עכשיו בקולנוע: בורקס עם חתיכה של גפילטע פיש

בין שנות השישים לשמונים צץ לצד ז'אנר סרטי הבורקס ז'אנר סרטים מקביל. חובבי התגיות ניסו להצמיד לסרטים האלה שמות משמות שונים כמו לאטקעס או קניידלעך. בסוף נמצא השם הקולע מכולם: סרטי גפילטע פיש. ולא חייבים לצפות בהם עם גזר על הראש

1

זאת המצווה החילונית החשובה ביותר של יום העצמאות. פעם אלו היו ערוצי השידור, היום שירותי הטלוויזיה וה-VOD, כולם כולם ממהרים להציע לנו לצפות בכל טוב מתוך תוצרת הקולנוע הישראלי, ובעיקר בסרטים מהז'אנר הישראלי מכל: סרטי "בורקס". הסרטים האלו הם בעיקר מצחיקים, לא מעט מלודרמטיים, ברובם יככבו יהודה בארקן ז"ל וזאב רווח, ואת הגדולים שבהם כולכן/ם יכולות למנות כבר: "צ'רלי וחצי", "חגיגה בסנוקר", "קזבלן", "סאלח שבתי", "משפחת צנעני", "אלכס חולה אהבה", ועוד רבים אחרים.

1
כרזת הסרט סאלח שבתי, שנחשב למבשר ז'אנר הבורקס ולאחד מהסרטים החשובים שעוסקים בקונפליקט האשכנזי- מזרחי בישראל. מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית

אבל אנחנו בחרנו לעסוק הפעם בתת-ז'אנר של סרטי ה"בורקס", או כאלו שבמידה מסוימת מנוגדים להם. בחרנו לעסוק בז'אנר שמכונה סרטי "גפילטע פיש".

מאפיין מרכזי אחד של סרטי הבורקס, שמעתה נשמיט את הגרשיים מסביבם, הוא העיסוק התכוף בקונפליקט האשכנזי-מזרחי בישראל. בין אם בדיון על קשיי העלייה מצפון אפריקה ("סאלח שבתי"), או הפערים המעמדיים ("קזבלן") או סתם התנגדות המשפחה האשכנזית לחתן מזרחי (בערך כולם), הקונפליקט הזה נוכח בז'אנר. בנוסף, נטו סרטי הבורקס להגחיך את דמותו של האשכנזי הישראלי, שבסרטים רבים תפס את מקום יריבו של הגיבור, או לפחות זה שמערים מכשולים בדרכו של הגיבור המזרחי. האשכנזי מתואר לרוב כקמצן ואף רודף בצע, אדם קר, חמוץ פנים, משעמם ולא מלהיב. במקרים קיצוניים יותר הוא גם חסר את "חוכמת הרחוב" של הגיבור, נופל קורבן לתעלוליו ומוצג בעליבותו. לעומתו, הגיבור המזרחי/הספרדי, הוא לרוב אמנם חסר השכלה פורמלית, אך מבריק בדרכו, בעל תושייה, יוזמה, יכולת תכנון וגם ביצוע. הוא חם, נעים, חייכן, מצחיק, ומתחת לפני השטח רגיש ואוהב. יש בתיאור הזה אולי מעין היפוך של יחסי הכוח בין האשכנזים למזרחים בישראל, כשברוב סרטי הבורקס יוצא הגיבור המזרחי כשידו על העליונה – או לפחות מסתיימים באיחוד מרגש וחתונה מעורבת.

1
כרזת הסרט "קזבלן" בכיכובו של יהורם גאון. קרדיט: מנחם גולן – סרטי נוח, מתוך ויקיפדיה

סרטי "הגפילטע פיש" לעומת זאת, מסופרים מנקודת המבט האשכנזית. הם מתמקדים בחיי קהילה אשכנזיים, או מספרים את סיפוריהם של גיבורים אשכנזיים. חלקם מתרחשים באותו מקום וזמן כמו סרטי בורקס מקבילים, לדוגמא ישראל של שנות החמישים או ישראל של שנות השבעים. חלק אחר חוזר אחורה לחיי העיירה האשכנזית, השטעטל, עוד באירופה.

