"חבר'ה טראסק": חבורת הליצנים המהפכניים של תל אביב הקטנה

הם שרו ורקדו ברחובות, סמלם היה "אצבע משולשת" והם נעלו את דיזנגוף במשרדו עד שיסכים לדרישותיהם - או ככה לפחות מספרים. זהו סיפורה של "חבר'ה טראסק", החבורה שהפכה צחוק ושעשוע לאידיאולוגיה של צדק חברתי. אגדה אורבנית שהייתה באמת

1

אנשי "חבר'ה טראסק" מציגים לראווה את סמלם המסחרי, האצבע המשולשת. צולם בשנת 1925, באדיבות ביתמונה

בשנת 1906 הגיעו לארץ ישראל שני עולים ממזרח אירופה. שניהם אימצו לאחר מכן שם עברי חדש. אחד לקח את שמו של גיבור יהודי מתקופת המרד הגדול ברומאים, ופנה לעבודה חקלאית במושבות הגליל – עד ששב לבסוף לתל אביב ופנה לקריירה פוליטית. אנחנו מכירים אותו היום בשם דוד בן-גוריון. המהגר השני נקרא אברהם אייזנשטיין, ועוד בשנתו הראשונה בארץ החליף את שמו לשם קצת פחות רציני, קצת יותר תואם לפילוסופיה שהנחתה אותו לאורך חייו. הוא היה המורה לאומנות בבית הספר "גימנסיה הרצליה", וחלקנו מכירים אותו היום בשם אברהם אלדמע.

1
אברהם אלדמע. צילום: אברהם סוסקין. באדיבות נדב מן, ביתמונה. מאוסף הגמנסיה העברית הרצליה. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

וכשמו, כן הוא. אלדמע, כפי שנקרא לו מעתה, רצה לשמוח ולשמח – וכמה שיותר. כבר בתור מחנך ומורה שיודע לאחוז במכחול היה אחראי על הקמת תפאורות מפוארות עבור ההצגות שהועלו בגימנסיה לחגים השונים. תלמידו של אלדמע, אורי קיסרי – שהפך לאחר מכן לעורך הראשון של "העולם הזה" – סיפר על דמותו כמורה:

"לא היתה חגיגה בתל-אביב דאז, שאלדמע לא היה בין יוזמיה, מארגניה ומבצעיה. הוא היה מצייר תפאורה, בונה מבנים, מתכנן ומנצח על השמחה. טיולים, קרנבלים, כנסים – בכל אלה הוא היה הרוח החיה.

…בחגיגות הפרטיות, שהיו נערכות אז כה תדיר, היה אלדמע מתיישב אל הפסנתר ומסוגל לנגן כל הלילה, כדי שהחבר'ה, גברים ונשים, יוכלו לצאת במחול" (מרדכי נאור, מוכרחים להיות שמח: אברהם אלדמע – האיש והאגדה, עת-מול 107, 2003).

1
חדר הציור בגימנסיה "הרצליה". המורה אברהם אלדמע עומד מול הלוח. צילום: אברהם סוסקין. באדיבות נדב מן, ביתמונה. מאוסף הגמנסיה העברית הרצליה. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

על פי ה"אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו", שערך דוד תדהר, אלדמע גם שיחק בתיאטרון, ניגן בתזמורת ו"נחשב למומחה בהעפת זיקוקין די-נור בכל החגיגות בארץ". אפילו לילדיו קרא בשמות שכולם מצביעים על שמחה: רן, גיל ודיצה. וסביב דמותו הצוהלת בתל אביב הקטנה התקבצה חבורת קונדסים כמוהו, לצים שביקשו גם הם לצחוק ולהצחיק, קבוצה שקראה לעצמה "חבר'ה טראסק".

מה זה "טראסק"? זו מילה ביידיש שמשמעותה – ותודה לרוביק רוזנטל – היא רעש, מהומה או מכה חזקה. מי היה שם? אל אלדמע הצטרפו הצלם שמעון קורבמן, המורה לעברית ולתנ"ך ישראל דושמן, הצבע משה זמירי, המורה למוזיקה חנינא קרצ'בסקי, פועל הבניין שמחה אייזן, השומר ואיש "ההגנה" יעקב מחט ועוד רבים אחרים.

