מכריזים עצמאות עם 150 לירות בכיס

המשימה הבלתי אפשרית שקיבל המעצב אוטו וליש: עליך להכין, תוך 24 שעות, את כל הדרוש עבור טקס הכרזת העצמאות. וגם: האם מאחורי דיוקנו של הרצל מסתתרת לה תמונת עירום?

טקס הכרזת העצמאות ב-ה' באייר תש"ח, צילום: רודי ויסנשטין

ב-11 בבוקר, ב-13 במאי 1948, יום לפני הכרזת המדינה, גילה אוטו וליש שהוטלה עליו משימה רגישה. הגרפיקאי הרשמי של היישוב העברי הוזמן לישיבה דחופה במוזיאון תל אביב – אז המוזיאון היחיד בעיר העברית הראשונה. האיש שזימן את וליש לישיבה היה זאב שרף, מי שמונה רק לאחרונה לתפקיד "המזכיר הזמני של מינהלת העם". בישיבה החפוזה, שארכה לא יותר מדקות ספורות, מסר שרף לאוטו וליש את המשימה שהוטלה עליו: "עליך להכין, תוך עשרים וארבע שעות, את האולם הגדול של המוזיאון, שם ייערך טקס הכרזת העצמאות". לפני שהספיק וליש לשאול לפרטים, נעלם שרף מן החדר ואץ לעיסוקיו הבוערים.

אוטה וליש בעבודתו. מקור: משפחת וליש

התקציב שעמד לרשותו: 150 לירות. הטקס, כך תכנן בן גוריון, ממילא אמור להתנהל תחת מעטה סודיות כבד.

וליש ניגש למשימה הדחופה במלוא המרץ שנותר בו אחרי מספר לילות חסרי שינה אותם העביר בעיצוב סדרת הבולים הראשונה למדינה שבדרך. בעוד ראשית קרבות מלחמת העצמאות מסעירים את יפו השכנה, וליש התרוצץ ברחבי תל אביב – קנה עץ לשולחן מהמשביר המרכזי, בד לכסות את הקיר המלא בתמונות עירום מאחורי הבמה שעליה ישבו קברניטי המדינה שעוד שעות ספורות תוקם לה ושטיח שישווה מראה מכובד יותר לאולם. כיסאות לבמה החרים וליש מבתי הקפה שבסביבה. התקציב הזעום לא הספיק לדגלים, ובחנויות לא הייתה אפשרות להשיג את תמונתו של חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל: לכן, את שני הפריטים האלה הוא שאל מקרן היסוד. רק שאת הדגלים היה צריך לכבס, ואותם לקח וליש למכבסה קרובה והורה על "כביסת בזק".

חלק מההוצאות ששולמו עבור טקס הכרזת המדינה. אוסף ערי וליש

פסל העירום שהוצב בכניסה למוזיאון כוסה בבד לבן, ולמרות שמלחמת העצמאות הייתה עדיין בשלביה הראשונים, החליט וליש לכסות את כל וילונות האולם בשחור – שמא יוטלו פצצות אוויר בתל אביב מתוך שיקול של "מי יודע מה יתרחש". וכאילו שכל זה לא הספיק, נקרא וליש שנית למשרדו של שרף, שהטיל עליו משימה נוספת: להכין ללא דיחוי קלף שעליו תיכתב מגילת העצמאות.

וליש נחפז אל "בית המהנדס" בקצה רחוב דיזינגוף. הוא ביקש לסקור קלפים שונים לכתיבה, אך מכיוון שנבצר ממנו לגלות את פשר בקשתו המשונה, השתכנע הנציב שסייע לווליש שמדובר בברנש "מסובב" במקצת. וליש רכש את הקלף וביצע עליו את הבדיקה – האם יחזיק מעמד לדורות – במשרדו שלו.

סיומה של מגילת העצמאות בעיצובו ובהכנתו של אוטו וליש

משסיים את מסע הרכישות-השאלות-החרמות המסחרר, התפנה הגרפיקאי שהוסב למעצב פנים, להכין את האולם לרגע ההיסטורי. וכך, ב-11 בבוקר למחרת, בדיוק עשרים וארבע שעות אחרי שהוטלה עליו המשימה וחמש שעות בלבד לפני שנחתמה מגילת העצמאות והמדינה שבדרך הפכה למדינת ישראל – כבר היה האולם מוכן לקבל את הבאים. כל זאת מתואר בכתבה ציורית של פנחס יורמן שפורסמה בעיתון "דבר" רק 5 שנים לאחר מכן, ב-1953, אותה ניתן לקרוא באוסף העיתונות של הספריה הלאומית.

