העולם נעשו אין סוף חיקויים וציטוטים של ציור זה, כולל וריאציות רבות שעשה פיקאסו עצמו.

ברור שפיקאסו לא עיין בכרכים מצהיבים של 'דבר לילדים', אבל הנה לפנינו הוכחה נוספת שאנשים גדולים חושבים בדרך דומה (ובאנגלית: Great minds think alike).

 

פיקאסו, יונת השלום (Colombe de la paix)

28 בדצמבר 1961

 

בקונגרס השלום בפריס השתתפו אישים רבים מכל העולם – בהם גם המשורר הצ'יליאני פבלו נרודה, הסופר האמריקני הווארד פאסט, המשורר הצרפתי לואי אראגון, הזמר האמריקני השחור פול רובסון – וגם משורר עברי חשוב ושמו אלכסנדר פֶּן, שהיה קומוניסט מוצהר.

בעקבות הכנס פרסם פן שיר הנקרא 'נאום יונת-השלום'. השיר פורסם לראשונה ב'קול העם' (27 במאי 1949), בטורו הפוליטי-הסאטירי הקבוע שנקרא י.ח. – ראשי תיבות: יישר חוֹחַ.

מן השיר עולה הרושם העמוק שהותירה על המשתתפים בכנס תמונת היונה של פיקאסו: 'אש נסכתי קדוֹשה במכחול פיקסו'…

 

אלכסנדר פן, השירים, בעריכת חגית הלפרין ועוזי שביט, ב, הקיבוץ המאוחד, 2005, עמ' 359-358

 

ז'וליו קוּרי הנזכר בשורה האחרונה של השיר הוא פרדריק ז'וליו-קירי (1958-1900), פיסיקאי צרפתי וחתן פרס נובל לכימיה, שנשא לאשה את בתה של המדענית המפורסמת מארי קירי ונשא גם את שם משפחתה. הוא היה קומוניסט מושבע ולכן פוטר ב-1950 מניהול פרויקט בניית הכור האטומי של צרפת.

 

'אל דוכן הנשיאות האיתן, כגלעד, מתיצב ז'וליו קורי…'

 

הכתבה פורסמה במקור בבלוג "עונג שבת (עונ"ש)"

הרצל מתגייס לפתור את המשבר בהר הבית

גם חוזה המדינה ידע עד כמה המתח הדתי בירושלים נפיץ. אז איך הציע הרצל לפרק את הפצצה? הפתרון היצירתי שלו בכתבה הבאה

הרצל על רקע מגדל דוד, מתוך כרזה של קק"ל

בשנת 1902 כתב בנימין זאב הרצל את "אלטנוילנד", רומן אוטופי שמנסה לתאר את מדינת היהודים כפי שתראה בעתיד, בשנת 1923. את הספר כתב הרצל לאחר שביקר בארץ ישראל ובירושלים ב-1898, וראה במו עיניו את מצבה הקשה של העיר, את ההזנחה ואת בעיות המתח הבין-דתי. .

 

הרצל (במרכז) ומשלחתו על רקע מגדל דוד בירושלים, 1898

 

הפתרון של הרצל למצב, כפי שהוא בא לידי ביטוי בחזונו בספר "אלטנוילנד", היה מהפכני לגמרי, ויש שיאמרו שהיה אף מכעיס ומנותק לחלוטין מהמציאות:

 

"הם באו מיריחו ויעמדו על הר הזיתים, על הר הפלאות העתיק, אשר משם פרוש המראה על פני הארץ מסביב… עוד התנשאו כמו רמים סמלי הדתות השונות של עמים שונים ודורות שונים, אך על אלה נוסף דבר חדש, איתן וּמְשַׂמֵחַ: החיים! ירושלים היתה לגו ענק, ותשאף חיים.  

העיר העתיקה בין החומות שעליהן חופפת הדרת שיבה, כפי אשר יכלו הרואים לראות מעל המצפה הזה, שֻנתה אך מעט. הם ראו את בית תפילת הקבר של הנוצרים.  את בית המסגד של אוֹמַר ועוד כפּוֹת וגגות שהיו מכבר. אך דברים נהדרים שונים נוספו."

