מה משותף לקטנוע למברטה, חטיף ופל, מפת ישראל וקלימטולוגיה?

הכירו את המבצע ששיגע את הנוער של 57': אכלו ופלים, הדביקו מפה, כתבו חיבור ואולי תזכו בקטנוע משלכם!

מתוך אוסף המפות ע"ש ערן לאור בספרייה הלאומית. מוציא לאור: יוסף שפירא

בשנת 1957 יצאה חברת הפרסום "כהן את כהן" במבצע שיווקי ל"ופל לנוער". על עלון המבצע הודפסה מפת הארץ ובצדה רשת משבצות ריקה להדבקת ריבועי המפה שהצרכן ימצא בעטיפת הופל. בצד ההיבט הצרכני (הצרכן מתבקש לאכול לפחות 52 ופלים כדי להשיג את ריבועי המפה), נכרך למבצע ערך חינוכי של הכרת המולדת: המשתתפים התבקשו גם לכתוב חיבור ולתאר טיול בנופי הארץ.

הפרס המובטח לבעל החיבור היפה ביותר היה קטנוע למברטה מודל 1957. נראה כי הפרס הספציפי קשור לעובדה שבשנים 1957 עד 1959 הורכב אופנוע זה בישראל במפעל בקרית שמונה.

פרסומת לקטנוע "למברטה" מודל 1957. אוסף הכרזות של הספרייה הלאומית

בתקנון שמצוי על גב המפה מודגש כי אין להשתתף בתחרות אם הנך מתחת לגיל 5, וכן אזהרה לא להעתיק את החיבור מספר לימוד, שכן בצוות השופטים יש אנשי הוראה שעלולים להבחין בכך…המפרסם מתחשב במציאות במדינה בעשור הראשון לקיומה ובעובדה שרבים הם העולים החדשים שהעברית אינה שגורה בפיהם ובעטם ומאפשר למשתתפים לכתוב את החיבור בכל שפה שיבחרו.

תקנון המבצע

מפת הארץ המופיעה בעלון יצאה לאור ע"י יוסף שפירא ומסומנים בה שבעה אתרים המוגדרים כ"מקום שאינו יישוב", ביניהם:

רבת אשלג –מפעל האשלג בצפון ים המלח ושכונת העובדים שלצידו.

בית הערבה – הקיבוץ בצפון ים המלח שפונה במהלך מלחמת העצמאות.

עטרות ונווה יעקב – שתי המושבות היהודיות מצפון לירושלים שפונו ונהרסו במהלך מלחמת העצמאות.

עלון המבצע עם המפה שייך לסוג חומר הקרוי אפמרה/חולפה (חומר שנועד לשימוש זמני ובד"כ לא נשמר בספריות – ככרטיסי תאטרון, תכניות קונצרטים, עלוני פרסום). העלון התקבל באוסף המפות ע"ש ערן לאור בספרייה הלאומית מארכיונו של הגיאולוג דב בלומנפלד, וזאת בזכות העובדה שלא השתמשו בו להדבקה ולשליחה אל משרד הפרסום, אלא נעשה בו שימוש משני: על המפה הוספו בכתב יד בעיפרון סימונים קלימטולוגיים, כנראה כתרגיל ביצירת מפת טמפרטורות.

 

הפריט לקוח מתוך אוסף המפות ע"ש ערן לאור בספרייה הלאומית. מוציא לאור: יוסף שפירא

 

ללעוס את הסיפור הציוני

בעטיפות המסטיק של פעם מסתתר הסיפור של כולנו

מסטיק של פעם היה רצועה של גומי לעיסה ורוד ומתוק, ונייר עטיפה.

המסטיק נלעס והושלך, מן הסתם, לטובת אחד חדש. נייר העטיפה, לעומת זאת, זכה לעדנה ארוכת ימים והיה לפריט "החלפות" ואיסוף בעולם הילדים של שנות החמישים והשישים.

