יהודי אירופה של תחילת המאה ה-20 ראו את עצמם "לופט מענטשן", אנשי אוויר. הביטוי מתאר אנשים שחיים מהאוויר: הן כי הם עניים, והן כי הם שרויים בלימוד תורה ופלפולים וכביכול רחוקים מהבלי העולם הזה…
השנה הגיעה לספרייה חוברת ביידיש בת כ-60 עמודים אשר ראתה אור בוורשה בשנת 1933, ובה 200 מתכונים ליצירת מגוון רחב של תכשירים וחומרים לשימוש במשק הבית. המתכונים כוללים הוראות להכנת דברי מאכל ושתיה; בשמים וקוסמטיקה; חומרי ניקיון; צבעים, ודבקים ועוד.
זוכרים את הכתבות בעיתונים ואת תוכניות הטלוויזיה עם הוראות להכנת משחקים או אביזרים לבית? (מי אמר בתיה עוזיאל ולא קיבל?). החוברת שלפנינו מכילה תוכן דומה.
כך לדוגמה יש מתכון מפורט לשדרוגו של סבון תעשייתי בסיסי:
ממיסים את הסבון בכלי עם מים שתחתם דולקת אש, מוסיפים לו שמנים ריחנים. יש מתכון לסבון בריח לבנדר, ובריח וניל ועוד. ההוראות מפורטות וכוללות כמויות מדויקות ומספר הימים הדרוש להתמצקות הסבון – לפני שניתן לחותכו ולעוטפו. בדף הבא ישנו הסבר איך להכין בבית משחה לגילוח הזקן, יש הסברים איך להשתמש בכלי עבודה שונים ועוד.
התעייפתם, ואתם רוצים להתרענן עם כוסית משקה? בבקשה!
יש בחוברת מתכונים לבירה, ליקר קפה, ליקר דובדבנים (שרי), תמד (Mead, ליקר דבש) ועוד. יש מתכונים לקוקטיילים ואפילו לתחליף זול לקוניאק – הכל עם פירוט מדויק של חומרים, כמויות, תהליך ההכנה ומשך הזמן שצריך לחכות, עד שאפשר להנות מהתוצאה.
מעדיפים משקה לא אלכוהולי? יש גם מתכונים של לימאניאדע, וקעפיר (קפיר).
אופייה של החוברת מזכיר קצת את תנועת ה"עשה זאת בעצמך" (do it yourself) שנולדה בשנות ה-70 של המאה שעברה בארצות הברית, ובעקבותיה יצאו לאור פרסומים רבים. היום כמובן ירדו פרסומים כאלו מגדולתם, ותפוצתם הצטמצמה מאוד. אנחנו מחפשים באינטרנט, ומוצאים סרטי יוטיוב להכנת כל דבר בשלל שפות, כולל ביידיש. (למשל איך להכין סבון נוזלי).
בזמן שבו יצאה החוברת לאור הרבה אנשים כנראה הכינו את המוצרים בבית, אם מפני שזה היה זול יותר או שלא היה אפשר כלל להשיג את הדברים בחנויות. אבל לצד העובדה שמדובר בכותר שסביר להניח שהיה שימושי מאוד לזמנו, הוא מהווה גם תיעוד שהיו "לופט מענטשן" שהיו גם אנשי מלאכה ויצירה.
ירושלים של קרואסונים: כך כמעט נשלטנו על ידי הצרפתים
אם הגנרל אלנבי לא היה משמיע את מחאתו, בעודו לועס כריך כבד אווז, ייתכן ולא מעט ירושלמים היו מתחילים לדבר צרפתית. למעשה, אם אלנבי היה בוחר לשתוק, סביר שלא היה קם מנדט בריטי בארץ ישראל, שלא לדבר על מדינה יהודית...
ובכן, הכל יכול היה להיות מאוד – מאוד – שונה כאן, אם רק דברים היו מתנהלים לפי התוכנית.
בשלהי שנת 1917, תומאס אדוארד לורנס, הידוע בתור "לורנס איש ערב", קיבל לידיו פקודות חדשות ודחופות. היה עליו להשהות זמנית את פעילותו לעידוד המרד הערבי נגד האימפריה העותמאנית, ולהתייצב לצידו של הגנרל אדמונד אלנבי, שכוחותיו לחמו בפלשתינה.
