הכירו את אסתר המלכה – מלכת היופי הראשונה של ארץ ישראל

חוץ מכתר (וכד מקרמיקה) זכתה המלכה גם בהשמצות ובגינויים. אז איך נבחרה מלכת היופי הראשונה - או ליתר דיוק - "העברייה הטיפוסית היפה" הראשונה?

צפורה צברי, אסתר המלכה העברייה השלישית, 1928. צילום: ש' קורבמן, אוסף המוזיאון לתולדות תל-אביב - יפו.

הימים ימי שנות ה-20 בתל אביב. כולם כבר מכירים את נשפי הפורים המוצלחים של המפיק ואושיית התרבות ברוך אגדתי. אך רגע לפני נשף הפורים של 1926, לאגדתי עולה רעיון חדש ומפתיע שישדרג את נשף המסכות שלו: תחרות מלכת יופי! או כפי שהוא כינה אותה – "נשף הבחירות של אסתר המלכה".

כרזה לקראת התחרות של 1926 (אוסף הכרזות, הספרייה הלאומית)

 

וכך דיווח העיתון "דואר היום" ב-29 בינואר 1926: "ביום ט"ז שבט (31 בינואר) יסודר על ידי ברוך אגדתי באולם התערוכה נשף מיוחד במינו שעד עתה לא הייתה דוגמתו בתל אביב. בנשף זה תיבחר 'אסתר המלכה' של נשף פורים – העבריה היפה והטיפוסית מתל אביב. אסתר זו תהיה מלכת נשף הפורים ומלכת התהלוכה שתיערך ברחובות תל אביב בחג הפורים".

הזמנה לנשף פורים, 1929. אוסף הכרזות, הספרייה הלאומית

וכך נולדה תחרות מלכת היופי הראשונה אי פעם של ארץ ישראל! כל מועמדת הייתה יכולה להחתים 50 אנשים ולהציג את מועמדותה, והמשתתפים בנשף המפואר – הם אלו שיבחרו את מלכת אסתר העבריה! ויש פה גם מעשה אצילי למען המולדת: 50% מההכנסות יופרשו לקרן קיימת לישראל. מי צריך יותר?

התחרות הייתה הצלחה גדולה ונעשתה למסורת של חג הפורים לעוד שנים אחדות. בכל שנה נבחרה מלכה מעדה אחרת – פעם "מלכת אסתר הבוכארית", פעם "מלכת אסתר התימנית", מתוך רצון לתת ייצוג לכלל עדות ישראל. בנוסף, באמצעות התחרות קיווה אגדתי לחבר בין המסורת היהודית של פורים והמגילה, לבין התרבות העברית החדשה – מלכת יופי מהיישוב. על פניו – רעיון מושלם.

ומי זכתה בתואר הנחשק בפעם הראשונה? הזוכה, אישה בשם לילה טשרטקוב, אפילו לא נרשמה לתחרות, אלא פשוט באה למסיבה בתור אורחת, אבל הקהל כל כך התאהב בה שהוא בחר בה לתואר מלכת אסתר.

מלכת היופי הראשונה, 1926, לילה טשרטקוב (מתוך אוסף א' טשרקוב, תל אביב)

"היו לה עינים ירוקות שרחצו ברוך ובעדנה, והשערות שענדו זר לראשנה היו שחורות וקורנות", סיפר עליה העיתונאי שסיקר את האירוע, אורי קיסרי. "היא הייתה נושאת את יפיה בגאווה מיוחדת של אשה שצעדיה אינם נוגעים כלל באדמה הפרוזאית. היא הייתה גברת, ובת הצחוק העילאית שלה הייתה יכולה לשנות את מפת העולם. היא הייתה יפה כשמש, יפה כעולמו של הקדוש ברוך הוא".

מלכת היופי הראשונה, 1926, לילה טשרטקוב (מתוך אוסף א' טשרקוב, תל אביב)

אבל מכיוון שמדובר ביהודים, מובן שלא כולם התאהבו ברעיון של תחרות מלכת היופי. מכתבים זועמים נשלחו למערכות העיתונים, וכרוזים משמיצים נתלו על לוחות המודעות. חלק מההשמצות היו על רקע דתי, מצד אלה שראו בתחרות עניין חילוני שהגיע מארצות נוכריות, אך השמצות אחרות הגיעו מאנשי רוח שראו בתחרות לא פחות מפגיעה מוסרית בחברה העברית.