ההזמנה הרשמית שניתנה לאוטו וליש לטקס הכרזת העצמאות. אוסף ערי וליש

אותו פנחס יורמן, בספרו "32 דקות ראשונות" תיאר את הכרזת העצמאות עצמה במילים אלו:

לא ייאמן – אבל עובדה: החשוב והמכריע בטקסים שנערכו אי פעם בישראל – הטקס ההיסטורי של הכרזת המדינה במוזיאון תל אביב – לא נמשך אלא שלושים ושתיים דקות; כלל נאום קצר אחד בלב; התנהל בסדר מופתי וכובד אחר כך על ידי משתתפיו במיטב המחמאות, החל ב"גדול ורב רושם" וכלה ב"חד פעמי, מרגש עד עמקי הנפש".

למרות החשאיות הרבה שהוטלה על מיקום הטקס, ההתקהלות הרבה בתוך אולם מוזיאון תל אביב – ששימש לפנים ביתו הפרטי של ראש העירייה המנוח מאיר דיזינגוף – הבטיחה שקהל רב התייצב מחוץ לאולם הכניסה בתקווה להציץ לטקס החשוב ביותר בתולדות המדינה. סיפור אחד משעשע במיוחד נוגע לאורח שכמעט ולא זכה להיכנס – על כך מספר ההיסטוריון מרדכי נאור בספרו "יום שישי הגדול". היה זה פנחס רוזן, אז יושב ראש מפלגה קטנה ונשכחת בשם 'עלייה חדשה'. מכיוון ששכח רוזן את ההזמנה הרשמית לטקס בביתו, השומר שהוצב בכניסה סירב לאפשר לו להיכנס. לא עזרו לרוזן כל תחנוניו. רק לאחר התערבותו זאב שרף, מזכיר הממשלה הזמנית, הורשו מי שעתיד להתמנות לשר המשפטים בממשלה הזמנית להיכנס לטקס ולחתום על המגילה. ובאמת, לא חסרו נעלבים ובעלי טרוניות שניסו להפעיל את כל קשריהם כדי להשתתף בטקס הרם והנכבד.

בסופו של דבר רק שלוש מאות וחמישים איש הורשו לעבור את דלת המוזיאון בשדרות רוטשילד 16. אפילו כתבי העיתונים בארץ לא גילו את מקום הטקס. והאירוע כולו שודר ברדיו קול ישראל – שזה היה לו שידור הבכורה.

מודעה צנועה זו פורסמה בכל עיתוני הבוקר של ה-14 במאי 1948. מתוך עיתון הצפה

ושוב פנחס יורמן:

לאחר נקישה קלה בפטיש (בצבע אגוז) על השולחן, קמו הכל על רגליהם ושר "התקוה". בקול שתואר אחר כך בעיתונים כ"רועד", פתח דוד בן-גוריון והשמיע חמש עשרה מילים, שחותם ההיסטוריה טבועה עליהן: "אקרא לפניכם מגילת היסוד של מדינת ישראל, אשר אושרה בקריאה ראשונה על ידי מועצת העם".

לשמע שמה המפורש של מדינת ישראל פרץ קהל הנאספים "ברעם מחיאות כפיים". אחד מיושבי הבמה, הרב י.ל. פישמן, לא נטל חלק במחיאות הכפיים הספונטניות. הוא פרץ בבכי.

החיפזון שבו אורגן טקס הכרזת המדינה, וכמות האילתורים שנדרשו כדי שהוא יקרה בזמן קצר כל כך, לא הצליחו לפגום בחשיבותה של הכרזת המדינה. בסופו של דבר כמה שהטקס היה מהיר כך הוא היה מרגש, והוא סימל התחלה חדשה במובנים רבים – כמו למשל מוסדות חדשים (הרדיו לדוגמא) שקמו למדינה הצעירה ויאפיינו אותה עוד שנים רבות.

ותחי מדינת ישראל!

אירוויזיון 2023: חדת-קרן | יוניקורן – Unicorn של נועה קירל בתרגום המילים לעברית

אהבנו כל-כך את השיר שייצג אותנו באירוויזיון, שהחלטנו לתרגמו למען ציבור שוחרי העברית!