1
אנשי "חבר'ה טראסק" מציגים לראווה את סמלם המסחרי, האצבע המשולשת. צולם בשנת 1925, באדיבות ביתמונה

על פי מורה הדרך וחוקר התרבות התל-אביבית אילן שחורי, ל"חבר'ה טראסק" היו כמה גלגולים, לאו דווקא קשורים, אלא שנוח היה לחבורת הבוהמיינים התורנית להיאחז בשם ההיסטורי. על מעלליהם סופרו סיפורים רבים – עד שכבר קשה להכריע מה אגדה אורבנית ומה מעשה שקרה באמת. סיפרו עליהם למשל שנהגו לגנוב סירי חמין בערבי שבת. סיפרו שהחליפו פעם את כל שלטי החוצות ברחוב נחלת-בנימין. אפילו סיפרו עליהם שבעקבות ויכוח עם ראש העיר מאיר דיזנגוף, התגנבו לבניין העירייה ונעלו את דיזנגוף בלשכתו. סופר כי את כל מעשי הקונדס שלהם הם עשו ברגליים יחפות. אברהם שלונסקי שחיבר עבורם את "המנון הטראסק" התייחס לכך בשיר:

הִנֵּה בָּאנוּ! דֶּרֶךְ פַּנּוּ!

אָרְחִי־פָּרְחִי – הֶפְקֵר אָנוּ.

טְרַסְק הוּא שְׁמֵנוּ

וְיָדֵינוּ

הֵן בַּכֹּל.

 

לְכָל חַי עֲלֵי יַבֶּשֶׁת

נִשְֹלַח אֶצְבַּע מְשֻׁלֶּשֶׁת

נִתְיַחֵפָה

וּנְצַפְצֵפָה,

עַל הַכֹּל.

 

אֲנַחְנוּ אֲסַפְסוּף פּוֹחֵח

הַבּוּז לְכָל בַּטְלָן גּוֹנֵחַ

"וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ"

סִיסְמָתֵנוּ – לַעֲדֵי עַד!

עיקר פעילותם הייתה הרצון לשמח ולבדח. סיסמתם הייתה "והיית אך שמח", וסמלם – אצבע משולשת. הם הרבו להתכנס בבתי קפה, אכלו כמה דברים טובים ושתו כמה דברים טובים. הם יצאו לתהלוכות ברחבי העיר במהלכן עצרו את התנועה, שרו ורקדו, לעגו לעונבי עניבות וסיפרו בדיחות. באופן טבעי, פורים הפך לזירת הפעילות הבולטת שלהם. הם השתתפו בכל עדלאידע – אברהם אלדמע אף זכור כיוזם העדלאידע הראשונה בתל אביב, בשנת 1912; הם ארגנו נשפי פורים עליזים עם תחפושות, שירה והרבה מאוד יין.

1
ריקוד היין. שיר מתוך "ספר היובלות של הטרסק שנת תש"ב – 1942". בתחתית הדף סמל האצבע המשולשת שעיצב הצייר יצחק פרנקל. באדיבות הארכיון העירוני של עיריית ת"א-יפו

פעילותם בפורים הובילה גם לסכסוך הגדול ביותר שלהם – הריב עם ברוך אגדתי. אגדתי אמנם לא היה שמו המקורי, אך הוא כן היה לאגדה. הרקדן והיוצר היה שם דבר בעולם התרבות התל-אביבי של לפני מאה שנה. נשפי המסכות שלו משכו המונים בפורים, והוא היה הרוח החיה מאחורי תחרות היופי הראשונה של היישוב העברי, שבחר לו "אסתר המלכה" חדשה. מה הוביל את "חבר'ה טראסק" לפנות נגד אושיית התרבות המהוללת, או בשפתם "לדרוך את הקשת מול פניו"? האם נתקנאו בהצלחת נשפיו הססגוניים של מי שהם כינו בלשון סגי נהור "גדול הדור"?

1
כרזה לנשף "הטרסק" לפורים, שנת 1934. מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית

אילן שחורי מספר שייתכן שהיה לדבר רקע מעמדי, או כך לפחות טענו אנשי הטראסק. הם טענו שהנשפים המפוארים של אגדתי מושפעים ממסורת אירופה ואין להם קשר לתרבות עם ישראל. הם פרסמו כרוזים נגדו בטענה שהגנדרן – אגדתי נהג ללבוש חליפות שקנה בחו"ל – מתעשר ממסיבות הפורים שהוא עורך. לעומתו, ביקשו אנשי "חבר'ה טראסק" לערוך נשפים עממיים, פתוחים לקהל ושווים לכל כיס. בכרוז שפרסמו יצאו נגד העובדה שהוא גובה תשלום על הנשף וכתבו: "אנו נילחם למען כבוד סתם-יהודים הצוהלים בריקודים ברחובות ומסווה על פניהם ומרבים האורה, כי חטא הוא להונות ילדים קטנים…להוציא הפרוטות מידיהם הפעוטות…".

