עכשיו בקולנוע: בורקס עם חתיכה של גפילטע פיש

בין שנות השישים לשמונים צץ לצד ז'אנר סרטי הבורקס ז'אנר סרטים מקביל. חובבי התגיות ניסו להצמיד לסרטים האלה שמות משמות שונים כמו לאטקעס או קניידלעך. בסוף נמצא השם הקולע מכולם: סרטי גפילטע פיש. ולא חייבים לצפות בהם עם גזר על הראש

עמית נאור
31.08.2021
1

זאת המצווה החילונית החשובה ביותר של יום העצמאות. פעם אלו היו ערוצי השידור, היום שירותי הטלוויזיה וה-VOD, כולם כולם ממהרים להציע לנו לצפות בכל טוב מתוך תוצרת הקולנוע הישראלי, ובעיקר בסרטים מהז'אנר הישראלי מכל: סרטי "בורקס". הסרטים האלו הם בעיקר מצחיקים, לא מעט מלודרמטיים, ברובם יככבו יהודה בארקן ז"ל וזאב רווח, ואת הגדולים שבהם כולכן/ם יכולות למנות כבר: "צ'רלי וחצי", "חגיגה בסנוקר", "קזבלן", "סאלח שבתי", "משפחת צנעני", "אלכס חולה אהבה", ועוד רבים אחרים.

1
כרזת הסרט סאלח שבתי, שנחשב למבשר ז'אנר הבורקס ולאחד מהסרטים החשובים שעוסקים בקונפליקט האשכנזי- מזרחי בישראל. מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית

אבל אנחנו בחרנו לעסוק הפעם בתת-ז'אנר של סרטי ה"בורקס", או כאלו שבמידה מסוימת מנוגדים להם. בחרנו לעסוק בז'אנר שמכונה סרטי "גפילטע פיש".

מאפיין מרכזי אחד של סרטי הבורקס, שמעתה נשמיט את הגרשיים מסביבם, הוא העיסוק התכוף בקונפליקט האשכנזי-מזרחי בישראל. בין אם בדיון על קשיי העלייה מצפון אפריקה ("סאלח שבתי"), או הפערים המעמדיים ("קזבלן") או סתם התנגדות המשפחה האשכנזית לחתן מזרחי (בערך כולם), הקונפליקט הזה נוכח בז'אנר. בנוסף, נטו סרטי הבורקס להגחיך את דמותו של האשכנזי הישראלי, שבסרטים רבים תפס את מקום יריבו של הגיבור, או לפחות זה שמערים מכשולים בדרכו של הגיבור המזרחי. האשכנזי מתואר לרוב כקמצן ואף רודף בצע, אדם קר, חמוץ פנים, משעמם ולא מלהיב. במקרים קיצוניים יותר הוא גם חסר את "חוכמת הרחוב" של הגיבור, נופל קורבן לתעלוליו ומוצג בעליבותו. לעומתו, הגיבור המזרחי/הספרדי, הוא לרוב אמנם חסר השכלה פורמלית, אך מבריק בדרכו, בעל תושייה, יוזמה, יכולת תכנון וגם ביצוע. הוא חם, נעים, חייכן, מצחיק, ומתחת לפני השטח רגיש ואוהב. יש בתיאור הזה אולי מעין היפוך של יחסי הכוח בין האשכנזים למזרחים בישראל, כשברוב סרטי הבורקס יוצא הגיבור המזרחי כשידו על העליונה – או לפחות מסתיימים באיחוד מרגש וחתונה מעורבת.

1
כרזת הסרט "קזבלן" בכיכובו של יהורם גאון. קרדיט: מנחם גולן – סרטי נוח, מתוך ויקיפדיה

סרטי "הגפילטע פיש" לעומת זאת, מסופרים מנקודת המבט האשכנזית. הם מתמקדים בחיי קהילה אשכנזיים, או מספרים את סיפוריהם של גיבורים אשכנזיים. חלקם מתרחשים באותו מקום וזמן כמו סרטי בורקס מקבילים, לדוגמא ישראל של שנות החמישים או ישראל של שנות השבעים. חלק אחר חוזר אחורה לחיי העיירה האשכנזית, השטעטל, עוד באירופה.