אלה היו שלביה המאוחרים של "המלחמה הגדולה". תוך ימים ספורים הבריטים יכבשו את ירושלים, אחרי כמעט שלוש שנים של לחימה קשה ואיטית נגד העותמאנים ובעלי בריתם הגרמנים במערכה על סיני וארץ ישראל.
זו הייתה נקודת תפנית היסטורית – שלטון חדש בעיר הקודש. העיתונות הבינלאומית, שעד כה התעלמה מן המערכה בארץ, נסחפה בהתלהבות הכללית. הרי הגנרל אלנבי הצליח היכן שאפילו ריצ'ארד לב הארי נכשל.
לורנס הצליח לארגן לעצמו הזמנה לטקס חילופי השלטון. היו חסרים לו בגדים מתאימים לאירוע שכזה והוא נדרש לשאול סט נקי של מדים וכובע, אך ב-11 בדצמבר לורנס איש ערב נכנס לעיר העתיקה דרך שער יפו. מספר מטרים לפניו צעד הגנרל אלנבי, שוויתר על סוסו כאות כבוד למעמדה המיוחד של העיר ירושלים.
לבסוף התייצב אלנבי מחוץ לשערי מגדל דוד, והכריז בפני הנכבדים שהתאספו במקום על החלתו של משטר צבאי. לורנס כתב לאחר מכן שהטקס היה עבורו "הרגע העילאי של המלחמה", אך מעבר לכך לא הכביר במילים על האירוע.
בספרו "שבעת עמודי החכמה" הקצין האנגלי דווקא פירט בהרחבה על חילופי דברים מעניינים שהתרחשו זמן קצר לאחר סיום הטקס, במהלך ארוחת צהריים מפוארת למדי (לפחות במונחים צבאיים), בכפר הציורי עין כרם.
שם התרוצצו העוזרים ושלפו מסלים גדולים ארוחת צהריים מגוונת, מורכבת ועסיסית. נפלה עלינו הפוגה קצרה של שלווה, אותה הפר האדון פיקו, הנציג הפוליטי הצרפתי […] בקולו המתנגן אמר: "ומחר, גנרל יקר, אנקוט צעדים הכרחיים להקמת ממשל אזרחי בעיר הזו".
אלו היו המילים האמיצות ביותר הזכורות לנו; מייד לאחריהן השתררה דממה, כמו זו כאשר פתחו בשמיים את החותם השביעי. סלט, עוף במיונית וכריכי כבד אווז נתקעו בפיותינו הלחים בלתי לעוסים, בעוד אנו נפנים אל אלנבי פעורי פה. אפילו הוא נראה לרגע אובד עצות. התחלנו לחשוש שמא יחשוף האליל חולשה כלשהי. אך פניו האדימו: הוא בלע, סנטרו הזדקר קדימה (בצורה שאהבנו), ואמר, בזעף:
-"באזור הצבאי, הסמכות היחידה היא של המפקד הראשי – אנוכי".
פיקו המשיך במחאתו, אך נקטע על ידי אלנבי שהבהיר שהשלטון האזרחי יחל לפעול רק כאשר הוא עצמו יראה זאת לנכון.
נראה שפרנסואה ז'ורז'-פיקו היה תחת הרושם שצרפת ובריטניה יתחלקו בשליטה בירושלים לאחר כיבושה, אך מהתיאור הנ"ל ברור שאלנבי ראה את הדברים אחרת.
למעשה יתכן שהוויכוח היה חריף אף יותר ממה שלורנס תיאר. עד ראייה נוסף, קצין צרפתי בשם לואי מסיניון שהיה חבר בפמלייתו של פיקו, כתב ש"אלנבי איים על פיקו במעצר אם יעז להתערב". הגנרל הבריטי התנשא לגובה 188 ס"מ והיה ידוע כבעל פתיל קצר ומראה מעט מאיים. בסביבתו כינו אותו "השור".
האמת היא, שפיקו לא שלף את הדברים יש מאין.
הדיפלומט הצרפתי, יחד עם עמיתו הבריטי מארק סייקס, היה בין המנסחים הראשיים של "הסכם סייקס-פיקו" המפורסם.
לפי תנאי ההסכם הסודי שנחתם בינואר 1916, רוב שטחי ארץ ישראל, ביניהם העיר ירושלים, היו אמורים לעבור לידי שליטה בינלאומית עם סיום המלחמה. עד אז, לפי פיקו, כל עוד המלחמה נמשכת, כל שטחי פלשתינה הכבושים היו אמורים להתנהל תחת שלטון משותף אנגלי-צרפתי.