מה לא היה שם על נייר העטיפה? "עלמה" עברייה חסודה ושחקנית קולנוע נוצצת מתוצרת חוץ, גיבורי תנ"ך מהעבר, סטלמך ורפי לוי גיבורי ההווה, ויורי גגרין שבישר על העתיד. אתרים ונופים חשובים בארצנו, לצד תמונות העולם הגדול ופלאיו.

חיטטנו באלבומים ואוספים, חזרנו שוב אל מראות ארצות ועמים כדי לברר מה היה ומה נהיה בנייר עטיפה תמים שהוא גם קצת אנחנו.

מבין שלל העטיפות בחרנו להתמקד בכתבה הזו בסיפור הציוני: מצד אחד מנהיגי הארץ, אך מצד שני הסתכלות והערצה אל כוכבי הוליווד. מצד אחד כדורגל עברי, ומצד שני צבא ההגנה לישראל.

גיבורי ארצנו

דוד בן גוריון – ראש הממשלה ושר הבטחון, משה שרתוק – שר החוץ, אליעזר קפלן – שר הכספים, בכור שטרית – שר המיעוטים.

לא, אין מדובר כאן בשאלון קבלה לעבודה בשירות החוץ, אלא על חברי הממשלה הזמנית 1948 כפי שהופיעו על גבי עטיפות נייר מסטיק.

כל יצרני המסטיק, כמוהם כאחרים, אמצו את הקו השיווקי-לאומי. מי לא היה שם בעידן של גאווה לאומית "מוכרת"? הרצל, טשרניחובסקי, אחד-העם, מונטיפיורי, איינשטיין ונורדאו. טרומפלדור, ז'בוטינסקי, ויצמן, רוטשילד, סוקולוב והנרייטה סולד. את כולם לעסנו.

חייל גיבור

אחרי אלפיים שנות גלות היה גם לנו, סוף סוף, חייל עברי גיבור ומנצח. כל היצרנים נתנו באהבה וגאווה, ביטוי לדמות החייל והצבא שכוחם כאן בארצנו.

חיל אוויר, חיל שריון, חיל הרגלים, חיל קומנדו, ככה פתאום המסטיקים לבשו מדים.

בעט סטלמך, בעט

נחום סטלמך, יעקב חודורוב ויהושע גלזר, כשלצידם גם "סתם" שחקני נבחרת ישראל, היו בין הבולטים בגיבורי התקופה בראשית שנות השישים.

שחקני הכדורגל של נבחרת ישראל היו גם בעידן של "הפסדים בכבוד", דוגמה ומופת להקרבה, נחישות לאומית ואהבת מולדת. תהילתם הרבה נישאה בימים שלפני עידן הטלוויזיה בארץ, מעל כותרות העיתונים ובעיקר מפיו של שדר הרדיו נחמיה בן אברהם.

רבים מן הילדים שלא חזו בהם מעולם, נהגו לאספם ולשמרם גם כדיוקן על נייר עטיפה של מסטיק.

הכוכבים באים

מי מכיר כאן בארצנו ולו מעט מארסנל השמות של שחקני הקולנוע הצרפתיים? מי יודע את שמם של כוכבי הבד הגדולים של ארץ גאליה? מה אומרים לך למשל שמות כמו דניאל דרייה, סימון סיניורה, פרננדל ומישל מורגן? אבל הילדים הלועסים של אז ידעו, הכירו, אהבו וסיננו בחמדה של מבוגרים: "יפה כמו בריג'יט בארדו".

התחלנו בשיק של פריז ומשם היישר לאמריקה: דני קיי הוא שלנו, אליזבט טיילור היא כזאת יפה, יול ברינר הוא קירח ופול ניומן הוא מכוחותינו על האונייה "אקסודוס". גארי קופר גבר גבר, ג'יימס דין בחור זועם ומרילין מונרו דווקא מחייכת אל ג'ון קנדי.

ולסיכום

דורות של ילדים באו והלכו וגם המסטיק ההוא מאז שוב לא נשאר.