גם בסרטים שנחשבים בשר מבשרו של ז'אנר הבורקס קיים לעיתים מבט על המשפחה האשכנזית. זכור במיוחד הסרט "אלכס חולה אהבה", שביים בועז דוידזון, מנושאי הדגל של ז'אנר הבורקס. גיבוריו של הסרט אשכנזיים והעלילה עצמה סובבת סביב יחסו של אלכס הצבר-ממוצא-פולני אל אימי השואה שעברה על קרובי משפחתו שנותרו בפולין. משפחה אשכנזית אחרת שהופיעה על מסך הבורקס היא זו של בנצי (יפתח קצור) מסדרת סרטי "אסקימו לימון" – גם אותם ביים דוידזון – ובואו נראה אתכן/ם מבדילות/ים בין תפקידה של חנה רוט ב"אלכס" לזה של דבורה קידר ב"אסקימו".

1
כרזת הסרט "אסקימו לימון", בבימויו של בועז דוידזון. מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית

שיאם של הסרטים שנקראים סרטי "גפילטע פיש" מגיע בשתי סדרות: סרטי "לופו" וסרטי "קונילמל".

במוקד סרטי לופו עומד סיפורו של לופו העגלון האשכנזי המזדקן. לופו, בגילומו של יהודה בארקן, שריד לחברה נעלמת שבאופן הולם מתפרנס מרוכלות, "אלטע זאכן", מקצוע שמזוהה עם ההוויה היהודית המזרח אירופית. בסרט הראשון מתמודד לופו גם עם מערכת היחסים של בתו היחידה, ובעיקר עם איום הפינוי של שכונתו. המוטיב הבולט הוא היעלמותו של העולם שלופו הכיר ושלופו מייצג. אם הסרט הראשון היה, כמיטב המלודרמות של הבורקס, שילוב של צחוק ודמע, סרט ההמשך כבר פוסע היישר אל המחוזות הקומיים הקיצוניים יותר של להציב את לופו בניו יורק. לופו, העגלון הקשיש, נוסע לבקר את בתו ובעלה שירדו מהארץ והשתקעו בתפוח הגדול. מעניין שבארקן, גיבורו הגדול של ז'אנר הבורקס, נע בטבעיות בין תפקידים "מזרחיים" ל"אשכנזיים" – אם כי תמיד באופן חם ולבבי.

1
כרזת הסרט "לופו", בבימויו של מנחם גולן. מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית

הסרט "שני קונילמל", שפתח את הסדרה בה הופיעה דמותו של החסיד המגמגם, לוקח את המושג "גפילטע פיש" אפילו עוד יותר רחוק. הסרט הראשון, שהציג לקהל הישראלי דובר העברית את מייק בורשטיין הצעיר, הוא מעשייה עממית שמתרחשת בעיירה יהודית בסוף המאה ה-19. הוא מציג את הוויי השטעטל ואת חיי היהודים במזרח אירופה באותה תקופה – כל זאת בשילוב שירים שהפכו מהר מאוד ללהיטים בלתי נשכחים. קונילמל הוא חסיד שתום עין, צולע ומגמגם שמשתדך לבתו של הגביר. מתברר שלקונילמל יש בן דוד שדומה לו בכל: מלבד שאינו לוקה בכל המומים שהוזכרו לעיל, ושהוא סטודנט משכיל, חוזר בשאלה. בן הדוד, מקס, מתאהב בבת הגביר המשודכת לקונילמל, והיא מתאהבת בו בחזרה, וכך מתפתחת קומדיה של טעויות במהלכה מתחזה בן הדוד לקונילמל הצולע והמגמגם. לא נפרט את כל מהלכי העלילה, אך נגלה שהסוף טוב, כמיטב המסורת של ז'אנר הבורקס הקלאסי. מעניין גם להשוות את קווי העלילה המרכזיים של "שני קונילמל" לאלו של "חגיגה בסנוקר", שגם במרכזו עומדים שני תאומים שונים באופיים.

1
כרזת הסרט המוזיקלי "שני קונילמל". מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית

סרטי ההמשך של קונילמל כבר היו פחות קוהרנטיים, התבססו בלעדית על קומדיית הטעויות וההתחלפות בין שני התאומים הזהים, ואף הרחיקו לכת ושתלו את קונילמל – חסיד מזרח אירופי – בתחילה בתל אביב ואז אפילו בקהיר. פירות השלום – "קונילמל בקהיר" היה הסרט הישראלי הראשון שצולם במצרים.

1
מייק בורשטיין על כרזת "קונילמל בקהיר". מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית

חלקם הגדול של סרטי הגפילטע פיש היו הצלחה קופתית מרשימה, בדומה לסרטי הבורקס (ולפעמים יותר מחלקם שקיבלו מעמד קאלט רק מאוחר יותר). "שני קונילמל", למשל, נהנה גם מתמיכת הממסד, כשבעיתונים התפעלו מהישגי ההפקה הקולנועית (בצבע ובמצלמה רחבה) עוד לפני שהסרט יצא לאקרנים. אפילו ראש הממשלה לוי אשכול ורעייתו הגיעו לבכורה.

סרטי הגפילטע פיש נותנים, אם כן, זווית אחרת על הקונפליקט המזרחי אשכנזי שנוכח כל כך בז'אנר הבורקס. נראה, שהקונפליקט הזה הוא אפילו יסודו של הז'אנר. בועז דוידזון, מהבמאים הבולטים של הז'אנר כאמור, אמר בריאיון פעם: "[הבורקס הוא] ז'אנר שלא היה ממנו מנוס. בארץ הזו, הקהל הפוטנציאלי שבא לראות סרטים מורכב מחתך של אנשים שבא מכל מיני ארצות. כל אדם בא מתרבות שונה, עם מסורת אחרת, עם שפה ספציפית ועם ערכים משלו…בשביל להגיע לכל הקהל הזה…אתה חייב להגיע לאיזשהו מכנה משותף, כדי למשוך אותו לקולנוע…סרטי בורקס הם סרטים שעיסוקם בפולקלור המקומי שלנו על כל גווניו. יאמרו, שעדתי זה רע. למה זה רע? למה לעסוק בעדות ובעדתיות זה רע? הרי אנחנו מורכבים מזה שיש אשכנזים ופרענקים. ואלה לא אוהבים את אלה, נקודה. זו עובדה קיימת ואין מה לעשות נגד זה" (הציטוט מתוך ספרה של אלה שוחט, "הקולנוע הישראלי היסטוריה ואידיאולוגיה").

נראה שדוידזון לא טעה. כולם רוצים לראות את עצמם בסרטים, וכולם רוצים ייצוג בסרטים ובצדק. עם זאת, מעניין שרוב כוכבי סרטי הבורקס, ובוודאי הבמאים והמפיקים הגדולים של הז'אנר, היו כולם כולם – אשכנזים.

הכתבה מבוססת, בין היתר, על ספרה של אלה שוחט, "הקולנוע הישראלי היסטוריה ואידיאולוגיה", הוצאת ברירות, 1991.

מרבית הכרזות שמופיעות בכתבה שמורות באוסף האפמרה של הספרייה הלאומית. אם יש ברשותכם כרזות, עלונים, מדבקות, הזמנות ופריטים דומים, תוכלו להפקידם בספרייה הלאומית. לתיאום ניתן ליצור קשר עם אריאל ויטרבו ממחלקת הארכיונים, בכתובת הדוא"ל: [email protected].

האזינו: קופיקו חוגג יום הולדת 70

קשה להאמין שהקוף הכי מופרע בתרבות הישראלית כבר בגיל העמידה. לפני 70 שנה הגתה הסופרת תמר בורנשטיין-לזר את הדמות השובבה, ומאז הפך קופיקו לגיבור תרבות המוכר בכל בית. הקשיבו איך פילס קופיקו את דרכו לצמרת

Listen on Spotify
Listen on Apple Podcasts

הסכת הספרנים: כל הפרקים 

דמותו הפרועה של קופיקו, הקוף שהגיע מחונטוזה הדמיונית שבאפריקה, נולדה בכלל בפתח תקווה בשנת 1951. סופרת הילדים תמר בורנשטיין-לזר היא שהביאה לעולם את הדמות לפני 70 שנה, ובמשך עשורים רבים כתבה את שפע תעלוליה. קופיקו השובב היה לאושיית תרבות ישראלית בין דפי הספרים, על מרקעי הטלוויזיה ועל במות התיאטרון, ואפילו הפך למותג מסחרי מבוקש ומצליח במיוחד.

דרכו של קופיקו לצמרת לא הייתה קלה. הקוף האהוב הפך מדמות ספרותית לכוכב טלוויזיה למגינת ליבה של הסופרת, שחששה מאוד ממה שעשוי לקרות לקופיקו במעבר מהספר למרקע.

מי שאחראית במידה רבה לקידומו של קופיקו לכוכב-על היא נגה ברק, בתה של בורנשטיין-לזר, שהזהירה את אימה: "אימא, אם קופיקו לא יצא מהספר לטלוויזיה הוא ימות".

נגה ברק היא האורחת המרכזית של הסכת הספרנים השבוע, והיא חושפת בפנינו לראשונה את הדרך הארוכה והקשה שעבר הקוף האנרכיסט למעמדו ככוכב-על, מעמד שעליו הוא שומר כבר עשרות שנים.

בסיום הפרק תפסנו גם את הקוף עצמו לשיחה מפתיעה, ובה הוא מגלה את הסוד שלו לשמירה על מראה מרשים כל כך בגיל 70.

האזנה נעימה!

מגישה: ורד ליון-ירושלמי

אורחת: נגה ברק, בתה הבכורה של הסופרת תמר בורנשטיין-לזר

מפיק: דניאל גל

עורך: נתי גבאי


לעוד סיפורים על קופיקו ועל תמר בורנשטיין-לזר בבלוג הספרייה

היום בו נעלמה הגלידה מארץ ישראל

מי מנע מתושבי ארץ ישראל לאכול גלידה במשך שלוש שנים? מדוע נאסר ליהנות מהמאכל המצנן?

1

ירדנה הרצברגר אוכלת גלידה. צילום: חנן הרצברגר, מתוך אוסף ביתמונה, הספרייה הלאומית

באביב 1942 הופיעו כותרות בכל העיתונים היומיים בארץ, בעברית, באנגלית ובערבית. החל מה-1 במאי, הודיעו, ייאסרו ייצור, מכירה והפצה של גלידות שמנת בכל רחבי ארץ ישראל. תושבי ישראל לא יוכלו יותר ליהנות מגלידה קרה ליד חוף הים, לא מכדור גלידה קר ליד עוגת השוקולד החם בבית הקפה, וייאלצו להסתפק רק במיני קרחונים, קרטיבים וגלידות סורבה למיניהן. לא עוד שוקולד, וניל ופיסטוק – רק לימון, ענבים ואננס.

ברקע לגזירה הקשה עמדה מלחמת העולם השנייה שהייתה אז בשיאה, והתקרבה גם לגבולות ארץ ישראל. כוחותיו של "שועל המדבר", הגנרל הגרמני ארווין רומל דהרו בחולות צפון אפריקה ואיימו לכבוש את מצרים בה שהו הכוחות הבריטיים. בארץ ישראל נערכו לסיכון שהנאצים יכבשו אותה, והיישוב העברי אפילו נערך להתבצר על הר הכרמל, אם אסון כזה יקרה.

מה הקשר בין מלחמה עולמית לבין קינוחים קרים? למה אסור ללקק גלידה בגלל הנאצים? האם העם היהודי לא סבל מספיק? התשובה לכך נעוצה במחסור העולמי בחומרי גלם. מחלקת האספקה של שלטונות המנדט הבריטי היא שעמדה מאחורי האיסור. לחלב והסוכר הדרושים בכמויות גדולות לייצור גלידה היו שימושים בסיסיים יותר ונחוצים יותר – לפחות בעיני השלטונות. האיסור על ייצור הגלידה נקבע עד לתום המלחמה – ונזכיר – באמצע 1942 אף אחד עוד לא ידע כמה זמן המלחמה הזו תימשך.

1
ההודעה על איסור ייצור הגלידה, מתוך "הארץ", 22 באפריל 1942

מה עם הציבור? הוא לא לקח את האיסור הזה כל כך בקלות. למרות ניסיונות התקשורת לשכנע שגלידות עשויות פירות טעימות באותה מידה, לא כולם הסכימו. נכון שגם מוצרי מזון אחרים נקצבו וייצורם הוגבל והוצב תחת פיקוח בשנות המלחמה, אבל הגלידה אולי שברה את גב הגמל. ההגבלה אפילו עוררה סערה בקרב כתבים ועיתונאים זרים ששהו בארץ ודיווחו על כך הביתה. אחד מהכתבים כתב על האסון: "זוהי אחת החומרות הקשות שהארץ הקדושה טרם נתנסתה בהן".

1
כרזה לעידוד צריכת אבקת גלידה. מתוך אוסף הכרזות, הספרייה הלאומית

לאחרים לא היה קל, אך הם הבינו את הצורך להדק את החגורה בזמנים קשים כאלה. הסופר היידי זוסמן סגלוביץ' פרסם בעיתון "הבוקר" בבוקר יום כניסת האיסור לתוקף רשימה ובה כתב כך: "החל מהיום אסור לייצר ואסור לאכול גלידה. זוהי פקודה. חוק, שחייבים בשמירתו, וביחוד בזמן שמתחולל מאבק כזה בעולם. אין שום אסון בדבר, באופן זמני אפשר להתקיים בלי גלידה…אני כשלעצמי אינני לקקן גדול אף כי אינני בורח מקורטוב של מתיקות. אך להלכה סובר אני, שהגלידה היא דבר נחוץ מאד, דבר טוב, מתוק ומועיל, זהו גם דבר בינלאומי, האינטרנציונל היחידי שיש בו מתיקות ושלום". זוסמן הפליג בזכרונות על בית קפה שהכיר בפולין והגיש גלידה משובחת, סיפר כיצד בני האדם מתאחדים באושר סביב מנת גלידה וביקש לסיים את טורו באיחול מלא תקווה:

"אין בכך אסון שאסרו כעת את הגלידה. זהו רק דבר זמני. רק בגלל המלחמה, והמלחמה הרי מתנהלת דווקא כדי שהבריות יוכלו לאכול גלידה בשלווה. המלחמה תסתיים ואז יתחילו בני האדם להמציא להם דברים נוחים ומועילים, והרי זהו ההיגיון שבחיים. האדם יוכרח למצוא את הדרך האמיתית אל החיים, דרך מאדם לאדם, דרך אל היופי ודרך אל גלידה טעימה עוד יותר.

הלא יש על פני האדמה מכל טוב, פירות לרוב, טובים למאכל ותאווה לעיניים. תפוחים, אגסים, דובדבנים, שזיפים, בננות, ענבים, שקדים, משמש, ותפוחי-זהב. והרי מכל אלה אפשר לעשות את הגלידה הטובה והמשובחה ביותר. וגם שוקולד וקאקאו, חלב ושמנת – שפע של חומרים עסיסיים בשביל גלידה. והאדם החכם יוכרח סוף סוף להכיר, שהדברים הטובים שבעולם שייכים לכל וברצון טוב אפשר לחלק את הכל ביושר. הכל בשביל כולם!

הקמצן יבול כמו צמח יבש על ערימת הזהב שצבר. אבל אילנות ילבלבו ויפרחו, האדמה תיתן אוכל, השמש תחמם. ובני האדם שוב יטעמו את טעמה של גלידה…יהיה טוב".

