שביל ישראל, הגרסה הנוצצת: המדריך לסלב המבקר בארץ

כוכבים גדולים ונחשקים ידעה ארצנו, והחביבים עלינו במיוחד הם ביקורי הסלבריטאים "אוהבי ישראל". הצצה מצולמת לשרשרת החיול שהעברנו אותם בביקוריהם

ברברה סטרייסנד בביקור בישראל, 1972. מתוך אוסף דן הדני

אנחנו הישראלים אוהבים לראות את עצמנו כאנשי העולם הגדול. חלק מהטרנד. אולי המדינה ה־51 של ארצות הברית, או לפחות מדינה חברה ב־OECD שרק במקרה לא ממוקמת באירופה. אבל האמת היא שאנחנו מרגישים קצת לבד ושמחים בכל פעם שמישהו מגיע לבקר. אחרת איך אפשר להסביר את הרעב הבלתי נגמר שלנו לסלבים מחוץ לארץ?

יש סלבריטאים המגיעים לארץ כדי להופיע, ואחרים כדי להצטלם לסרט או לנגן לפני קהל. אבל הביקורים המועדפים עלינו, אלו שנחקקים באמת בזיכרון, משתייכים לז'אנר אחד: ביקור הסלבריטאי המעיד על עצמו (או שאנחנו מעידים עליו) שהוא "אוהב ישראל". את האיש או האישה האלו אנחנו מתישים כהוגן.

אז עבורנו ועבור הסלבריטאים המסכנים שימצאו את עצמם מחובקים ומנושקים לעייפה חיברנו את המדריך הזה. עבורנו – כדי ללמוד מההיסטוריה הקצרה של ביקורי הידוענים בישראל. עבורם – כדי שידעו מה מצפה להם בארצנו הקטנה והמיוזעת.

שון קונרי באירוע התרמה לארגון וראייטי, 1967. צילום: בוריס כרמי, מתוך אוסף מיתר

שלב ראשון: לרדת מהמטוס ולזכות במטר של פרחים

כל מסע מתחיל בצעד אחד קטן. ומסע הסלב בישראל מתחיל בצעדים זהירים אך ייצוגיים על כבש המדרגות היוצא מהמטוס – מה לעשות? ככה זה מרשים הרבה יותר. ומצטלם יופי. תוספות אפשריות לשדרוג קבלת הפנים: זרי פרחים, מכובדים, עדת מעריצים וים של אהבה. זכרו מפורסמים יקרים מפז, פוזה מוצלחת תישמר בזיכרונם של המארחים לשנים רבות. אל דאגה, הכנו מראש (ובמהירות שיא) מדרגות נפתחות למטוס, משל הגיע לכאן האפיפיור או נשיא מדינת אויב המבקש לעשות איתנו שלום.

אליזבת טיילור נוחתת בישראל, 1976. מתוך אוסף דן הדני

שלב שני: להסתחבק עם מיטב בנינו ובנותינו במדים

כידוע, אין כמו צה"ל. וכדי לוודא שכל העולם ידע את זה, השלב השני בשרשרת החיול של הסלב המבקר בארצנו יהיה מפגש צמוד צמוד עם חיילי צה"ל. באדיבותנו, אנחנו גם בודקים אופציה לשמירת אקססוריז.

גולדי הון מבקרת בבסיס צבאי, 1989. מתוך אוסף דן הדני

למיטיבי לכת – ולפרנק סינטרה כידוע יש את הדרך שלו – האטרקציה כוללת מפגן צבאי בהזמנה אישית.

פרנק סינטרה צופה במפגן צבאי, 1962. צילום: בוריס כרמי, מתוך אוסף מיתר

שלב שלישי: להתפעל עמוקות ממראות הקדמה

אולי תופתעו לגלות שפרק הכרחי במסע הסלב לארץ הקודש עובר בהצגה לראווה של הקדמה והפיתוח המקומיים. זה לא תמיד עובד על האורחים הנוצצים שלנו. אולי היום אנחנו אומת הסטארט־אפ, אבל בעבר הסתפקנו בלהציג חידושים מרשימים מעט פחות. מעניין מה עבר לנו בראש כשרצינו להדהים את המבקרים. תראו מה כתב באוטוביוגרפיה שלו השחקן קירק דאגלס על האנקדוטה שקרתה בביקורו בירושלים של 1994:

אחרי הטקסים חברי הוותיק טדי קולק, לשעבר ראש עיריית ירושלים, לקח אותי יחד עם הצוות של קרן ירושלים לסיור בעיר. הם הראו לי את אצטדיון הכדורגל שנבנה לאחרונה, את הסופרמרקט הגדול ביותר בעיר ואת גן החיות. אני מבין את השאיפה של יהודים חילונים ליצור מחדש את סגנון החיים האמריקני עבור עצמם, והסופרמרקט היה בהחלט צעד בכיוון, אבל בכנות – אם רציתי לראות סופרמרקט מרשים הייתי נשאר בבוורלי הילס.