כל זה טוב ויפה, אך לבריטים כבר היו בשלב זה רעיונות אחרים…
הרי הם כבר נלחמו ודיממו כאן במשך שנים. היו גם קשיים ומהמורות בדרך, ביניהם שני הפסדים צבאיים בקרבות על עזה. במערכה על ארץ ישראל וסיני הכוחות הבריטים ספגו מעל 60 אלף נפגעים בשדה הקרב, ביניהם כמעט 17 אלף הרוגים (ראוי לציין שרבים מהחיילים הגיעו מהקצוות הרחוקים של האימפריה הבריטית – הודו, דרום אפריקה, אוסטרליה וניו זילנד). בהשוואה, התרומה הצרפתית למאמץ המלחמתי בארץ ישראל היתה מינימלית. לבריטים לא הייתה שום כוונה לוותר כעת על הפרס הגדול בגלל מסמך סודי שרוב הציבור כלל לא שמע עליו.
עם ההכרזה על משטר צבאי, כל דיון רציני בעניין שלטון משותף או בינלאומי נדחק הצידה. השלטון הצבאי הבריטי נשאר על כנו עד קיץ 1920, אז החל סוף סוף לפעול שלטון אזרחי תחת המנדט הבריטי, ללא כל מעורבות צרפתית או בינלאומית.
ייתכן מאוד שהתקרית הדיפלומטית הקצרה והבלתי שגרתית שתוארה על ידי לורנס שינתה את מסלול ההיסטוריה במזרח התיכון. כיצד הייתה נראית ירושלים תחת שלטון אנגלי-צרפתי? אפשר רק לדמיין.
ללא התנגדותו הוורבאלית של הגנרל אלנבי, ללא מחאתו שהוטחה תוך כדי לעיסת כריך גדוש בכבד אווז, ייתכן והמנדט הבריטי לא היה קם בארץ ישראל.
אם שטחי פלשתינה הכבושים אכן היו נמסרים לידי שלטון בינלאומי, כפי שנקבע בהסכם סייקס-פיקו, האם עדיין היינו עדים לתקומתה של מדינת ישראל? סביר מאוד שלא.
שמו של אדמונד אלנבי (שלאחר מכן הועלה לדרגת פילד-מרשל והוענק לו התואר "הויקונט הראשון אלנבי ממגידו ומפליקסטואו אשר במחוז סאפוק") מתנוסס היום על שלטי רחוב, אנדרטאות, פארקים וגשרים בכל רחבי המדינה. הכיבודים האלה נועדו לציין את הישגיו המרשימים למדי של הגנרל בשדה הקרב, אבל ייתכן שהתייצבותו העיקשת אל מול התערבות מדינית צרפתית בוטה, בזמן ארוחת צהריים היסטורית בעין כרם, היתה לא פחות חיוניות למפעל הציוני.
טינטין בתחפושת בשוק של חיפה, מתוך "בארץ הזהב השחור"
"הקשיבו הקשיבו תושבי ארץ ישראל: אזרח בלגי בעל נטייה להסתבך בצרות נצפה בחיפה כשהוא מחופש לבן מיעוטים. האזרח מכנה את עצמו בשם 'טינטין'. אותו 'טינטין' מרחרח במקומות שבהם הוא לא אמור לרחרח ושואל יותר מדי שאלות. כל היודע דבר על מקום הימצאו מתבקש להודיע לרשויות החוק".
זאת לא הודעה מיוחדת של משטרת ישראל או של שירות הביטחון הכללי. זה יותר כמו תרחיש – מקורי לחלוטין – שקרה בספר ה-15 במספר בסדרת הקומיקס המצליחה והאהובה ברחבי העולם כולו – הרפתקאותיו של טינטין. הספר המדובר הוא "טינטין: בארץ הזהב השחור" שהתפרסם לראשונה בין ספטמבר 1939 למאי 1940.
עלילת הספר נסובה על מזימה סודית לחבל במאגרי הנפט במזרח התיכון. כיאה לרוח התקופה, במהלך חקירתו מתגלה זהותו של הנבל האמיתי, ד"ר מולר, הרופא הגרמני המרושע. במסגרת החקירה מתגלגל טינטין לארץ ישראל המנדטורית, שם הוא משוטט בחיפה בבגדי תושב ערבי, ואפילו נחטף על ידי האצ"ל. את הסטריפים הראשונים של הסיפור אייר יוצרו של טינטין, הרז'ה, במהלך חופשה בת חודש שזכה לה מהצבא הבלגי. לצבא הוא גויס כבר עם פלישת גרמניה לפולין ב-1 בספטמבר, ומשם שלח את הסטריפים של טינטין אל אותו עיתון שפירסם את הרפתקאותיו של העיתונאי הצעיר כבר עשור, Le Petit Vingtième. אולם לאחר שנדבק הרז'ה בסינוסיטיס שוחרר משירות ביום בו פלשה גרמניה לבלגיה.