בעידן של טלוויזיה ומרחבי מחשב שוב לא היה מקום למסטיק עברי מצויר-מצולם של פעם. המעבר מאוריינטציה לאומית חינוכית מגויסת שקידשה קוד של ידע הראוי להילמד לחברה תזזיתית וביקורתית לא הותיר לנייר העטיפה הישן כל סיכוי.

הטקסטים והתמונות בכתבה לקוחים מתוך הספר "מסטיק של פעם", מאת חיים גרוסמן ז"ל וחגי מרום. הספר יצא לאור בשנת 2012 בהוצאת מרום תרבות ישראלית.

 

 

ברר ברר ו-זזזז: איך תושבי ארץ ישראל למדו להשתמש בטלפון אוטומטי

בשנות השלושים של המאה העשרים הגיעה לארץ ישראל המצאה חדשה - מרכזיית טלפון אוטומטית, כזאת שבה חיוג מספר מוביל ישר אל היעד, בלי לשוחח עם מרכזנים שהעבירו חוטים בין שלוחות. איך לימד מדריך הטלפון את המשתמשים להשתמש בטכנולוגיה החדשה ומה עושים כשאין תשובה?

1

הילד יובל שרון משחק בטלפון בשנות החמישים. באדיבות הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני

טכנולוגיה היא תחום שמתפתח במהירות הבזק במאה השנים האחרונות. כשהשורות האלה נכתבות, בתחילת העשור השלישי של המאה ה-21, מילים כמו "מרכזיה", "מרכזנית", ואפילו "אזור חיוג", כמעט ואינן מובנות לרוב הקוראים והקוראות. אבל בימים אחרים, כשאנשים הסתובבו עם אלפונים קטנים ובהם רשימת כל מכריהם מסודרת לפי אל"ף-בי"ת ובסמוך לכל שם מספר הטלפון שלו – אז כולם ידעו איך זה עובד.

עוד לפני כן, בעשורים הראשונים להמצאת הטלפון, אפילו מספרי טלפון לא היו. כדי להתקשר כל שהיה צריך לעשות הוא להרים את השפופרת, ולדבר עם המרכזן או המרכזנית. הם חיברו פיזית את החוט למקום המתאים על מנת שתוכלו לדבר עם היעד המבוקש. מאוחר יותר הומצאה המרכזיה האוטומטית, הומצאו מספרי הטלפון, והומצאה פעולת החיוג – בחוגה, למי שזוכר. מאז גם החוגה נמוגה אל תהום הנשייה, אז נזכיר שהמחייגים נדרשו לתחוב את אצבעם אל החור עם המספר המתאים, ולסובב את החוגה עם כיוון השעון עד תום הסיבוב. ואז הם גם היו צריכים לחכות שהחוגה תשוב למקומה הרגיל לפני שיכולים היו לחייג את המספר הבא. אפשר לדמיין את התסכול לעומת הבחירה באיש קשר ולחיצה על לחצן ירוק.

1
אישה משוחחת בטלפון. צילום: בוריס כרמי, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

בשנות השלושים הגיע סוף סוף החידוש גם לארץ ישראל. סוף כל סוף משתמשי הטלפון בארץ ישראל – היו בערך כמה מאות כאלה – לא נזדקקו יותר להודיע למרכזנים ולמרכזניות עם מי הם מבקשים לדבר, אלא יכולים היו לחייג את המספר ולהתחבר ליעדם אוטומטית. חלקם אולי הצטערו על כך (וראו תמונה מצורפת), אבל אי אפשר לעצור את גלגלי הקדמה. וכמו שהיום צריך להסביר איך השתמשו במכשירי הטלפון המוזרים האלה, כך היה צריך ללמד את בני התקופה איך משתמשים בטכנולוגיה החדשה הזאת.