 

יוצא מכך, שירושלים במדינה היהודית של הרצל לא באה לתת ייתרון לדת היהודית על פני הדתות האחרות. בירושלים של הרצל, כיפת הסלע (מקומו ההיסטורי של בית המקדש) תישאר במקומה, וכך גם הכנסיות. ולצד אלא, אך לא במקומם, יקום גם בית המקדש.

 

"בנין ענק מלא הוד, שהאיר בלבנת זהר ובכתם פס; גגו נשען על עמודי שיש, יער של עמודים, ועל כל עמוד כותרת זהב. ולב פרידריך נפעם בשמעו מפי דוד את המלים: זה בית המקדש… הוא נבנה כמאז אבני שיר מרובעות, שהובאו ממכרה האבנים הקרוב, והאויר הִקְשה את האבנים מאד.

ועוד הפעם עמדו העמודים המוצקים לפני מקדש ישראל. העמוד השמאלי נקרא בשם בועז; והימני בשם יכין. באכסדרה החיצונית היה מזבח נחושת כביר מאד, וגם הכיור הגדול, שנקרא לפנים בשם ים של נחשת, אשר עשה שלמה."

 

הרצל באוניה בדרך לארץ-ישראל, 1898

 

בית המקדש החדש יהיה שונה מהמקדשים הקדומים. בית המקדש של הרצל יהיה מקור של כוח שימלא את העולם בשירה, באהבה ובתפילה. והיהודים שבו לא יהיו נרדפים עוד ולא עוד יתביישו בזהותם:

 

"ובעזרה הנהדרת החלו זמירות וכלי ישיר להריע. הקולו האלה עוררו פלאים את לב פרידריך ויתקפוהו ויפעמוהו, הם נשאוהו עד למרחקי חייו, לעתים אחרות בישראל. המתפללים מסביב לחשו את התפילות הנהוגות, ועל לבי עלו חרוזים אשכנזים יפים: הנגינותהעבריות של היינריך היינה. שם היתה בת המלכה שבת "אשר לה יקראו הנסיכה השאננה". ההיכל החלו לשיר את הזמירה הישנה, שהיתה מצלצלת במשך מאות בשנים לעם מפוזר ומפורר לעורר בקרבו געגועים לארץ הורים, בבתי כנסת לאין מספר על כל כדור הארץ.

התפלל התפללו, בדבקות פחותה או יתרה, בבתי תפלה רבים על כל כדור הארץ, ביפים ובדלים, בכל לשונות של הגלות. אלהיהם הלא-נראה, הנמצא בכל מקום, היה קרוב אליהם או רחוק מהם בכל מקום. ואם כל זאת, אך זהו בית המקדש. מדוע?

יען כי אך פה בֻּכּרו לעדה חפשית, אשר בה יכלו לפעול בעד המטרות הנשאות שבמטרות בני האדם. הם ידעו בשכבר הימים את העבדות, ברדיפות, בלחץ, בגיטו, אחרי כן ידעו את החופש, כאשר נתנו להם עמי הישוב את הזכיות השוות במתנה. אך ברחוב היהודים היו חסרי כבוד, נעדרי מגן, משוללי משפט, ובעזבם את הרחוב חדלו מהיות יהודים. ושתים אלה היו דרושות אחוה וחירות, אך פה יכלו לבנות בית לאל כביר לא נראה, שהילדים מתארים אותו בדמיונם בתאר אחר אחר מן החכמים, ואולם הנהו בכל מקום בתור הרצון אל הטוב בכל יש ונמצא."

