יהודית מונטיפיורי תלמד אתכם איך מבשלת ליידי יהודייה

מעטים מדי בארץ מכירים את שמה של יהודית מונטיפיורי. מחקר קצר באוצרות הספרייה על הליידי יהודית גילה שלא רק שהייתה שותפה מלאה לעסקיו של בעלה, אלא גם העורכת המסתורית של ספר הבישול היהודי הראשון שיצא באנגליה – תעלומה קטנה ובסופה גם מתכון בן 176 שנה

דיוקנה של יהודית מונטיפיורי על רקע הספר שערכה

אין קלישאה יותר פטריארכלית ולא מודעת לעצמה מאשר "מאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה". רק שבמקרה של סר משה מונטיפיורי, זה לגמרי נכון. פרויקטים משותפים? את מה שהנסיך הארי ומייגן מרקל עושים היום, הזוג מונטיפיורי עשה כבר לפני 200 שנה. רק שבעוד שבישראל את עיקר ההתייחסות מקבל "השר משה", יהודית הייתה שותפה מלאה ושווה לא פחות לכל פעילותו ולהחלטותיו. בתקופתם – אמצע המאה ה-19 –  היא קיבלה הרבה יותר קרדיט, ולא רק ביישוב היהודי בארץ-ישראל, אלא בעולם כולו. 

1
סמל משפחת מונטיפיורי. מתוך ספר מזמור שיר חנוכת בית, הספרייה הלאומית

החלפת שמו של "גשר יהודית" בתל אביב ל"גשר יצחק נבון" הייתה סיבה טובה לנבור בארכיון הספרייה בחיפוש אחרי אחת הנשים החשובות שהוציא מתוכו העם היהודי. יהודית מונטיפיורי לא רק עומדת מאחורי התרומות המשמעותיות שהחזיקו את היישוב היהודי בארץ ישראל, אלא פעלה גם לקידום החיים היהודיים בכל מקום ואף נרתמה למשימות של דיפלומטיה.

1
ציור של משה מונטיפיורי יושב מול דיוקנה של יהודית. מתוך ארכיון יד יצחק בן צבי, חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

במשך שנים החזיקה הספרייה הלאומית בעותק של ספר הבישול וכלכלת הבית היהודי הראשון באנגליה. הספר יצא בשנת 1846, ונקרא "המדריך היהודי: מידע שימושי לבישול יהודי ומודרני". באופן מסתורי למדי, העורכת שלו הוזכרה כליידי עלומה, אך ללא קרדיט מפורש. מאז פרסומו, יוחס הספר למונטיפיורי אך לא נמצאו לזה כל תיעוד או הוכחה. אמנם באנגליה הוויקטוריאנית מעטות היו היהודיות בעלות תואר ליידי, ובכל זאת זו אינה קבוצה קטנה ולא מעט מועמדות יכלו לשאת בתואר.

1
"נערך על ידי ליידי". עמוד הפתיחה של הספר "המדריך היהודי: מידע שימושי  על בישול יהודי מודרני". מתוך עותק דיגיטלי ששמור בספריית הקונגרס של ארה"ב

מעבר להיותו ספר בישול יהודי, שמאפשר – כפי שמעידה העורכת בהקדמה – בישול איכותי וטעים גם בתנאי הכשרות המחמירים, זהו מדריך לעקרת הבית היהודייה ממעמד הביניים. הקוראת צריכה להיות כמובן בעלת לפחות משרתת אחת שתסייע בניהול המטבח, הבית והטיפוח האישי – כלומר אל"ף-בי"ת של אשת חיל. בהקדמה מציינת העורכת האלמונית שהספר נכתב עבור נשים צעירות כמדריך לניהול שולחן מגוון, כבסיס לאושר משפחתי ולאינטראקציות חברתיות מוצלחות.

חלקו הראשון של הספר מוקדש למתכונים יהודים שונים, או אולי נכון יותר לומר לדרך שבה ניתן להכין מאכלים כך שיתאימו לחוקי הכשרות. בספר יש מתכונים, גם למאכלים יהודים, בעיקר מספרד, מהולנד ומגרמניה, מקורות שאפיינו במקרה את האוכל שהוגש בבית מונטיפיורי. מי שיחפש בספר מאכלים מזרח אירופאים, כמו גפילטע פיש, כבד קצוץ, לטקס או בורשט, יתאכזב, משום שההגירה היהודית המאסיבית ממזרח אירופה אל מערבהּ התחילה רק בשנות ה-80 של המאה ה-19.

1
אל תבשלו עם קטשופ ורוטב סויה. מתוך "המדריך היהודי", עותק דיגיטלי בספריית הקונגרס של ארה"ב

לא רק מתכונים יש בחלק הזה של הספר. הליידי שמאחורי הספר נותנת גם כמה עצות כלליות שחשובות לכל מארחת מתוחכמת. למשל, ממליצה העורכת האלמונית, אל תבשלו עם רוטב סויה או קטשופ, שטבחים נחותים נוטים להוסיף לתבשיליהם. את הרטבים האלה כדאי לשים על השולחן, ושכל אחד מהאורחים יוסיף אותם לפי הטעם.

חלקו האחרון של הספר מוקדש לטיפוח ולא במקרה. לטענת העורכת אישה צריכה לא רק להיות אינטליגנטית, המקור האמיתי ליופייה, אלא גם לשמור על גופה ולטפח אותו. ניתן למצוא שם לא מעט מתכונים ועצות לטיפוח עור הפנים, לטיפוח השפתיים וכמה טיפים חשובים לשמירה על כפות ידיים לבנות וחלקות.  