1
המשתמשים מתבקשים לא לדבר עם הטלפניות. מתוך מדריך הטלפון שנת תרצ"ד (1934), לפני התקנת המרכזייה האוטומטית

על כן למדריכי הטלפון שהודפסו בשנים שלאחר החידוש המלהיב, נוספו כמה עמודי הסבר למשתמשים החדשים. במבט לאחור, המדריכים האלו הם חלון לארץ ישראל של אז: לעברית, למרקם החברתי, ולחידושים הטכנולוגיים המטלטלים.

1
מדריך הטלפון של שנת תרצ"ח (1938) הוא בעל חיוג מקוצר! במקום לחפש כל פעם את מספרי הטלפון המבוקשים ביותר, יש מקום לכתוב אותם בראשית המדריך

ראשית, מדריך הטלפונים לא מזניח את השיטה הישנה. דף ההסבר הראשון עדיין עוסק בשירות "הרגיל" בו נעזרים במרכזן או במרכזנית. תחת הכותרת "מהות שירות הטלפון" נכתב במדריך כך: "שלושה צדדים שותפים לשיחה טלפונית, והם: אתה בעצמך, המרכז והמנוי הרחוק. שיחה טלפונית מוצלחת אפשרית בהשתתפות שלושת הצדדים האלה ואיננה אפשרית בלעדיהם. אינו די למרכז בלבדו לעשות את עבודתו כראוי אלא שלושת הצדדים חייבים לעבוד יחד בהתאמה, ומטעם זה אתה מתבקש להטות אוזן קשבת להוראות כדלקמן". מלחיץ, אבל נרצה ששיחת הטלפון תעלה יפה, אז בואו נקשיב.

"דבר ברור וישר לתוך כלי-הדיבור", פותחת ההוראה הראשונה, ומוסיפה נקודה שחשובה גם היום: "אם דיברת ברור אתה פטור כמעט בהחלט מדבר בקול רם". דבר שני: כשהשיחה תמה, יש להשיב את מה שנקרא "כלי השמיעה" למקומו. ושלישית, מדגישים המחברים, אין להשיב את כלי השמיעה למקומו כל עוד נמשכת השיחה.

1
קטע מתוך דף ההסבר על השימוש בטלפון, מדריך הטלפון תרצ"ח. אפשר לצפות בשני עמודי ההסבר כאן וכאן

ויש עוד הוראות חשובות למען הנימוס. "כיצד עונים לשיחתו של מנוי אחר?", שואל המדריך ועונה, "ענה תכף. שכן חשיבות יתרה מיוחסת לתשובה תכופה", בין היתר כי "מחובתה של הטלפוניסטית לנתק את הקשר ברגע שהמשוחח משיב את כלי השמיעה שלו למקומו, ומזמן שנותק הקשר אי אפשר לה, לטלפוניסטית, אלא לעיתים רחוקות מאוד, מהודיע שוב את מספרו של המשוחח". כלומר, תשכחו משירות כוכבית 42, ואל תחשבו אפילו על שיחה מזוהה.

איך עונים? "אם בית פרטי, ענה: 'מר לוי מדבר'. אם אדם אחר מדבר בשם מר לוי, ענה: 'ביתו של מר לוי'. אם בית מסחר, ענה: 'לוי ושות'. אל תען "הן" או "הלוא", לפי שמילים אלה יש בהן משום איבוד זמן". בהמשך מסבירים המחברים שמילוי שיטתי אחרי ההוראות האלו יסייע בהספקת שירות מוצלח וטוב, ויכולתו של שירות הטלפונים לשרת את הציבור כיאות תלוי במידת הסיוע שמתקבל מאת המנויים. כמו כן, מפצירים המחברים במנויים להתייחס יפה אל המרכזנים והמרכזניות, "באותה מידה של דרך ארץ ואדיבות שאתה דורש מהם להתייחס אליך".