אגדתי הנעלב תבע את חברי הקבוצה למשפט על הוצאת דיבה. המשפט ריתק את הבוהמה התל-אביבית, מספר שחורי. אפילו ביאליק הגיע לסנגר על החבורה מעל דוכן העדים. השופט, ד"ר יצחק נופך, לא השתכנע. הוא פסק נגד "חבר'ה טראסק" ואף גזר עליהם עונש של שבועיים מאסר או תשלום קנס. אחרי מתן גזר הדין הודיע אגדתי שהוא מסתפק בכך, וביקש מבית המשפט לוותר על הקנס. אולם בית המשפט סירב ולכן התנדב אגדתי לשלם את הקנס בעצמו עבור הנתבעים. שחורי מספר שבסופו של דבר הנדיבות הייתה בעוכריו – ה"חבר'ה טראסק" מיהרו להפיץ את השמועה שאגדתי הוא זה שהפסיד במשפט, שהרי הוא זה ששילם את הקנס.

1
חבר'ה טראסק. צילום: אברהם סוסקין, 1915. באדיבות ביתמונה

אמצע וסוף שנות השלושים של המאה ה-20 סימלו את סוף תהילתם של "חבר'ה טראסק". חברים מכובדים כמו אברהם שלונסקי ואלכסנדר פן התבססו ועשו חיל גם במסגרת ממסדית יותר. המרד הערבי הגדול ומלחמת העולם השנייה שהגיעה מיד אחריו הביאו איתם אקלים ציבורי פתוח פחות למעשי קונדס והוללות מהסוג שחברי הטראסק התמחו בהם. אבל החבורה האגדית הזאת הותירה מורשת תרבותית לא מבוטלת. הם מסמלים למשל את הפיכתה של תל אביב הצעירה למוקד תרבותי בולט של היישוב העברי, ובהם בוודאי אפשר לראות את המייסדים של מוסד תרבותי תל אביבי אחר: בית הקפה. אותם חברים שהצטרפו לחבורה וליוו אותה במילותיהם המושחזות כדוגמת שלונסקי, אלתרמן ופן, היו אחר כך הגרעין של הבוהמה התל אביבית המאוחרת יותר. זו שהקימה את בסיסה בקפה "כסית".

תודה לארכיון העירוני של עיריית תל אביב-יפו ולאילן שחורי על סיועם בהכנת כתבה זו.

אם תרצו לספר לנו עוד סיפורים על "חבר'ה טראסק", לתקן, להעיר או להוסיף על האמור בכתבה, תוכלו לעשות זאת כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם.

 

לקריאה נוספת

אילן שחורי, "חלום שהפך לכרך", הוצאת אביבים בע"מ, תש"ן-1990.

1934: הצטרפו לקרוז הפורים המפואר מבריטניה לארץ ישראל!

מי יהנה ממטעמי שפים יהודים מומחים ומה גרם לבכירי חיל האוויר הישראלי לחרוק שיניהם בזעם? סיפור שתחילתו באניה אנגלית וסופו במטוס תובלה בחיל האוויר הישראלי

הספינה "אתניה". Library and Archives Canada PA-056818

בשנת 1934 הוצעה לתושבי בריטניה היהודים הזדמנות נופש מיוחדת: הפלגה בת 30 יום לפלשתינה בחסות הפדרציה הציונית של בריטניה הגדולה ואירלנד. "הקרוז הציוני" יערך בספינה "אתניה", מתאר עלון הפרסום, וההפלגה תכלול אירוח והרצאות מפי ציונים בולטים.