עניין מחודש שהתעורר בספר הביא כמה היסטוריונים חובבים לקשור בין "המדריך היהודי" ליהודית מונטיפיורי. מחקר מקיף גילה כי המעדנים בספר מתאימים לסגנון המאכלים שהוגשו בבית מונטיפיורי, אך לא רק בזה הסתיימו הקשרים. עיון מדוקדק בספר מגלה שהאישה שערכה אותו מצויה כמובן בחיי המעמד הגבוה; לצד זאת היא טיילה בעולם ואפילו הגיעה לפלשתינה ומשם ייבאה מתכון למרק. יהודית מונטיפיורי היא הליידי האנגלייה היחידה שהגיעה לארץ-ישראל ואף עשתה זאת חמש פעמים, כשהתלוותה כהרגלה לבעלה. יהודית מונטיפיורי נשבתה בקסמה של ארץ הקודש ואף למדה ערבית, בנוסף לעברית שכבר ידעה – ולארבע או חמש שפות נוספות שדיברה. 

***

מתכון למרק ארטישוק ירושלמי מספרה של הליידי יהודית מונטיפיורי

תבשיל מפרק עגל וכף רגל עגל וכמחצית קילו של צ'וריסו ועוף גדול. בארבעה ליטר מים, הוסיפי חתיכת קליפת לימון טרייה, שישה ארטישוק ירושלמי, צרור עשבי תיבול מתוקים, מעט מלח ופלפל לבן, ומעט אגוז מוסקט, והכיסוי החיצוני של קליפת אגוז מוסקט (blade of mace); כאשר העוף מוכן לגמרי, הסירי את החלקים הלבנים כדי להכין מראש לעיבוי, והניחי לשאר להמשיך להתבשל עד שהציר חזק מספיק, את החלקים הלבנים של העוף יש לכתוש ולבזוק עליהם קמח או אורז טחון ולערבב אותם במרק לאחר שסונן, עד שהוא מסמיך.

 

1
מתכון למרק מפלשתינה. מתוך "המדריך היהודי", עותק דיגיטלי בספריית הקונגרס של ארה"ב

***

אין הוכחה חותכת להשערה שמונטיפיורי היא הליידי המסתורית מאחורי הספר, אבל אנחנו מאמינים שכן. ספרה מעולם לא תורגם לעברית ואולי על אף כל השנים שעברו הגיע הזמן שיעשה כן. יהודית הלכה לעולמה בספטמבר 1862. הזוג מונטיפיורי הם אלו שתרמו את הכסף לשיפוץ מבנה קבר רחל שבבית לחם, ולכן אחרי מות אשתו האהובה, בנה מונטיפיורי את אחוזת הקבר של יהודית בהשראת אותו המבנה. בבוא היום גם השר מונטיפיורי נקבר שם לצידה, ושם הם שוכנים עד היום.

אם תרצו להוסיף פרטים, לתקן, לשאול, להעיר או להגיב, אפשר לעשות זאת כאן בתגובות, בפייסבוקבטוויטר או באינסטגרם.

ברר ברר ו-זזזז: איך תושבי ארץ ישראל למדו להשתמש בטלפון אוטומטי

בשנות השלושים של המאה העשרים הגיעה לארץ ישראל המצאה חדשה - מרכזיית טלפון אוטומטית, כזאת שבה חיוג מספר מוביל ישר אל היעד, בלי לשוחח עם מרכזנים שהעבירו חוטים בין שלוחות. איך לימד מדריך הטלפון את המשתמשים להשתמש בטכנולוגיה החדשה ומה עושים כשאין תשובה?

1

הילד יובל שרון משחק בטלפון בשנות החמישים. באדיבות הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני

טכנולוגיה היא תחום שמתפתח במהירות הבזק במאה השנים האחרונות. כשהשורות האלה נכתבות, בתחילת העשור השלישי של המאה ה-21, מילים כמו "מרכזיה", "מרכזנית", ואפילו "אזור חיוג", כמעט ואינן מובנות לרוב הקוראים והקוראות. אבל בימים אחרים, כשאנשים הסתובבו עם אלפונים קטנים ובהם רשימת כל מכריהם מסודרת לפי אל"ף-בי"ת ובסמוך לכל שם מספר הטלפון שלו – אז כולם ידעו איך זה עובד.

עוד לפני כן, בעשורים הראשונים להמצאת הטלפון, אפילו מספרי טלפון לא היו. כדי להתקשר כל שהיה צריך לעשות הוא להרים את השפופרת, ולדבר עם המרכזן או המרכזנית. הם חיברו פיזית את החוט למקום המתאים על מנת שתוכלו לדבר עם היעד המבוקש. מאוחר יותר הומצאה המרכזיה האוטומטית, הומצאו מספרי הטלפון, והומצאה פעולת החיוג – בחוגה, למי שזוכר. מאז גם החוגה נמוגה אל תהום הנשייה, אז נזכיר שהמחייגים נדרשו לתחוב את אצבעם אל החור עם המספר המתאים, ולסובב את החוגה עם כיוון השעון עד תום הסיבוב. ואז הם גם היו צריכים לחכות שהחוגה תשוב למקומה הרגיל לפני שיכולים היו לחייג את המספר הבא. אפשר לדמיין את התסכול לעומת הבחירה באיש קשר ולחיצה על לחצן ירוק.