1
אם מדובר בבית פרטי, ענה "מר לוי מדבר". מתוך מדריך הטלפון שנת תרצ"ח

לאחר מכן מגיעים לעיקר, והוא ההסבר על השימוש בטלפון האוטומטי החדש, כזה שבו נגרע מהמטלפנים התענוג לשוחח עם טלפוניסטים, ועליהם לחייג את המספר ולהמתין עד שיענו. "משנשמע קול הסיבוב הכנס אצבע בחור המראה את הספרה הראשונה של המספר הדרוש לך, סובב את החוגה עד שהאצבע תגיע למעצור ואח"כ הוצא את האצבע כדי שהחוגה תחזור למקומה. עשה כן בכל ספרה של המספר הדרוש", כך מסביר המדריך את עקרון החיוג החדש. שימו לב ש"אין להתחיל בסיבוב בחוגה אלא לאחר ששמעת מבעד לשפופרת את קול הסיבוב".

מאחר שכבר אין טלפוניסטית שתסביר לך אם הקו תפוס או אין תשובה, מבהיר המדריך מה לעשות במקרים כאלה. "אם המספר הדרוש הוא תפוס…אין כל תועלת בסיבוב שני מיד. עליך לחכות רגעים מספר בטרם תחזור ותסובב את החוגה כדי לדרוש את מספרך". לתשומת לב כל מי שהשאיר פעם חמש שיחות שלא נענו תוך עשר דקות אצל מישהו.

1
כיצד משתמשים בטלפון אוטומטי? מתוך מדריך הטלפון שנת תרצ"ח. לצפייה בעמוד המלא לחצו כאן

"כשאתה שומע את 'קול הצלצול' פירושו כי הפעמון של המספר הדרוש לך מצלצל. אם נמשך הקול זמן מה ואין המנוי עונה, פירוש הדבר שאין תשובה! ולפי שהמנוי אינו נמצא מסתמא בביתו אין כל תועלת לחזור ולסובב את החוגה". עוד כמה עשורים יעברו עד שיגיע לארץ ישראל גם המשיבון האלקטרוני, ועוד קצת זמן אחר כך עד שהודעות התא הקולי ייעלמו לחלוטין.

החידוש העיקרי במעבר לטלפון האוטומטי היה שמנויי הטלפון נדרשו לפתע להבין לבדם מה קורה, ללא עזרת מרכזנים שליוו אותם בפעולה. לצורך כך הומצאו הצלילים המוכרים לנו עד היום משיחות הטלפון שלנו. המדריך האדיב מפרט כיצד נשמעים הצלילים. קול הסיבוב (כלומר קו פתוח) הוא "קול נהימה ממושך". בזמן הצלצול נשמע הקול "ברר ברר – ברר ברר". כשהמספר תפוס תשמעו "זזזז – זזזז – זזזז – זזזז", וכן הלאה. משהו מההוראות וההסברים שניתנו למשתמשי הטלפון שרד ב"שיר הטלפון" של הגשש החיוור.

1
"ברר ברר – ברר ברר". טבלת הצלילים ופירושם, מתוך מדריך הטלפון של שנת תרצ"ח

כאן נפתח המדריך עצמו, ובו רשימת כל המנויים בארץ ישראל. רובם בירושלים, תל אביב וחיפה, ומיעוטם בערים נוספות כמו באר שבע, בית לחם, בית שאן וג'נין. בכל בת ים כולה היה רק טלפון אחד במשרד הדואר למשל. בין המנויים אפשר למצוא גם ידוענים מקומיים כמו ד"ר הלנה כגן, מנחם אוסישקין ובני משפחת נשאשיבי בירושלים, איתמר בן אב"י ואחרים בתל אביב. במדריך יש גם לא מעט פרסומות נאות, ממש כמו במדריך דפי זהב. קצרה היריעה מלתאר את כל הפרטים המופיעים במדריך, ומעט מהם תוכלו לראות בעצמכם בגרסת המדריך שזמינה דיגיטלית באתר הספרייה הלאומית.

1
שני עמודים מתוך מדריך הטלפון של שנת תרצ"ח. פרסומת לבירה היינקן לצד רשימת השמות

אם תרצו להעיר, להוסיף או לתקן, אנא כתבו לנו כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם. ואם תרצו, בואו גם לבקר בספרייה (על פי כללי התו הירוק) וחפשו קרובי משפחה במדריכי הטלפונים של שנות השלושים.

