טינטין בתחפושת בשוק של חיפה, מתוך "בארץ הזהב השחור"
"הקשיבו הקשיבו תושבי ארץ ישראל: אזרח בלגי בעל נטייה להסתבך בצרות נצפה בחיפה כשהוא מחופש לבן מיעוטים. האזרח מכנה את עצמו בשם 'טינטין'. אותו 'טינטין' מרחרח במקומות שבהם הוא לא אמור לרחרח ושואל יותר מדי שאלות. כל היודע דבר על מקום הימצאו מתבקש להודיע לרשויות החוק".
זאת לא הודעה מיוחדת של משטרת ישראל או של שירות הביטחון הכללי. זה יותר כמו תרחיש – מקורי לחלוטין – שקרה בספר ה-15 במספר בסדרת הקומיקס המצליחה והאהובה ברחבי העולם כולו – הרפתקאותיו של טינטין. הספר המדובר הוא "טינטין: בארץ הזהב השחור" שהתפרסם לראשונה בין ספטמבר 1939 למאי 1940.
עלילת הספר נסובה על מזימה סודית לחבל במאגרי הנפט במזרח התיכון. כיאה לרוח התקופה, במהלך חקירתו מתגלה זהותו של הנבל האמיתי, ד"ר מולר, הרופא הגרמני המרושע. במסגרת החקירה מתגלגל טינטין לארץ ישראל המנדטורית, שם הוא משוטט בחיפה בבגדי תושב ערבי, ואפילו נחטף על ידי האצ"ל. את הסטריפים הראשונים של הסיפור אייר יוצרו של טינטין, הרז'ה, במהלך חופשה בת חודש שזכה לה מהצבא הבלגי. לצבא הוא גויס כבר עם פלישת גרמניה לפולין ב-1 בספטמבר, ומשם שלח את הסטריפים של טינטין אל אותו עיתון שפירסם את הרפתקאותיו של העיתונאי הצעיר כבר עשור, Le Petit Vingtième. אולם לאחר שנדבק הרז'ה בסינוסיטיס שוחרר משירות ביום בו פלשה גרמניה לבלגיה.
כמובן שתחת התנאים החדשים, ובעיקר בהתחשב בלאומיותו הגרמנית של הנבל, הופסק פרסום הקומיקס והקוראים – שוודאי עקבו אחרי טינטין בניסיון להשיג הפוגה מידיעות על המלחמה העולמית הנוראה המתרגשת עליהם – נאלצו לחכות מספר שנים עד שגילו כיצד נחלץ טינטין מסופת החול שאליה נקלע לאחר שנמלט מהדוקטור המרושע.
בתום מלחמת העולם השנייה ביקש הרז'ה להתרחק מהדמות המזוהה איתו ביותר, אך בלחץ אשתו וחבריו חזר לצייר את עלילות הכתב החוקר הצעיר. התוכנית המקורית הייתה לשלוח את טינטין וכלבו שלגי לירח, מה שאכן קרה בהמשך, אך קודם כל חזר לסיים את ההרפתקה שעזב עם פלישת הנאצים למדינתו.
רק ב-1948 פורסמה הגרסה השנייה והסופית של "בארץ הזהב השחור". אוקיי, זאת אומרת, הגרסה השנייה הגמורה, אבל לא הסופית.
התחלנו את כתבתנו באמירה הגורפת שסדרת טינטין היא סדרת הקומיקס המצליחה והאהובה ברחבי העולם כולו. בשנות ה-60 וה-70 החלו הרפתקאות טינטין להתפרסם בבריטניה. לא ברור בדיוק מה הניע את היוצר האגדי של טינטין לצייר מחדש את "ארץ הזהב השחור" אך הפעם היא קיבלה תפנית מפתיעה. בגרסה האנגלית-בריטית של הקומיקס האהוב כבר הפכה פלשתינה המנדטורית לנסיכות הנפט הדמיונית "חמד". הסיפור על ארגון האצ"ל שחטף את טינטין בגלל טעות בזיהוי – סיפור שהופיע בגרסה המקורית – הוחלף בסיפור אחר על המשטרה הצבאית הערבית בנסיכות חמד. כמו שראינו, אל תטעו, זה נכון שטינטין – האמיץ בבלשים המצוירים – לא שש להסתבך במלחמת הנרטיבים המקומית שלנו, אך לא זאת הסיבה להפסקת הפרסום המקורי. זה קרה בעקבות פלישת הנאצים לבלגיה. ולגבי החלפת ארץ ישראל בארץ דמיונית – כאן אולי כבר מדובר ברגישות לקהל הבריטי שעליו ביקש טינטין להתחבב.