נועה קירל. צילום: ערן לוי

חדת-קרן | נועה קירל

הֵי, אֵינְךָ אוֹהֵב אֶת הַדֶּרֶךְ שֶׁבָּהּ אֲנִי מְדַבֶּרֶת
הֵי, אָז אַתָּה עוֹמֵד שָׁם בַּצַּד קוֹרֵא לִי בְּשֵׁמוֹת
לֹא, אֵינֶנִּי הָאוֹיֶבֶת שֶׁלְּךָ
אָז אִם אַתָּה הוֹלֵךְ לַעֲשׂוֹת זֹאת, פָּשׁוּט אַל

הֵי, רוֹצֶה לִבְדֹּק אֶת הַגֵּנִים שֶׁלִּי?
הֵי, סִפּוּרִים שֶׁהִתְיַשְּׁנוּ, זְמַן לָלֶכֶת
הֵי, וּלְהַאֲמִין בְּאַגָּדוֹת
אָז אִם אַתָּה הוֹלֵךְ לַעֲשׂוֹת זֹאת…

אֶתְיַצֵּב כְּמוֹ חַדַּת-קֶרֶן
לְבַד שָׁם בְּגַפִּי
יֵשׁ לִי כּוֹחַ שֶׁל חַדַּת-קֶרֶן
מָתַי כְּבָר תִּלְמַד?
לֹא אֶסְתַּכֵּל לְאָחוֹר
לֹא אַבִּיט לְמַטָּה
כְּשֶׁאֲנִי עוֹלָה מַעְלָה
כְּדַאי לְךָ לְהִסְתּוֹבֵב
כּוֹחַ שֶׁל חַדַּת-קֶרֶן
כּוֹחַ שֶׁל חַדַּת-קֶרֶן

הַהִיסְטוֹרְיָה חוֹזֶרֶת עַל עַצְמָהּ,
לֹא תִּרְצֶה לְשַׁנּוֹת זֹאת?
אַתָּה יוֹדֵעַ, שֶׁאָנוּ יְכוֹלִים, אַתָּה וַאֲנִי
לִכְתֹּב סֵפֶר חָדָשׁ
לֹא תִּרְצֶה לְשַׁנּוֹת זֹאת עַתָּה?

זֶה הוֹלֵךְ לִהְיוֹת פֵנוֹמֵן-פֵנוֹמֵן-פֵנוֹמֵנָלִי
פֵנוֹמֵן-פֵנוֹמֵנָלִי
נָשִׁי נָשִׁי נָשִׁיּוֹנָלִי

אֶתְיַצֵּב כְּמוֹ חַדַּת-קֶרֶן
לְבַד שָׁם בְּגַפִּי
יֵשׁ לִי כּוֹחַ שֶׁל חַדַּת-קֶרֶן
מָתַי כְּבָר תִּלְמַד?
לֹא אֶסְתַּכֵּל לְאָחוֹר
לֹא אַבִּיט לְמַטָּה
כְּשֶׁאֲנִי עוֹלָה מַעְלָה
כְּדַאי לְךָ לְהִסְתּוֹבֵב
כּוֹחַ שֶׁל חַדַּת-קֶרֶן
כּוֹחַ שֶׁל חַדַּת-קֶרֶן

זֶה הוֹלֵךְ לִהְיוֹת פֵנוֹמֵן-פֵנוֹמֵן-פֵנוֹמֵנָלִי
פֵנוֹמֵן-פֵנוֹמֵנָלִי
נָשִׁי נָשִׁי נָשִׁיּוֹנָלִי

אֲנִי לֹא כְּמוֹ כֻּלָּם
מוּל כָּל הָעוֹלָם

זֶה הוֹלֵךְ לִהְיוֹת פֵנוֹמֵן-פֵנוֹמֵן-פֵנוֹמֵנָלִי
פֵנוֹמֵן-פֵנוֹמֵנָלִי
פֵמֵנִין-פֵמֵנִין-פֵמֵנִינָלִי

אַתָּה יָכוֹל לִקְרֹא לִי מַלְכָּה: אֵין לִי דָאוִין
רוֹצֶה לִרְאוֹת אוֹתִי רוֹקֶדֶת?
רוֹצֶה לִרְאוֹת אוֹתִי רוֹקֶדֶת?
רוֹצֶה לִרְאוֹת אוֹתִי רוֹקֶדֶת?!
הַבֵּט בִּי!
חַדַּת-קֶרֶן!
חַדַּת-קֶרֶן!
חַדַּת-קֶרֶן!
חַדַּת-קֶרֶן!

