בשנת 1961 יצא לאור הספר "מילים למנגינות" של חיים חפר. בכרך נפלא וקטן ממדים זה, שמעוטר בציורים משובבי לב פרי מכחולו של המאייר אריה נבון, צורפו יחדיו 50 פזמונים שאת מילותיהם חיבר חיים חפר – מתוך המאתיים שחיבר בשנות הארבעים של המאה ה-20, שנות הפלמ"ח והצ'יזבטרון. העשור שיש שיכתירו כעשור הפורה ביותר בחייו של הפזמונאי.
לרגל צאת ספר הפזמונים השני שלו, התבקש אחד מחשובי הפזמונאים של הדור, המנהל האומנותי של הצ'יזבטרון והאיש שחיבר כל כך הרבה פזמונים אהובים ומוכרים, להסביר בריאיון לעיתון דבר את שם הספר. כדרכו, סיפק חפר תשובה ישירה ולא מתחכמת עבור העיתונאי מיכאל אוהד: "אני אוהב לעבוד לפי מנגינה קיימת. ברגע שאני שומע מנגינה – אני יודע את מצב הרוח. אם תרצה, תשווה את עבודתי לצייר העובד בתוך מסגרת מוכנה: הוא יודע באילו פרופורציות עליו לצייר ראש ורגל".
חפר, כפי שניתן להבין מתשובה זאת, היה יוצר המרבה בשיתופי פעולה, ועל כל אחד מחמישים הפזמונים שהופיעו ב"מילים למנגינות" הוסיף את שם המלחין או המלחינה שאת מנגינותיהם הלחין, את המבצע או המבצעת של השיר ואת הכותבים שאיתם חיבר את מילות השיר במקרה שהיו כאלה. לרבים מפזמוניו, אגב, הייתה לא רק מנגינה שלה ציוות חפר מילים חדשות, אלא אף מילים וביצוע קודמים. חפר החליט לכתוב על פי המנגינה הקיימת שיר חדש.
קחו לדוגמה את שירו המפורסם של חפר "אנו כיתת סיירים", שביצעה במקור להקת הנח"ל ולאחר מכן גם להקת התרנגולים. על הלחן (והמילים המקוריות) חתום אחד מגדולי הזמרים-כותבים של צרפת, סרז' גינסבורג. השיר המקורי סיפר את סיפורו של כרטיסן במטרו של פריז. חפר שינה את זהות הצרפתי העמל לחורר חורים בכרטיסי הנוסעים בחברי כיתת סיירים פלמח"ית ש"הולכים בוואדיות ובהרים".
באותו ריאיון לעיתון דבר הסביר חפר את היתרון הבולט שבעבודת הצוות. מלבד הטמפרמנט השיתופי שבו התברך, היו לשיתופי הפעולה הרבים שלו צד פרקטי יותר: "עבודת צוות חוסכת זמן. אתה מקבל תגובות בו-במקום. אומר לי דן (דן בן אמוץ – ח.מ.). או שאומרת לי נעמי (נעמי פולני – ח.מ.): 'שמע, הפעם לא קלטת למטרה' – ואני מוכן לקבל את הדין".
כדי לחזור ולשחזר את העבודה על פזמוניו המוכרים יוכלו המתעניינים לקרוא בשני ספרים. בראשון, "חיים חפר מספר ומזמר: השירים הנבחרים ומה שמאחוריהם" (הוצאת זמורה-ביתן, 2004), אפשר למצוא את הסיפורים מאחורי השירים במילותיו של חפר עצמו. השני הוא הביוגרפיה המפורטת והמעמיקה שהקדיש לו מוטי זעירא (הוצאת כתר, שנת 2021). בכתבה זאת בחרנו להציץ ישירות לארכיונו של חפר, השמור בספרייה הלאומית, לא אל הסיפור מאחורי השירים, אלא אל הדרך שבה בחר חפר לחגוג ולשתף את חבריו הרבים.
אם כך, ראוי שנשאל: מה קורה כשאיש שמכיר ומוקיר אנשים כה רבים (והם אותו בחזרה) מוציא ספר שני החוגג את שיתופי הפעולה שלו? הוא מוכרח להקדיש עותקים רבים לחבריו. כאן נכנס לתמונה תיק ארכיון מבדר במיוחד שמצאנו בארכיונו של חפר המנוח. זהו תיק ההקדשות לחברים, או אם נדייק – תיק הטיוטות להקדשות לחברים.