זה לא מה שרציתי לראות בארץ הקודש. כשאנשים כמוני מגיעים לירושלים, הם רוצים לראות ולחוות את הדבר היחיד שיש לעיר העתיקה הזאת להציע. הדבר שאף עיר או מדינה אחרת בעולם לא יוכלו לשכפל. משהו רוחני.

דאגלס כמובן התכוון לחלקים העתיקים של העיר, שהופכים אותה קדושה לשלוש הדתות הגדולות. אולי הוא העריך שהישראלים חוששים מקשר ישיר מדי עם ההיסטוריה של הארץ, ולכן מעדיפים להסתתר מאחורי מראות הקדמה.

אגב, האנקדוטה הנחמדה הזאת מסבירה אולי מדוע כמעט לא מצאנו תמונות מעשורים קודמים שמתעדות סלבריטאים בכותל, אתר שהיום כבר נחשב אטרקציה מחייבת.

לא מצאנו תיעוד מהביקור המדובר, אז תיהנו מביקור אחר: קירק דאגלס ויול ברינר בצילומי הסרט "הטל צל ענק" בישראל, 1964. צילום: בוריס כרמי, מתוך אוסף מיתר

קדמה – עתיד – ילדים. אתם מבינים לאן אנחנו חותרים. הרי אין כמו מבט של ילד קטן כדי לפרוט על נימי הנפש (של הסלבס. ושלנו. ושל דעת הקהל העולמית כמובן). ואכן הארכיונים מלאים בתמונות של אורחינו הסלבריטאים עם ילדים ישראלים מתוקים. כמו התמונה המקסימה הזאת של גולדי הון מבקרת בגן ילדים.

גולדי הון בביקור בגן ילדים ישראלי, 1986. מתוך אוסף דן הדני

שלב רביעי: ובכל זאת חייבים קצת היסטוריה יהודית, שדרך אגב לא כולה במאה אחוז אך ורק טראגית (באופן בלעדי זאת אומרת)

עם כל הכבוד לילדים חמודים ולחיילים מצודדים, בכל זאת חייבים קצת היסטוריה יהודית. אומנם ההיסטוריה של עם הנצח היא לא מאה אחוז טרגית, אבל חלק גדול ממנה הוא בהחלט היסטוריה של אסונות: גלות העם מארצו, שואת יהודי אירופה וצפון אפריקה והתקומה שאחריהן.

במקרה שיד ושם תפוס, תמיד אפשר לקפוץ למוזיאון אחר להיסטוריה יהודית, וברוך השם לא חסרות חלופות. חשוב גם לגעת בהיסטוריה בידיים, זאת הרי הדרך היחידה להבטיח שהיא תיגע בך בחזרה.

ברברה סטרייסנד נוגעת בהיסטוריה (או בשחזור שלה) בבית התפוצות, 1984. מתוך אוסף דן הדני

 

בתמונות מביקורי הסלבריטאים מככבות, איך לא, האוניברסיטאות. בולטת בתחומה האוניברסיטה העברית בירושלים, שבשטחה נחנכו שני בניינים עם שמות מוכרים למדי. אחד מהם הוא מרכז הסטודנטים ע"ש פרנק סינטרה.

 

 

סינטרה בטקס חנוכת מרכז הסטודנטים, 1978. מתוך אוסף דן הדני

 

המבנה השני עם השם שמצלצל קצת מוכר הוא הבניין למדעי היהדות ע"ש עמנואל סטרייסנד, שבתו ברברה תרמה להקמתו.

סטרייסנד חונכת את בניין מדעי היהדות ע"ש אביה, 1984. מתוך אוסף דן הדני

בקמפוס של אוניברסיטת תל אביב הכוכבנים מבקרים בעיקר בבית התפוצות, כפי שכבר ראינו. אז תרוויחו דוגמה נוספת. הפעם בתפקיד הראשי: ג'יין פונדה.

ג'יין פונדה בבית התפוצות שבאוניברסיטת תל אביב, 1980. מתוך אוסף דן הדני

שלב חמישי: פוטואופ עם שרי האומה

הכוכבים הנחשקים במיוחד עלולים – אם לא ייזהרו – למצוא את עצמם מוזמנים ללשכת ראש הממשלה או לבית הנשיא (או לשניהם) לשיחה צפופה, ארוחה וסשן צילומים מחויכים. כך קרה לברברה סטרייסנד, שבביקורה בשנת 1984 הוזמנה לפגישה עם ראש הממשלה יצחק שמיר.

סטרייסנד עם יצחק שמיר, 1984. על מה הוא מצביע שמה? מתוך אוסף דן הדני

 

בשנת 1986, שנתיים לאחר פגישתם של סטרייסנד ושמיר, זכתה גם גולדי הון לפגוש את ראש הממשלה שמיר בלשכתו. הון הגיעה אז ארצה לחנוכת אודיטוריום שהוקם בתרומתה בסינמטק תל אביב.