גם בסרטים שנחשבים בשר מבשרו של ז'אנר הבורקס קיים לעיתים מבט על המשפחה האשכנזית. זכור במיוחד הסרט "אלכס חולה אהבה", שביים בועז דוידזון, מנושאי הדגל של ז'אנר הבורקס. גיבוריו של הסרט אשכנזיים והעלילה עצמה סובבת סביב יחסו של אלכס הצבר-ממוצא-פולני אל אימי השואה שעברה על קרובי משפחתו שנותרו בפולין. משפחה אשכנזית אחרת שהופיעה על מסך הבורקס היא זו של בנצי (יפתח קצור) מסדרת סרטי "אסקימו לימון" – גם אותם ביים דוידזון – ובואו נראה אתכן/ם מבדילות/ים בין תפקידה של חנה רוט ב"אלכס" לזה של דבורה קידר ב"אסקימו".

1
כרזת הסרט "אסקימו לימון", בבימויו של בועז דוידזון. מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית

שיאם של הסרטים שנקראים סרטי "גפילטע פיש" מגיע בשתי סדרות: סרטי "לופו" וסרטי "קונילמל".

במוקד סרטי לופו עומד סיפורו של לופו העגלון האשכנזי המזדקן. לופו, בגילומו של יהודה בארקן, שריד לחברה נעלמת שבאופן הולם מתפרנס מרוכלות, "אלטע זאכן", מקצוע שמזוהה עם ההוויה היהודית המזרח אירופית. בסרט הראשון מתמודד לופו גם עם מערכת היחסים של בתו היחידה, ובעיקר עם איום הפינוי של שכונתו. המוטיב הבולט הוא היעלמותו של העולם שלופו הכיר ושלופו מייצג. אם הסרט הראשון היה, כמיטב המלודרמות של הבורקס, שילוב של צחוק ודמע, סרט ההמשך כבר פוסע היישר אל המחוזות הקומיים הקיצוניים יותר של להציב את לופו בניו יורק. לופו, העגלון הקשיש, נוסע לבקר את בתו ובעלה שירדו מהארץ והשתקעו בתפוח הגדול. מעניין שבארקן, גיבורו הגדול של ז'אנר הבורקס, נע בטבעיות בין תפקידים "מזרחיים" ל"אשכנזיים" – אם כי תמיד באופן חם ולבבי.

1
כרזת הסרט "לופו", בבימויו של מנחם גולן. מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית

הסרט "שני קונילמל", שפתח את הסדרה בה הופיעה דמותו של החסיד המגמגם, לוקח את המושג "גפילטע פיש" אפילו עוד יותר רחוק. הסרט הראשון, שהציג לקהל הישראלי דובר העברית את מייק בורשטיין הצעיר, הוא מעשייה עממית שמתרחשת בעיירה יהודית בסוף המאה ה-19. הוא מציג את הוויי השטעטל ואת חיי היהודים במזרח אירופה באותה תקופה – כל זאת בשילוב שירים שהפכו מהר מאוד ללהיטים בלתי נשכחים. קונילמל הוא חסיד שתום עין, צולע ומגמגם שמשתדך לבתו של הגביר. מתברר שלקונילמל יש בן דוד שדומה לו בכל: מלבד שאינו לוקה בכל המומים שהוזכרו לעיל, ושהוא סטודנט משכיל, חוזר בשאלה. בן הדוד, מקס, מתאהב בבת הגביר המשודכת לקונילמל, והיא מתאהבת בו בחזרה, וכך מתפתחת קומדיה של טעויות במהלכה מתחזה בן הדוד לקונילמל הצולע והמגמגם. לא נפרט את כל מהלכי העלילה, אך נגלה שהסוף טוב, כמיטב המסורת של ז'אנר הבורקס הקלאסי. מעניין גם להשוות את קווי העלילה המרכזיים של "שני קונילמל" לאלו של "חגיגה בסנוקר", שגם במרכזו עומדים שני תאומים שונים באופיים.