כמובן שתחת התנאים החדשים, ובעיקר בהתחשב בלאומיותו הגרמנית של הנבל, הופסק פרסום הקומיקס והקוראים – שוודאי עקבו אחרי טינטין בניסיון להשיג הפוגה מידיעות על המלחמה העולמית הנוראה המתרגשת עליהם – נאלצו לחכות מספר שנים עד שגילו כיצד נחלץ טינטין מסופת החול שאליה נקלע לאחר שנמלט מהדוקטור המרושע.
בתום מלחמת העולם השנייה ביקש הרז'ה להתרחק מהדמות המזוהה איתו ביותר, אך בלחץ אשתו וחבריו חזר לצייר את עלילות הכתב החוקר הצעיר. התוכנית המקורית הייתה לשלוח את טינטין וכלבו שלגי לירח, מה שאכן קרה בהמשך, אך קודם כל חזר לסיים את ההרפתקה שעזב עם פלישת הנאצים למדינתו.
רק ב-1948 פורסמה הגרסה השנייה והסופית של "בארץ הזהב השחור". אוקיי, זאת אומרת, הגרסה השנייה הגמורה, אבל לא הסופית.
התחלנו את כתבתנו באמירה הגורפת שסדרת טינטין היא סדרת הקומיקס המצליחה והאהובה ברחבי העולם כולו. בשנות ה-60 וה-70 החלו הרפתקאות טינטין להתפרסם בבריטניה. לא ברור בדיוק מה הניע את היוצר האגדי של טינטין לצייר מחדש את "ארץ הזהב השחור" אך הפעם היא קיבלה תפנית מפתיעה. בגרסה האנגלית-בריטית של הקומיקס האהוב כבר הפכה פלשתינה המנדטורית לנסיכות הנפט הדמיונית "חמד". הסיפור על ארגון האצ"ל שחטף את טינטין בגלל טעות בזיהוי – סיפור שהופיע בגרסה המקורית – הוחלף בסיפור אחר על המשטרה הצבאית הערבית בנסיכות חמד. כמו שראינו, אל תטעו, זה נכון שטינטין – האמיץ בבלשים המצוירים – לא שש להסתבך במלחמת הנרטיבים המקומית שלנו, אך לא זאת הסיבה להפסקת הפרסום המקורי. זה קרה בעקבות פלישת הנאצים לבלגיה. ולגבי החלפת ארץ ישראל בארץ דמיונית – כאן אולי כבר מדובר ברגישות לקהל הבריטי שעליו ביקש טינטין להתחבב.
לצערנו הרב הספר "טינטין: בארץ הזהב השחור" לא תורגם לעברית – לא בגרסה הארץ-ישראלית ולא בגרסת חמד.
חכמי חלם: הקהילה היהודית שזכתה לשיימינג לא מוצדק
איך קיבלו יהודי העיר חלם שבפולין את התיוג המבייש? ואולי בכלל מדובר בקהילה של חכמים גדולים? יצאנו לברר מה הסיפור של חכמי חלם
"חכמי חלם". מתוך כריכת הספר "נעלי הזהב של המלך", עבדה: נורית יובל. איורים: שי צ'רקה
אין חכם אשר חוכמתו כה מפורסמת בעולם ככסילותה של חלם, מלבד חוכמתו של שלמה המלך
(הסופר היידי אליעזר בלום, יליד חלם)
הסיפור המוכר ביותר על טיפשותם של חכמי חלם, זה שחוזר בכל ספר על אודותיהם, מתאר את הפעם ההיא שניסו החלמאים להזיז את ההר הצמוד לעיר. שנים רבות לאחר שהוקמה העיר חלם, הלכו ורבו תושביה. החלמאים התחתנו והולידו צאצאים עד שנעשה צפוף לכולם – ותיקים וצעירים כאחד. על אף השמועות על יכולותיהם המנטליות הלוקות בחסר, התושבים הבינו שעירם חייבת לגדול מייד יחד איתם. אלא שצצה בעיה. ההר שלמרגלותיו שכנה העיר חסם את יכולת ההתפשטות הטבעית שלה. שבעה ימים ושבעה לילות התדיינו ביניהם תושבי חלם לגבי הפתרון הראוי עד שהחליטו (כמה פשוט) לדחוף את ההר הרחק מהעיר. כל בני העיר התגייסו למבצע והתחילו לדחוף ולדחוף בכל כוחם. עד מהרה זרחה השמש מעל גופיהם העמלים, הם התחממו והזיעו, ובשל כך פשטו את מעיליהם. גנבים שעברו באזור הבחינו במעילים ולא היססו: הם הרימו את כל הערימה והסתלקו בשקט בשקט מהמקום. כשסיימו החלמאים את מלאכת יומם – דחיפת ההר – פנו לאחור והביטו סביב. בגלל שלא ראו את מעיליהם, הסיקו שהמשימה הושלמה בהצלחה ושההר נדחף למרחק רב כל־כך עד שנעלמו מעיליהם מאחור.