יוצרי השיר: מאי ספדיה, ינון יהל, דורון מדלי ונועה קירל

אם תחפצו אין זו אגדה?

המשפט האלמותי של בנימין זאב הרצל "אם תרצו אין זו אגדה" כמעט אבד בתרגום לעברית

הרצל משקיף ממרפסת מלון שלושת המלכים בבזל שבשווייץ, בעת הקונגרס הציוני החמישי. תרס"ב, 1901. צילם: אפרים משה ליליין

אם תשאלו אדם ממוצע מה הוא יודע על הרצל, הוא כנראה יזרוק את צמד המילים "חוזה המדינה", וימלמל משהו על מרפסת וזקן. אבל אין ספק שהסלוגן שהפך את הרצל למלך היהודים היה "אם תרצו אין זו אגדה". זה קליט. זה קולע. זה להיט. אבל האמת היא שכמעט נפלנו עם ביטויים הרבה פחות טובים.

נתחיל בזה, שהמשפט המקורי בכלל נכתב בגרמנית:

Wenn ihr wollt, ist es kein Märchen

התרגום המילולי הוא באמת מה שהתקבע לנו בסופו של דבר:

אם (אתם) תרצו, אין זו אגדה

את המשפט בגרמנית כתב בנימין זאב הרצל בשער ספרו האוטופי על "אלטנוילנד":

כריכת 'אלטנוילנד' בכתב ידו של הרצל, באדיבות הארכיון הציוני המרכזי

המשפט המפורסם שנכתב על עטיפת כתב היד של הספר, דהה עם השנים. כתב היד טופל לאחרונה במעבדת השימור של הארכיון הציוני, כדי להבטיח את שימורו לדורות.

והנה, הכיתוב המפורסם הועתק גם לשער המודפס של הספר בגרמנית שיצא לאור בלייפציג בשנת 1902.

ההדפסה הראשונה של הספר. לייפציג, 1902

אבל מה קרה בתרגום לעברית?

היה זה נחום סוקולוב שתרגם את "אלטנוילנד" (שמילולית משמעו "ארץ ישנה-חדשה") לתל-אביב. ללא ספק מדובר בתרגום גאוני, שמאוחר יותר גם שימש לשמה של העיר העברית ללא הפסקה. אבל דווקא בתרגום של הפתגם המפורסם, סוקולוב קצת פחות הצליח:

שער "אלטנוילנד" בתרגום נחום סוקולוב לעברית

קראתם נכון! בתרגום לעברית של הספר, סוקלוב החליט לתרגם את המשפט כך:

אם תחפצו אין זו אגדה

תרגום הרבה פחות קליט…

כמה שנים אחר כך מצאנו גם את הפריט הזה: דיוקן של חוזה המדינה עם הכיתוב:

אם חפצים אתם – אין זו אגדה!

אבל כאמור בתחרות הזו היה רק מנצח אחד:

אם תרצו אין זו אגדה.

ופריטים רבים הציגו בגאווה את דיוקנו של הרצל עם התרגום הקליט.

הנה חוזה המדינה מככב בכריכת אלבום התמונות, מבית בצלאל, ירושלים.

ואפילו חברת הסיגריות "מספרו" רכבה על הגל והוציאה את הדיוקן הזה:

רק חסרה לחוזה המדינה סיגריה בפה כדי להשלים את הפרסומת…

ולסיום, נזכיר שלמשפט "אם תרצו אין זו אגדה" יש למעשה המשך. בסוף "אלטנוילנד" סוגר הרצל מעגל וכותב:

ואם לא תרצו, אז הנה הדבר אשר ספרתי לכם הוא אגדה, ונשאר רק אגדה.

"לזמר הקופץ אריק": ההקדשות האישיות של חיים חפר נחשפות

כשגדול הפזמונאים של דור תש"ח מאגד את פזמוניו המוכרים והחשובים ביותר בספר אחד, הוא נאלץ לחבר להם הקדשות חמות לכל חבריו ומכריו, הקולגות שעבד עימם והיוצרים שהעריץ וראה את עצמו כממשיכם

חיים חפר ברקע ההקדשות לספרו ששלח לחבריו. התמונה של חיים חפר לקוחה מתוך לשכת העיתונות המרכזית, מחלקת צילומים, D381-088.