המפה מתוך אוסף המפות ע"ש ערן לאור

בנוסף לריקודים ומגוון ענפי ספורט על הסיפון, הנוסעים יהנו ממטעמי שפים יהודים מומחים:

עם ההגעה לארץ, המפליגים מוזמנים להשתתף בסיור מאורגן, שגולת הכותרת שלו היא "קרנבל פורים" בתל אביב:

חגיגת פורים בתל אביב הייתה אירוע מסורתי גדול ומושקע שנמשך יומיים ושמעו יצא ברחבי העולם היהודי. עיריית תל אביב התייחסה לאירוע ברצינות רבה. על מנת שתהלוכת העדלאידע תהיה מקצועית, אף סיפקה "הדרכה אמנותית לכל דורש":

כרזה לקראת העדלאידע 1934, אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית.
כרוז עם תכנית חגיגות פורים והעדלאידע, 1934. מתוך ארכיון התיאטרון ע"ש יהודה גבאי, בית אריאלה. מונגש באתר הספרייה הלאומית
קרנבל פורים בתל אביב 1934. מאוסף צלמי המושבה האמריקנית בירושלים, ספריית הקונגרס.
דרקון מאיים בעל שלושה ראשים מייצג את גרמניה בה הלכה והתחזקה המפלגה הנאצית בראשות אדולף היטלר.
קהל עומד בסמוך לבמה שהוקמה בכיכר העיר בחגיגות קרנבל פורים בתל אביב 1934. מאוסף צלמי המושבה האמריקנית בירושלים, ספריית הקונגרס.

המתעניינים בהפלגה הופנו לקבלת פרטים בלונדון, אצל British Palestine and Eastern Tours או אצל סולומון טמקין, מזכיר לענייני חינוך והסברה בפדרציה הציונית. נחזור אל אנקדוטה מעניינת על משפחת טמקין בסוף הכתבה.

הכתב פרידריך סמואל מה-Jewish Chronicle המליץ בעלון הפרסום להפלגה: "חברת האוניות זיהתה בצדק את פסטיבל הפורים, עם כל העליצות והצבע שהוא מעורר, כזמן המתאים ביותר לעניין את חובבי ההפלגות…החברה תפעל למילוי רצון הנוסעים היהודים בכל דרך ובמיוחד בנושא הכשרות…חוץ מהפלגה נעימה ומבריאה, צפויה לנוסעים חוויה רוחנית מעצימה ומרוממת בארצם המתחדשת והמשתקמת של בני ישראל, אדמה קדושה עליה הניחו אבותינו, נביאינו ומורינו את היסודות לאמונתנו עתיקת היומין".

כך יוכל התייר היהודי מבריטניה ליהנות משילוב של הפלגת נופש, התרשמות מאטרקציה תיירותית וגם לעבור במקביל חוויה רוחנית.

עלון הפרסום להפלגה השמור באוסף המפות ע"ש ערן לאור, הינו חלק מאוסף האפמרה של הספרייה, הכולל פריטים שנועדו לשימוש זמני וקצר מועד. המפה בעלון מכונה "מפת פלשתינה, עם המושבות היהודיות". בפועל סימון ההתיישבות היהודית אינו כולל את שמות המושבות אלא רק אזורים שנצבעו בחום. לכן טרח בעל העלון והוסיף בעצמו בעט ירוק שמות החסרים על המפה, כמטולה, תל חי, אגם החולה, דגניה ועוד.

הספינה "אתניה" שעל סיפונה נסעו המפליגים, נבנתה ב-1923 בגלזגו, ופעלה תחת בעלות Anchor-Donaldson Line בקו סדיר בין בריטניה והחוף המזרחי של קנדה. אחריתה של הספינה היתה מרה: ב-1939, כאשר הייתה בדרכה לקנדה ועל סיפונה כ-1000 נוסעים – מחציתם פליטים יהודים – היא טובעה על ידי טורפדו שנורה מצוללת גרמנית וכ-120 אנשים איבדו את חייהם. בכך הייתה לספינה הבריטית הראשונה שטובעה במלחמת העולם השנייה ע"י גרמניה.

ולסיום, אנקדוטה:

מי מכיר את ג'נט טמקין?