כרוז שיצא נגד התחרות (אוסף הכרזות, הספרייה הלאומית)

"אל תשכחו כי ירידת כבודנו הלאומי נגרמה לנו על ידי הפומביות, הרעשנות, והחגיגיות הנפרזת שעתה שמה אותנו לשמצה בקמינו…", זעקו בכרוז אנשי רוח שראו בתחרות דבר המוריד מקרנו וממוסריותו של הישוב העברי. "אל תשכחו שאנו היינו מקור המוסר שממנו ניזון העולם! שובה אל מקורך בית ישראל! הסירה החרפה מעל עמך וארצך!".

אך כאמור, המתנגדים לא הסתפקו רק בלוחות המודעות להביע בהם את מחאתם. "ומה לאמן אצל נשף, בו יבחר כל הולך בטל ומבלה זמן לריק את היפה בנשי תל אביב להיותה 'אסתר המלכה' בנשף הפורים?", תהה מר ז' דויד במכתב ששלח למערכת דבר ב-1 בפברואר 1926. "היופי – מתנת אלוהים היא לנבחריו, ולא בקלפי ייבחר! וחמישים האחוזים מהכנסות הנשף הנתיתנים לקרן הקיימת – אינם מטהרים אף הם! המוקצה – מוקצה!".

כמה תמונות של מלכות היופי השונות שזכו בתואר "מלכת אסתר":

ברוך אגדתי, שבסך הכל רצה לשמח קצת, נעלב. עד כדי כך נעלב שהוא החליט להילחם על כבוד התחרות שלו, ופרסם כמה שבועות אחרי התחרות הראשונה טור תגובה לאותו טור של הקורא הממורמר ז' דויד שם כתב בין היתר – תחת הכותרת "לכל מטיפי המוסר": "הבחירות אשר סודרו על ידי לאסתר המלכה היו רק מעין הקדמה לנשף הפורים הבא ועל נשף פורים אקווה שגם מטיפי המוסר ואנשי התכלית ב"דבר" ו"בהארץ" לא יקראו לחרם. חושבני, שחטא גדול לא חטאתי בזה, והנני אומר להמשיכו גם בשנים הבאות."

אך הלחץ עבד, וחרם הוטל על התחרות של שנת 1930, מה שהוביל לתגובה של לא פחות מאשר אסתר המלכה בכבודה ובעצמה שהוציאה גם היא כרוז, ובו היא מסנגרת על התחרות על שמה: "בושתי ונכלמתי, בני עמי, כי כן עלה עלה לי. האומנם ניטל עלי לקחת שוב מקל הנדודים בידי? האומנם זה יהיה גמולי על כל הטובה אשר גמלתי לעמי? לא, לא השלמתי עם גורלי. כי רבה אהבתי אליכם ואת יסורי אקבל באהבה!".

 

לעוד נשים שעשו היסטוריה, הצטרפו לקבוצה החדשה שלנו "גיבורות"

 

 

כתר המלכות לאסתר המלכה במוזיאון ארץ ישראל

 

עוד סיפורי פורים:

מי באמת הלחין את השיר ה"עממי" "ומרדכי יצא"?

מה הקשר בין מגילת אסתר לשפן? ומי הם ישפן ושפופן?

איפה אתה בפורים? בפורקנון של חולון כמובן!

מגילת אסתר בקומיקס מלפני 400 שנה

"נחלת אחוזת ניו-יורק" בארץ אבותינו

מסע בלשי באוסף המפות של הספרייה הלאומית חושף כיצד השתרבב השם "אחוזת ניו-יורק" לעלוני שיווק קרקעות בארץ ישראל.

אחוזת ניו יורק א' בעלון שיווק קרקעות באזור ג'ליל

אם תהיתם היכן נמצאת האחוזה בעלת השם האנגלו-סקסי הזה? באוסף המפות ע"ש לאור הצלחנו לעלות על עקבותיה: מיקומה אינו ב"עולם החדש", כי אם ביבשת אסיה.

נתבונן בשני עלונים לשיווק קרקעות אזור ג'ליל – הרצליה של היום. העלונים הוצאו ע"י חברת הכשרת היישוב בשנת 1923 לערך. מצדם האחד מפה אזורית ומן הצד השני טקסט שיווקי לקרקעות האזור. הטקסט מדגיש את נגישות המקום לעיר יפו, בדרכי יבשה וב"סירה על פני הים" – בחצי שעה!