הרצל עם המשלחת הציונית בירושלים

 

 

והעיר העתיקה? העיר העתיקה תהיה פתוחה לכל אומות העולם, מקום לכל המאמינים ולכל הדתות. עיר שכולה סובלנות ואהבה בין המאמינים, תהיה אמונתם אשר תהיה:

 

"הרחובות היו מרוצפות אבנים חדשות, שמורות היטב, חלקות ונקיות כנקיון רצפה בחדר טוב. בתי מעון לאנשים מקרב העם לא היה עוד בעיר העתיקה. כל הבניינים נועדו אך למעשים טובים או לתפילה. בתי מקלט לעולי רגל מבני כל הדתות היו שם. לנוצרים למושלמנים וליהודים היו בתי חסד שונים, בתי מרפא, בתי אסף לחולים שאין להם תקנה, והבתים האלה היו סמוכים זה לזה שורות שורות, אך מרובע כביר אחד לקח היכל השלום האדיר והנערץ, מקום היו שם אספות לאהבי השלום מכל הארצות, וגם למלומדים מכל ענפי המדעים.  

העיר העתיקה היתה בכללה תל תלפיות של כל העולם כלו, וכל העמים ראו פה איש איש את נוהו. כי פה קבוע היה הדבר אשר לכל בני האדם: הָעֱנוּתּ. ועל כן נקבצו פה כל אפני העזר אשר הורו והוגו מלבות מין האדם מהעולם ועד העולם כנגד הענות: אמונה, אהבה, חכמה. חרדת קדש חרד כל העובר ברחובות האלה, תהי דעתו מה שתהיה על דבר הדתות, האנשים אשר פגשו איש את רעהו ברכו זה את זה בלי מלים, בידידות, שבת היתה בלבבות."

 

הרצל על גג מלון ביפו, 1898

 

 

אך גולת הכותרת של ירושלים של הרצל הוא מבנה חדש ששמו היכל השלום. זה המקום שבו מיטב מוחות העולם, יהודים ולא יהודים, יקדישו את כל זמנם ואת כל כישוריהם לטובת העולם כולו. או, אם תרצו, היכל השלום היה אמור לעשות את כל אשר האו"ם ביקש (ולא תמיד הצליח) לעשות:

 

"הבנין הנהדר הזה היה ברבות הימים למרכז מפעלות חסד למכביר. אין פועלים פה בגלל ארץ היהודים ויושביה, כי אם בגלל כל הארצות והעמים. הן פתרנו בחברתנו החדשה הרבה שאלות קשות, שהדורות הקודמים נתקשו בהן, אבל יש עוד עֳנִי רב בתבל, ורק עבודה-בהתחברות יכולה להעמיד רוח והצלה, בהיכל השלום מצטמצמת עבודה כזאת.  

אם באחד המקומות בתבל יקרה אסון: שרפות, שטף מים רבים, רעב, מגפות – מודעים הלום ע"י הטי;יגראף פה שמור תמיד הון רב במזומנים, יען כי פה מתכנסות הבקשות וגם הנדבות, סוד-מועצות גדול קבוע, חבריו נבחרים מבני כל העמים, והם מפקחים על יושר החלוקה, אך גם ממציאים, אמנים, מלומדים פונים הלום לבקש משען לעבודתם.  הפתגם המתנוסס על שער היכל השלום מושך אותם הלום Nil humani a me aleenum puto (אין דבר אנושי זר לי). ועוזרים פה לכל."

 

ונסיים באנקדוטה חביבה. את שם הספר "אלטנוילנד" שפירושו המילולי: "ארץ ישנה-חדשה", תרגם נחום סוקולוב ל"תל-אביב". משם אימצה העיר-ללא-הפסקה את שמה. אז אמרו בעצמכם באיזו עיר התממשה האוטופיה של הרצל בירושלים או בתל אביב או שעוד חזון למועד?

 

כל הציטוטים לקוחים מתרגומו של נחום סוקולוב לאלטנוילנד ("תל-אביב" בתרגומו של סוקולוב) של בנימין זאב הרצל. הטקסט המלא של הספר בפרויקט בן יהודה.

 

אנחנו מזמינים אתכם לבקר בתערוכה "עיר חלום – ירושלים ממעוף הדמיון" המוצגת אצלנו בספרייה הלאומית. שם, בין שלל הפריטים המרתקים, תוכלו לראות גם את המהדורה הראשונה של הרומן האוטופי "אלטנוילנד" מאת בנימין זאב הרצל (בגרמנית, כמובן) שראתה אור בעיר לייפציג בשנת 1902.