לצערנו הרב הספר "טינטין: בארץ הזהב השחור" לא תורגם לעברית – לא בגרסה הארץ-ישראלית ולא בגרסת חמד.
"חבר'ה טראסק": חבורת הליצנים המהפכניים של תל אביב הקטנה
הם שרו ורקדו ברחובות, סמלם היה "אצבע משולשת" והם נעלו את דיזנגוף במשרדו עד שיסכים לדרישותיהם - או ככה לפחות מספרים. זהו סיפורה של "חבר'ה טראסק", החבורה שהפכה צחוק ושעשוע לאידיאולוגיה של צדק חברתי. אגדה אורבנית שהייתה באמת
אנשי "חבר'ה טראסק" מציגים לראווה את סמלם המסחרי, האצבע המשולשת. צולם בשנת 1925, באדיבות ביתמונה
בשנת 1906 הגיעו לארץ ישראל שני עולים ממזרח אירופה. שניהם אימצו לאחר מכן שם עברי חדש. אחד לקח את שמו של גיבור יהודי מתקופת המרד הגדול ברומאים, ופנה לעבודה חקלאית במושבות הגליל – עד ששב לבסוף לתל אביב ופנה לקריירה פוליטית. אנחנו מכירים אותו היום בשם דוד בן-גוריון. המהגר השני נקרא אברהם אייזנשטיין, ועוד בשנתו הראשונה בארץ החליף את שמו לשם קצת פחות רציני, קצת יותר תואם לפילוסופיה שהנחתה אותו לאורך חייו. הוא היה המורה לאומנות בבית הספר "גימנסיה הרצליה", וחלקנו מכירים אותו היום בשם אברהם אלדמע.
וכשמו, כן הוא. אלדמע, כפי שנקרא לו מעתה, רצה לשמוח ולשמח – וכמה שיותר. כבר בתור מחנך ומורה שיודע לאחוז במכחול היה אחראי על הקמת תפאורות מפוארות עבור ההצגות שהועלו בגימנסיה לחגים השונים. תלמידו של אלדמע, אורי קיסרי – שהפך לאחר מכן לעורך הראשון של "העולם הזה" – סיפר על דמותו כמורה:
"לא היתה חגיגה בתל-אביב דאז, שאלדמע לא היה בין יוזמיה, מארגניה ומבצעיה. הוא היה מצייר תפאורה, בונה מבנים, מתכנן ומנצח על השמחה. טיולים, קרנבלים, כנסים – בכל אלה הוא היה הרוח החיה.
…בחגיגות הפרטיות, שהיו נערכות אז כה תדיר, היה אלדמע מתיישב אל הפסנתר ומסוגל לנגן כל הלילה, כדי שהחבר'ה, גברים ונשים, יוכלו לצאת במחול" (מרדכי נאור, מוכרחים להיות שמח: אברהם אלדמע – האיש והאגדה, עת-מול 107, 2003).
על פי ה"אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו", שערך דוד תדהר, אלדמע גם שיחק בתיאטרון, ניגן בתזמורת ו"נחשב למומחה בהעפת זיקוקין די-נור בכל החגיגות בארץ". אפילו לילדיו קרא בשמות שכולם מצביעים על שמחה: רן, גיל ודיצה. וסביב דמותו הצוהלת בתל אביב הקטנה התקבצה חבורת קונדסים כמוהו, לצים שביקשו גם הם לצחוק ולהצחיק, קבוצה שקראה לעצמה "חבר'ה טראסק".
מה זה "טראסק"? זו מילה ביידיש שמשמעותה – ותודה לרוביק רוזנטל – היא רעש, מהומה או מכה חזקה. מי היה שם? אל אלדמע הצטרפו הצלם שמעון קורבמן, המורה לעברית ולתנ"ך ישראל דושמן, הצבע משה זמירי, המורה למוזיקה חנינא קרצ'בסקי, פועל הבניין שמחה אייזן, השומר ואיש "ההגנה" יעקב מחט ועוד רבים אחרים.