1
כרזת הסרט המוזיקלי "שני קונילמל". מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית

סרטי ההמשך של קונילמל כבר היו פחות קוהרנטיים, התבססו בלעדית על קומדיית הטעויות וההתחלפות בין שני התאומים הזהים, ואף הרחיקו לכת ושתלו את קונילמל – חסיד מזרח אירופי – בתחילה בתל אביב ואז אפילו בקהיר. פירות השלום – "קונילמל בקהיר" היה הסרט הישראלי הראשון שצולם במצרים.

1
מייק בורשטיין על כרזת "קונילמל בקהיר". מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית

חלקם הגדול של סרטי הגפילטע פיש היו הצלחה קופתית מרשימה, בדומה לסרטי הבורקס (ולפעמים יותר מחלקם שקיבלו מעמד קאלט רק מאוחר יותר). "שני קונילמל", למשל, נהנה גם מתמיכת הממסד, כשבעיתונים התפעלו מהישגי ההפקה הקולנועית (בצבע ובמצלמה רחבה) עוד לפני שהסרט יצא לאקרנים. אפילו ראש הממשלה לוי אשכול ורעייתו הגיעו לבכורה.

סרטי הגפילטע פיש נותנים, אם כן, זווית אחרת על הקונפליקט המזרחי אשכנזי שנוכח כל כך בז'אנר הבורקס. נראה, שהקונפליקט הזה הוא אפילו יסודו של הז'אנר. בועז דוידזון, מהבמאים הבולטים של הז'אנר כאמור, אמר בריאיון פעם: "[הבורקס הוא] ז'אנר שלא היה ממנו מנוס. בארץ הזו, הקהל הפוטנציאלי שבא לראות סרטים מורכב מחתך של אנשים שבא מכל מיני ארצות. כל אדם בא מתרבות שונה, עם מסורת אחרת, עם שפה ספציפית ועם ערכים משלו…בשביל להגיע לכל הקהל הזה…אתה חייב להגיע לאיזשהו מכנה משותף, כדי למשוך אותו לקולנוע…סרטי בורקס הם סרטים שעיסוקם בפולקלור המקומי שלנו על כל גווניו. יאמרו, שעדתי זה רע. למה זה רע? למה לעסוק בעדות ובעדתיות זה רע? הרי אנחנו מורכבים מזה שיש אשכנזים ופרענקים. ואלה לא אוהבים את אלה, נקודה. זו עובדה קיימת ואין מה לעשות נגד זה" (הציטוט מתוך ספרה של אלה שוחט, "הקולנוע הישראלי היסטוריה ואידיאולוגיה").

נראה שדוידזון לא טעה. כולם רוצים לראות את עצמם בסרטים, וכולם רוצים ייצוג בסרטים ובצדק. עם זאת, מעניין שרוב כוכבי סרטי הבורקס, ובוודאי הבמאים והמפיקים הגדולים של הז'אנר, היו כולם כולם – אשכנזים.

הכתבה מבוססת, בין היתר, על ספרה של אלה שוחט, "הקולנוע הישראלי היסטוריה ואידיאולוגיה", הוצאת ברירות, 1991.

מרבית הכרזות שמופיעות בכתבה שמורות באוסף האפמרה של הספרייה הלאומית. אם יש ברשותכם כרזות, עלונים, מדבקות, הזמנות ופריטים דומים, תוכלו להפקידם בספרייה הלאומית. לתיאום ניתן ליצור קשר עם אריאל ויטרבו ממחלקת הארכיונים, בכתובת הדוא"ל: Ariel.Viterbo@nli.org.il.

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation