בשנת 1898 הוקם בטהרן בית הספר הראשון של ארגון "כל ישראל חברים" (אליאנס). בדומה למרבית הקהילות היהודית בצפון אפריקה ובמזרח בהן פתח הארגון בתי ספר, גם באיראן היה זה בית הספר היהודי המודרני הראשון שידעה הקהילה. עד אז, זכו ילדי הקהילה היהודית במדינה לחינוך בחדר (מַכּתַב חָאנֶה) או חונכו בבתי הספר של 'האגודה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים' – ארגון נוצרי מיסיונרי שעורר את זעמם של לא מעט מיהודי איראן. תוך עשרים שנה הוקמו באיראן זה אחר זה בתי-ספר של כי"ח בתשע ערים נוספות.

חדירתו המהירה והמוצלחת של ארגון האליאנס לאיראן לוותה בהתלהבות רבה מצד יהודי המדינה, אך גם בחשש כבד. ההזדמנויות חסרות התקדים שהעניק החינוך המערבי-מודרני מבית מדרשו של כי"ח לבניה ולבנותיה של קהילת יהדות פרס לא נעלמה אמנם מעיניהם של ההורים או של הבוגרים, אך היא גם סימנה את דחיקת מקומם המסורתי של העברית ושל לימודי הדת במערכת החינוך היהודי במדינה. עם פתיחת בתי הספר של כי"ח הופסקה לאלתר פעילות המַכּתַב בערים שבהן נפתחו בתי הספר החדשים. היחס האמביוולנטי הזה אל המציאות החינוכית החדשה והמתפתחת הורגש משמעותית גם אצל בכירי בוגריה של המערכת החינוכית החדשה, וביניהם – משה חי כהן-יזדי מקהילת כרמאנשאה.

 

 

משה חי היה בין התלמידים הראשונים של בית הספר לבנים שנפתח בעירו כרמאנשאה בשנת 1904. שש שנים העביר משה חי בבית הספר, שנים שבהן התקדם בד בבד בלימודי הדת שהחל שנים קודם לכן אצל מורו ורבו, ומי שהסמיך אותו לרבנות, חכים אקא ג'אן. שנים ספורות מפתיחת בית הספר בעיר נפוצה הידיעה ששעות הלימוד המוקדשות ללימודי העברית יקוצצו באופן דרסטי.

 

 

מתוך דאגה עמוקה כי צעד ראשוני זה מסמל את תחילת ההתבוללות של יהודי פרס, הגיע משה חי להחלטה: לחבר ספר לימוד שימושי שיציב באופן שיטתי ובהיר את חוקי דת ישראל והלכותיה ליהודי הפשוט מבני קהילת פרס. תחילה, לא הצליח להשיג תמיכה לרעיון, אך משהציג את היוזמה לפני מנהל ביה"ס אליאנס בעירו, אלי זילברשטיין, וכן לפני וועד החינוך של בית הספר, גילה כי מצא תומכים חשובים. עובדה זו עודדה אותו לשקוד על כתיבת הספר. משה חי ראה לנכון לתת ביטוי בספרו לעיקרי רעיונותיו בתור יהודי בתקופתו. לדבריו:"…יהודי יהיה שלם כששלושת סעיפי המצוות הללו, הדת, הלאום והמעשה יימצאו בו, ובחסרון אחד מהם יהדותו גרועה… ואל לו לזנוח את מחויבותו הקהילתית כיוון שאז, מי יכירנו כי הוא ישראל, ואם לא ישתדל לעמול במלאכת חברתי ובעסקי הקהל, פורש מן הציבור יקראוהו ומחוץ למחנה יחשבוהו". בכך קשר בין דתו של היהודי לבין שייכותו הלאומית והקהילתית.

 

 

במשך היום היה משה חי שקוע בעבודה בתפקיד מנהל חשבונות של חברה גדולה, זאת נוסף להתחייבויות שלקח על עצמו במסגרת תפקידיו בתור פעיל ציבור וחבר בוועד הקהילה היהודית בעיר – 'חברה'. את לילותיו הקדיש משה חי לכתיבה. ספרו "פרדס הדת" נכתב בעברית ומכיל תרגומי מושגים ומונחים לפרסית-יהודית. בהקדמה לספרו נותן משה חי ביטוי לדאגתו למצב הדת והידע בלשון העברית בקרב צעירי הקהילה בכותבו "…ומצב צעירי היהודים אשר הדת הולכת ומתמוטטת עם לשונה בין התלמידים יוצאי בית הספר".

את כתיבת ספרו "פרדס הדת", סיים משה חי בשנת 1933. מאחר שהדפסת הספר לא התאפשרה בטהראן, נשלח כתב היד לירושלים, ושם הובא לדפוס בסיוע הרב אברהם מאיר. בקיץ 1934 הגיעו העותקים המודפסים לאיראן והופצו בבתי הספר של כי"ח.

 

 

גם לאחר שהתקבל ספרו של משה חי בהתלהבות ובהערכה רבה בקהילתו, המשיך הרב ואיש הספר את עשייתו התרבותית. משפחת כהן-אהרוני הפקידה בספרייה הלאומית את ארכיונו האישי יחד עם ספרים מספרייתו שקוטלגו לאחרונה, והם מלמדים על ההיקף העצום של פעילותו.