גולדי הון בפגישתה עם ראש הממשלה שמיר, 1986. מתוך אוסף דן הדני 

 

סינדי קרופורד מודה לדני אנג'ל ממאפיית אנג'ל על קבלת הפנים החמה, 1992. מתוך אוסף דן הדני

 

אז סלבריטאי וסלבריטאית יקרים, אחרי שסיימתם בהצלחה את שרשרת החיול ועתה אתם בדרככם חזרה לארצות רחוקות, אחרי שתמכתם בזכות קיומה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי (הבה נגילה) והתנשקתם עם כמה וכמה (וכמה) מילדיה המתוקים של הארץ – אנו מפצירים בכם, אנא זכרו אותנו, הנותרים מאחור. וכמובן, אל תשכחו לשתף את חבריכם הנוצצים בחוויות הנפלאות שחוויתם אצלנו – שכנעו גם אותם לבקר אותנו. אנחנו צמאים לקצת אבק כוכבים כאן במזרח התיכון.

 

בונוס לסיום

למען ההגינות נספר שיש גם סיור אלטרנטיבי: בשנת 1987 קפץ השחקן ג'ק למון לביקור בישראל. בתמונות השמורות מהביקור נראה למון מסתובב בעיר העתיקה ומצלם להנאתו, משל היה אחרון התיירים. מאוד התרשמנו. אבל מצד שני, איזה תייר מלווה בצוות צילום שמתעד אותו מתעד את מה שהוא רואה? בתמונה או שתיים מהביקור ההוא אפשר אפילו לזהות את אותו טדי קולק שהוזכר בתיאור הביקורתי של קירק דאגלס (והפעם שום סופרמרקטים לא נפגעו במהלך הצילומים).

ג'ק למון במכולת בעיר העתיקה. מתוך אוסף דן הדני

 

ג'ק למון במגדל דוד. מתוך אוסף דן הדני

 

ג'ק למון מול הכותל. מתוך אוסף דן הדני

 

לא אמרנו הרצל אמר!

בכל העולם משחקים את משחק הפקודות "סיימון אמר". בישראל הוא מוכר בשמות "המלך אמר" או "הרצל אמר". אז כיצד התגלגל לכאן המשחק העולמי? ואיך לוהק בנימין זאב הרצל לתפקיד מלך היהודים?

1

הגלויה מתוך אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית

יש משחקי ילדים שנטועים בהוויה הישראלית וייחודיים לה. מי יודע איך אומרים "תפ-סו-ני" באנגלית? ומיהם "הקדרים באים" בגרמנית? לעומתם יש משחקים שמוכרים בכל העולם. כולם למשל יודעים לשחק מחבואים. ובהרבה מקומות בעולם נפוצות גרסאות למשחק המוכר בישראל בין היתר בשם "המלך אמר".

סביר שרוב הקוראות והקוראים שמעו על "Simon Says", הגרסה האנגלית של המשחק הידוע, שבשנות השמונים של המאה הקודמת גם הפכה לצעצוע אלקטרוני פופולרי שמאמן את הזיכרון. למי שאינם זוכרים נזכיר כי במוקד המשחק אחד או אחת מהמשתתפים ממונה ל"מנהיג" או "מנהיגה" שמנחה את שאר המשתתפים באמצעות מתן הוראות. אם המנהיגה אמרה לפני ההוראה "סיימון אמר", על המשתתפים לבצע את הפעולה המתבקשת. אם לא אמרה – מי שביצע את הפעולה ייפסל. הדוגמה הקלאסית: אם מוביל המשחק אמר "סיימון אמר להרים ידיים", על כל המשתתפות להרים את ידיהן. אך אם אמר רק "להרים ידיים", מי שתרים את ידיה תצא מהמשחק. נסו במהירות גבוהה ותגלו – בוודאי כשמדובר בילדים – שזה עשוי לבלבל.

1
המשחק האלקטרוני "סיימון". מתוך ויקיפדיה

בעברית המשחק מוכר בשם "המלך אמר", אך יש לו שם נוסף. ילדים רבים בישראל מכירים את המשחק המדובר בשם "הרצל אמר", על שמו של חוזה מדינת היהודים ומייסד הציונות המדינית בנימין זאב הרצל. איך המלך התגלגל להרצל? ננסה לשער.

כשהתחיל הרצל, העיתונאי והמחזאי, את הקריירה שלו כחוזה מדינות אוטופיות ופותר בעיות לאומיות, הוא נתקל בלא מעט התנגדות ובלא מעט לעג. רעיונות ציוניים מסוגים שונים כבר הסתובבו באירופה לפני שהרצל נדהם ממשפט דרייפוס. אבל גם לאחר שהתחיל לגבש את רעיונותיו, הוא התקשה לגייס תמיכה – בקרב אומות העולם, אך בעיקר בקרב יהודי אירופה. בין שהיו אלו אורתודוקסים שהתנגדו לציונות מסיבות הלכתיות, ובין שהיו אלו יהודים שהאמינו בהשתלבות במדינות מוצאם, רוב רובם של היהודים לא מיהרו ללכת אחרי חזונו מרחיק הלכת של הברנש המזוקן.

1
גלויה עם העתק תמונתו המפורסמת של הרצל בבאזל, שצילם אפרים משה ליליין. מתוך אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית

לאט לאט, ובוודאי לאחר שהתכנס הקונגרס הציוני הראשון בבאזל שבשווייץ, עלתה קרנו של הרצל בקרב היהודים, או לפחות בקרב המיעוט שתמך ברעיונותיו וביקש להקים מדינה יהודית. כידוע, הרצל בילה זמן רב בפגישות עם מנהיגים ותורמים ובמאמצים דיפלומטיים להשיג ממעצמות העולם צ'רטר להתיישבות יהודים בארץ ישראל. כל אלו הביאו את מתנגדיו, שראו בו פנטזיונר במקרה הטוב ומזיק ליהודים במקרה הרע, לכנותו בלעג "מלך היהודים".

הרצל לא היה הראשון שהכינוי הזה הוצמד לו במטרה לבזותו. קוראי הברית החדשה מכירים את תיאורי השלט שהוצמד לצלב שעליו נצלב ישו. לפי המסורת הנוצרית, בשלט הוגדר ישו מלך היהודים, כפי שכינוהו תומכיו, וכינוי זה היה אחת הסיבות לצליבתו. גם במאה ה-19 קיבלו אישים יהודים בולטים את התואר, למשל בני משפחת רוטשילד שנקראו כך לעיתים קרובות בנימה אנטישמית לא מוסתרת.

1
בדיחה אנטישמית שמכתירה את הבנקאי רוטשילד ל"מלך היהודים". מתוך עיתון "המגיד", 25 בפברואר 1886

עם צמיחת הציונות המדינית שהוביל הרצל וההכרה שהחל לקבל ברחבי העולם, ובוודאי לאחר מותו בטרם עת ב-1904, ניטלה האירוניה מהכינוי. יותר ויותר יהודים ציונים ראו בהרצל את מנהיגם – גם אם לא בלתי מעורער – וכינו אותו "מלך היהודים", אך עדיין לא בנימה רצינית ורשמית אלא בחיבה והערכה. במאה ה-21, כמאה שנים לאחר פטירת הרצל, מוקירי זכרו כבר נושאים את התואר בגאון. לדוגמה הסופרת גלילה רון־פדר-עמית קראה "מלך היהודים" לספר הילדים שכתבה בנושא ביקור הרצל בארץ ישראל. הספר יצא ב-2010 במסגרת סדרת "מנהרת הזמן".

1
ידיעה על מותו של ד"ר בנימין זאב הרצל. מתוך העמוד הראשון של עיתון "הצפירה", 5 ביולי 1904

שני עשורים קודם לכן אימצה גם הסופרת דבורה עומר את הכינוי כדי לפאר את שמו של הרצל. ב-1992 עלה על הבמות לזמן קצר מחזמר שכתבה עומר עם שירים פרי עטו של לא אחר מאשר שר החוץ כיום, יאיר לפיד. המחזמר נקרא "מלך היהודים", ובו תיארה עומר את קורות משפחת הרצל. את ילדיו של "מלך היהודים" כינתה "נסיכים" ו"נסיכות". סיפור המעשה מתמקד בצמד ילדים המחפשים בארכיון הציוני חומר לעבודה על הרצל. החיטוט במסמכים משגר אותם לתוך "פנטזיה מוזיקלית בווינה של סוף המאה ה-19". כך הופכים הילדים לעדים לפרקים מרכזיים בחיי הרצל, בפרט בשנותיו האחרונות, כולל תגובתו למשפט דרייפוס, הקמת הקונגרס הציוני ופעילותו המדינית לטובת הציונות והיהודים.

בארכיונה של עומר, השמור בספרייה הלאומית, מצאנו הסבר שכתבה בתשובה לשאלה מדוע הרגישה צורך לכתוב על הרצל ובני משפחתו: "התוודעתי לגורל בני משפחת חוזה המדינה בספרו של ווינשל: 'הנס הרצל', יצירה שעניינה וריגשה אותי. [היא] עוררה בי ייסורי מצפון בשל ידיעותיי המעטות על גורל משפחת חוזה המדינה והביאה אותי לכתיבת ספרי: 'קול קרא בחשכה'. אך לא הסתפקתי בכך. רציתי להעלות את הרצל עם בני משפחתו לבמה… כדי לקרב את הנושא לצופים בכלל והצעירים בפרט… להמחיז את שהתרחש ב-13 שנות חייו האחרונות של חוזה המדינה, תוך הצגת דמויות מההיסטוריה הציונית, העולמית, הדמיון הפרוע ושילובם".