 

הרצל: ספרים, מאמרים, תמונות, ועוד

 

כתבות נוספות:

הפעם הראשונה בהיסטוריה שנעשה שימוש במילה "ציונות"

התכנית שהוצעה לנפוליאון נחשפת: מדינה ליהודים במימון יהודי

מכריזים עצמאות עם 150 לירות בכיס

 

 

 

 




קלוזנר נגד ברנר: כשחוקר ספרות גדול מסתכסך עם סופר דגול

רבים העריכו את יוסף חיים ברנר על הדעות הנועזות והלא מתפשרות שהשמיע כל חייו, יוסף קלוזנר לא היה אחד מהם.

בשנת 1908 הגיע אל ארץ ישראל יוסף חיים ברנר כשהילה של מסתורין אופפת אותו. סופר מוערך, מתנזר תימהוני, עורך ומוציא לאור שהכיר מניסיונו האישי את כל השלבים במלאכת הדפוס ומפעל ספרותי של אדם אחד. לרבים מאנשי היישוב נדמה היה שהחלוץ ששרד בקושי שבוע בעבודת אדמה ונאלץ לחזור אל עסקי הספרות והעיתונות – היה דמות ספרותית בעצמה.

 

הודעה על הגעת "הסופר י.ח. ברנר" בעיתון צבי, ההודעה התפרסמה ב-12 בפברואר 1909 – ימים ספורים לאחר הגעתו של ברנר ארצה

 

ברנר אמנם ניסה להישאר אלמוני בארץ, אך הידיעה על הגעת עורך כתב העת הספרותי "המעורר" התפשטה תוך ימים ספורים מהגעתו ארצה, וכבר ב-12 בפברואר 1909 הודיע עיתון הצבי לקוראיו כי "הסופר י.ח. ברנר בא לארץ ישראל. הוא ירד בחיפה". תוך חודש ימים בלבד עשה את דרכו אל ירושלים, והצטרף אל מערכת עיתון "הפועל הצעיר" בתור כותב ועורך.

התנאים בארץ הפתיעו אותו: ראשית, הוא גילה כי ביכולתו להתפרנס סוף סוף מכתיבה ומעריכה. שנית, הוא הרגיש שכל ההבטחות הגדולות ששמע טרם נסיעתו ארצה נשארו בגדר הבטחות לא ממומשות. הסיפורים והמאמרים הראשונים שכתב ברנר בארץ ישראל היו נגועים בפסימיות עמוקה לגבי עתידו של המקום החדש אליו היגר, ולגבי עתידו של היהודי העברי בו. אם בגלות וביישוב הישן מסתמכים היהודים לא מעט על תרומות וצדקה, היישוב החדש נסמך לא פחות על נדיבותו של הברון רוטשילד ועל העבודה הערבית הזולה. המתיחות הערבית-יהודית לימדה אותו שגם בארץ ישראל מסרבים היהודים להתמודד עם רדיפות ואגרסיביות – הפעם מצד הרוב הערבי.

ברנר ראה את עצמו כמי שמסרב להתמכר לפנטזיות הציוניות השולטות על טיבה של הארץ, ובמקום זאת כתב על מה שראה: העליבות, הקושי והמאבקים היומיומיים הממלאים את חיי היישוב העברי בארץ. קוראים רבים בארץ ומחוצה לה העריכו אותו על כך.

ייתכן שזה היה ההקשר בו שלח יוסף קלוזנר, חוקר הספרות שישב באודסה, מכתב תוכחה לברנר בתאריך כ"ה באייר תר"ע (3.6.1910). במכתב הפציר קלוזנר בברנר להמשיך ולתרום לכתב העת הספרותי שהקים אחד-העם, כתב העת "השילוח". תחילה פתח קלוזנר בבקשה: "ורוצה הייתי, שכל דבר נאה שתכתוב יאמר לך לבך לשלחו ל'השלח".