שביל ישראל, הגרסה הנוצצת: המדריך לסלב המבקר בארץ

כוכבים גדולים ונחשקים ידעה ארצנו, והחביבים עלינו במיוחד הם ביקורי הסלבריטאים "אוהבי ישראל". הצצה מצולמת לשרשרת החיול שהעברנו אותם בביקוריהם

ברברה סטרייסנד בביקור בישראל, 1972. מתוך אוסף דן הדני

אנחנו הישראלים אוהבים לראות את עצמנו כאנשי העולם הגדול. חלק מהטרנד. אולי המדינה ה־51 של ארצות הברית, או לפחות מדינה חברה ב־OECD שרק במקרה לא ממוקמת באירופה. אבל האמת היא שאנחנו מרגישים קצת לבד ושמחים בכל פעם שמישהו מגיע לבקר. אחרת איך אפשר להסביר את הרעב הבלתי נגמר שלנו לסלבים מחוץ לארץ?

יש סלבריטאים המגיעים לארץ כדי להופיע, ואחרים כדי להצטלם לסרט או לנגן לפני קהל. אבל הביקורים המועדפים עלינו, אלו שנחקקים באמת בזיכרון, משתייכים לז'אנר אחד: ביקור הסלבריטאי המעיד על עצמו (או שאנחנו מעידים עליו) שהוא "אוהב ישראל". את האיש או האישה האלו אנחנו מתישים כהוגן.

אז עבורנו ועבור הסלבריטאים המסכנים שימצאו את עצמם מחובקים ומנושקים לעייפה חיברנו את המדריך הזה. עבורנו – כדי ללמוד מההיסטוריה הקצרה של ביקורי הידוענים בישראל. עבורם – כדי שידעו מה מצפה להם בארצנו הקטנה והמיוזעת.

שון קונרי באירוע התרמה לארגון וראייטי, 1967. צילום: בוריס כרמי, מתוך אוסף מיתר

שלב ראשון: לרדת מהמטוס ולזכות במטר של פרחים

כל מסע מתחיל בצעד אחד קטן. ומסע הסלב בישראל מתחיל בצעדים זהירים אך ייצוגיים על כבש המדרגות היוצא מהמטוס – מה לעשות? ככה זה מרשים הרבה יותר. ומצטלם יופי. תוספות אפשריות לשדרוג קבלת הפנים: זרי פרחים, מכובדים, עדת מעריצים וים של אהבה. זכרו מפורסמים יקרים מפז, פוזה מוצלחת תישמר בזיכרונם של המארחים לשנים רבות. אל דאגה, הכנו מראש (ובמהירות שיא) מדרגות נפתחות למטוס, משל הגיע לכאן האפיפיור או נשיא מדינת אויב המבקש לעשות איתנו שלום.

אליזבת טיילור נוחתת בישראל, 1976. מתוך אוסף דן הדני

שלב שני: להסתחבק עם מיטב בנינו ובנותינו במדים

כידוע, אין כמו צה"ל. וכדי לוודא שכל העולם ידע את זה, השלב השני בשרשרת החיול של הסלב המבקר בארצנו יהיה מפגש צמוד צמוד עם חיילי צה"ל. באדיבותנו, אנחנו גם בודקים אופציה לשמירת אקססוריז.

גולדי הון מבקרת בבסיס צבאי, 1989. מתוך אוסף דן הדני

למיטיבי לכת – ולפרנק סינטרה כידוע יש את הדרך שלו – האטרקציה כוללת מפגן צבאי בהזמנה אישית.