לפי פרסום בעיתון "מעריב" (ינואר 1956) ובעיתון Jewish Post באינדיאנפוליס (יוני 1956), ג'נט הייתה טייסת בחיל האוויר הישראלי, האישה היחידה המשמשת בתפקיד זה במועד הפרסום. אביה, סול טמקין, היה ממנהלי ההתאחדות הציונית בבריטניה (ומוזכר לעיל כאחד מאנשי הקשר לנושא ההפלגה). ג'נט עלתה לארץ עם בני משפחתה בגיל 14, וגרה עימם בפתח-תקווה. היא הצטרפה בנערותה לגדנ"ע אוויר, ושימשה כטייסת תובלה. בזמן שפורסמו הכתבות הייתה עתידה להינשא לשמעון בוכבינדר, שגם הוא שירת בחיל האוויר. לפי "מעריב" הטייסת טמקין תתארח בבית הנשיא יצחק בן צבי, יחד עם הרב הראשי ד"ר יצחק הלוי הרצוג, בנו, אל"מ חיים הרצוג ונציגים נוספים של יוצאי בריטניה ואירלנד בישראל (במסגרת מסיבות ראש חודש בהן מארח הנשיא נציגי עדות שונות).

מעריב, 12 בינואר 1956. מתוך אתר עיתונות יהודית הסטורית, הספרייה הלאומית בשיתוף אוניברסיטת תל אביב.

גם בארה"ב שמעו על ג'נט, והטקסט בעיתון האמריקני מוסיף נופך צבעוני לידיעה בניסוח הרחוק מאוד מתקינות פוליטית כלשהי…

"חיל האוויר הישראלי מצטער עמוקות על נישואיה של הטייסת היחידה בשורותיו, ג'נט טמקין היפה זהובת השיער, שנישאה לאחרונה לקצין חיל האוויר שמעון בוכבינדר. ג'נט בת העשרים, בתו היחידה של מר סולומון טמקין, מנהל המשרד הישראלי של הפדרציה הציונית הבריטית, הגיעה לישראל בגיל 14 מבלי שידעה מילה בעברית ובתוך מספר שנים דיברה עברית כמו צברית. ג'נט היפה התגייסה בגיל 17 וחצי לצבא וביקשה ראיון דחוף עם קצין המיון הממונה על הכשרת נשים. הקצין רק צחק לבקשתה להישלח לביה"ס לטיסה ואמר שחיל האוויר אינו מקבל נשים טייסות לשורותיו כעת, מהנימוק שכאשר הטייסת נישאת ויולדת ילד היא משתחררת מהשירות, לא כמו טייס גבר. ג'נט התעקשה ולא קיבלה את התשובה השלילית והקצין איים להעמידה למשפט על סירוב פקודה. לבסוף נכנע ושלח אותה לבכירי ביה"ס לטיסה. הם הוקסמו מהבלונדינית הזו והותשו מהפצרותיה וכך ויתרו ובאופן יוצא דופן קיבלו אותה כצוערת בביה"ס לטיסה, לאחר שהבטיחה שלא תתחתן. ג'נט התחילה את המסלול עם מאות זכרים מחוספסים וקשוחים בכל הגדלים. המדריכים ניסו לערער את ג'נט, נחושים להעיפה מהקורס מהסיבה הפעוטה ביותר; נתנו לה את התרגילים הקשים ביותר, אך להפתעת כולם, חוץ ממנה, היא סיימה בין המצטיינים בכיתתה למרות כל המכשולים שהושמו בדרכה והפכה לטייסת. עד לאחרונה קיימה את הבטחתה לא להינשא, אך הנה פגשה קצין חיל אוויר נאה בשם שמעון בוכבינדר ונישאה לו בטקס חגיגי. למרות שכל בכירי חיל האוויר נכחו בטקס, הם חרקו את שיניהם בזעם לנוכח הצפי לאובדן הטייסת האישה היחידה בשורותיהם. כעת עם שחרורה מן הצבא, שונו שוב תקנות חיל האוויר כדי למנוע מנשים להגיע לקורס טייס בעתיד. וכך, לעת עתה, נישואיה של ג'נט טמקין שמו סוף לתקוות השאפתניות של נערות ישראליות רבות להפוך לטייסות".

Jewish Post, Indianapolis, Marion County, 29 June 1956
מתוך:
Hoosier State Chronicles, the Indiana State Library. Indiana's digital historic newspaper program

לאחר חיפושים רבים מצאנו אזכורים בודדים של הטייסת ג'נט (רות) טמקין-בוכבינדר: איזכור אחד נמצא בביוגרפיה של הטייסת רנה לוינסון; השני באנציקלופדיה יפעת לתולדות התעופה והחלל בישראל, בפרק העוסק בשנת 1951 (האזכור הינו לטייסת בשם רות בוכבינדר/בוקבינדר) ולקורס טייס מס' 5 של חיל האוויר הישראלי. האזכור השלישי מופיע אצל ד"ר שרון גבע (בבלוג ובספר "האשה מה אומרת?"): לפי הבלוג בוכבינדר שירתה בטייסת 100 – הטייסת הקלה שביצעה משימות תובלה. ועוד, יעל שרר כותבת: "חיל האוויר בעצמו הכשיר טייסות במהלך קורס הטיס שלו וזה קרה הרבה לפני בג"צ מילר. שמותיהן היו רות בוכבינדר, יעל רום ורינה לוינסון ושלושתן צלחו את קורס הטיס שנפתח בשנת 1951. הן עשו עבודה מצוינת ושירתו נאמנה את המדינה והוכיחו היטב שחיל האוויר בהחלט יכול לעשות את מה שהוא מסרב לעשות".

אם אתם מכירים את הטייסת ג'נט (רות) טמקין-בוכבינדר (בן דור?) או את משפחתה, אנא כתבו לנו בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.

מה משותף לקטנוע למברטה, חטיף ופל, מפת ישראל וקלימטולוגיה?

הכירו את המבצע ששיגע את הנוער של 57': אכלו ופלים, הדביקו מפה, כתבו חיבור ואולי תזכו בקטנוע משלכם!

מתוך אוסף המפות ע"ש ערן לאור בספרייה הלאומית. מוציא לאור: יוסף שפירא

בשנת 1957 יצאה חברת הפרסום "כהן את כהן" במבצע שיווקי ל"ופל לנוער". על עלון המבצע הודפסה מפת הארץ ובצדה רשת משבצות ריקה להדבקת ריבועי המפה שהצרכן ימצא בעטיפת הופל. בצד ההיבט הצרכני (הצרכן מתבקש לאכול לפחות 52 ופלים כדי להשיג את ריבועי המפה), נכרך למבצע ערך חינוכי של הכרת המולדת: המשתתפים התבקשו גם לכתוב חיבור ולתאר טיול בנופי הארץ.

הפרס המובטח לבעל החיבור היפה ביותר היה קטנוע למברטה מודל 1957. נראה כי הפרס הספציפי קשור לעובדה שבשנים 1957 עד 1959 הורכב אופנוע זה בישראל במפעל בקרית שמונה.

פרסומת לקטנוע "למברטה" מודל 1957. אוסף הכרזות של הספרייה הלאומית

בתקנון שמצוי על גב המפה מודגש כי אין להשתתף בתחרות אם הנך מתחת לגיל 5, וכן אזהרה לא להעתיק את החיבור מספר לימוד, שכן בצוות השופטים יש אנשי הוראה שעלולים להבחין בכך…המפרסם מתחשב במציאות במדינה בעשור הראשון לקיומה ובעובדה שרבים הם העולים החדשים שהעברית אינה שגורה בפיהם ובעטם ומאפשר למשתתפים לכתוב את החיבור בכל שפה שיבחרו.

תקנון המבצע

מפת הארץ המופיעה בעלון יצאה לאור ע"י יוסף שפירא ומסומנים בה שבעה אתרים המוגדרים כ"מקום שאינו יישוב", ביניהם:

רבת אשלג –מפעל האשלג בצפון ים המלח ושכונת העובדים שלצידו.

בית הערבה – הקיבוץ בצפון ים המלח שפונה במהלך מלחמת העצמאות.

עטרות ונווה יעקב – שתי המושבות היהודיות מצפון לירושלים שפונו ונהרסו במהלך מלחמת העצמאות.

עלון המבצע עם המפה שייך לסוג חומר הקרוי אפמרה/חולפה (חומר שנועד לשימוש זמני ובד"כ לא נשמר בספריות – ככרטיסי תאטרון, תכניות קונצרטים, עלוני פרסום). העלון התקבל באוסף המפות ע"ש ערן לאור בספרייה הלאומית מארכיונו של הגיאולוג דב בלומנפלד, וזאת בזכות העובדה שלא השתמשו בו להדבקה ולשליחה אל משרד הפרסום, אלא נעשה בו שימוש משני: על המפה הוספו בכתב יד בעיפרון סימונים קלימטולוגיים, כנראה כתרגיל ביצירת מפת טמפרטורות.

 

הפריט לקוח מתוך אוסף המפות ע"ש ערן לאור בספרייה הלאומית. מוציא לאור: יוסף שפירא

 

יהודית מונטיפיורי תלמד אתכם איך מבשלת ליידי יהודייה

מעטים מדי בארץ מכירים את שמה של יהודית מונטיפיורי. מחקר קצר באוצרות הספרייה על הליידי יהודית גילה שלא רק שהייתה שותפה מלאה לעסקיו של בעלה, אלא גם העורכת המסתורית של ספר הבישול היהודי הראשון שיצא באנגליה – תעלומה קטנה ובסופה גם מתכון בן 176 שנה

דיוקנה של יהודית מונטיפיורי על רקע הספר שערכה

אין קלישאה יותר פטריארכלית ולא מודעת לעצמה מאשר "מאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה". רק שבמקרה של סר משה מונטיפיורי, זה לגמרי נכון. פרויקטים משותפים? את מה שהנסיך הארי ומייגן מרקל עושים היום, הזוג מונטיפיורי עשה כבר לפני 200 שנה. רק שבעוד שבישראל את עיקר ההתייחסות מקבל "השר משה", יהודית הייתה שותפה מלאה ושווה לא פחות לכל פעילותו ולהחלטותיו. בתקופתם – אמצע המאה ה-19 –  היא קיבלה הרבה יותר קרדיט, ולא רק ביישוב היהודי בארץ-ישראל, אלא בעולם כולו. 

1
סמל משפחת מונטיפיורי. מתוך ספר מזמור שיר חנוכת בית, הספרייה הלאומית

החלפת שמו של "גשר יהודית" בתל אביב ל"גשר יצחק נבון" הייתה סיבה טובה לנבור בארכיון הספרייה בחיפוש אחרי אחת הנשים החשובות שהוציא מתוכו העם היהודי. יהודית מונטיפיורי לא רק עומדת מאחורי התרומות המשמעותיות שהחזיקו את היישוב היהודי בארץ ישראל, אלא פעלה גם לקידום החיים היהודיים בכל מקום ואף נרתמה למשימות של דיפלומטיה.

1
ציור של משה מונטיפיורי יושב מול דיוקנה של יהודית. מתוך ארכיון יד יצחק בן צבי, חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

במשך שנים החזיקה הספרייה הלאומית בעותק של ספר הבישול וכלכלת הבית היהודי הראשון באנגליה. הספר יצא בשנת 1846, ונקרא "המדריך היהודי: מידע שימושי לבישול יהודי ומודרני". באופן מסתורי למדי, העורכת שלו הוזכרה כליידי עלומה, אך ללא קרדיט מפורש. מאז פרסומו, יוחס הספר למונטיפיורי אך לא נמצאו לזה כל תיעוד או הוכחה. אמנם באנגליה הוויקטוריאנית מעטות היו היהודיות בעלות תואר ליידי, ובכל זאת זו אינה קבוצה קטנה ולא מעט מועמדות יכלו לשאת בתואר.

1
"נערך על ידי ליידי". עמוד הפתיחה של הספר "המדריך היהודי: מידע שימושי  על בישול יהודי מודרני". מתוך עותק דיגיטלי ששמור בספריית הקונגרס של ארה"ב

מעבר להיותו ספר בישול יהודי, שמאפשר – כפי שמעידה העורכת בהקדמה – בישול איכותי וטעים גם בתנאי הכשרות המחמירים, זהו מדריך לעקרת הבית היהודייה ממעמד הביניים. הקוראת צריכה להיות כמובן בעלת לפחות משרתת אחת שתסייע בניהול המטבח, הבית והטיפוח האישי – כלומר אל"ף-בי"ת של אשת חיל. בהקדמה מציינת העורכת האלמונית שהספר נכתב עבור נשים צעירות כמדריך לניהול שולחן מגוון, כבסיס לאושר משפחתי ולאינטראקציות חברתיות מוצלחות.

חלקו הראשון של הספר מוקדש למתכונים יהודים שונים, או אולי נכון יותר לומר לדרך שבה ניתן להכין מאכלים כך שיתאימו לחוקי הכשרות. בספר יש מתכונים, גם למאכלים יהודים, בעיקר מספרד, מהולנד ומגרמניה, מקורות שאפיינו במקרה את האוכל שהוגש בבית מונטיפיורי. מי שיחפש בספר מאכלים מזרח אירופאים, כמו גפילטע פיש, כבד קצוץ, לטקס או בורשט, יתאכזב, משום שההגירה היהודית המאסיבית ממזרח אירופה אל מערבהּ התחילה רק בשנות ה-80 של המאה ה-19.

