ובכן, הכל יכול היה להיות מאוד – מאוד – שונה כאן, אם רק דברים היו מתנהלים לפי התוכנית.
בשלהי שנת 1917, תומאס אדוארד לורנס, הידוע בתור "לורנס איש ערב", קיבל לידיו פקודות חדשות ודחופות. היה עליו להשהות זמנית את פעילותו לעידוד המרד הערבי נגד האימפריה העותמאנית, ולהתייצב לצידו של הגנרל אדמונד אלנבי, שכוחותיו לחמו בפלשתינה.
אלה היו שלביה המאוחרים של "המלחמה הגדולה". תוך ימים ספורים הבריטים יכבשו את ירושלים, אחרי כמעט שלוש שנים של לחימה קשה ואיטית נגד העותמאנים ובעלי בריתם הגרמנים במערכה על סיני וארץ ישראל.
זו הייתה נקודת תפנית היסטורית – שלטון חדש בעיר הקודש. העיתונות הבינלאומית, שעד כה התעלמה מן המערכה בארץ, נסחפה בהתלהבות הכללית. הרי הגנרל אלנבי הצליח היכן שאפילו ריצ'ארד לב הארי נכשל.
לורנס הצליח לארגן לעצמו הזמנה לטקס חילופי השלטון. היו חסרים לו בגדים מתאימים לאירוע שכזה והוא נדרש לשאול סט נקי של מדים וכובע, אך ב-11 בדצמבר לורנס איש ערב נכנס לעיר העתיקה דרך שער יפו. מספר מטרים לפניו צעד הגנרל אלנבי, שוויתר על סוסו כאות כבוד למעמדה המיוחד של העיר ירושלים.
לבסוף התייצב אלנבי מחוץ לשערי מגדל דוד, והכריז בפני הנכבדים שהתאספו במקום על החלתו של משטר צבאי. לורנס כתב לאחר מכן שהטקס היה עבורו "הרגע העילאי של המלחמה", אך מעבר לכך לא הכביר במילים על האירוע.
בספרו "שבעת עמודי החכמה" הקצין האנגלי דווקא פירט בהרחבה על חילופי דברים מעניינים שהתרחשו זמן קצר לאחר סיום הטקס, במהלך ארוחת צהריים מפוארת למדי (לפחות במונחים צבאיים), בכפר הציורי עין כרם.
שם התרוצצו העוזרים ושלפו מסלים גדולים ארוחת צהריים מגוונת, מורכבת ועסיסית. נפלה עלינו הפוגה קצרה של שלווה, אותה הפר האדון פיקו, הנציג הפוליטי הצרפתי […] בקולו המתנגן אמר: "ומחר, גנרל יקר, אנקוט צעדים הכרחיים להקמת ממשל אזרחי בעיר הזו".
אלו היו המילים האמיצות ביותר הזכורות לנו; מייד לאחריהן השתררה דממה, כמו זו כאשר פתחו בשמיים את החותם השביעי. סלט, עוף במיונית וכריכי כבד אווז נתקעו בפיותינו הלחים בלתי לעוסים, בעוד אנו נפנים אל אלנבי פעורי פה. אפילו הוא נראה לרגע אובד עצות. התחלנו לחשוש שמא יחשוף האליל חולשה כלשהי. אך פניו האדימו: הוא בלע, סנטרו הזדקר קדימה (בצורה שאהבנו), ואמר, בזעף:
-"באזור הצבאי, הסמכות היחידה היא של המפקד הראשי – אנוכי".
פיקו המשיך במחאתו, אך נקטע על ידי אלנבי שהבהיר שהשלטון האזרחי יחל לפעול רק כאשר הוא עצמו יראה זאת לנכון.
נראה שפרנסואה ז'ורז'-פיקו היה תחת הרושם שצרפת ובריטניה יתחלקו בשליטה בירושלים לאחר כיבושה, אך מהתיאור הנ"ל ברור שאלנבי ראה את הדברים אחרת.