על פי מורה הדרך וחוקר התרבות התל-אביבית אילן שחורי, ל"חבר'ה טראסק" היו כמה גלגולים, לאו דווקא קשורים, אלא שנוח היה לחבורת הבוהמיינים התורנית להיאחז בשם ההיסטורי. על מעלליהם סופרו סיפורים רבים – עד שכבר קשה להכריע מה אגדה אורבנית ומה מעשה שקרה באמת. סיפרו עליהם למשל שנהגו לגנוב סירי חמין בערבי שבת. סיפרו שהחליפו פעם את כל שלטי החוצות ברחוב נחלת-בנימין. אפילו סיפרו עליהם שבעקבות ויכוח עם ראש העיר מאיר דיזנגוף, התגנבו לבניין העירייה ונעלו את דיזנגוף בלשכתו. סופר כי את כל מעשי הקונדס שלהם הם עשו ברגליים יחפות. אברהם שלונסקי שחיבר עבורם את "המנון הטראסק" התייחס לכך בשיר:
הִנֵּה בָּאנוּ! דֶּרֶךְ פַּנּוּ!
אָרְחִי־פָּרְחִי – הֶפְקֵר אָנוּ.
טְרַסְק הוּא שְׁמֵנוּ
וְיָדֵינוּ
הֵן בַּכֹּל.
לְכָל חַי עֲלֵי יַבֶּשֶׁת
נִשְֹלַח אֶצְבַּע מְשֻׁלֶּשֶׁת
נִתְיַחֵפָה
וּנְצַפְצֵפָה,
עַל הַכֹּל.
אֲנַחְנוּ אֲסַפְסוּף פּוֹחֵח
הַבּוּז לְכָל בַּטְלָן גּוֹנֵחַ
"וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ"
סִיסְמָתֵנוּ – לַעֲדֵי עַד!
עיקר פעילותם הייתה הרצון לשמח ולבדח. סיסמתם הייתה "והיית אך שמח", וסמלם – אצבע משולשת. הם הרבו להתכנס בבתי קפה, אכלו כמה דברים טובים ושתו כמה דברים טובים. הם יצאו לתהלוכות ברחבי העיר במהלכן עצרו את התנועה, שרו ורקדו, לעגו לעונבי עניבות וסיפרו בדיחות. באופן טבעי, פורים הפך לזירת הפעילות הבולטת שלהם. הם השתתפו בכל עדלאידע – אברהם אלדמע אף זכור כיוזם העדלאידע הראשונה בתל אביב, בשנת 1912; הם ארגנו נשפי פורים עליזים עם תחפושות, שירה והרבה מאוד יין.
פעילותם בפורים הובילה גם לסכסוך הגדול ביותר שלהם – הריב עם ברוך אגדתי. אגדתי אמנם לא היה שמו המקורי, אך הוא כן היה לאגדה. הרקדן והיוצר היה שם דבר בעולם התרבות התל-אביבי של לפני מאה שנה. נשפי המסכות שלו משכו המונים בפורים, והוא היה הרוח החיה מאחורי תחרות היופי הראשונה של היישוב העברי, שבחר לו "אסתר המלכה" חדשה. מה הוביל את "חבר'ה טראסק" לפנות נגד אושיית התרבות המהוללת, או בשפתם "לדרוך את הקשת מול פניו"? האם נתקנאו בהצלחת נשפיו הססגוניים של מי שהם כינו בלשון סגי נהור "גדול הדור"?
אילן שחורי מספר שייתכן שהיה לדבר רקע מעמדי, או כך לפחות טענו אנשי הטראסק. הם טענו שהנשפים המפוארים של אגדתי מושפעים ממסורת אירופה ואין להם קשר לתרבות עם ישראל. הם פרסמו כרוזים נגדו בטענה שהגנדרן – אגדתי נהג ללבוש חליפות שקנה בחו"ל – מתעשר ממסיבות הפורים שהוא עורך. לעומתו, ביקשו אנשי "חבר'ה טראסק" לערוך נשפים עממיים, פתוחים לקהל ושווים לכל כיס. בכרוז שפרסמו יצאו נגד העובדה שהוא גובה תשלום על הנשף וכתבו: "אנו נילחם למען כבוד סתם-יהודים הצוהלים בריקודים ברחובות ומסווה על פניהם ומרבים האורה, כי חטא הוא להונות ילדים קטנים…להוציא הפרוטות מידיהם הפעוטות…".