 

העלון המלא. לחצו על התמונה להגדלה

 

על המפות ובטקסט מאחור מוזכרת "אחוזת ניו-יורק א'". ממחקר נוסף התברר שהשם "אחוזה א' ניו-יורק" היה שמה של חברה יהודית-אמריקנית שהוקמה בעיר ניו יורק והקדישה את עצמה להתיישבות בארץ ישראל. אולי כדי למשוך משקיעים, ואולי כדי להעניק למפעל ההתיישבות ניחוח אמריקני – בחרה החברה הציונית לקרוא לעצמה על שם העיר שבה נוסדה.

ב-2 באפריל 1922 עלו המתיישבים הראשונים לקרקע, וההתיישבות נקראה בימים הראשונים "רענניה". לבסוף החליטו המתיישבים על גרסה קלה יותר להגייה – והשם "רעננה" המוכר לנו כיום הוא שנבחר.

 

"בגבולי ג'ליל נמצאות המושבות העבריות כפר-סבא, עין-חי ונחלת "אחוזת ניו-יורק". המושבות הללו מאוחדות על שטח אחד המחזיק כ-17000 דונם בערך". פירוט העלון המלא. להגדלת התמונה לחצו

התקבל בספרייה: ארכיונו של האיש שעמל על תרגום ארון הספרים היהודי לפרסית-יהודית

מבט נדיר אל הקהילה היהודית בעיר כרמאנשה שבפרס דרך ארכיונו של האיש שעמל על תרגום ארון הספרים היהודי לפרסית-יהודית

משה חי כהן-יזדי (הארוני) אהרוני, תמונה מראשית שנות ה-30

בשנת 1898 הוקם בטהרן בית הספר הראשון של ארגון "כל ישראל חברים" (אליאנס). בדומה למרבית הקהילות היהודית בצפון אפריקה ובמזרח בהן פתח הארגון בתי ספר, גם באיראן היה זה בית הספר היהודי המודרני הראשון שידעה הקהילה. עד אז, זכו ילדי הקהילה היהודית במדינה לחינוך בחדר (מַכּתַב חָאנֶה) או חונכו בבתי הספר של 'האגודה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים' – ארגון נוצרי מיסיונרי שעורר את זעמם של לא מעט מיהודי איראן. תוך עשרים שנה הוקמו באיראן זה אחר זה בתי-ספר של כי"ח בתשע ערים נוספות.

חדירתו המהירה והמוצלחת של ארגון האליאנס לאיראן לוותה בהתלהבות רבה מצד יהודי המדינה, אך גם בחשש כבד. ההזדמנויות חסרות התקדים שהעניק החינוך המערבי-מודרני מבית מדרשו של כי"ח לבניה ולבנותיה של קהילת יהדות פרס לא נעלמה אמנם מעיניהם של ההורים או של הבוגרים, אך היא גם סימנה את דחיקת מקומם המסורתי של העברית ושל לימודי הדת במערכת החינוך היהודי במדינה. עם פתיחת בתי הספר של כי"ח הופסקה לאלתר פעילות המַכּתַב בערים שבהן נפתחו בתי הספר החדשים. היחס האמביוולנטי הזה אל המציאות החינוכית החדשה והמתפתחת הורגש משמעותית גם אצל בכירי בוגריה של המערכת החינוכית החדשה, וביניהם – משה חי כהן-יזדי מקהילת כרמאנשאה.

 

חברי וועד הקהילה היהודית (קומיטה/חברה) בכרמאנשאה, תצלום קבוצתי בחצר ביה"ס אליאנס בעיר בשנת 1920

 

משה חי היה בין התלמידים הראשונים של בית הספר לבנים שנפתח בעירו כרמאנשאה בשנת 1904. שש שנים העביר משה חי בבית הספר, שנים שבהן התקדם בד בבד בלימודי הדת שהחל שנים קודם לכן אצל מורו ורבו, ומי שהסמיך אותו לרבנות, חכים אקא ג'אן. שנים ספורות מפתיחת בית הספר בעיר נפוצה הידיעה ששעות הלימוד המוקדשות ללימודי העברית יקוצצו באופן דרסטי.