אפיק חשוב אחד של פעילותו היה התרגום. כתבי היד שנמסרו לספרייה מכילים מאות עמודים המוקדשים לתרגום יצירות מרכזיות בארון הספרים היהודי. יצירות שחוברו בדרך כלל בעברית, ותורגמו לשפת הקהילה – פרסית-יהודית. ביניהן פיוטים של משוררי תור הזהב בספרד, פיוטי סליחות, אזהרות, תרגום פרקי אבות ופרקים מספר הזוהר בפרסית-יהודית (שנכתב כידוע בארמית) ועוד. לא ברור עבור מי ייעד משה חי את תרגומיו, מאחר שהם לא הודפסו מעולם. קשה להאמין שלא התכוון להוציאם לאור – בכל פעילויותיו התרבותיות נתן משה חי ביטוי לחששו העז שהידע המופלג שצברו הוא ובני דורו ייעלם עמם.

 

 

 

בין דפיו של אחד מכתבי היד, שתיארכו בני המשפחה לסוף שנות ה-30 של המאה, אנו מוצאים 'תפילה לשלום מלכות' – מלך איראן רזא שאה פהלווי. בכתב יד מאוחר יותר, שבו ציין משה חי את שנת כתיבתו תש"ח (1948), נמצאת תפילה דומה המוקדשת הפעם לבנו ויורשו של המלך המודח והשאה האחרון של איראן. אפשר שתפילות אלו שימשו בסיס לדרשות שבת שנשא בבית הכנסת שניהל ואף נקרא על שמו בכרמאנשאה.

 

 

 

באותו כתב יד אנו מוצאים גם "תפילה בעד נשמות הנהרגים והנרצחים בימי הגזרות ולחללי המלחמה". אלה הן רק כמה דוגמאות מכתבי היד של משה חי כהן-יזדי.

 

 

ארכיונו של משה חי חושף לפנינו גם את זיקתו האיתנה לציונות ואת הקשרים שניהל עם נציגי אירגוני 'אוצר התורה', 'ג'וינט', ועם שליחי ארץ ישראל שהגיעו לאיראן בזמן מלחמ"ע השנייה ואחריה. הוא עקב וקרא באדיקות את העיתון "העולם", ביטאון ההסתדרות הציונית העולמית, לו היה מנוי ושאותו קיבל משנת 1925. הוא אף שמר וכרך יחדיו רבים מגיליונותיו. זו לצד זו החזיק משה חי בספרייתו ספרות ציונית ותורנית עשירה אותה התמיד לרכוש מהוצאות ספרים ידועות באירופה.

 

 

השכלתו הרחבה ושליטתו בשפות לא סייעו למשה חי בישראל. עם עלייתו ארצה בשנת 1953, נתקל בקשיי פרנסה רבים. על תקופה זו בחייו ניתן ללמוד ממכלול המכתבים הגדול שנשמרו בארכיונו האישי, בהם ניהל התכתבויות (בעברית צחה), עם אישים ומוסדות בארץ, בחיפוש נואש אחר עבודה.

תקופה זו, שהייתה התפתחות בלתי צפויה ומצערת, אפשרה לו להקדיש פנאי רב למפעליו התרבותיים. בארץ מצא הרב כי התרבות העברית שחשש שתעלם באיראן היא התרבות השלטת, בעוד התרבות הפרסית-יהודית נדחקת לשוליים ונשכחת מלב. אפשר שזו הסיבה שהקדיש את שנותיו האחרונות לחיבור מילון עברי-פרסי בשלושה כרכים. משסיים את מלאכת אדירים זו, פנה לפרויקט הבא – חיבור מילון פרסי-עברי. הוא שקד על היצירה עד מותו באוקטובר 1957. הוא הספיק להגיע אל האות השלישית באלפבית הפרסי. המילה האחרונה שתרגם מפרסית-יהודית הייתה תנפוס, 'נשימה' בעברית.

 

 

 

באוסף הארכיוני של משה חי ניתן למצוא גם מסמכים מקוריים רבים; מכתבים, כתובות, כתבי נדוניה, כתב יד למחברת דרשות והרצאות שנשא בישובי עולים בשנה הראשונה אחר עלייתו לישראל, אלבום תצלומים מקוריים המתעדים את משפחות כהן-יזדי, פירנזר, חכימזאדה, צאדקי, חגיגת-חגיגי, אפארי, ובני משפחה נוספים בכרמאנשאה, וכן את זיהוי דמויותיהם של הפעילים המרכזיים בוועד הקהילה היהודית בכרמאנשאה, במחצית הראשונה של המאה ה-20. כמו כן, באוסף ישנו תרשים מקורי של שיחזור מפת הרובע היהודי (מאהלה) בכרמאנשאה על רחובותיו, בתיו, ושמות המשפחות שגרו בו. בתו של משה חי, הלן-משולם אהרוני, רשמה והכינה את המפה.

לאוסף הארכיוני צורפה גם חוברת מאמרים: "קווים לדמותו של משה חי כהן-יזדי (הארוני) אהרוני" שכתבו בנו, יעקב כהן ובתו, נינה שפרינגר-אהרוני.

כתבי היד וחומרי התיעוד עשירי התוכן בארכיונו האישי של משה חי כהן-יזדי מפיחים חיים בקהילה שאינה קיימת עוד. קהילה יהודית אחת מני רבות שהתקיימו בפרס/ איראן לאורך דורות רבים.

 

כתבות נוספות

כשהנסיכה הפרסית ביקרה את מעצבות האופנה היהודיות

שיר המלחמה של הרב ברזאני: "רואה היטלר, והשטן עומד על ימינו למשטמה"

1695: מה נעדר מדיפלומת הרופא של הצעיר הגרמני?

החברה השוויצרית שצבעה את ארץ ישראל בכל צבעי הקשת