אגדתי הנעלב תבע את חברי הקבוצה למשפט על הוצאת דיבה. המשפט ריתק את הבוהמה התל-אביבית, מספר שחורי. אפילו ביאליק הגיע לסנגר על החבורה מעל דוכן העדים. השופט, ד"ר יצחק נופך, לא השתכנע. הוא פסק נגד "חבר'ה טראסק" ואף גזר עליהם עונש של שבועיים מאסר או תשלום קנס. אחרי מתן גזר הדין הודיע אגדתי שהוא מסתפק בכך, וביקש מבית המשפט לוותר על הקנס. אולם בית המשפט סירב ולכן התנדב אגדתי לשלם את הקנס בעצמו עבור הנתבעים. שחורי מספר שבסופו של דבר הנדיבות הייתה בעוכריו – ה"חבר'ה טראסק" מיהרו להפיץ את השמועה שאגדתי הוא זה שהפסיד במשפט, שהרי הוא זה ששילם את הקנס.
אמצע וסוף שנות השלושים של המאה ה-20 סימלו את סוף תהילתם של "חבר'ה טראסק". חברים מכובדים כמו אברהם שלונסקי ואלכסנדר פן התבססו ועשו חיל גם במסגרת ממסדית יותר. המרד הערבי הגדול ומלחמת העולם השנייה שהגיעה מיד אחריו הביאו איתם אקלים ציבורי פתוח פחות למעשי קונדס והוללות מהסוג שחברי הטראסק התמחו בהם. אבל החבורה האגדית הזאת הותירה מורשת תרבותית לא מבוטלת. הם מסמלים למשל את הפיכתה של תל אביב הצעירה למוקד תרבותי בולט של היישוב העברי, ובהם בוודאי אפשר לראות את המייסדים של מוסד תרבותי תל אביבי אחר: בית הקפה. אותם חברים שהצטרפו לחבורה וליוו אותה במילותיהם המושחזות כדוגמת שלונסקי, אלתרמן ופן, היו אחר כך הגרעין של הבוהמה התל אביבית המאוחרת יותר. זו שהקימה את בסיסה בקפה "כסית".
Preparation of young scholars : Rabbi Kalonymus Kalmish Shapira, son of Rabbi Elimelech of Grodzisk, son-in-law of Rabbi Yerachmiel Moshe of Koznitz / G.R. Sinclair.
השבוע הגיע אל שולחני במחלקת מיון/רמב"י של הספרייה ספר מפתיע במיוחד. על עטיפת הספר מופיעים בגדול הכותרים: "Hachsharat ha'avreichim" באנגלית ו "הכשרת אברכים" בעברית.
הספר "הכשרת האברכים" נכתב ע"י האדמו"ר מפיאסצנה, ר' קלונימוס קלמיש שפירא (תרמ"ט-תש"ד [1943-1889]) בזמן שהותו בגטו וורשה. בשנת 1943 לפני גירושו לטרבלינקה העביר האדמו"ר את כתבי היד של החיבורים שכתב בגטו ל"ארכיון עונג שבת", שם קוד לארגון מחתרתי שפעל בגטו ורשה ואסף מידע על יהודי גטו ורשה. ה"ארכיון" הוקם ב1939 על ידי ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום (Emanuel Ringelblum, 1944-1900, מחבר הספר "רשימות מגטו ורשה" אשר פנה לאנשי רוח בגטו וביקש מהם לכתוב ולתעד את החיים בגטו, במטרה לשמר תמונה היסטורית שלמה ואמינה של הגטו. באוגוסט 1942 בעת הגירוש מגטו וורשה, וכן בפברואר 1943 הוטמן הארכיון בעשר תיבות מתכת ובשני כדי חלב. הארכיון התגלה בשני שלבים: ב-1946 וב-1950 ונשמר במכון היהודי ההיסטורי בפולין.
ערמת הספרים למיפתוח ומיון על שולחני גבוהה, ועל כן חשבתי להעתיק את הנושאים ממהדורות קודמות של הספר, ולעבור למפתח ספרים אחרים.