1
אישה משוחחת בטלפון. צילום: בוריס כרמי, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

בשנות השלושים הגיע סוף סוף החידוש גם לארץ ישראל. סוף כל סוף משתמשי הטלפון בארץ ישראל – היו בערך כמה מאות כאלה – לא נזדקקו יותר להודיע למרכזנים ולמרכזניות עם מי הם מבקשים לדבר, אלא יכולים היו לחייג את המספר ולהתחבר ליעדם אוטומטית. חלקם אולי הצטערו על כך (וראו תמונה מצורפת), אבל אי אפשר לעצור את גלגלי הקדמה. וכמו שהיום צריך להסביר איך השתמשו במכשירי הטלפון המוזרים האלה, כך היה צריך ללמד את בני התקופה איך משתמשים בטכנולוגיה החדשה הזאת.

1
המשתמשים מתבקשים לא לדבר עם הטלפניות. מתוך מדריך הטלפון שנת תרצ"ד (1934), לפני התקנת המרכזייה האוטומטית

על כן למדריכי הטלפון שהודפסו בשנים שלאחר החידוש המלהיב, נוספו כמה עמודי הסבר למשתמשים החדשים. במבט לאחור, המדריכים האלו הם חלון לארץ ישראל של אז: לעברית, למרקם החברתי, ולחידושים הטכנולוגיים המטלטלים.

1
מדריך הטלפון של שנת תרצ"ח (1938) הוא בעל חיוג מקוצר! במקום לחפש כל פעם את מספרי הטלפון המבוקשים ביותר, יש מקום לכתוב אותם בראשית המדריך

ראשית, מדריך הטלפונים לא מזניח את השיטה הישנה. דף ההסבר הראשון עדיין עוסק בשירות "הרגיל" בו נעזרים במרכזן או במרכזנית. תחת הכותרת "מהות שירות הטלפון" נכתב במדריך כך: "שלושה צדדים שותפים לשיחה טלפונית, והם: אתה בעצמך, המרכז והמנוי הרחוק. שיחה טלפונית מוצלחת אפשרית בהשתתפות שלושת הצדדים האלה ואיננה אפשרית בלעדיהם. אינו די למרכז בלבדו לעשות את עבודתו כראוי אלא שלושת הצדדים חייבים לעבוד יחד בהתאמה, ומטעם זה אתה מתבקש להטות אוזן קשבת להוראות כדלקמן". מלחיץ, אבל נרצה ששיחת הטלפון תעלה יפה, אז בואו נקשיב.

"דבר ברור וישר לתוך כלי-הדיבור", פותחת ההוראה הראשונה, ומוסיפה נקודה שחשובה גם היום: "אם דיברת ברור אתה פטור כמעט בהחלט מדבר בקול רם". דבר שני: כשהשיחה תמה, יש להשיב את מה שנקרא "כלי השמיעה" למקומו. ושלישית, מדגישים המחברים, אין להשיב את כלי השמיעה למקומו כל עוד נמשכת השיחה.

1
קטע מתוך דף ההסבר על השימוש בטלפון, מדריך הטלפון תרצ"ח. אפשר לצפות בשני עמודי ההסבר כאן וכאן

ויש עוד הוראות חשובות למען הנימוס. "כיצד עונים לשיחתו של מנוי אחר?", שואל המדריך ועונה, "ענה תכף. שכן חשיבות יתרה מיוחסת לתשובה תכופה", בין היתר כי "מחובתה של הטלפוניסטית לנתק את הקשר ברגע שהמשוחח משיב את כלי השמיעה שלו למקומו, ומזמן שנותק הקשר אי אפשר לה, לטלפוניסטית, אלא לעיתים רחוקות מאוד, מהודיע שוב את מספרו של המשוחח". כלומר, תשכחו משירות כוכבית 42, ואל תחשבו אפילו על שיחה מזוהה.

איך עונים? "אם בית פרטי, ענה: 'מר לוי מדבר'. אם אדם אחר מדבר בשם מר לוי, ענה: 'ביתו של מר לוי'. אם בית מסחר, ענה: 'לוי ושות'. אל תען "הן" או "הלוא", לפי שמילים אלה יש בהן משום איבוד זמן". בהמשך מסבירים המחברים שמילוי שיטתי אחרי ההוראות האלו יסייע בהספקת שירות מוצלח וטוב, ויכולתו של שירות הטלפונים לשרת את הציבור כיאות תלוי במידת הסיוע שמתקבל מאת המנויים. כמו כן, מפצירים המחברים במנויים להתייחס יפה אל המרכזנים והמרכזניות, "באותה מידה של דרך ארץ ואדיבות שאתה דורש מהם להתייחס אליך".

1
אם מדובר בבית פרטי, ענה "מר לוי מדבר". מתוך מדריך הטלפון שנת תרצ"ח

לאחר מכן מגיעים לעיקר, והוא ההסבר על השימוש בטלפון האוטומטי החדש, כזה שבו נגרע מהמטלפנים התענוג לשוחח עם טלפוניסטים, ועליהם לחייג את המספר ולהמתין עד שיענו. "משנשמע קול הסיבוב הכנס אצבע בחור המראה את הספרה הראשונה של המספר הדרוש לך, סובב את החוגה עד שהאצבע תגיע למעצור ואח"כ הוצא את האצבע כדי שהחוגה תחזור למקומה. עשה כן בכל ספרה של המספר הדרוש", כך מסביר המדריך את עקרון החיוג החדש. שימו לב ש"אין להתחיל בסיבוב בחוגה אלא לאחר ששמעת מבעד לשפופרת את קול הסיבוב".