1
תוכניות המחזמר "מלך היהודים" מאת דבורה עומר, שבו כיכבו עידית טפרסון ויגאל שדה. מתוך ארכיון דבורה עומר, הספרייה הלאומית

אם נחזור למשחק המפורסם, עולה מאליה ההשערה שנציג כאן: אולי ילדי ארץ ישראל, שמאסו בשלטונו של מלך הממלכה המאוחדת, חיפשו תחליף ציוני הולם? מי ראוי יותר מהגבר הגבוה והמרשים עם המבט החודר שסבב ברחבי אירופה בניסיון לפתור את מצוקתם של יהודי העולם? ואולי ילדי שנות הארבעים, שהתחנכו על סיפורי בנימין זאב הרצל ותיעבו את השלטון הזר הבריטי, הם האחראים לשינוי השם? האם כך הפך המלך מהמשחק המוכר להרצל, שאת הוראותיו יש למלא?

1
הרצל על סיפון אונייה. הדפס על גלויה, מתוך אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית

בדקנו את שמות המשחק גם בשפות אחרות כדי לנסות להתחקות אחר גלגוליו של השם. כמו באנגלית, סיימון הוא גם שמו של פוקד הפקודות בספרד ובהונגריה. בצרפת אותו רודן נקרא ז'אק או ז'אן. בטורקית מצווה דווקא יעקב, ובחלק מהגרסאות הערביות המשחק נקרא בכלל על שם אישה – נבילה. סיימון נשאר האיש האחראי בשפות אירופיות נוספות כמו פולנית, יוונית, צ'כית ואפילו איסלנדית. גם לקוריאה הרחוקה – אולי בתיווך האירופים – הגיע השם סיימון. עוד גרסאות תרבותית מעניינות: באפריקאנס נקרא המשחק "הקולונל אמר", ובסין זה "המורה". ביפן, מדינת האיים, קפטן הספינה הוא שמכריז את פקודותיו, ובפורטוגל ובנורווגיה זהו המלך.

אין בידינו מידע מדויק על אודות התקופה שבה החלו לשחק את המשחק בארץ ישראל, ועל כן קשה לומר בוודאות אילו שפות השפיעו על הגרסה המקומית. קשה גם להוכיח את ההשערה שהעלינו להסבר על הפיכתו של המלך ל"מלך היהודים".

כן נדע לומר כי מעדויות שונות מסתבר שהמשחק כבר היה נפוץ בארץ בשנות הארבעים של המאה ה-20. חוקר המשחקים גדי כפיר, שחקר משחקי ילדים ואת קשריהם לציונות, גילה לנו שאזכורים מוקדמים של המשחק בעברית התגלו גם בשם "המורה אמרה". כך נקרא המשחק גם בכמה מהגרסאות הערביות. כפיר מעריך שכמו משחקים רבים גם את המשחק הזה הביאו לכאן האנגלים, שאצלם המשחק מתועד כבר משנת 1914. עם זאת לא ברור מתי בדיוק התפשט השם החדש "הרצל אמר" והתבסס לצד "המלך", ולא ידוע מה מקור השינוי. לא הצלחנו לגלות גם אם מדובר בגרסה אזורית כלשהי שהתרחבה מאוחר יותר לאזורים אחרים בארץ.

נוסיף עוד פרט מעניין שגילינו על שם המשחק: במגזר החרדי המשחק נקרא "ישראל אמר", אולי משום התנגדות למלוכה ובוודאי בשל התנגדות לציונות. משהו על שכיחות השם "הרצל אמר" למדנו מהבלשן והסופר ד"ר רוביק רוזנטל, שהפנה את תשומת ליבנו למשחק המילים של עלי מוהר עם צלילי הביטוי "הרצל אמר" בשירו "ארצה לומר" שהלחין יוני רכטר:

"ארצה לומר, ארצה לומר, / שאם תרצו זה לא נגמר, / בכלל / הרצל אמר וזאת עובדה / שאם תרצו אין זו אגדה / זה לא חלום כלומר / הרצל אמר".

1
הזמנה לנשף זיכרון לד"ר הרצל. מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית

לפני סיום נזכיר "מלך" נוסף ששמו נקשר למשחק הילדים הפופולרי. באמצע שנות התשעים עלתה על מסך הטלוויזיה התוכנית "קיץ על החוף", שהייתה למעשה הופעה מצולמת מחוף תל אביב והפכה מייד ללהיט ענק. על הבמה הוצב שור חשמלי אחד בלתי נשכח, שרו שירים, רקדו ריקודים, ומהקהל עלו הצופים לשחק משחקים. עודד מנשה, מהמנחים הבולטים בתוכנית, אחראי לכמה מרגעי הקאלט הזכורים ביותר ממנה: המשחק "עודד אמר" היה מהאהובים בתוכנית וזכה לשיר נלווה בשם זהה. מי מהקוראות והקוראים שצפה בתוכנית בוודאי כבר מזמזם את השיר בראשו כעת.

שאלנו את מנשה איך הכול התחיל, וכך הוא מספר: "'עודד אמר' זה הצלחה גדולה שעד היום לא נס לחה, גם 25 שנה אחרי ואפילו יותר. לבמאי ירון כפכפי הייתה להקה שנקראה 'השכנים של צ'יץ", והיא העלתה את המחזמר 'דוד' על חייו של דוד המלך. המחזמר זכה להצלחה גדולה". במחזמר השתתפו כל כוכבי הלהקה דאז: נועה תשבי, יהודה לוי, יעל בר זוהר ואחרים. מנשה ממשיך לשחזר: "בהדרן היה שיר בשם 'דוד אמר להרים ידיים' ששר נבל הכרמלי, שבדיוק נכנע לדוד. חברי בני רדום, שהיה אז בערוץ הילדים, שמע את השיר ואמר לי 'עודד, קח את זה, תשנה את השם לעודד, וזה יהיה משחק להופעות ולטלוויזיה'. באותו זמן הופעתי ב'קיץ על החוף' והוא אמר לי 'קח את זה גם לשם'. ירון [כפכפי] החליף את השם לעודד, וכתב בתים חדשים שהתאימו לי".

את מה שבא בהמשך היה קשה לחזות: "השיר היה הצלחה ענקית ב'קיץ על החוף' ואחר כך גם בערוץ הילדים, ואז באו אלינו מחברת התקליטים NMC וביקשו שנוציא תקליט! אמרנו שאין לנו תקליט, יש לנו רק שיר אחד, את 'עודד אמר להרים ידיים'. אבל הם התעקשו. ביקשו שנוסיף עוד כמה שירים מהקלטות ישנות, מהפסטיגלים, וככה יצא תקליט עם עשרה שירים שנקרא 'עודד אמר להרים ידיים'. כמובן שלא כל כך זוכרים את האלבום הזה חוץ מאת שיר הנושא, אבל 'עודד אמר' ממש מלווה אותנו עד היום".

1
עטיפת האלבום "עודד אמר", NMC. מתוך ויקיפדיה

בסופו של דבר, על אף שאנחנו מעלים פה השערה אחת בולטת, נותרנו עם יותר שאלות מתשובות. עדיין אין אנו יודעים מספיק על גלגוליו של המשחק ברחבי העולם עד שהגיע לארץ ישראל. אם תרצו להעלות השערה משלכם, להוסיף פרטים, לגלות לנו אם ומתי גם אתם שיחקתם במשחק, לשתף כיצד קראו לו בילדותכם או לספר לנו כל סיפור על "הרצל אמר": אנא פנו אלינו כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.

תודה לגדי כפיר, לד"ר רוביק רוזנטל וכמובן לעודד מנשה על תרומתם להכנת כתבה זו.

האזינו: קופיקו חוגג יום הולדת 70

קשה להאמין שהקוף הכי מופרע בתרבות הישראלית כבר בגיל העמידה. לפני 70 שנה הגתה הסופרת תמר בורנשטיין-לזר את הדמות השובבה, ומאז הפך קופיקו לגיבור תרבות המוכר בכל בית. הקשיבו איך פילס קופיקו את דרכו לצמרת

Listen on Spotify
Listen on Apple Podcasts

הסכת הספרנים: כל הפרקים 

דמותו הפרועה של קופיקו, הקוף שהגיע מחונטוזה הדמיונית שבאפריקה, נולדה בכלל בפתח תקווה בשנת 1951. סופרת הילדים תמר בורנשטיין-לזר היא שהביאה לעולם את הדמות לפני 70 שנה, ובמשך עשורים רבים כתבה את שפע תעלוליה. קופיקו השובב היה לאושיית תרבות ישראלית בין דפי הספרים, על מרקעי הטלוויזיה ועל במות התיאטרון, ואפילו הפך למותג מסחרי מבוקש ומצליח במיוחד.

דרכו של קופיקו לצמרת לא הייתה קלה. הקוף האהוב הפך מדמות ספרותית לכוכב טלוויזיה למגינת ליבה של הסופרת, שחששה מאוד ממה שעשוי לקרות לקופיקו במעבר מהספר למרקע.

מי שאחראית במידה רבה לקידומו של קופיקו לכוכב-על היא נגה ברק, בתה של בורנשטיין-לזר, שהזהירה את אימה: "אימא, אם קופיקו לא יצא מהספר לטלוויזיה הוא ימות".

נגה ברק היא האורחת המרכזית של הסכת הספרנים השבוע, והיא חושפת בפנינו לראשונה את הדרך הארוכה והקשה שעבר הקוף האנרכיסט למעמדו ככוכב-על, מעמד שעליו הוא שומר כבר עשרות שנים.