אם נתקלנו באחד מספרי ההומור הרבים על חכמי חלם עוד בילדותנו, ייתכן שראינו בה עיר אגדית. מעין אטלנטיס יהודית המאוכלסת ביהודים כסילים. אבל טיול קצר בתולדותיהם של חכמי חלם מגלה שלא מדובר באגדה על מקום בדוי אלא בעיר אמיתית עם היסטוריה יהודית ענפה ועשירה. העיירה חלם שבפולין.
מעל חמש מאות שנה התקיים יישוב יהודי משגשג בעיר חלם שבדרום־מזרח פולין, והקהילה היהודית בה אף הייתה פעילה בולטת ב"ועד ארבע ארצות". בזכות מִפְקדי אוכלוסין שנעשו בפולין, מתברר שעם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בטרם החריבה השואה את יהדות פולין, גרו בעיר כ־15 אלף יהודים, שהיו מחצית מתושביה. השואה לא פסחה על יהדות חלם, ומרבית תושביה נספו. חלק נרצחו בעירם, אך רובם נרצחו במחנה ההשמדה סוביבור.
בניגוד לתדמית הגורפת, יהדות חלם הנפיקה כמה וכמה חכמים אמיתיים. אחד הבולטים בהם הוא רבי שלמה מחלם, שהתפרסם בחיבורו "מרכבת המשנה". רבי שלמה היה רב ומלומד, שעל־פי עדותו עסק גם בלימוד פילוסופיה ומדעים – תופעה נדירה בימיו – ונחשב לאחד ממבשרי ההשכלה היהודית. בהקדמה ל"מרכבת המשנה" התגאה רבי שלמה בבקיאותו בחוכמת העמים, ואף קרא לאחרים ללמוד לימודי חול: "ומקרא עומד ורווח 'חצבה עמודיה שבעה', ולמה זה ימוש מפיכם, והיא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים", כתב בהתייחסו לשבע האומנויות החופשיות (מקצועות הליבה בגרסת ימי הביניים).
ואכן נראה שהתיוג של חלם כקהילת טיפשים די מגוחך כשלעצמו. זאת אומרת הוא לא מבוסס על אמת היסטורית (וכי איך הוא יכול להיות מבוסס?), ואפילו לא על קבוצת כסילים ידועה שמוצאה בחלם. ההשערה המקובלת למקור התיוג השגוי פשוטה וישירה בהרבה. כך כותב הסופר וחוקר הלשון אורי סלע בספרו מלה בסלע: "בלשונות הסלאביות חוֹלֶם פירושו כסיל. ומכיוון שחולם וחלם הגייתם קרובה, היתה חלם-של-מעלה לעיר הטיפשים החלמאית של אוצר ניבינו". ובמילים אחרות, הדמיון בהגייה הדביק לקהילה שלמה תווית שאינה ניתנת עוד לניעור.