צבעוניותו של הספר גרמה לי לדפדף בספר, ולראות האם יש בספר משהו מעבר ל"תרגום" הספר.
לספר שני שערים:
ואחריהם מופיעה הקדמה קצרה בו מתאר/מתארת G.R Sinclair את המפגש הרוחני עם הספר. וחשבתי שעלי להוסיף גם נושאים של פיתוח עצמי וחווייה רוחנית ביהדות.
המשכתי לדפדף ולהפתעתי גיליתי שכל דפי הספר הינם למעשה דפי מחברת ריקים מעוטרים בפרחים ופרפרים.
וכאן התחיל מוחי לקדוח, כאותו אברך שאשתו מוצאת אותו במיטה שלוש שעות לאחר שהתעורר, ולשאלתה "מה אתה עושה במיטה?" ענה: התעוררתי והתחלתי לומר "מודה אני" ומאז אני תוהה מי זה "אני" ועל מה אני מודה?
שאלתי את עצמי, לאיזה אברך יהיה את האומץ להכניס חוברת כזו צבעונית ומעוטרת, המזכירה יומנים של ילדות קטנות בראשית בית הספר היסודי, ולסכם בהם תובנות רוחניות ודברי חסידות? ותהיתי אולי הכוונה לביטוי המקורי של המילה כפי שמסביר רש"י בפירושו לבראשית מא פס' מג: "דָּרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה: "אַבְרֵךְ" זֶה יוֹסֵף, שֶׁהוּא "אָב" בְּחָכְמָה וְ"רַךְ" בַּשָּׁנִים." והחוברת מופנית לילדים?
אחר כך תהיתי: אולי מחבר/מחברת חוברת זו חשב ש"הכשרת האברכים" זה ההוראות שאשת האברך אמורה לכתוב לאברך על נייר יפה הוראות "נא לקנות…." "לא לשכוח…" וכו' ובסופם לצייר לב? או שמא אלו דפים המיועדים לשימוש האברך בכל פעם שייקנה מתנה לרעייתו וילדיו?
נזכרתי גם בבדיחה מילדותי על ספרו של דוד לוי הפותח ב"עם שחר יצאו הרוכבים מהעיירה" ומסיים "לפנות ערב שבו הרוכבים לעיירה" ובין לבין עמודים שלמים של "תים דם, תים דם" של דהרות הסוסים.
ואז נזכרתי בספרו הנוסף של האדמו"ר מפיאסצנה "אש קודש" וחששתי שמא כל בדיחות הקרש שבמוחי עלולים להיהפך מחמת האש לבדיחות שחורות.
הייתי שמח להזמין את הקוראים לעיין בספר ולהוסיף את תובנותיהם, מהי "הכשרת האברכים" בימינו, אך מחשש שמא הספרן באולם הקריאה ייראה אתכם כותבים בספר, דברים שאינם תואמים את הפרשנות האמיתית, ועלול לחשוב שהנכם משחיתים ספרים, אנא המנעו מכתיבה זו.
נשארתי רק בתהייה האם הספרייה הלאומית צריכה לשמר לא רק את מה שנכתב בעבר, אלא גם לשמר את הפלטפורמה לכתיבה העתידית? בבחינת מה שנאמר במדרש שמות רבה:
"אמר רבי יהושע בן לוי: עליהם – ועליהם, כל הדברים – ככל הדברים, המצוה – ככל המצוה – מקרא, משנה, הלכה, תלמוד, תוספות והגדות ואפילו מה שתלמיד וותיק עתיד לומר בפני רבו, כולם ניתנו הלכה למשה מסיני.
לזכותו של המו"ל נעיר שבדף האינטרנט מופיעה ההערה הבאה:
. **Please note that this is not the actual manuscript of R'Shapira, but a lined notebook that accompanies the manuscript that you are using for study.
שנזכה לקיים "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים"
1934: הצטרפו לקרוז הפורים המפואר מבריטניה לארץ ישראל!
מי יהנה ממטעמי שפים יהודים מומחים ומה גרם לבכירי חיל האוויר הישראלי לחרוק שיניהם בזעם? סיפור שתחילתו באניה אנגלית וסופו במטוס תובלה בחיל האוויר הישראלי
הספינה "אתניה". Library and Archives Canada PA-056818
בשנת 1934 הוצעה לתושבי בריטניה היהודים הזדמנות נופש מיוחדת: הפלגה בת 30 יום לפלשתינה בחסות הפדרציה הציונית של בריטניה הגדולה ואירלנד. "הקרוז הציוני" יערך בספינה "אתניה", מתאר עלון הפרסום, וההפלגה תכלול אירוח והרצאות מפי ציונים בולטים.
בנוסף לריקודים ומגוון ענפי ספורט על הסיפון, הנוסעים יהנו ממטעמי שפים יהודים מומחים:
עם ההגעה לארץ, המפליגים מוזמנים להשתתף בסיור מאורגן, שגולת הכותרת שלו היא "קרנבל פורים" בתל אביב:
חגיגת פורים בתל אביב הייתה אירוע מסורתי גדול ומושקע שנמשך יומיים ושמעו יצא ברחבי העולם היהודי. עיריית תל אביב התייחסה לאירוע ברצינות רבה. על מנת שתהלוכת העדלאידע תהיה מקצועית, אף סיפקה "הדרכה אמנותית לכל דורש":
המתעניינים בהפלגה הופנו לקבלת פרטים בלונדון, אצל British Palestine and Eastern Tours או אצל סולומון טמקין, מזכיר לענייני חינוך והסברה בפדרציה הציונית. נחזור אל אנקדוטה מעניינת על משפחת טמקין בסוף הכתבה.
הכתב פרידריך סמואל מה-Jewish Chronicle המליץ בעלון הפרסום להפלגה: "חברת האוניות זיהתה בצדק את פסטיבל הפורים, עם כל העליצות והצבע שהוא מעורר, כזמן המתאים ביותר לעניין את חובבי ההפלגות…החברה תפעל למילוי רצון הנוסעים היהודים בכל דרך ובמיוחד בנושא הכשרות…חוץ מהפלגה נעימה ומבריאה, צפויה לנוסעים חוויה רוחנית מעצימה ומרוממת בארצם המתחדשת והמשתקמת של בני ישראל, אדמה קדושה עליה הניחו אבותינו, נביאינו ומורינו את היסודות לאמונתנו עתיקת היומין".
כך יוכל התייר היהודי מבריטניה ליהנות משילוב של הפלגת נופש, התרשמות מאטרקציה תיירותית וגם לעבור במקביל חוויה רוחנית.
הספינה "אתניה" שעל סיפונה נסעו המפליגים, נבנתה ב-1923 בגלזגו, ופעלה תחת בעלות Anchor-Donaldson Line בקו סדיר בין בריטניה והחוף המזרחי של קנדה. אחריתה של הספינה היתה מרה: ב-1939, כאשר הייתה בדרכה לקנדה ועל סיפונה כ-1000 נוסעים – מחציתם פליטים יהודים – היא טובעה על ידי טורפדו שנורה מצוללת גרמנית וכ-120 אנשים איבדו את חייהם. בכך הייתה לספינה הבריטית הראשונה שטובעה במלחמת העולם השנייה ע"י גרמניה.
ולסיום, אנקדוטה:
מי מכיר את ג'נט טמקין?
לפי פרסום בעיתון "מעריב" (ינואר 1956) ובעיתון Jewish Post באינדיאנפוליס (יוני 1956), ג'נט הייתה טייסת בחיל האוויר הישראלי, האישה היחידה המשמשת בתפקיד זה במועד הפרסום. אביה, סול טמקין, היה ממנהלי ההתאחדות הציונית בבריטניה (ומוזכר לעיל כאחד מאנשי הקשר לנושא ההפלגה). ג'נט עלתה לארץ עם בני משפחתה בגיל 14, וגרה עימם בפתח-תקווה. היא הצטרפה בנערותה לגדנ"ע אוויר, ושימשה כטייסת תובלה. בזמן שפורסמו הכתבות הייתה עתידה להינשא לשמעון בוכבינדר, שגם הוא שירת בחיל האוויר. לפי "מעריב" הטייסת טמקין תתארח בבית הנשיא יצחק בן צבי, יחד עם הרב הראשי ד"ר יצחק הלוי הרצוג, בנו, אל"מ חיים הרצוג ונציגים נוספים של יוצאי בריטניה ואירלנד בישראל (במסגרת מסיבות ראש חודש בהן מארח הנשיא נציגי עדות שונות).