למעשה יתכן שהוויכוח היה חריף אף יותר ממה שלורנס תיאר. עד ראייה נוסף, קצין צרפתי בשם לואי מסיניון שהיה חבר בפמלייתו של פיקו, כתב ש"אלנבי איים על פיקו במעצר אם יעז להתערב". הגנרל הבריטי התנשא לגובה 188 ס"מ והיה ידוע כבעל פתיל קצר ומראה מעט מאיים. בסביבתו כינו אותו "השור".
האמת היא, שפיקו לא שלף את הדברים יש מאין.
הדיפלומט הצרפתי, יחד עם עמיתו הבריטי מארק סייקס, היה בין המנסחים הראשיים של "הסכם סייקס-פיקו" המפורסם.
לפי תנאי ההסכם הסודי שנחתם בינואר 1916, רוב שטחי ארץ ישראל, ביניהם העיר ירושלים, היו אמורים לעבור לידי שליטה בינלאומית עם סיום המלחמה. עד אז, לפי פיקו, כל עוד המלחמה נמשכת, כל שטחי פלשתינה הכבושים היו אמורים להתנהל תחת שלטון משותף אנגלי-צרפתי.
כל זה טוב ויפה, אך לבריטים כבר היו בשלב זה רעיונות אחרים…
הרי הם כבר נלחמו ודיממו כאן במשך שנים. היו גם קשיים ומהמורות בדרך, ביניהם שני הפסדים צבאיים בקרבות על עזה. במערכה על ארץ ישראל וסיני הכוחות הבריטים ספגו מעל 60 אלף נפגעים בשדה הקרב, ביניהם כמעט 17 אלף הרוגים (ראוי לציין שרבים מהחיילים הגיעו מהקצוות הרחוקים של האימפריה הבריטית – הודו, דרום אפריקה, אוסטרליה וניו זילנד). בהשוואה, התרומה הצרפתית למאמץ המלחמתי בארץ ישראל היתה מינימלית. לבריטים לא הייתה שום כוונה לוותר כעת על הפרס הגדול בגלל מסמך סודי שרוב הציבור כלל לא שמע עליו.
עם ההכרזה על משטר צבאי, כל דיון רציני בעניין שלטון משותף או בינלאומי נדחק הצידה. השלטון הצבאי הבריטי נשאר על כנו עד קיץ 1920, אז החל סוף סוף לפעול שלטון אזרחי תחת המנדט הבריטי, ללא כל מעורבות צרפתית או בינלאומית.
ייתכן מאוד שהתקרית הדיפלומטית הקצרה והבלתי שגרתית שתוארה על ידי לורנס שינתה את מסלול ההיסטוריה במזרח התיכון. כיצד הייתה נראית ירושלים תחת שלטון אנגלי-צרפתי? אפשר רק לדמיין.
ללא התנגדותו הוורבאלית של הגנרל אלנבי, ללא מחאתו שהוטחה תוך כדי לעיסת כריך גדוש בכבד אווז, ייתכן והמנדט הבריטי לא היה קם בארץ ישראל.
אם שטחי פלשתינה הכבושים אכן היו נמסרים לידי שלטון בינלאומי, כפי שנקבע בהסכם סייקס-פיקו, האם עדיין היינו עדים לתקומתה של מדינת ישראל? סביר מאוד שלא.
שמו של אדמונד אלנבי (שלאחר מכן הועלה לדרגת פילד-מרשל והוענק לו התואר "הויקונט הראשון אלנבי ממגידו ומפליקסטואו אשר במחוז סאפוק") מתנוסס היום על שלטי רחוב, אנדרטאות, פארקים וגשרים בכל רחבי המדינה. הכיבודים האלה נועדו לציין את הישגיו המרשימים למדי של הגנרל בשדה הקרב, אבל ייתכן שהתייצבותו העיקשת אל מול התערבות מדינית צרפתית בוטה, בזמן ארוחת צהריים היסטורית בעין כרם, היתה לא פחות חיוניות למפעל הציוני.
קריאה נוספת:
שבעה עמודי חוכמה : חגיגת נצחון, תומס אדוארד לורנס, תרגמו: נינה פתאל ודויד ברקוב, מודן הוצאה לאור, 2017
The Fantasy of an International Jerusalem, by Martin Kramer, Mosaic Magazine, 2017