 

מכתבו של קלוזנר ל"ידידי היקר, י.ח. ברנר", המכתב לקוח מתוך ארכיון גנזים

 

אך היות שפריצת הגבול של הסופר שראה את עצמו מוסמך להגיב על ענייני היישוב והיהדות לא מצאה חן בעיניו, הוסיף קלוזנר כי "על השאלה אם ריקה היא המלה 'יהדות' או לא, לא אדון עמך בזה. אתה לא תהיה עוסק בחכמת-ישראל … כמו שאני לא אעשה בלטריסט [מחבר ספרות יפה] לעולם".

מיותר לציין שמכתב זו, כמו גם כל השערוריות הנוספות והרבות שליוו את סיפוריו הבדיוניים ומאמריו הפובליציסטיים, לא גרע מאום מתחושת המחויבות שחש ברנר: לחשוף את האמת על המתנהל ביישוב בארץ למען היישוב, כמו גם למען היהודים המעוניינים להצטרף אליו.

מתוך בלוג גנזים אגודת הסופרים.

לקריאה מעמיקה על חייו ופועלו של יוסף חיים ברנר ראו את הביוגרפיה המעמיקה שחיברה אניטה שפירא – ברנר: סיפור חיים.

האם אתם סדיסטים? המבחן המשונה של הפסיכולוג היהודי

מה כל כך משונה במבחן? ועל סמך תוצאותיו של מי טען ד"ר סונדי שתוצאותיו מלמדות "שהאיש בעל תאוות רצח"?

מבחן סונדי

"מבחן סונדי" הוא ללא ספק אחד הפריטים המשונים ביותר שמצאנו באוספים שלנו.

מה כל כך משונה במבחן שפיתח הפסיכולוג היהודי-הונגרי ליפוט סונדי? ועל סמך תוצאותיו של מי טען ד"ר סונדי כי "ברור לכל שהאיש בעל תאוות רצח"?

בינואר 1961 זומן מנהל המחלקה הפסיכיאטרית בתל השומר, ד"ר שלמה קולצ'אר, לפגישה בהולה עם התובע הראשי במשפט אייכמן – גדעון האוזנר. במהלך הפגישה הטיל האוזנר משימה רגישה על קולצ'אר: ביצוע אבחון פסיכיאטרי לאדולף אייכמן.

במשך חודשיים נפגש ד"ר קולצ'אר עם הנבדק. אחד המבחנים שהעביר את אייכמן היה "מבחן סונדי". מבלי לציין את שם הנבדק, העביר קולצ'אר את התוצאות אל הוגה המבחן, לאופולד (ליפוט) סונדי. תחילה, סירב סונדי לבצע את מה שכינה "דיאגנוזה עיוורת", אך כשסרק ברפרוף את התוצאות לא הצליח להשתחרר ממה שראו עיניו. הוא מיהר לשלוח מכתב תגובה לפסיכיאטר הישראלי, ובו ציין כי מעולם לא חזה בתוצאות מטרידות שכאלה. בשיחת טלפון מאוחרת סיפר סונדי כי הוא מתרשם ש"האיש בעל תאוות רצח בלתי נשלטת". (מתוך כתבה שהתפרסמה בעיתון "ידיעות אחרונות" בתאריך 10 במרץ 2000).

 

משפט אייכמן, כפי שתועד ע"י הצלם דוד רובינגר. מתוך אלבום תמונות הנמצא בספרייה הלאומית. לפריט בקטלוג הספרייה לחצו

 

מי היה ליפוט סונדי ומה היה המבחן שפיתח?

 

ספר לי על הגנים שלך ואספר לך מי אתה

במאה ה-20 עסקו באינטנסיביות בנפש האדם ובחולשותיה. הייתה זו המאה בה נולדה הפסיכולוגיה כדיסציפלינה מדעית, התת-מודע כקטגוריה מחקרית והילדוּת כשק החבטות, באמצעותו אפשר להאשים כמעט כל התנהגות או חולשה שמפגין אדם בבגרותו.