1
אל תבשלו עם קטשופ ורוטב סויה. מתוך "המדריך היהודי", עותק דיגיטלי בספריית הקונגרס של ארה"ב

לא רק מתכונים יש בחלק הזה של הספר. הליידי שמאחורי הספר נותנת גם כמה עצות כלליות שחשובות לכל מארחת מתוחכמת. למשל, ממליצה העורכת האלמונית, אל תבשלו עם רוטב סויה או קטשופ, שטבחים נחותים נוטים להוסיף לתבשיליהם. את הרטבים האלה כדאי לשים על השולחן, ושכל אחד מהאורחים יוסיף אותם לפי הטעם.

חלקו האחרון של הספר מוקדש לטיפוח ולא במקרה. לטענת העורכת אישה צריכה לא רק להיות אינטליגנטית, המקור האמיתי ליופייה, אלא גם לשמור על גופה ולטפח אותו. ניתן למצוא שם לא מעט מתכונים ועצות לטיפוח עור הפנים, לטיפוח השפתיים וכמה טיפים חשובים לשמירה על כפות ידיים לבנות וחלקות.  

עניין מחודש שהתעורר בספר הביא כמה היסטוריונים חובבים לקשור בין "המדריך היהודי" ליהודית מונטיפיורי. מחקר מקיף גילה כי המעדנים בספר מתאימים לסגנון המאכלים שהוגשו בבית מונטיפיורי, אך לא רק בזה הסתיימו הקשרים. עיון מדוקדק בספר מגלה שהאישה שערכה אותו מצויה כמובן בחיי המעמד הגבוה; לצד זאת היא טיילה בעולם ואפילו הגיעה לפלשתינה ומשם ייבאה מתכון למרק. יהודית מונטיפיורי היא הליידי האנגלייה היחידה שהגיעה לארץ-ישראל ואף עשתה זאת חמש פעמים, כשהתלוותה כהרגלה לבעלה. יהודית מונטיפיורי נשבתה בקסמה של ארץ הקודש ואף למדה ערבית, בנוסף לעברית שכבר ידעה – ולארבע או חמש שפות נוספות שדיברה. 

***

מתכון למרק ארטישוק ירושלמי מספרה של הליידי יהודית מונטיפיורי

תבשיל מפרק עגל וכף רגל עגל וכמחצית קילו של צ'וריסו ועוף גדול. בארבעה ליטר מים, הוסיפי חתיכת קליפת לימון טרייה, שישה ארטישוק ירושלמי, צרור עשבי תיבול מתוקים, מעט מלח ופלפל לבן, ומעט אגוז מוסקט, והכיסוי החיצוני של קליפת אגוז מוסקט (blade of mace); כאשר העוף מוכן לגמרי, הסירי את החלקים הלבנים כדי להכין מראש לעיבוי, והניחי לשאר להמשיך להתבשל עד שהציר חזק מספיק, את החלקים הלבנים של העוף יש לכתוש ולבזוק עליהם קמח או אורז טחון ולערבב אותם במרק לאחר שסונן, עד שהוא מסמיך.

 

1
מתכון למרק מפלשתינה. מתוך "המדריך היהודי", עותק דיגיטלי בספריית הקונגרס של ארה"ב

***

אין הוכחה חותכת להשערה שמונטיפיורי היא הליידי המסתורית מאחורי הספר, אבל אנחנו מאמינים שכן. ספרה מעולם לא תורגם לעברית ואולי על אף כל השנים שעברו הגיע הזמן שיעשה כן. יהודית הלכה לעולמה בספטמבר 1862. הזוג מונטיפיורי הם אלו שתרמו את הכסף לשיפוץ מבנה קבר רחל שבבית לחם, ולכן אחרי מות אשתו האהובה, בנה מונטיפיורי את אחוזת הקבר של יהודית בהשראת אותו המבנה. בבוא היום גם השר מונטיפיורי נקבר שם לצידה, ושם הם שוכנים עד היום.

אם תרצו להוסיף פרטים, לתקן, לשאול, להעיר או להגיב, אפשר לעשות זאת כאן בתגובות, בפייסבוקבטוויטר או באינסטגרם.