פרנק סינטרה צופה במפגן צבאי, 1962. צילום: בוריס כרמי, מתוך אוסף מיתר

שלב שלישי: להתפעל עמוקות ממראות הקדמה

אולי תופתעו לגלות שפרק הכרחי במסע הסלב לארץ הקודש עובר בהצגה לראווה של הקדמה והפיתוח המקומיים. זה לא תמיד עובד על האורחים הנוצצים שלנו. אולי היום אנחנו אומת הסטארט־אפ, אבל בעבר הסתפקנו בלהציג חידושים מרשימים מעט פחות. מעניין מה עבר לנו בראש כשרצינו להדהים את המבקרים. תראו מה כתב באוטוביוגרפיה שלו השחקן קירק דאגלס על האנקדוטה שקרתה בביקורו בירושלים של 1994:

אחרי הטקסים חברי הוותיק טדי קולק, לשעבר ראש עיריית ירושלים, לקח אותי יחד עם הצוות של קרן ירושלים לסיור בעיר. הם הראו לי את אצטדיון הכדורגל שנבנה לאחרונה, את הסופרמרקט הגדול ביותר בעיר ואת גן החיות. אני מבין את השאיפה של יהודים חילונים ליצור מחדש את סגנון החיים האמריקני עבור עצמם, והסופרמרקט היה בהחלט צעד בכיוון, אבל בכנות – אם רציתי לראות סופרמרקט מרשים הייתי נשאר בבוורלי הילס.

זה לא מה שרציתי לראות בארץ הקודש. כשאנשים כמוני מגיעים לירושלים, הם רוצים לראות ולחוות את הדבר היחיד שיש לעיר העתיקה הזאת להציע. הדבר שאף עיר או מדינה אחרת בעולם לא יוכלו לשכפל. משהו רוחני.

דאגלס כמובן התכוון לחלקים העתיקים של העיר, שהופכים אותה קדושה לשלוש הדתות הגדולות. אולי הוא העריך שהישראלים חוששים מקשר ישיר מדי עם ההיסטוריה של הארץ, ולכן מעדיפים להסתתר מאחורי מראות הקדמה.

אגב, האנקדוטה הנחמדה הזאת מסבירה אולי מדוע כמעט לא מצאנו תמונות מעשורים קודמים שמתעדות סלבריטאים בכותל, אתר שהיום כבר נחשב אטרקציה מחייבת.

לא מצאנו תיעוד מהביקור המדובר, אז תיהנו מביקור אחר: קירק דאגלס ויול ברינר בצילומי הסרט "הטל צל ענק" בישראל, 1964. צילום: בוריס כרמי, מתוך אוסף מיתר

קדמה – עתיד – ילדים. אתם מבינים לאן אנחנו חותרים. הרי אין כמו מבט של ילד קטן כדי לפרוט על נימי הנפש (של הסלבס. ושלנו. ושל דעת הקהל העולמית כמובן). ואכן הארכיונים מלאים בתמונות של אורחינו הסלבריטאים עם ילדים ישראלים מתוקים. כמו התמונה המקסימה הזאת של גולדי הון מבקרת בגן ילדים.

גולדי הון בביקור בגן ילדים ישראלי, 1986. מתוך אוסף דן הדני

שלב רביעי: ובכל זאת חייבים קצת היסטוריה יהודית, שדרך אגב לא כולה במאה אחוז אך ורק טראגית (באופן בלעדי זאת אומרת)

עם כל הכבוד לילדים חמודים ולחיילים מצודדים, בכל זאת חייבים קצת היסטוריה יהודית. אומנם ההיסטוריה של עם הנצח היא לא מאה אחוז טרגית, אבל חלק גדול ממנה הוא בהחלט היסטוריה של אסונות: גלות העם מארצו, שואת יהודי אירופה וצפון אפריקה והתקומה שאחריהן.

במקרה שיד ושם תפוס, תמיד אפשר לקפוץ למוזיאון אחר להיסטוריה יהודית, וברוך השם לא חסרות חלופות. חשוב גם לגעת בהיסטוריה בידיים, זאת הרי הדרך היחידה להבטיח שהיא תיגע בך בחזרה.