את העותקים המוקדשים לחבריו מסר חפר לפני שנים רבות. אצלו שמר את הדפים שבהם החל לחבר את ההקדשות.
הנדיבות והאדיבות של חפר מוצגים לראווה בהקדשות פרטיות אלו. לנעמי פולני כתב "שהרבה משלך יש בספר הזה – בידידות", ולדן בן אמוץ: "לדן שותפי לחצי חיים – שהרבה הרבה משלך יש בין השורות ובתוכן – בידידות תמיד".
היו הקדשות פשוטות יותר, אך חמות לא פחות. למשל זאת שהקדיש חפר לפשה, הוא האמרגן והמפיק האגדי אברהם דשא (פשנל), ובה כתב פשוט: I Love You.
והיו גם תודות על דברים טריוואלים יותר. לאידה ולאהרן מגד הודה חפר "על האירוח ב-23.1.58 ועל זה שלא שמתם לב כששפכתי כוס תה לא בכוונה".
וגם לפחות הקדשה מסקרנת אחת, לסופר בנימין תמוז: "בלחיצת יד, הרמת גבה וחיוך מוזר – שלך בידידות".
חפר לא שכח כמובן להקדיש עותקים מספרו למבצעים ולמבצעות שעימם עבד וקיווה להמשיך לעבוד. ליוסי בנאי כתב: "בחרוזי תודה ובתקווה לעבודה משותפת". ליונה עטרי, בה ראה עילוי, קרא בהקדשה "נסיכת הפזמון הישראלי", והוסיף "ממעריץ וחבר". ולשחקן ולבמאי שמואל בונים כתב: "ידידי לשירים ולרעיונות – העמדתך האיתנה היא שנתנה לי ספר זה – בחיבוק אדירים – שלך תמיד".
אחת ההקדשות היפות שחיבר הייתה לזמר צעיר ומתחיל בשם אריק איינשטיין, שהתברך כך נראה באנרגיה אדירה. וכך כתב לו חפר: 
היו לו גם מילים חמות למלחינות ולמלחינים שעבד עימם. למשה וילנסקי קרא שותף וידיד. למאיר נוי איחל שימשיכו את שיתוף הפעולה. ולסשה ארגוב "שעושה מן המילים שירים".
אך מרגשים במיוחד הם הרמזים שפיזר חפר בהקדשות למשוררים ולפזמונאים שהעריך. אלו רמזים למקום שבו מיקם את עצמו בתוך התרבות הישראלית. חפר ראה את עצמו כחולייה (הפעם לא חולייה צבאית דווקא) בתוך שרשרת ארוכה של יוצרי ומחדשי הספרות והשירה העברית, חלק ממסורת ותרבות שקורמים עור וגידים בעבר הקרוב ובהווה.
למשורר והפזמונאי יחיאל מוהר הוא צירף תקווה שיזכה "בתקווה להתראות על אצטבת סופרים אחת".
לאברהם שלונסקי: "מורה ואב אשר בשדהו חרזתי כשור וכחמור במינור ובמז'ור – באהבה".
למשורר יעקב אורלנד: "אשר הדים מתוך שיריו שלו הולידו כאן שורות שלמות – בידידות".
לפי הקדשות אלו, נראה שלנתן אלתרמן הרגיש חפר שהוא חב את החוב הרב ביותר, ועם יצירתו רצה להיות הכי מזוהה. וכך כתב לו: "החוט אשר עליו תלויים חרוזים אלה – שלך הוא – אוהבך ומוקירך".
ואולי העובדה שהספר, שיצא בעצת ובדחיפת המו"ל עמיקם גורביץ, רק בשנות השישים, כמעט 20 שנה מכתיבת הפזמונים עצמם, איפשר לחפר מרחק וגעגוע, וגם להגיע להבנה שהוא חלק ממכלול גדול ועשיר. ההקדשות שחיבר לחברותיו וחבריו, וכל שותפיו לדרך בהחלט מעידות על כך.
