ב-11 בבוקר, ב-13 במאי 1948, יום לפני הכרזת המדינה, גילה אוטו וליש שהוטלה עליו משימה רגישה. הגרפיקאי הרשמי של היישוב העברי הוזמן לישיבה דחופה במוזיאון תל אביב – אז המוזיאון היחיד בעיר העברית הראשונה. האיש שזימן את וליש לישיבה היה זאב שרף, מי שמונה רק לאחרונה לתפקיד "המזכיר הזמני של מינהלת העם". בישיבה החפוזה, שארכה לא יותר מדקות ספורות, מסר שרף לאוטו וליש את המשימה שהוטלה עליו: "עליך להכין, תוך עשרים וארבע שעות, את האולם הגדול של המוזיאון, שם ייערך טקס הכרזת העצמאות". לפני שהספיק וליש לשאול לפרטים, נעלם שרף מן החדר ואץ לעיסוקיו הבוערים.
התקציב שעמד לרשותו: 150 לירות. הטקס, כך תכנן בן גוריון, ממילא אמור להתנהל תחת מעטה סודיות כבד.
וליש ניגש למשימה הדחופה במלוא המרץ שנותר בו אחרי מספר לילות חסרי שינה אותם העביר בעיצוב סדרת הבולים הראשונה למדינה שבדרך. בעוד ראשית קרבות מלחמת העצמאות מסעירים את יפו השכנה, וליש התרוצץ ברחבי תל אביב – קנה עץ לשולחן מהמשביר המרכזי, בד לכסות את הקיר המלא בתמונות עירום מאחורי הבמה שעליה ישבו קברניטי המדינה שעוד שעות ספורות תוקם לה ושטיח שישווה מראה מכובד יותר לאולם. כיסאות לבמה החרים וליש מבתי הקפה שבסביבה. התקציב הזעום לא הספיק לדגלים, ובחנויות לא הייתה אפשרות להשיג את תמונתו של חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל: לכן, את שני הפריטים האלה הוא שאל מקרן היסוד. רק שאת הדגלים היה צריך לכבס, ואותם לקח וליש למכבסה קרובה והורה על "כביסת בזק".
פסל העירום שהוצב בכניסה למוזיאון כוסה בבד לבן, ולמרות שמלחמת העצמאות הייתה עדיין בשלביה הראשונים, החליט וליש לכסות את כל וילונות האולם בשחור – שמא יוטלו פצצות אוויר בתל אביב מתוך שיקול של "מי יודע מה יתרחש". וכאילו שכל זה לא הספיק, נקרא וליש שנית למשרדו של שרף, שהטיל עליו משימה נוספת: להכין ללא דיחוי קלף שעליו תיכתב מגילת העצמאות.
וליש נחפז אל "בית המהנדס" בקצה רחוב דיזינגוף. הוא ביקש לסקור קלפים שונים לכתיבה, אך מכיוון שנבצר ממנו לגלות את פשר בקשתו המשונה, השתכנע הנציב שסייע לווליש שמדובר בברנש "מסובב" במקצת. וליש רכש את הקלף וביצע עליו את הבדיקה – האם יחזיק מעמד לדורות – במשרדו שלו.
משסיים את מסע הרכישות-השאלות-החרמות המסחרר, התפנה הגרפיקאי שהוסב למעצב פנים, להכין את האולם לרגע ההיסטורי. וכך, ב-11 בבוקר למחרת, בדיוק עשרים וארבע שעות אחרי שהוטלה עליו המשימה וחמש שעות בלבד לפני שנחתמה מגילת העצמאות והמדינה שבדרך הפכה למדינת ישראל – כבר היה האולם מוכן לקבל את הבאים. כל זאת מתואר בכתבה ציורית של פנחס יורמן שפורסמה בעיתון "דבר" רק 5 שנים לאחר מכן, ב-1953, אותה ניתן לקרוא באוסף העיתונות של הספריה הלאומית.
אותו פנחס יורמן, בספרו "32 דקות ראשונות" תיאר את הכרזת העצמאות עצמה במילים אלו:
לא ייאמן – אבל עובדה: החשוב והמכריע בטקסים שנערכו אי פעם בישראל – הטקס ההיסטורי של הכרזת המדינה במוזיאון תל אביב – לא נמשך אלא שלושים ושתיים דקות; כלל נאום קצר אחד בלב; התנהל בסדר מופתי וכובד אחר כך על ידי משתתפיו במיטב המחמאות, החל ב"גדול ורב רושם" וכלה ב"חד פעמי, מרגש עד עמקי הנפש".
למרות החשאיות הרבה שהוטלה על מיקום הטקס, ההתקהלות הרבה בתוך אולם מוזיאון תל אביב – ששימש לפנים ביתו הפרטי של ראש העירייה המנוח מאיר דיזינגוף – הבטיחה שקהל רב התייצב מחוץ לאולם הכניסה בתקווה להציץ לטקס החשוב ביותר בתולדות המדינה. סיפור אחד משעשע במיוחד נוגע לאורח שכמעט ולא זכה להיכנס – על כך מספר ההיסטוריון מרדכי נאור בספרו "יום שישי הגדול". היה זה פנחס רוזן, אז יושב ראש מפלגה קטנה ונשכחת בשם 'עלייה חדשה'. מכיוון ששכח רוזן את ההזמנה הרשמית לטקס בביתו, השומר שהוצב בכניסה סירב לאפשר לו להיכנס. לא עזרו לרוזן כל תחנוניו. רק לאחר התערבותו זאב שרף, מזכיר הממשלה הזמנית, הורשו מי שעתיד להתמנות לשר המשפטים בממשלה הזמנית להיכנס לטקס ולחתום על המגילה. ובאמת, לא חסרו נעלבים ובעלי טרוניות שניסו להפעיל את כל קשריהם כדי להשתתף בטקס הרם והנכבד.
בסופו של דבר רק שלוש מאות וחמישים איש הורשו לעבור את דלת המוזיאון בשדרות רוטשילד 16. אפילו כתבי העיתונים בארץ לא גילו את מקום הטקס. והאירוע כולו שודר ברדיו קול ישראל – שזה היה לו שידור הבכורה.
ושוב פנחס יורמן:
לאחר נקישה קלה בפטיש (בצבע אגוז) על השולחן, קמו הכל על רגליהם ושר "התקוה". בקול שתואר אחר כך בעיתונים כ"רועד", פתח דוד בן-גוריון והשמיע חמש עשרה מילים, שחותם ההיסטוריה טבועה עליהן: "אקרא לפניכם מגילת היסוד של מדינת ישראל, אשר אושרה בקריאה ראשונה על ידי מועצת העם".
לשמע שמה המפורש של מדינת ישראל פרץ קהל הנאספים "ברעם מחיאות כפיים". אחד מיושבי הבמה, הרב י.ל. פישמן, לא נטל חלק במחיאות הכפיים הספונטניות. הוא פרץ בבכי.
החיפזון שבו אורגן טקס הכרזת המדינה, וכמות האילתורים שנדרשו כדי שהוא יקרה בזמן קצר כל כך, לא הצליחו לפגום בחשיבותה של הכרזת המדינה. בסופו של דבר כמה שהטקס היה מהיר כך הוא היה מרגש, והוא סימל התחלה חדשה במובנים רבים – כמו למשל מוסדות חדשים (הרדיו לדוגמא) שקמו למדינה הצעירה ויאפיינו אותה עוד שנים רבות.
ותחי מדינת ישראל!