מאחר שכבר אין טלפוניסטית שתסביר לך אם הקו תפוס או אין תשובה, מבהיר המדריך מה לעשות במקרים כאלה. "אם המספר הדרוש הוא תפוס…אין כל תועלת בסיבוב שני מיד. עליך לחכות רגעים מספר בטרם תחזור ותסובב את החוגה כדי לדרוש את מספרך". לתשומת לב כל מי שהשאיר פעם חמש שיחות שלא נענו תוך עשר דקות אצל מישהו.

1
כיצד משתמשים בטלפון אוטומטי? מתוך מדריך הטלפון שנת תרצ"ח. לצפייה בעמוד המלא לחצו כאן

"כשאתה שומע את 'קול הצלצול' פירושו כי הפעמון של המספר הדרוש לך מצלצל. אם נמשך הקול זמן מה ואין המנוי עונה, פירוש הדבר שאין תשובה! ולפי שהמנוי אינו נמצא מסתמא בביתו אין כל תועלת לחזור ולסובב את החוגה". עוד כמה עשורים יעברו עד שיגיע לארץ ישראל גם המשיבון האלקטרוני, ועוד קצת זמן אחר כך עד שהודעות התא הקולי ייעלמו לחלוטין.

החידוש העיקרי במעבר לטלפון האוטומטי היה שמנויי הטלפון נדרשו לפתע להבין לבדם מה קורה, ללא עזרת מרכזנים שליוו אותם בפעולה. לצורך כך הומצאו הצלילים המוכרים לנו עד היום משיחות הטלפון שלנו. המדריך האדיב מפרט כיצד נשמעים הצלילים. קול הסיבוב (כלומר קו פתוח) הוא "קול נהימה ממושך". בזמן הצלצול נשמע הקול "ברר ברר – ברר ברר". כשהמספר תפוס תשמעו "זזזז – זזזז – זזזז – זזזז", וכן הלאה. משהו מההוראות וההסברים שניתנו למשתמשי הטלפון שרד ב"שיר הטלפון" של הגשש החיוור.

1
"ברר ברר – ברר ברר". טבלת הצלילים ופירושם, מתוך מדריך הטלפון של שנת תרצ"ח

כאן נפתח המדריך עצמו, ובו רשימת כל המנויים בארץ ישראל. רובם בירושלים, תל אביב וחיפה, ומיעוטם בערים נוספות כמו באר שבע, בית לחם, בית שאן וג'נין. בכל בת ים כולה היה רק טלפון אחד במשרד הדואר למשל. בין המנויים אפשר למצוא גם ידוענים מקומיים כמו ד"ר הלנה כגן, מנחם אוסישקין ובני משפחת נשאשיבי בירושלים, איתמר בן אב"י ואחרים בתל אביב. במדריך יש גם לא מעט פרסומות נאות, ממש כמו במדריך דפי זהב. קצרה היריעה מלתאר את כל הפרטים המופיעים במדריך, ומעט מהם תוכלו לראות בעצמכם בגרסת המדריך שזמינה דיגיטלית באתר הספרייה הלאומית.

1
שני עמודים מתוך מדריך הטלפון של שנת תרצ"ח. פרסומת לבירה היינקן לצד רשימת השמות

אם תרצו להעיר, להוסיף או לתקן, אנא כתבו לנו כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם. ואם תרצו, בואו גם לבקר בספרייה (על פי כללי התו הירוק) וחפשו קרובי משפחה במדריכי הטלפונים של שנות השלושים.

שביל ישראל, הגרסה הנוצצת: המדריך לסלב המבקר בארץ

כוכבים גדולים ונחשקים ידעה ארצנו, והחביבים עלינו במיוחד הם ביקורי הסלבריטאים "אוהבי ישראל". הצצה מצולמת לשרשרת החיול שהעברנו אותם בביקוריהם

ברברה סטרייסנד בביקור בישראל, 1972. מתוך אוסף דן הדני

אנחנו הישראלים אוהבים לראות את עצמנו כאנשי העולם הגדול. חלק מהטרנד. אולי המדינה ה־51 של ארצות הברית, או לפחות מדינה חברה ב־OECD שרק במקרה לא ממוקמת באירופה. אבל האמת היא שאנחנו מרגישים קצת לבד ושמחים בכל פעם שמישהו מגיע לבקר. אחרת איך אפשר להסביר את הרעב הבלתי נגמר שלנו לסלבים מחוץ לארץ?

יש סלבריטאים המגיעים לארץ כדי להופיע, ואחרים כדי להצטלם לסרט או לנגן לפני קהל. אבל הביקורים המועדפים עלינו, אלו שנחקקים באמת בזיכרון, משתייכים לז'אנר אחד: ביקור הסלבריטאי המעיד על עצמו (או שאנחנו מעידים עליו) שהוא "אוהב ישראל". את האיש או האישה האלו אנחנו מתישים כהוגן.

אז עבורנו ועבור הסלבריטאים המסכנים שימצאו את עצמם מחובקים ומנושקים לעייפה חיברנו את המדריך הזה. עבורנו – כדי ללמוד מההיסטוריה הקצרה של ביקורי הידוענים בישראל. עבורם – כדי שידעו מה מצפה להם בארצנו הקטנה והמיוזעת.

שון קונרי באירוע התרמה לארגון וראייטי, 1967. צילום: בוריס כרמי, מתוך אוסף מיתר

שלב ראשון: לרדת מהמטוס ולזכות במטר של פרחים

כל מסע מתחיל בצעד אחד קטן. ומסע הסלב בישראל מתחיל בצעדים זהירים אך ייצוגיים על כבש המדרגות היוצא מהמטוס – מה לעשות? ככה זה מרשים הרבה יותר. ומצטלם יופי. תוספות אפשריות לשדרוג קבלת הפנים: זרי פרחים, מכובדים, עדת מעריצים וים של אהבה. זכרו מפורסמים יקרים מפז, פוזה מוצלחת תישמר בזיכרונם של המארחים לשנים רבות. אל דאגה, הכנו מראש (ובמהירות שיא) מדרגות נפתחות למטוס, משל הגיע לכאן האפיפיור או נשיא מדינת אויב המבקש לעשות איתנו שלום.

אליזבת טיילור נוחתת בישראל, 1976. מתוך אוסף דן הדני

שלב שני: להסתחבק עם מיטב בנינו ובנותינו במדים

כידוע, אין כמו צה"ל. וכדי לוודא שכל העולם ידע את זה, השלב השני בשרשרת החיול של הסלב המבקר בארצנו יהיה מפגש צמוד צמוד עם חיילי צה"ל. באדיבותנו, אנחנו גם בודקים אופציה לשמירת אקססוריז.

גולדי הון מבקרת בבסיס צבאי, 1989. מתוך אוסף דן הדני

למיטיבי לכת – ולפרנק סינטרה כידוע יש את הדרך שלו – האטרקציה כוללת מפגן צבאי בהזמנה אישית.

פרנק סינטרה צופה במפגן צבאי, 1962. צילום: בוריס כרמי, מתוך אוסף מיתר

שלב שלישי: להתפעל עמוקות ממראות הקדמה

אולי תופתעו לגלות שפרק הכרחי במסע הסלב לארץ הקודש עובר בהצגה לראווה של הקדמה והפיתוח המקומיים. זה לא תמיד עובד על האורחים הנוצצים שלנו. אולי היום אנחנו אומת הסטארט־אפ, אבל בעבר הסתפקנו בלהציג חידושים מרשימים מעט פחות. מעניין מה עבר לנו בראש כשרצינו להדהים את המבקרים. תראו מה כתב באוטוביוגרפיה שלו השחקן קירק דאגלס על האנקדוטה שקרתה בביקורו בירושלים של 1994:

אחרי הטקסים חברי הוותיק טדי קולק, לשעבר ראש עיריית ירושלים, לקח אותי יחד עם הצוות של קרן ירושלים לסיור בעיר. הם הראו לי את אצטדיון הכדורגל שנבנה לאחרונה, את הסופרמרקט הגדול ביותר בעיר ואת גן החיות. אני מבין את השאיפה של יהודים חילונים ליצור מחדש את סגנון החיים האמריקני עבור עצמם, והסופרמרקט היה בהחלט צעד בכיוון, אבל בכנות – אם רציתי לראות סופרמרקט מרשים הייתי נשאר בבוורלי הילס.

זה לא מה שרציתי לראות בארץ הקודש. כשאנשים כמוני מגיעים לירושלים, הם רוצים לראות ולחוות את הדבר היחיד שיש לעיר העתיקה הזאת להציע. הדבר שאף עיר או מדינה אחרת בעולם לא יוכלו לשכפל. משהו רוחני.

דאגלס כמובן התכוון לחלקים העתיקים של העיר, שהופכים אותה קדושה לשלוש הדתות הגדולות. אולי הוא העריך שהישראלים חוששים מקשר ישיר מדי עם ההיסטוריה של הארץ, ולכן מעדיפים להסתתר מאחורי מראות הקדמה.

אגב, האנקדוטה הנחמדה הזאת מסבירה אולי מדוע כמעט לא מצאנו תמונות מעשורים קודמים שמתעדות סלבריטאים בכותל, אתר שהיום כבר נחשב אטרקציה מחייבת.

לא מצאנו תיעוד מהביקור המדובר, אז תיהנו מביקור אחר: קירק דאגלס ויול ברינר בצילומי הסרט "הטל צל ענק" בישראל, 1964. צילום: בוריס כרמי, מתוך אוסף מיתר

קדמה – עתיד – ילדים. אתם מבינים לאן אנחנו חותרים. הרי אין כמו מבט של ילד קטן כדי לפרוט על נימי הנפש (של הסלבס. ושלנו. ושל דעת הקהל העולמית כמובן). ואכן הארכיונים מלאים בתמונות של אורחינו הסלבריטאים עם ילדים ישראלים מתוקים. כמו התמונה המקסימה הזאת של גולדי הון מבקרת בגן ילדים.

גולדי הון בביקור בגן ילדים ישראלי, 1986. מתוך אוסף דן הדני

שלב רביעי: ובכל זאת חייבים קצת היסטוריה יהודית, שדרך אגב לא כולה במאה אחוז אך ורק טראגית (באופן בלעדי זאת אומרת)

עם כל הכבוד לילדים חמודים ולחיילים מצודדים, בכל זאת חייבים קצת היסטוריה יהודית. אומנם ההיסטוריה של עם הנצח היא לא מאה אחוז טרגית, אבל חלק גדול ממנה הוא בהחלט היסטוריה של אסונות: גלות העם מארצו, שואת יהודי אירופה וצפון אפריקה והתקומה שאחריהן.

