בשנת 1906 הגיעו לארץ ישראל שני עולים ממזרח אירופה. שניהם אימצו לאחר מכן שם עברי חדש. אחד לקח את שמו של גיבור יהודי מתקופת המרד הגדול ברומאים, ופנה לעבודה חקלאית במושבות הגליל – עד ששב לבסוף לתל אביב ופנה לקריירה פוליטית. אנחנו מכירים אותו היום בשם דוד בן-גוריון. המהגר השני נקרא אברהם אייזנשטיין, ועוד בשנתו הראשונה בארץ החליף את שמו לשם קצת פחות רציני, קצת יותר תואם לפילוסופיה שהנחתה אותו לאורך חייו. הוא היה המורה לאומנות בבית הספר "גימנסיה הרצליה", וחלקנו מכירים אותו היום בשם אברהם אלדמע.
וכשמו, כן הוא. אלדמע, כפי שנקרא לו מעתה, רצה לשמוח ולשמח – וכמה שיותר. כבר בתור מחנך ומורה שיודע לאחוז במכחול היה אחראי על הקמת תפאורות מפוארות עבור ההצגות שהועלו בגימנסיה לחגים השונים. תלמידו של אלדמע, אורי קיסרי – שהפך לאחר מכן לעורך הראשון של "העולם הזה" – סיפר על דמותו כמורה:
"לא היתה חגיגה בתל-אביב דאז, שאלדמע לא היה בין יוזמיה, מארגניה ומבצעיה. הוא היה מצייר תפאורה, בונה מבנים, מתכנן ומנצח על השמחה. טיולים, קרנבלים, כנסים – בכל אלה הוא היה הרוח החיה.
…בחגיגות הפרטיות, שהיו נערכות אז כה תדיר, היה אלדמע מתיישב אל הפסנתר ומסוגל לנגן כל הלילה, כדי שהחבר'ה, גברים ונשים, יוכלו לצאת במחול" (מרדכי נאור, מוכרחים להיות שמח: אברהם אלדמע – האיש והאגדה, עת-מול 107, 2003).
על פי ה"אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו", שערך דוד תדהר, אלדמע גם שיחק בתיאטרון, ניגן בתזמורת ו"נחשב למומחה בהעפת זיקוקין די-נור בכל החגיגות בארץ". אפילו לילדיו קרא בשמות שכולם מצביעים על שמחה: רן, גיל ודיצה. וסביב דמותו הצוהלת בתל אביב הקטנה התקבצה חבורת קונדסים כמוהו, לצים שביקשו גם הם לצחוק ולהצחיק, קבוצה שקראה לעצמה "חבר'ה טראסק".
מה זה "טראסק"? זו מילה ביידיש שמשמעותה – ותודה לרוביק רוזנטל – היא רעש, מהומה או מכה חזקה. מי היה שם? אל אלדמע הצטרפו הצלם שמעון קורבמן, המורה לעברית ולתנ"ך ישראל דושמן, הצבע משה זמירי, המורה למוזיקה חנינא קרצ'בסקי, פועל הבניין שמחה אייזן, השומר ואיש "ההגנה" יעקב מחט ועוד רבים אחרים.
על פי מורה הדרך וחוקר התרבות התל-אביבית אילן שחורי, ל"חבר'ה טראסק" היו כמה גלגולים, לאו דווקא קשורים, אלא שנוח היה לחבורת הבוהמיינים התורנית להיאחז בשם ההיסטורי. על מעלליהם סופרו סיפורים רבים – עד שכבר קשה להכריע מה אגדה אורבנית ומה מעשה שקרה באמת. סיפרו עליהם למשל שנהגו לגנוב סירי חמין בערבי שבת. סיפרו שהחליפו פעם את כל שלטי החוצות ברחוב נחלת-בנימין. אפילו סיפרו עליהם שבעקבות ויכוח עם ראש העיר מאיר דיזנגוף, התגנבו לבניין העירייה ונעלו את דיזנגוף בלשכתו. סופר כי את כל מעשי הקונדס שלהם הם עשו ברגליים יחפות. אברהם שלונסקי שחיבר עבורם את "המנון הטראסק" התייחס לכך בשיר:
הִנֵּה בָּאנוּ! דֶּרֶךְ פַּנּוּ!
אָרְחִי־פָּרְחִי – הֶפְקֵר אָנוּ.
טְרַסְק הוּא שְׁמֵנוּ
וְיָדֵינוּ
הֵן בַּכֹּל.
לְכָל חַי עֲלֵי יַבֶּשֶׁת
נִשְֹלַח אֶצְבַּע מְשֻׁלֶּשֶׁת
נִתְיַחֵפָה
וּנְצַפְצֵפָה,
עַל הַכֹּל.
אֲנַחְנוּ אֲסַפְסוּף פּוֹחֵח
הַבּוּז לְכָל בַּטְלָן גּוֹנֵחַ
"וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ"
סִיסְמָתֵנוּ – לַעֲדֵי עַד!