בסיום הפרק תפסנו גם את הקוף עצמו לשיחה מפתיעה, ובה הוא מגלה את הסוד שלו לשמירה על מראה מרשים כל כך בגיל 70.

האזנה נעימה!

מגישה: ורד ליון-ירושלמי

אורחת: נגה ברק, בתה הבכורה של הסופרת תמר בורנשטיין-לזר

מפיק: דניאל גל

עורך: נתי גבאי


לעוד סיפורים על קופיקו ועל תמר בורנשטיין-לזר בבלוג הספרייה

היום בו נעלמה הגלידה מארץ ישראל

מי מנע מתושבי ארץ ישראל לאכול גלידה במשך שלוש שנים? מדוע נאסר ליהנות מהמאכל המצנן?

1

ירדנה הרצברגר אוכלת גלידה. צילום: חנן הרצברגר, מתוך אוסף ביתמונה, הספרייה הלאומית

באביב 1942 הופיעו כותרות בכל העיתונים היומיים בארץ, בעברית, באנגלית ובערבית. החל מה-1 במאי, הודיעו, ייאסרו ייצור, מכירה והפצה של גלידות שמנת בכל רחבי ארץ ישראל. תושבי ישראל לא יוכלו יותר ליהנות מגלידה קרה ליד חוף הים, לא מכדור גלידה קר ליד עוגת השוקולד החם בבית הקפה, וייאלצו להסתפק רק במיני קרחונים, קרטיבים וגלידות סורבה למיניהן. לא עוד שוקולד, וניל ופיסטוק – רק לימון, ענבים ואננס.

ברקע לגזירה הקשה עמדה מלחמת העולם השנייה שהייתה אז בשיאה, והתקרבה גם לגבולות ארץ ישראל. כוחותיו של "שועל המדבר", הגנרל הגרמני ארווין רומל דהרו בחולות צפון אפריקה ואיימו לכבוש את מצרים בה שהו הכוחות הבריטיים. בארץ ישראל נערכו לסיכון שהנאצים יכבשו אותה, והיישוב העברי אפילו נערך להתבצר על הר הכרמל, אם אסון כזה יקרה.

מה הקשר בין מלחמה עולמית לבין קינוחים קרים? למה אסור ללקק גלידה בגלל הנאצים? האם העם היהודי לא סבל מספיק? התשובה לכך נעוצה במחסור העולמי בחומרי גלם. מחלקת האספקה של שלטונות המנדט הבריטי היא שעמדה מאחורי האיסור. לחלב והסוכר הדרושים בכמויות גדולות לייצור גלידה היו שימושים בסיסיים יותר ונחוצים יותר – לפחות בעיני השלטונות. האיסור על ייצור הגלידה נקבע עד לתום המלחמה – ונזכיר – באמצע 1942 אף אחד עוד לא ידע כמה זמן המלחמה הזו תימשך.

1
ההודעה על איסור ייצור הגלידה, מתוך "הארץ", 22 באפריל 1942

מה עם הציבור? הוא לא לקח את האיסור הזה כל כך בקלות. למרות ניסיונות התקשורת לשכנע שגלידות עשויות פירות טעימות באותה מידה, לא כולם הסכימו. נכון שגם מוצרי מזון אחרים נקצבו וייצורם הוגבל והוצב תחת פיקוח בשנות המלחמה, אבל הגלידה אולי שברה את גב הגמל. ההגבלה אפילו עוררה סערה בקרב כתבים ועיתונאים זרים ששהו בארץ ודיווחו על כך הביתה. אחד מהכתבים כתב על האסון: "זוהי אחת החומרות הקשות שהארץ הקדושה טרם נתנסתה בהן".

1
כרזה לעידוד צריכת אבקת גלידה. מתוך אוסף הכרזות, הספרייה הלאומית

לאחרים לא היה קל, אך הם הבינו את הצורך להדק את החגורה בזמנים קשים כאלה. הסופר היידי זוסמן סגלוביץ' פרסם בעיתון "הבוקר" בבוקר יום כניסת האיסור לתוקף רשימה ובה כתב כך: "החל מהיום אסור לייצר ואסור לאכול גלידה. זוהי פקודה. חוק, שחייבים בשמירתו, וביחוד בזמן שמתחולל מאבק כזה בעולם. אין שום אסון בדבר, באופן זמני אפשר להתקיים בלי גלידה…אני כשלעצמי אינני לקקן גדול אף כי אינני בורח מקורטוב של מתיקות. אך להלכה סובר אני, שהגלידה היא דבר נחוץ מאד, דבר טוב, מתוק ומועיל, זהו גם דבר בינלאומי, האינטרנציונל היחידי שיש בו מתיקות ושלום". זוסמן הפליג בזכרונות על בית קפה שהכיר בפולין והגיש גלידה משובחת, סיפר כיצד בני האדם מתאחדים באושר סביב מנת גלידה וביקש לסיים את טורו באיחול מלא תקווה:

"אין בכך אסון שאסרו כעת את הגלידה. זהו רק דבר זמני. רק בגלל המלחמה, והמלחמה הרי מתנהלת דווקא כדי שהבריות יוכלו לאכול גלידה בשלווה. המלחמה תסתיים ואז יתחילו בני האדם להמציא להם דברים נוחים ומועילים, והרי זהו ההיגיון שבחיים. האדם יוכרח למצוא את הדרך האמיתית אל החיים, דרך מאדם לאדם, דרך אל היופי ודרך אל גלידה טעימה עוד יותר.