במקרה שיד ושם תפוס, תמיד אפשר לקפוץ למוזיאון אחר להיסטוריה יהודית, וברוך השם לא חסרות חלופות. חשוב גם לגעת בהיסטוריה בידיים, זאת הרי הדרך היחידה להבטיח שהיא תיגע בך בחזרה.

ברברה סטרייסנד נוגעת בהיסטוריה (או בשחזור שלה) בבית התפוצות, 1984. מתוך אוסף דן הדני

 

בתמונות מביקורי הסלבריטאים מככבות, איך לא, האוניברסיטאות. בולטת בתחומה האוניברסיטה העברית בירושלים, שבשטחה נחנכו שני בניינים עם שמות מוכרים למדי. אחד מהם הוא מרכז הסטודנטים ע"ש פרנק סינטרה.

 

 

סינטרה בטקס חנוכת מרכז הסטודנטים, 1978. מתוך אוסף דן הדני

 

המבנה השני עם השם שמצלצל קצת מוכר הוא הבניין למדעי היהדות ע"ש עמנואל סטרייסנד, שבתו ברברה תרמה להקמתו.

סטרייסנד חונכת את בניין מדעי היהדות ע"ש אביה, 1984. מתוך אוסף דן הדני

בקמפוס של אוניברסיטת תל אביב הכוכבנים מבקרים בעיקר בבית התפוצות, כפי שכבר ראינו. אז תרוויחו דוגמה נוספת. הפעם בתפקיד הראשי: ג'יין פונדה.

ג'יין פונדה בבית התפוצות שבאוניברסיטת תל אביב, 1980. מתוך אוסף דן הדני

שלב חמישי: פוטואופ עם שרי האומה

הכוכבים הנחשקים במיוחד עלולים – אם לא ייזהרו – למצוא את עצמם מוזמנים ללשכת ראש הממשלה או לבית הנשיא (או לשניהם) לשיחה צפופה, ארוחה וסשן צילומים מחויכים. כך קרה לברברה סטרייסנד, שבביקורה בשנת 1984 הוזמנה לפגישה עם ראש הממשלה יצחק שמיר.

סטרייסנד עם יצחק שמיר, 1984. על מה הוא מצביע שמה? מתוך אוסף דן הדני

 

בשנת 1986, שנתיים לאחר פגישתם של סטרייסנד ושמיר, זכתה גם גולדי הון לפגוש את ראש הממשלה שמיר בלשכתו. הון הגיעה אז ארצה לחנוכת אודיטוריום שהוקם בתרומתה בסינמטק תל אביב.

גולדי הון בפגישתה עם ראש הממשלה שמיר, 1986. מתוך אוסף דן הדני 

 

סינדי קרופורד מודה לדני אנג'ל ממאפיית אנג'ל על קבלת הפנים החמה, 1992. מתוך אוסף דן הדני

 

אז סלבריטאי וסלבריטאית יקרים, אחרי שסיימתם בהצלחה את שרשרת החיול ועתה אתם בדרככם חזרה לארצות רחוקות, אחרי שתמכתם בזכות קיומה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי (הבה נגילה) והתנשקתם עם כמה וכמה (וכמה) מילדיה המתוקים של הארץ – אנו מפצירים בכם, אנא זכרו אותנו, הנותרים מאחור. וכמובן, אל תשכחו לשתף את חבריכם הנוצצים בחוויות הנפלאות שחוויתם אצלנו – שכנעו גם אותם לבקר אותנו. אנחנו צמאים לקצת אבק כוכבים כאן במזרח התיכון.

 

בונוס לסיום

למען ההגינות נספר שיש גם סיור אלטרנטיבי: בשנת 1987 קפץ השחקן ג'ק למון לביקור בישראל. בתמונות השמורות מהביקור נראה למון מסתובב בעיר העתיקה ומצלם להנאתו, משל היה אחרון התיירים. מאוד התרשמנו. אבל מצד שני, איזה תייר מלווה בצוות צילום שמתעד אותו מתעד את מה שהוא רואה? בתמונה או שתיים מהביקור ההוא אפשר אפילו לזהות את אותו טדי קולק שהוזכר בתיאור הביקורתי של קירק דאגלס (והפעם שום סופרמרקטים לא נפגעו במהלך הצילומים).

ג'ק למון במכולת בעיר העתיקה. מתוך אוסף דן הדני

 

ג'ק למון במגדל דוד. מתוך אוסף דן הדני

 

ג'ק למון מול הכותל. מתוך אוסף דן הדני

 

עכשיו בקולנוע: בורקס עם חתיכה של גפילטע פיש

בין שנות השישים לשמונים צץ לצד ז'אנר סרטי הבורקס ז'אנר סרטים מקביל. חובבי התגיות ניסו להצמיד לסרטים האלה שמות משמות שונים כמו לאטקעס או קניידלעך. בסוף נמצא השם הקולע מכולם: סרטי גפילטע פיש. ולא חייבים לצפות בהם עם גזר על הראש

1

זאת המצווה החילונית החשובה ביותר של יום העצמאות. פעם אלו היו ערוצי השידור, היום שירותי הטלוויזיה וה-VOD, כולם כולם ממהרים להציע לנו לצפות בכל טוב מתוך תוצרת הקולנוע הישראלי, ובעיקר בסרטים מהז'אנר הישראלי מכל: סרטי "בורקס". הסרטים האלו הם בעיקר מצחיקים, לא מעט מלודרמטיים, ברובם יככבו יהודה בארקן ז"ל וזאב רווח, ואת הגדולים שבהם כולכן/ם יכולות למנות כבר: "צ'רלי וחצי", "חגיגה בסנוקר", "קזבלן", "סאלח שבתי", "משפחת צנעני", "אלכס חולה אהבה", ועוד רבים אחרים.

1
כרזת הסרט סאלח שבתי, שנחשב למבשר ז'אנר הבורקס ולאחד מהסרטים החשובים שעוסקים בקונפליקט האשכנזי- מזרחי בישראל. מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית

אבל אנחנו בחרנו לעסוק הפעם בתת-ז'אנר של סרטי ה"בורקס", או כאלו שבמידה מסוימת מנוגדים להם. בחרנו לעסוק בז'אנר שמכונה סרטי "גפילטע פיש".

מאפיין מרכזי אחד של סרטי הבורקס, שמעתה נשמיט את הגרשיים מסביבם, הוא העיסוק התכוף בקונפליקט האשכנזי-מזרחי בישראל. בין אם בדיון על קשיי העלייה מצפון אפריקה ("סאלח שבתי"), או הפערים המעמדיים ("קזבלן") או סתם התנגדות המשפחה האשכנזית לחתן מזרחי (בערך כולם), הקונפליקט הזה נוכח בז'אנר. בנוסף, נטו סרטי הבורקס להגחיך את דמותו של האשכנזי הישראלי, שבסרטים רבים תפס את מקום יריבו של הגיבור, או לפחות זה שמערים מכשולים בדרכו של הגיבור המזרחי. האשכנזי מתואר לרוב כקמצן ואף רודף בצע, אדם קר, חמוץ פנים, משעמם ולא מלהיב. במקרים קיצוניים יותר הוא גם חסר את "חוכמת הרחוב" של הגיבור, נופל קורבן לתעלוליו ומוצג בעליבותו. לעומתו, הגיבור המזרחי/הספרדי, הוא לרוב אמנם חסר השכלה פורמלית, אך מבריק בדרכו, בעל תושייה, יוזמה, יכולת תכנון וגם ביצוע. הוא חם, נעים, חייכן, מצחיק, ומתחת לפני השטח רגיש ואוהב. יש בתיאור הזה אולי מעין היפוך של יחסי הכוח בין האשכנזים למזרחים בישראל, כשברוב סרטי הבורקס יוצא הגיבור המזרחי כשידו על העליונה – או לפחות מסתיימים באיחוד מרגש וחתונה מעורבת.

1
כרזת הסרט "קזבלן" בכיכובו של יהורם גאון. קרדיט: מנחם גולן – סרטי נוח, מתוך ויקיפדיה

סרטי "הגפילטע פיש" לעומת זאת, מסופרים מנקודת המבט האשכנזית. הם מתמקדים בחיי קהילה אשכנזיים, או מספרים את סיפוריהם של גיבורים אשכנזיים. חלקם מתרחשים באותו מקום וזמן כמו סרטי בורקס מקבילים, לדוגמא ישראל של שנות החמישים או ישראל של שנות השבעים. חלק אחר חוזר אחורה לחיי העיירה האשכנזית, השטעטל, עוד באירופה.

גם בסרטים שנחשבים בשר מבשרו של ז'אנר הבורקס קיים לעיתים מבט על המשפחה האשכנזית. זכור במיוחד הסרט "אלכס חולה אהבה", שביים בועז דוידזון, מנושאי הדגל של ז'אנר הבורקס. גיבוריו של הסרט אשכנזיים והעלילה עצמה סובבת סביב יחסו של אלכס הצבר-ממוצא-פולני אל אימי השואה שעברה על קרובי משפחתו שנותרו בפולין. משפחה אשכנזית אחרת שהופיעה על מסך הבורקס היא זו של בנצי (יפתח קצור) מסדרת סרטי "אסקימו לימון" – גם אותם ביים דוידזון – ובואו נראה אתכן/ם מבדילות/ים בין תפקידה של חנה רוט ב"אלכס" לזה של דבורה קידר ב"אסקימו".

1
כרזת הסרט "אסקימו לימון", בבימויו של בועז דוידזון. מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית

שיאם של הסרטים שנקראים סרטי "גפילטע פיש" מגיע בשתי סדרות: סרטי "לופו" וסרטי "קונילמל".

במוקד סרטי לופו עומד סיפורו של לופו העגלון האשכנזי המזדקן. לופו, בגילומו של יהודה בארקן, שריד לחברה נעלמת שבאופן הולם מתפרנס מרוכלות, "אלטע זאכן", מקצוע שמזוהה עם ההוויה היהודית המזרח אירופית. בסרט הראשון מתמודד לופו גם עם מערכת היחסים של בתו היחידה, ובעיקר עם איום הפינוי של שכונתו. המוטיב הבולט הוא היעלמותו של העולם שלופו הכיר ושלופו מייצג. אם הסרט הראשון היה, כמיטב המלודרמות של הבורקס, שילוב של צחוק ודמע, סרט ההמשך כבר פוסע היישר אל המחוזות הקומיים הקיצוניים יותר של להציב את לופו בניו יורק. לופו, העגלון הקשיש, נוסע לבקר את בתו ובעלה שירדו מהארץ והשתקעו בתפוח הגדול. מעניין שבארקן, גיבורו הגדול של ז'אנר הבורקס, נע בטבעיות בין תפקידים "מזרחיים" ל"אשכנזיים" – אם כי תמיד באופן חם ולבבי.