 

תלמידות ומורות בבי"ס אליאנס עם מנהלת ביה"ס לבנות מדמואזל בארדש (בתצלום עליון – ראשונה מימין), חצר ביה"ס בכרמאנשאה, 1950

 

מתוך דאגה עמוקה כי צעד ראשוני זה מסמל את תחילת ההתבוללות של יהודי פרס, הגיע משה חי להחלטה: לחבר ספר לימוד שימושי שיציב באופן שיטתי ובהיר את חוקי דת ישראל והלכותיה ליהודי הפשוט מבני קהילת פרס. תחילה, לא הצליח להשיג תמיכה לרעיון, אך משהציג את היוזמה לפני מנהל ביה"ס אליאנס בעירו, אלי זילברשטיין, וכן לפני וועד החינוך של בית הספר, גילה כי מצא תומכים חשובים. עובדה זו עודדה אותו לשקוד על כתיבת הספר. משה חי ראה לנכון לתת ביטוי בספרו לעיקרי רעיונותיו בתור יהודי בתקופתו. לדבריו:"…יהודי יהיה שלם כששלושת סעיפי המצוות הללו, הדת, הלאום והמעשה יימצאו בו, ובחסרון אחד מהם יהדותו גרועה… ואל לו לזנוח את מחויבותו הקהילתית כיוון שאז, מי יכירנו כי הוא ישראל, ואם לא ישתדל לעמול במלאכת חברתי ובעסקי הקהל, פורש מן הציבור יקראוהו ומחוץ למחנה יחשבוהו". בכך קשר בין דתו של היהודי לבין שייכותו הלאומית והקהילתית.

 

משה חי כהן-יזדי ואשתו מאהי עם ילדיהם וקרובי משפחה בחצר ביתם בכרמאנשאה, אמצע שנות ה-30

 

במשך היום היה משה חי שקוע בעבודה בתפקיד מנהל חשבונות של חברה גדולה, זאת נוסף להתחייבויות שלקח על עצמו במסגרת תפקידיו בתור פעיל ציבור וחבר בוועד הקהילה היהודית בעיר – 'חברה'. את לילותיו הקדיש משה חי לכתיבה. ספרו "פרדס הדת" נכתב בעברית ומכיל תרגומי מושגים ומונחים לפרסית-יהודית. בהקדמה לספרו נותן משה חי ביטוי לדאגתו למצב הדת והידע בלשון העברית בקרב צעירי הקהילה בכותבו "…ומצב צעירי היהודים אשר הדת הולכת ומתמוטטת עם לשונה בין התלמידים יוצאי בית הספר".

את כתיבת ספרו "פרדס הדת", סיים משה חי בשנת 1933. מאחר שהדפסת הספר לא התאפשרה בטהראן, נשלח כתב היד לירושלים, ושם הובא לדפוס בסיוע הרב אברהם מאיר. בקיץ 1934 הגיעו העותקים המודפסים לאיראן והופצו בבתי הספר של כי"ח.

 

דף השער ופתיחה לספרו של משה חי, 'פרדס הדת', יצא לאור בירושלים, 1934

 

גם לאחר שהתקבל ספרו של משה חי בהתלהבות ובהערכה רבה בקהילתו, המשיך הרב ואיש הספר את עשייתו התרבותית. משפחת כהן-אהרוני הפקידה בספרייה הלאומית את ארכיונו האישי יחד עם ספרים מספרייתו שקוטלגו לאחרונה, והם מלמדים על ההיקף העצום של פעילותו.

אפיק חשוב אחד של פעילותו היה התרגום. כתבי היד שנמסרו לספרייה מכילים מאות עמודים המוקדשים לתרגום יצירות מרכזיות בארון הספרים היהודי. יצירות שחוברו בדרך כלל בעברית, ותורגמו לשפת הקהילה – פרסית-יהודית. ביניהן פיוטים של משוררי תור הזהב בספרד, פיוטי סליחות, אזהרות, תרגום פרקי אבות ופרקים מספר הזוהר בפרסית-יהודית (שנכתב כידוע בארמית) ועוד. לא ברור עבור מי ייעד משה חי את תרגומיו, מאחר שהם לא הודפסו מעולם. קשה להאמין שלא התכוון להוציאם לאור – בכל פעילויותיו התרבותיות נתן משה חי ביטוי לחששו העז שהידע המופלג שצברו הוא ובני דורו ייעלם עמם.