בשנת 1961 יצא לאור הספר "מילים למנגינות" של חיים חפר. בכרך נפלא וקטן ממדים זה, שמעוטר בציורים משובבי לב פרי מכחולו של המאייר אריה נבון, צורפו יחדיו 50 פזמונים שאת מילותיהם חיבר חיים חפר – מתוך המאתיים שחיבר בשנות הארבעים של המאה ה-20, שנות הפלמ"ח והצ'יזבטרון. העשור שיש שיכתירו כעשור הפורה ביותר בחייו של הפזמונאי.

לרגל צאת ספר הפזמונים השני שלו, התבקש אחד מחשובי הפזמונאים של הדור, המנהל האומנותי של הצ'יזבטרון והאיש שחיבר כל כך הרבה פזמונים אהובים ומוכרים, להסביר בריאיון לעיתון דבר את שם הספר. כדרכו, סיפק חפר תשובה ישירה ולא מתחכמת עבור העיתונאי מיכאל אוהד: "אני אוהב לעבוד לפי מנגינה קיימת. ברגע שאני שומע מנגינה – אני יודע את מצב הרוח. אם תרצה, תשווה את עבודתי לצייר העובד בתוך מסגרת מוכנה: הוא יודע באילו פרופורציות עליו לצייר ראש ורגל".

כתבתו של מיכאל אוהד בעיתון דבר התפרסמה בגיליון העשירי בנובמבר 1961

חפר, כפי שניתן להבין מתשובה זאת, היה יוצר המרבה בשיתופי פעולה, ועל כל אחד מחמישים הפזמונים שהופיעו ב"מילים למנגינות" הוסיף את שם המלחין או המלחינה שאת מנגינותיהם הלחין, את המבצע או המבצעת של השיר ואת הכותבים שאיתם חיבר את מילות השיר במקרה שהיו כאלה. לרבים מפזמוניו, אגב, הייתה לא רק מנגינה שלה ציוות חפר מילים חדשות, אלא אף מילים וביצוע קודמים. חפר החליט לכתוב על פי המנגינה הקיימת שיר חדש.

קחו לדוגמה את שירו המפורסם של חפר "אנו כיתת סיירים", שביצעה במקור להקת הנח"ל ולאחר מכן גם להקת התרנגולים. על הלחן (והמילים המקוריות) חתום אחד מגדולי הזמרים-כותבים של צרפת, סרז' גינסבורג. השיר המקורי סיפר את סיפורו של כרטיסן במטרו של פריז. חפר שינה את זהות הצרפתי העמל לחורר חורים בכרטיסי הנוסעים בחברי כיתת סיירים פלמח"ית ש"הולכים בוואדיות ובהרים".

באותו ריאיון לעיתון דבר הסביר חפר את היתרון הבולט שבעבודת הצוות. מלבד הטמפרמנט השיתופי שבו התברך, היו לשיתופי הפעולה הרבים שלו צד פרקטי יותר: "עבודת צוות חוסכת זמן. אתה מקבל תגובות בו-במקום. אומר לי דן (דן בן אמוץ – ח.מ.). או שאומרת לי נעמי (נעמי פולני – ח.מ.): 'שמע, הפעם לא קלטת למטרה' – ואני מוכן לקבל את הדין".

כדי לחזור ולשחזר את העבודה על פזמוניו המוכרים יוכלו המתעניינים לקרוא בשני ספרים. בראשון, "חיים חפר מספר ומזמר: השירים הנבחרים ומה שמאחוריהם" (הוצאת זמורה-ביתן, 2004), אפשר למצוא את הסיפורים מאחורי השירים במילותיו של חפר עצמו. השני הוא הביוגרפיה המפורטת והמעמיקה שהקדיש לו מוטי זעירא (הוצאת כתר, שנת 2021). בכתבה זאת בחרנו להציץ ישירות לארכיונו של חפר, השמור בספרייה הלאומית, לא אל הסיפור מאחורי השירים, אלא אל הדרך שבה בחר חפר לחגוג ולשתף את חבריו הרבים.