1
קריקטורה מאותם ימים: משפחה שהולכת לבית קפה צריכה להביא את הסוכר שלה מהבית. מתוך "הארץ", 24 ביולי 1942

אבל לא רק הרהורים פילוסופיים עורר המחסור בגלידה, אלא גם עניינים פרקטיים יותר. ה-30 באפריל 1942, היום האחרון לפני כניסת האיסור על הגלידה לתוקף, היה יום שוקק מאוד בבתי הקפה ובחנויות הגלידה. "תנועה בלתי רגילה בבתי הקפה", דיווח עיתון "המשקיף", שסיפר על "'לקקנים' שניצלו את ההזדמנות האחרונה שנותרה להם להיפרד מן הגלידה".

1
"היום – האחרון לאכילת גלידה" זעקו הכותרות. מתוך "הארץ", 30 באפריל 1942

מובן גם שחרם כזה על מוצר מזון דרש זמן הסתגלות, ונראה שסוחרים שונים עשו מאמצים כדי להמשיך ולייצר גלידה גם באמצעים הדלים שעמדו לרשותם, מלבד גלידת הפירות שייצורה נמשך כרגיל. אחרים עסקו ככל הנראה גם בספסרות של חומרי גלם ששימשו לייצור גלידה, וחלקם נשפטו על כך. לכך נוספה העובדה שהשלטונות התירו אספקת גלידה לצבא הבריטי ולצבאות הנוספים שנלחמו לצידו: החיילים יכולים היו ליהנות מכל סוגי הגלידה ללא הגבלה.

1
"למרות הצמצומים". מודעה לבית קפה שהגיש גלידה בזמן האיסור. מתוך "הארץ", 24 ביולי 1942

יש לציין שהאיסור הצדיק את עצמו. על פי הדיווחים, השלטונות חזו שכבר בשבוע הראשון לאיסור ייחסכו 400 טון סוכר וכ-600 טון חלב. כמות הסוכר הזו שווה הייתה בערך לכמות הסוכר שסופקה אז לכל תל אביב במשך כ-5 חודשים תמימים.

1
אישה מלקקת גלידה ברחוב אלנבי, 1950. צילום: בוריס כרמי, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

בסופו של דבר, כפי שידוע לכל, מלחמת העולם כן באה אל סיומה, ולמרבה המזל גם בניצחון בעלות הברית על פני הנאצים ועוזריהם. כך בא לידי סיום גם האיסור הדרקוני על ייצור ומכירת גלידה בארץ ישראל. שלא כמו שאולי היה אפשר לצפות, משום מה לא יצאו הבריות לרקוד הורה ברחובות כשדיווחו העיתונים על ביטול האיסור. ידיעות קטנות בנות 2-3 שורות, כבר בפברואר 1945, הספיקו לעורכים כדי לספר ששוב אפשר לאכול גלידה בארץ. כמה חודשים מאוחר יותר, כשגרמניה הנאצית הובסה סופית, מועצת כפר סבא ידעה איך לחגוג, וחילקה לילדי הגן ובתי הספר 1000 מנות גלידה בחינם. השקט חזר ובני האדם שבו לטעום את טעמה של גלידה.

אם תרצו להוסיף עוד פרטים על האמור בכתבה, או שמא לתקן פרט כזה או אחר, כתבו לנו כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.

השתתף בהכנת הכתבה: נתי גבאי.

מפרס ועד להולנד: כתמי יין מההגדות

כמה עדויות בלתי ניתנות לוויכוח לכך שאבותינו חגגו קצת יותר מדי בסדר הפסח

הגדת אמסטרדם ספוגה ביין

אנחנו מפצירים בכם, אנא הבינו אותם, אל תמהרו לשפוט: ארבע כוסות יין מתבקשים להשיק המסובים סביב שולחן הפסח, ובין השקה להשקה יוצא שנשפכת מעט מתכולת הכוס על השולחן, המפה, האוכל ולפעמים אפילו על חומרי הקריאה של החג: ההגדות.

הכירו את כתב-היד המכונה "יום גאולת עבדים", שכתיבתו הושלמה על ידי המעתיק דוד שבתי בפרס של שנת תקמ"ב (1782). מדובר למעשה בהגדת פסח. ובכל זאת, יש בכתב היד משהו משונה: כתמים מסתוריים. ועוד דבר משונה: הם מופיעים רק בחלקו השני, המוקדם יותר בכתיבתו.

מימין – הדף הלא מוכתם. משמאל – כתמי היין על ההגדה מפרס

 

צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב

 

מדוע רק חלק אחד של ההגדה מוכתם? התשובה ככל הנראה קשורה לזמן שבו נכתבו הקטעים. דפים 13-1 נכתבו בכתיבה אחרת על נייר אחר, שלא עבר את ההכתמה של שאר הספר, וכנראה נוספו בשלב מאוחר. מדובר בפיוט בעברית לפסח המתחיל במילים "יום גאולת עבדים" הכולל תרגום לפרסית-יהודית.

בדרך כלל כשאנו פוגשים כתב-יד מוכתם, אנו מניחים כי הכתמים על הדף הם פגעי הזמן שהותיר את חותמו. אך הפעם נדמה כי זה לא המקרה, והכתמים בהגדה הם כתמי יין שנשפך בעת הקריאה בהגדה.

החלק השני והמוכתם הוא ההגדה לפסח. מקולופון היצירה אנחנו למדים שאת חלק זה העתיק דוד שבתי, שכתב: "קלמי גזת ג' שבת כ"א אוס שבט סנה התקמ"ה\ כתבתי צעיר דוד שבתי\ כתבתי בשביל הבחור … שבתי עיונן … \הקורא ישמח והגונב ימח."

גם בהגדה המוכתמת השנייה שנציג, המגיעה אלינו מאמסטרדם, אנחנו מבחינים בכתמי יין בדפים ה"נכונים". במקרה של ההגדה הזאת, רק החלקים שבהם התבקשו המסובים לשתות יין הוכתמו. בעמוד 4, בקטע בהגדה שזכה לכותרת "טעמי ארבע כוסות" מתחילים כתמי היין להופיע. אז נכון, גם הפעם לא שלחנו את ההגדה לבדיקת מעבדה שתאשר לנו באופן וודאי שמדובר בכתמי יין. אבל איך נוכל להכחיש זאת? מיד אחרי ארבע הכוסות נעלמים הכתמים, והם צצים שוב ברגע שמגיעה ההגדה לאזכור עשר המכות.

שער ההגדה

 

הכתמים מתחילים בטעמי ארבע כוסות

הכתמים חוזרים קצת לפני שירת הפיוט דיינו – אז נראה שהמקריא או מי בסביבתו חרג מארבע הכוסות (או שאלו היו לו יותר מדי) כיוון שהדף עצמו מוכתם כולו ביין.

מתוך עשרת עותקי ההגדה שהגיעו לספרייה כחלק מאוסף ולמדונה ב-2017 סרקה הספרייה את העותק המוכתם – זכר לימים עליזים.

דיינו בהגדת אמסטרדם

למקרה שתהיתם, את חטאי האבות משחזרים הבנים: הפעם בארץ ישראל. בשנת תש"ו/1946 יצאה לאור "הגדה ארץ ישראלית לפסח". העותק השמור בספרייה נסרק כחלק מפרויקט חגיגי לציון 450 שנה לספר העברי.

הגדה ארץ-ישראלית לפסח

בהגדה זו נראה שהרשלנות הפושעת לא רק שלא פסקה בתפוצות, אלא אף החמיר. כמעט בכל עמודי ההגדה, ללא קשר למצוות ארבע הכוסות, אנחנו מבחינים בכתמי יין נדיבים. לא סתם אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדנו.

למרות שזוהי הדוגמה המודרנית ביותר שמצאנו בקטלוג הספרייה הלאומית, ברור לנו שהמנהג נמשך עד היום. חג חירות שמח!