1
כרזת הסרט "לופו", בבימויו של מנחם גולן. מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית

הסרט "שני קונילמל", שפתח את הסדרה בה הופיעה דמותו של החסיד המגמגם, לוקח את המושג "גפילטע פיש" אפילו עוד יותר רחוק. הסרט הראשון, שהציג לקהל הישראלי דובר העברית את מייק בורשטיין הצעיר, הוא מעשייה עממית שמתרחשת בעיירה יהודית בסוף המאה ה-19. הוא מציג את הוויי השטעטל ואת חיי היהודים במזרח אירופה באותה תקופה – כל זאת בשילוב שירים שהפכו מהר מאוד ללהיטים בלתי נשכחים. קונילמל הוא חסיד שתום עין, צולע ומגמגם שמשתדך לבתו של הגביר. מתברר שלקונילמל יש בן דוד שדומה לו בכל: מלבד שאינו לוקה בכל המומים שהוזכרו לעיל, ושהוא סטודנט משכיל, חוזר בשאלה. בן הדוד, מקס, מתאהב בבת הגביר המשודכת לקונילמל, והיא מתאהבת בו בחזרה, וכך מתפתחת קומדיה של טעויות במהלכה מתחזה בן הדוד לקונילמל הצולע והמגמגם. לא נפרט את כל מהלכי העלילה, אך נגלה שהסוף טוב, כמיטב המסורת של ז'אנר הבורקס הקלאסי. מעניין גם להשוות את קווי העלילה המרכזיים של "שני קונילמל" לאלו של "חגיגה בסנוקר", שגם במרכזו עומדים שני תאומים שונים באופיים.

1
כרזת הסרט המוזיקלי "שני קונילמל". מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית

סרטי ההמשך של קונילמל כבר היו פחות קוהרנטיים, התבססו בלעדית על קומדיית הטעויות וההתחלפות בין שני התאומים הזהים, ואף הרחיקו לכת ושתלו את קונילמל – חסיד מזרח אירופי – בתחילה בתל אביב ואז אפילו בקהיר. פירות השלום – "קונילמל בקהיר" היה הסרט הישראלי הראשון שצולם במצרים.

1
מייק בורשטיין על כרזת "קונילמל בקהיר". מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית

חלקם הגדול של סרטי הגפילטע פיש היו הצלחה קופתית מרשימה, בדומה לסרטי הבורקס (ולפעמים יותר מחלקם שקיבלו מעמד קאלט רק מאוחר יותר). "שני קונילמל", למשל, נהנה גם מתמיכת הממסד, כשבעיתונים התפעלו מהישגי ההפקה הקולנועית (בצבע ובמצלמה רחבה) עוד לפני שהסרט יצא לאקרנים. אפילו ראש הממשלה לוי אשכול ורעייתו הגיעו לבכורה.

סרטי הגפילטע פיש נותנים, אם כן, זווית אחרת על הקונפליקט המזרחי אשכנזי שנוכח כל כך בז'אנר הבורקס. נראה, שהקונפליקט הזה הוא אפילו יסודו של הז'אנר. בועז דוידזון, מהבמאים הבולטים של הז'אנר כאמור, אמר בריאיון פעם: "[הבורקס הוא] ז'אנר שלא היה ממנו מנוס. בארץ הזו, הקהל הפוטנציאלי שבא לראות סרטים מורכב מחתך של אנשים שבא מכל מיני ארצות. כל אדם בא מתרבות שונה, עם מסורת אחרת, עם שפה ספציפית ועם ערכים משלו…בשביל להגיע לכל הקהל הזה…אתה חייב להגיע לאיזשהו מכנה משותף, כדי למשוך אותו לקולנוע…סרטי בורקס הם סרטים שעיסוקם בפולקלור המקומי שלנו על כל גווניו. יאמרו, שעדתי זה רע. למה זה רע? למה לעסוק בעדות ובעדתיות זה רע? הרי אנחנו מורכבים מזה שיש אשכנזים ופרענקים. ואלה לא אוהבים את אלה, נקודה. זו עובדה קיימת ואין מה לעשות נגד זה" (הציטוט מתוך ספרה של אלה שוחט, "הקולנוע הישראלי היסטוריה ואידיאולוגיה").

נראה שדוידזון לא טעה. כולם רוצים לראות את עצמם בסרטים, וכולם רוצים ייצוג בסרטים ובצדק. עם זאת, מעניין שרוב כוכבי סרטי הבורקס, ובוודאי הבמאים והמפיקים הגדולים של הז'אנר, היו כולם כולם – אשכנזים.

הכתבה מבוססת, בין היתר, על ספרה של אלה שוחט, "הקולנוע הישראלי היסטוריה ואידיאולוגיה", הוצאת ברירות, 1991.

מרבית הכרזות שמופיעות בכתבה שמורות באוסף האפמרה של הספרייה הלאומית. אם יש ברשותכם כרזות, עלונים, מדבקות, הזמנות ופריטים דומים, תוכלו להפקידם בספרייה הלאומית. לתיאום ניתן ליצור קשר עם אריאל ויטרבו ממחלקת הארכיונים, בכתובת הדוא"ל: [email protected].