גם בארה"ב שמעו על ג'נט, והטקסט בעיתון האמריקני מוסיף נופך צבעוני לידיעה בניסוח הרחוק מאוד מתקינות פוליטית כלשהי…
"חיל האוויר הישראלי מצטער עמוקות על נישואיה של הטייסת היחידה בשורותיו, ג'נט טמקין היפה זהובת השיער, שנישאה לאחרונה לקצין חיל האוויר שמעון בוכבינדר. ג'נט בת העשרים, בתו היחידה של מר סולומון טמקין, מנהל המשרד הישראלי של הפדרציה הציונית הבריטית, הגיעה לישראל בגיל 14 מבלי שידעה מילה בעברית ובתוך מספר שנים דיברה עברית כמו צברית. ג'נט היפה התגייסה בגיל 17 וחצי לצבא וביקשה ראיון דחוף עם קצין המיון הממונה על הכשרת נשים. הקצין רק צחק לבקשתה להישלח לביה"ס לטיסה ואמר שחיל האוויר אינו מקבל נשים טייסות לשורותיו כעת, מהנימוק שכאשר הטייסת נישאת ויולדת ילד היא משתחררת מהשירות, לא כמו טייס גבר. ג'נט התעקשה ולא קיבלה את התשובה השלילית והקצין איים להעמידה למשפט על סירוב פקודה. לבסוף נכנע ושלח אותה לבכירי ביה"ס לטיסה. הם הוקסמו מהבלונדינית הזו והותשו מהפצרותיה וכך ויתרו ובאופן יוצא דופן קיבלו אותה כצוערת בביה"ס לטיסה, לאחר שהבטיחה שלא תתחתן. ג'נט התחילה את המסלול עם מאות זכרים מחוספסים וקשוחים בכל הגדלים. המדריכים ניסו לערער את ג'נט, נחושים להעיפה מהקורס מהסיבה הפעוטה ביותר; נתנו לה את התרגילים הקשים ביותר, אך להפתעת כולם, חוץ ממנה, היא סיימה בין המצטיינים בכיתתה למרות כל המכשולים שהושמו בדרכה והפכה לטייסת. עד לאחרונה קיימה את הבטחתה לא להינשא, אך הנה פגשה קצין חיל אוויר נאה בשם שמעון בוכבינדר ונישאה לו בטקס חגיגי. למרות שכל בכירי חיל האוויר נכחו בטקס, הם חרקו את שיניהם בזעם לנוכח הצפי לאובדן הטייסת האישה היחידה בשורותיהם. כעת עם שחרורה מן הצבא, שונו שוב תקנות חיל האוויר כדי למנוע מנשים להגיע לקורס טייס בעתיד. וכך, לעת עתה, נישואיה של ג'נט טמקין שמו סוף לתקוות השאפתניות של נערות ישראליות רבות להפוך לטייסות".
לאחר חיפושים רבים מצאנו אזכורים בודדים של הטייסת ג'נט (רות) טמקין-בוכבינדר: איזכור אחד נמצא בביוגרפיה של הטייסת רנה לוינסון; השני באנציקלופדיה יפעת לתולדות התעופה והחלל בישראל, בפרק העוסק בשנת 1951 (האזכור הינו לטייסת בשם רות בוכבינדר/בוקבינדר) ולקורס טייס מס' 5 של חיל האוויר הישראלי. האזכור השלישי מופיע אצל ד"ר שרון גבע (בבלוג ובספר "האשה מה אומרת?"): לפי הבלוג בוכבינדר שירתה בטייסת 100 – הטייסת הקלה שביצעה משימות תובלה. ועוד, יעל שרר כותבת: "חיל האוויר בעצמו הכשיר טייסות במהלך קורס הטיס שלו וזה קרה הרבה לפני בג"צ מילר. שמותיהן היו רות בוכבינדר, יעל רום ורינה לוינסון ושלושתן צלחו את קורס הטיס שנפתח בשנת 1951. הן עשו עבודה מצוינת ושירתו נאמנה את המדינה והוכיחו היטב שחיל האוויר בהחלט יכול לעשות את מה שהוא מסרב לעשות".
אם אתם מכירים את הטייסת ג'נט (רות) טמקין-בוכבינדר (בן דור?) או את משפחתה, אנא כתבו לנו בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.