גם תושבי חלם ההיסטורית היו מודעים היטב לסיפורים המצחיקים (המרושעים מבחינתם) על אודות חוכמתם המופלגת – או שמא היעדרה המשעשע. כותבי פנקס הזיכרון של העיר חלם העידו דווקא על התקבצות מופלאה של חכמים גדולים בעירם. לדבריהם, מייד לאחר ששת ימי הבריאה סחבו המלאכים מעולם הנשמות שלושה שקים מלאים בנשמות: שק שבו נשמות כסילים, שק שני שבו נשמות חכמים ושק שלישי ואחרון שבו נשמות חכמים דגולים. המלאך שעליו הוטל לפזר את הנשמות עף בשמיהם של ערים וכפרים ופיזר במידה מכל אחד מהשקים. כשהגיע לעיר חלם כבר התעייף ולא נתן את דעתו לעץ הגדול שצמח על ההר העצום שלמרגלותיו שכנה העיר הפולנית. השק הקטן שבו נשמות החכמים הדגולים נוקר ונשמותיהם התפזרו על חלם. ומאז הייתה העיר שופעת חכמים מופלגים.
הרעיון של עיר מאוכלסת בכסילים אינו יהודי במקור. העיר ההיסטורית הראשונה שדבק בה הסטריאוטיפ הלא מחמיא היא העיר היוונית העתיקה אבדרה. למרות שהייתה מהמרכזים הגדולים של סחר החוץ היווני, ושממנה יצאו הפילוסופים דמוקריטוס, פרוטגורס והקטאיוס, נודע שמם של בני אבדרה בכל יוון כשוטים מופלגים. האבדראים הם החלמאים של העולם הקדום.
אם כן, המקור המדויק של הביטוי חכמי חלם איננו ידוע לאשורו, ואגדות דומות כבר רווחו על ערים אחרות עוד לפני הספירה. ובכל זאת לא נוכל להתעלם משאלה שהציקה לנו במהלך הכתיבה: האם המעשייה החלמאית (כפי שכונו הבדיחות על חוכמתם של אנשי חלם) באמת כל־כך מרושעת? ואולי יש לה מניע אחר?
ברור שהסיפורים על חכמי חלם אינם סיפורי גבורה והקרבה, ולא נמצא בהם אף לא רמז דק לגיבורים מסורתיים. איש מחכמי חלם לא הציל נסיכה מדרקון או הביס אויב אכזר בקרב. ובעצם, בזה כוחם של החלמאים: הסיפורים והבדיחות על חכמי חלם הם סיפורים "של היומיום, של האנשים הקטנים והמאבקים התמימים, ולעתים המגוחכים, כדי לשרוד, כדי להתגבר על מצוקות, כדי לחיות". כך מסביר הסופר והחוקר אדיר כהן, מומחה לחינוך וביבליותרפיה, במאמרו על ההומור של חכמי חלם.
המשורר וחוקר הספרות ישראל חיים בילצקי, שתיעד רבות מהמעשיות, כותב על היבט נוסף: "המעשייה החלמאית שותקת במקום שחוכמתה מצווה עליה לשתוק. עיניה פקוחות לרווחה בכל מקום שהמצב מחייב. היא טעונה ניסיונות חיים. היא פיוס עם האדם ועם האלוהים ואיננה אגרוף מקומץ. כל אשר ידבנו לבו – יאסוף אותה לאוצר חייו". כלומר, אם נהיה פרקטיים, בפעם הבאה שתמצאו את עצמכם ברגע של עצבות, שכחו שנייה מהקומדיה החדשה בנטפליקס או מהופעת הסטאנדאפ החמה האחרונה – במקומן נסו לקרוא מעשייה או שתיים על חלם וחוכמתה. החיוך מובטח.
ונסיים עם מעשייה חלמאית אחרונה להעלאת המורל, הפעם סיפור בניית חלם. אחרי שפוזרו נשמות החכמים למרגלות ההר, החליטו החלמאים לבנות לעצמם עיר גדולה ויפה למגוריהם. את הבתים בנו מעץ, ואת העצים חטבו בראש ההר. כדי להורידם מטה סחב כל חלמאי קורת עץ גדולה על גבו. יום אחד הזדמן לאתר הבנייה יהודי מעיר אחרת ותהה בפני התושבים מדוע אינם פשוט מגלגלים את הקורות מטה. כשניסו החלמאים את הצעתו גילו שהיא חכמה ונכונה. שוב כינסו את מועצת העיר והתדיינו בהצעה שבעה ימים ושבעה לילות. בסוף סיכמו שאכן עדיף לגלגל את הקורות מראש ההר אל תחתיתו. ברגע שהתקבלה ההחלטה הבינו החלמאים את שמוטל עליהם, ואת כל הקורות שכבר נחו למרגלות ההר סחבו עד לראשו, ומשם גלגלו אותן חזרה למטה.
לקריאה נוספת
אדיר כהן, "ההומור של חכמי חלם", מעגלי קריאה 30, מאי 2004