אם כך, ראוי שנשאל: מה קורה כשאיש שמכיר ומוקיר אנשים כה רבים (והם אותו בחזרה) מוציא ספר שני החוגג את שיתופי הפעולה שלו? הוא מוכרח להקדיש עותקים רבים לחבריו. כאן נכנס לתמונה תיק ארכיון מבדר במיוחד שמצאנו בארכיונו של חפר המנוח. זהו תיק ההקדשות לחברים, או  אם נדייק – תיק הטיוטות להקדשות לחברים.

את העותקים המוקדשים לחבריו מסר חפר לפני שנים רבות. אצלו שמר את הדפים שבהם החל לחבר את ההקדשות.

הנדיבות והאדיבות של חפר מוצגים לראווה בהקדשות פרטיות אלו. לנעמי פולני כתב "שהרבה משלך יש בספר הזה – בידידות", ולדן בן אמוץ: "לדן שותפי לחצי חיים – שהרבה הרבה משלך יש בין השורות ובתוכן – בידידות תמיד".

 

היו הקדשות פשוטות יותר, אך חמות לא פחות. למשל זאת שהקדיש חפר לפשה, הוא האמרגן והמפיק האגדי אברהם דשא (פשנל), ובה כתב פשוט: I Love You.

 

והיו גם תודות על דברים טריוואלים יותר. לאידה ולאהרן מגד הודה חפר "על האירוח ב-23.1.58 ועל זה שלא שמתם לב כששפכתי כוס תה לא בכוונה".

וגם לפחות הקדשה מסקרנת אחת, לסופר בנימין תמוז: "בלחיצת יד, הרמת גבה וחיוך מוזר – שלך בידידות".

חפר לא שכח כמובן להקדיש עותקים מספרו למבצעים ולמבצעות שעימם עבד וקיווה להמשיך לעבוד. ליוסי בנאי כתב: "בחרוזי תודה ובתקווה לעבודה משותפת". ליונה עטרי, בה ראה עילוי, קרא בהקדשה "נסיכת הפזמון הישראלי", והוסיף "ממעריץ וחבר". ולשחקן ולבמאי שמואל בונים כתב: "ידידי לשירים ולרעיונות – העמדתך האיתנה היא שנתנה לי ספר זה – בחיבוק אדירים – שלך תמיד".

אחת ההקדשות היפות שחיבר הייתה לזמר צעיר ומתחיל בשם אריק איינשטיין, שהתברך כך נראה באנרגיה אדירה. וכך כתב לו חפר:

היו לו גם מילים חמות למלחינות ולמלחינים שעבד עימם. למשה וילנסקי קרא שותף וידיד. למאיר נוי איחל שימשיכו את שיתוף הפעולה. ולסשה ארגוב "שעושה מן המילים שירים".

אך מרגשים במיוחד הם הרמזים שפיזר חפר בהקדשות למשוררים ולפזמונאים שהעריך. אלו רמזים למקום שבו מיקם את עצמו בתוך התרבות הישראלית. חפר ראה את עצמו כחולייה (הפעם לא חולייה צבאית דווקא) בתוך שרשרת ארוכה של יוצרי ומחדשי הספרות והשירה העברית, חלק ממסורת ותרבות שקורמים עור וגידים בעבר הקרוב ובהווה.

למשורר והפזמונאי יחיאל מוהר הוא צירף תקווה שיזכה "בתקווה להתראות על אצטבת סופרים אחת".

לאברהם שלונסקי: "מורה ואב אשר בשדהו חרזתי כשור וכחמור במינור ובמז'ור – באהבה".

למשורר יעקב אורלנד: "אשר הדים מתוך שיריו שלו הולידו כאן שורות שלמות – בידידות".

לפי הקדשות אלו, נראה שלנתן אלתרמן הרגיש חפר שהוא חב את החוב הרב ביותר, ועם יצירתו רצה להיות הכי מזוהה. וכך כתב לו: "החוט אשר עליו תלויים חרוזים אלה – שלך הוא – אוהבך ומוקירך".

ואולי העובדה שהספר, שיצא בעצת ובדחיפת המו"ל עמיקם גורביץ, רק בשנות השישים, כמעט 20 שנה מכתיבת הפזמונים עצמם, איפשר לחפר מרחק וגעגוע, וגם להגיע להבנה שהוא חלק ממכלול גדול ועשיר. ההקדשות שחיבר לחברותיו וחבריו, וכל שותפיו לדרך בהחלט מעידות על כך.