עיקר פעילותם הייתה הרצון לשמח ולבדח. סיסמתם הייתה "והיית אך שמח", וסמלם – אצבע משולשת. הם הרבו להתכנס בבתי קפה, אכלו כמה דברים טובים ושתו כמה דברים טובים. הם יצאו לתהלוכות ברחבי העיר במהלכן עצרו את התנועה, שרו ורקדו, לעגו לעונבי עניבות וסיפרו בדיחות. באופן טבעי, פורים הפך לזירת הפעילות הבולטת שלהם. הם השתתפו בכל עדלאידע – אברהם אלדמע אף זכור כיוזם העדלאידע הראשונה בתל אביב, בשנת 1912; הם ארגנו נשפי פורים עליזים עם תחפושות, שירה והרבה מאוד יין.
פעילותם בפורים הובילה גם לסכסוך הגדול ביותר שלהם – הריב עם ברוך אגדתי. אגדתי אמנם לא היה שמו המקורי, אך הוא כן היה לאגדה. הרקדן והיוצר היה שם דבר בעולם התרבות התל-אביבי של לפני מאה שנה. נשפי המסכות שלו משכו המונים בפורים, והוא היה הרוח החיה מאחורי תחרות היופי הראשונה של היישוב העברי, שבחר לו "אסתר המלכה" חדשה. מה הוביל את "חבר'ה טראסק" לפנות נגד אושיית התרבות המהוללת, או בשפתם "לדרוך את הקשת מול פניו"? האם נתקנאו בהצלחת נשפיו הססגוניים של מי שהם כינו בלשון סגי נהור "גדול הדור"?
אילן שחורי מספר שייתכן שהיה לדבר רקע מעמדי, או כך לפחות טענו אנשי הטראסק. הם טענו שהנשפים המפוארים של אגדתי מושפעים ממסורת אירופה ואין להם קשר לתרבות עם ישראל. הם פרסמו כרוזים נגדו בטענה שהגנדרן – אגדתי נהג ללבוש חליפות שקנה בחו"ל – מתעשר ממסיבות הפורים שהוא עורך. לעומתו, ביקשו אנשי "חבר'ה טראסק" לערוך נשפים עממיים, פתוחים לקהל ושווים לכל כיס. בכרוז שפרסמו יצאו נגד העובדה שהוא גובה תשלום על הנשף וכתבו: "אנו נילחם למען כבוד סתם-יהודים הצוהלים בריקודים ברחובות ומסווה על פניהם ומרבים האורה, כי חטא הוא להונות ילדים קטנים…להוציא הפרוטות מידיהם הפעוטות…".
אגדתי הנעלב תבע את חברי הקבוצה למשפט על הוצאת דיבה. המשפט ריתק את הבוהמה התל-אביבית, מספר שחורי. אפילו ביאליק הגיע לסנגר על החבורה מעל דוכן העדים. השופט, ד"ר יצחק נופך, לא השתכנע. הוא פסק נגד "חבר'ה טראסק" ואף גזר עליהם עונש של שבועיים מאסר או תשלום קנס. אחרי מתן גזר הדין הודיע אגדתי שהוא מסתפק בכך, וביקש מבית המשפט לוותר על הקנס. אולם בית המשפט סירב ולכן התנדב אגדתי לשלם את הקנס בעצמו עבור הנתבעים. שחורי מספר שבסופו של דבר הנדיבות הייתה בעוכריו – ה"חבר'ה טראסק" מיהרו להפיץ את השמועה שאגדתי הוא זה שהפסיד במשפט, שהרי הוא זה ששילם את הקנס.
אמצע וסוף שנות השלושים של המאה ה-20 סימלו את סוף תהילתם של "חבר'ה טראסק". חברים מכובדים כמו אברהם שלונסקי ואלכסנדר פן התבססו ועשו חיל גם במסגרת ממסדית יותר. המרד הערבי הגדול ומלחמת העולם השנייה שהגיעה מיד אחריו הביאו איתם אקלים ציבורי פתוח פחות למעשי קונדס והוללות מהסוג שחברי הטראסק התמחו בהם. אבל החבורה האגדית הזאת הותירה מורשת תרבותית לא מבוטלת. הם מסמלים למשל את הפיכתה של תל אביב הצעירה למוקד תרבותי בולט של היישוב העברי, ובהם בוודאי אפשר לראות את המייסדים של מוסד תרבותי תל אביבי אחר: בית הקפה. אותם חברים שהצטרפו לחבורה וליוו אותה במילותיהם המושחזות כדוגמת שלונסקי, אלתרמן ופן, היו אחר כך הגרעין של הבוהמה התל אביבית המאוחרת יותר. זו שהקימה את בסיסה בקפה "כסית".
תודה לארכיון העירוני של עיריית תל אביב-יפו ולאילן שחורי על סיועם בהכנת כתבה זו.
אם תרצו לספר לנו עוד סיפורים על "חבר'ה טראסק", לתקן, להעיר או להוסיף על האמור בכתבה, תוכלו לעשות זאת כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם.
לקריאה נוספת
אילן שחורי, "חלום שהפך לכרך", הוצאת אביבים בע"מ, תש"ן-1990.