הלא יש על פני האדמה מכל טוב, פירות לרוב, טובים למאכל ותאווה לעיניים. תפוחים, אגסים, דובדבנים, שזיפים, בננות, ענבים, שקדים, משמש, ותפוחי-זהב. והרי מכל אלה אפשר לעשות את הגלידה הטובה והמשובחה ביותר. וגם שוקולד וקאקאו, חלב ושמנת – שפע של חומרים עסיסיים בשביל גלידה. והאדם החכם יוכרח סוף סוף להכיר, שהדברים הטובים שבעולם שייכים לכל וברצון טוב אפשר לחלק את הכל ביושר. הכל בשביל כולם!

הקמצן יבול כמו צמח יבש על ערימת הזהב שצבר. אבל אילנות ילבלבו ויפרחו, האדמה תיתן אוכל, השמש תחמם. ובני האדם שוב יטעמו את טעמה של גלידה…יהיה טוב".

1
קריקטורה מאותם ימים: משפחה שהולכת לבית קפה צריכה להביא את הסוכר שלה מהבית. מתוך "הארץ", 24 ביולי 1942

אבל לא רק הרהורים פילוסופיים עורר המחסור בגלידה, אלא גם עניינים פרקטיים יותר. ה-30 באפריל 1942, היום האחרון לפני כניסת האיסור על הגלידה לתוקף, היה יום שוקק מאוד בבתי הקפה ובחנויות הגלידה. "תנועה בלתי רגילה בבתי הקפה", דיווח עיתון "המשקיף", שסיפר על "'לקקנים' שניצלו את ההזדמנות האחרונה שנותרה להם להיפרד מן הגלידה".

1
"היום – האחרון לאכילת גלידה" זעקו הכותרות. מתוך "הארץ", 30 באפריל 1942

מובן גם שחרם כזה על מוצר מזון דרש זמן הסתגלות, ונראה שסוחרים שונים עשו מאמצים כדי להמשיך ולייצר גלידה גם באמצעים הדלים שעמדו לרשותם, מלבד גלידת הפירות שייצורה נמשך כרגיל. אחרים עסקו ככל הנראה גם בספסרות של חומרי גלם ששימשו לייצור גלידה, וחלקם נשפטו על כך. לכך נוספה העובדה שהשלטונות התירו אספקת גלידה לצבא הבריטי ולצבאות הנוספים שנלחמו לצידו: החיילים יכולים היו ליהנות מכל סוגי הגלידה ללא הגבלה.

1
"למרות הצמצומים". מודעה לבית קפה שהגיש גלידה בזמן האיסור. מתוך "הארץ", 24 ביולי 1942

יש לציין שהאיסור הצדיק את עצמו. על פי הדיווחים, השלטונות חזו שכבר בשבוע הראשון לאיסור ייחסכו 400 טון סוכר וכ-600 טון חלב. כמות הסוכר הזו שווה הייתה בערך לכמות הסוכר שסופקה אז לכל תל אביב במשך כ-5 חודשים תמימים.

1
אישה מלקקת גלידה ברחוב אלנבי, 1950. צילום: בוריס כרמי, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

בסופו של דבר, כפי שידוע לכל, מלחמת העולם כן באה אל סיומה, ולמרבה המזל גם בניצחון בעלות הברית על פני הנאצים ועוזריהם. כך בא לידי סיום גם האיסור הדרקוני על ייצור ומכירת גלידה בארץ ישראל. שלא כמו שאולי היה אפשר לצפות, משום מה לא יצאו הבריות לרקוד הורה ברחובות כשדיווחו העיתונים על ביטול האיסור. ידיעות קטנות בנות 2-3 שורות, כבר בפברואר 1945, הספיקו לעורכים כדי לספר ששוב אפשר לאכול גלידה בארץ. כמה חודשים מאוחר יותר, כשגרמניה הנאצית הובסה סופית, מועצת כפר סבא ידעה איך לחגוג, וחילקה לילדי הגן ובתי הספר 1000 מנות גלידה בחינם. השקט חזר ובני האדם שבו לטעום את טעמה של גלידה.

אם תרצו להוסיף עוד פרטים על האמור בכתבה, או שמא לתקן פרט כזה או אחר, כתבו לנו כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.

השתתף בהכנת הכתבה: נתי גבאי.