ברברה סטרייסנד נוגעת בהיסטוריה (או בשחזור שלה) בבית התפוצות, 1984. מתוך אוסף דן הדני

 

בתמונות מביקורי הסלבריטאים מככבות, איך לא, האוניברסיטאות. בולטת בתחומה האוניברסיטה העברית בירושלים, שבשטחה נחנכו שני בניינים עם שמות מוכרים למדי. אחד מהם הוא מרכז הסטודנטים ע"ש פרנק סינטרה.

 

 

סינטרה בטקס חנוכת מרכז הסטודנטים, 1978. מתוך אוסף דן הדני

 

המבנה השני עם השם שמצלצל קצת מוכר הוא הבניין למדעי היהדות ע"ש עמנואל סטרייסנד, שבתו ברברה תרמה להקמתו.

סטרייסנד חונכת את בניין מדעי היהדות ע"ש אביה, 1984. מתוך אוסף דן הדני

בקמפוס של אוניברסיטת תל אביב הכוכבנים מבקרים בעיקר בבית התפוצות, כפי שכבר ראינו. אז תרוויחו דוגמה נוספת. הפעם בתפקיד הראשי: ג'יין פונדה.

ג'יין פונדה בבית התפוצות שבאוניברסיטת תל אביב, 1980. מתוך אוסף דן הדני

שלב חמישי: פוטואופ עם שרי האומה

הכוכבים הנחשקים במיוחד עלולים – אם לא ייזהרו – למצוא את עצמם מוזמנים ללשכת ראש הממשלה או לבית הנשיא (או לשניהם) לשיחה צפופה, ארוחה וסשן צילומים מחויכים. כך קרה לברברה סטרייסנד, שבביקורה בשנת 1984 הוזמנה לפגישה עם ראש הממשלה יצחק שמיר.

סטרייסנד עם יצחק שמיר, 1984. על מה הוא מצביע שמה? מתוך אוסף דן הדני

 

בשנת 1986, שנתיים לאחר פגישתם של סטרייסנד ושמיר, זכתה גם גולדי הון לפגוש את ראש הממשלה שמיר בלשכתו. הון הגיעה אז ארצה לחנוכת אודיטוריום שהוקם בתרומתה בסינמטק תל אביב.

גולדי הון בפגישתה עם ראש הממשלה שמיר, 1986. מתוך אוסף דן הדני 

 

סינדי קרופורד מודה לדני אנג'ל ממאפיית אנג'ל על קבלת הפנים החמה, 1992. מתוך אוסף דן הדני

 

אז סלבריטאי וסלבריטאית יקרים, אחרי שסיימתם בהצלחה את שרשרת החיול ועתה אתם בדרככם חזרה לארצות רחוקות, אחרי שתמכתם בזכות קיומה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי (הבה נגילה) והתנשקתם עם כמה וכמה (וכמה) מילדיה המתוקים של הארץ – אנו מפצירים בכם, אנא זכרו אותנו, הנותרים מאחור. וכמובן, אל תשכחו לשתף את חבריכם הנוצצים בחוויות הנפלאות שחוויתם אצלנו – שכנעו גם אותם לבקר אותנו. אנחנו צמאים לקצת אבק כוכבים כאן במזרח התיכון.

 

בונוס לסיום

למען ההגינות נספר שיש גם סיור אלטרנטיבי: בשנת 1987 קפץ השחקן ג'ק למון לביקור בישראל. בתמונות השמורות מהביקור נראה למון מסתובב בעיר העתיקה ומצלם להנאתו, משל היה אחרון התיירים. מאוד התרשמנו. אבל מצד שני, איזה תייר מלווה בצוות צילום שמתעד אותו מתעד את מה שהוא רואה? בתמונה או שתיים מהביקור ההוא אפשר אפילו לזהות את אותו טדי קולק שהוזכר בתיאור הביקורתי של קירק דאגלס (והפעם שום סופרמרקטים לא נפגעו במהלך הצילומים).

ג'ק למון במכולת בעיר העתיקה. מתוך אוסף דן הדני

 

ג'ק למון במגדל דוד. מתוך אוסף דן הדני

 

ג'ק למון מול הכותל. מתוך אוסף דן הדני