 

חובט הילדוּת הנודע, זיגמונד פרויד. מתוך אוסף שבדרון. לפריט בקטלוג הספרייה לחצו

 

את אחד המבחנים הפסיכולוגיים הנפוצים והשנויים ביותר במחלוקת של אותה "מאה פסיכולוגית", פיתח בשנת 1937 החוקר והפסיכיאטר היהודי-הונגרי, לאופולד ליפוט סונדי. לאורך כל חייו התעסק סונדי בשאלות גורל ותורשה. בניגוד לזיגמונד פרויד, שמיקם את הילדוּת בתור התקופה בה עוצבה אישיותו של האדם ושבה התפתחו הנוירוזיות הנפשיות שלו, התיאוריה שפיתח סונדי העניקה מקום מכריע דווקא לגנים של האדם: סונדי האמין שהמבנה הנפשי של האדם – ולא רק מראהו החיצוני, נקבע ברובו על ידי הגנים המרכיבים אותנו.

סונדי ראה את חיי האדם כמשחק מורכב בין חירות לבין מגבלה: בין החופש שניתן לאדם בבחירותיו והעדפותיו האישיות לבין הנטייה הגנטית שלו למחלות נפש מסוימות. כדי לאבחן בצורה מדויקת מהי הנטייה הטבעית-גנטית של אדם, ולא פחות חשוב מכך – היכן הוא ממוקם בסקאלה העדינה של כל מחלה, פיתח סונדי מבחן פשוט.

 

מבחן סונדי. לפריט בקטלוג הספרייה לחצו

 

מבחן סונדי: בין הומוסקסואליות לרצחנות סדיסטית

הרכבת היסטוריה רפואית-פסיכיאטרית של מטופל היא דבר מסובך, וסונדי ביקש לפשט את התהליך באמצעות המבחן הבא. הוא אסף 48 תמונות של מטופלים הלוקים במה שהגדיר כשמונה מחלות נפש נפרדות, המחולקות בתוכן לארבעה קטבים:

1. הומוסקסואליות מול סדיזם
2. אפילפסיה מול היסטריה
3. קטטוניה מול פרנויה
4. דיכאון מול מאניה

 

דוגמאות לסדרות אפשריות של תמונות. מתוך מבחן סונדי. לפריט בקטלוג הספרייה לחצו

 

סונדי קבע שעל הנבדק לעבור על סט של שמונה תמונות בכל יום במשך שישה ימים רצופים ולבחור מכל סט שתי תמונות שמשכו אותו, ושתי תמונות שדחו אותו. בסוף ששת ימי המבחן בחר הנבדק 12 תמונות מועדפות ו-12 תמונות שנואות, מהן הרכיב הרופא פרופיל מפורט של הנבדק הממקם אותו בכל אחת מהקטגוריות. המבחן כולו נח על תיאוריה הקובעת שמחלות נפש מתבטאות בתווי הפנים של האדם; לפי מידת המשיכה או הסלידה של הנבדק אפשר לאבחן איזו מחלה "אגורה" בגנים שלו ובאיזה שלב היא נמצאת.

 

הטופס אותו מתבקש הנדבק למלא לאחר שבחן את שמונה התמונות. מתוך מבחן סונדי. לפריט בקטלוג הספרייה לחצו

 

מרבית התיאוריות וכן המבחן שפיתח סונדי הופרכו לפני עשרות שנים. כיום ידוע כי הומוסקסואליות אינה הפרעה נפשית כלל. גם התיאוריה הגורסת כי מחלות נפשיות מתבטאות בתווי פניו של אדם היא תיאוריה לא מקובלת.

עם זאת, מבחן סונדי מציב בפנינו תעלומה בלתי פתירה: אם הסיפור שסיפר ד"ר קולצ'אר אכן נכון, כיצד הצליח ד"ר סונדי לרדת לנפשו הרצחנית של אייכמן?

 

הספר הנלווה למבחן. גם הוא נמצא באוסף גרשום שלום, הספרייה הלאומית. לפריט בקטלוג הספרייה לחצו