 

תרגום 'הזוהר' פרשת תרומה לפרסית-יהודית, כנראה משנת 1936, דף מתוך כתב יד של משה חי כהן-יזדי

 

פיוט לשלמה איבן גבירול "אשרי עין ראתה כל אלה", תורגם לפרסית-יהודית בידי משה חי כהן-יזדי, שנות ה-30

 

בין דפיו של אחד מכתבי היד, שתיארכו בני המשפחה לסוף שנות ה-30 של המאה, אנו מוצאים 'תפילה לשלום מלכות' – מלך איראן רזא שאה פהלווי. בכתב יד מאוחר יותר, שבו ציין משה חי את שנת כתיבתו תש"ח (1948), נמצאת תפילה דומה המוקדשת הפעם לבנו ויורשו של המלך המודח והשאה האחרון של איראן. אפשר שתפילות אלו שימשו בסיס לדרשות שבת שנשא בבית הכנסת שניהל ואף נקרא על שמו בכרמאנשאה.

 

תפילה לשלום מלכותו של רזא שאה פאהלווי מחצית שנייה של שנות ה-30

 

תפילה לרפואה ושלום המלך מוחמד רזא שאה פאהלווי, כיפור התש"ח

 

באותו כתב יד אנו מוצאים גם "תפילה בעד נשמות הנהרגים והנרצחים בימי הגזרות ולחללי המלחמה". אלה הן רק כמה דוגמאות מכתבי היד של משה חי כהן-יזדי.

 

"תפילה בעד נשמות הנהרגים והנרצחים בימי הגזרות ולחללי המלחמה", בעברית ובתרגום לפרסית-יהודית. מתוך כתב יד של משה חי כהן- יזדי, שנת 8194

 

ארכיונו של משה חי חושף לפנינו גם את זיקתו האיתנה לציונות ואת הקשרים שניהל עם נציגי אירגוני 'אוצר התורה', 'ג'וינט', ועם שליחי ארץ ישראל שהגיעו לאיראן בזמן מלחמ"ע השנייה ואחריה. הוא עקב וקרא באדיקות את העיתון "העולם", ביטאון ההסתדרות הציונית העולמית, לו היה מנוי ושאותו קיבל משנת 1925. הוא אף שמר וכרך יחדיו רבים מגיליונותיו. זו לצד זו החזיק משה חי בספרייתו ספרות ציונית ותורנית עשירה אותה התמיד לרכוש מהוצאות ספרים ידועות באירופה.

 

הצצה לספרייה העשירה של משה חי באיראן, מספר עמודים מתוך רשימות ספריו. רק חלק מהספרים המצוינים ברשימותיו הגיעו ארצה

 

השכלתו הרחבה ושליטתו בשפות לא סייעו למשה חי בישראל. עם עלייתו ארצה בשנת 1953, נתקל בקשיי פרנסה רבים. על תקופה זו בחייו ניתן ללמוד ממכלול המכתבים הגדול שנשמרו בארכיונו האישי, בהם ניהל התכתבויות (בעברית צחה), עם אישים ומוסדות בארץ, בחיפוש נואש אחר עבודה.

תקופה זו, שהייתה התפתחות בלתי צפויה ומצערת, אפשרה לו להקדיש פנאי רב למפעליו התרבותיים. בארץ מצא הרב כי התרבות העברית שחשש שתעלם באיראן היא התרבות השלטת, בעוד התרבות הפרסית-יהודית נדחקת לשוליים ונשכחת מלב. אפשר שזו הסיבה שהקדיש את שנותיו האחרונות לחיבור מילון עברי-פרסי בשלושה כרכים. משסיים את מלאכת אדירים זו, פנה לפרויקט הבא – חיבור מילון פרסי-עברי. הוא שקד על היצירה עד מותו באוקטובר 1957. הוא הספיק להגיע אל האות השלישית באלפבית הפרסי. המילה האחרונה שתרגם מפרסית-יהודית הייתה תנפוס, 'נשימה' בעברית.

 

העמוד הראשון של כתב היד למילון העברי-פרסי אותו חיבר משה חי בישראל (1954-1957)

 

העמוד הראשון והאחרון של המילון הפרסי-עברי עליו שקד משה חי סמוך למותו

 

באוסף הארכיוני של משה חי ניתן למצוא גם מסמכים מקוריים רבים; מכתבים, כתובות, כתבי נדוניה, כתב יד למחברת דרשות והרצאות שנשא בישובי עולים בשנה הראשונה אחר עלייתו לישראל, אלבום תצלומים מקוריים המתעדים את משפחות כהן-יזדי, פירנזר, חכימזאדה, צאדקי, חגיגת-חגיגי, אפארי, ובני משפחה נוספים בכרמאנשאה, וכן את זיהוי דמויותיהם של הפעילים המרכזיים בוועד הקהילה היהודית בכרמאנשאה, במחצית הראשונה של המאה ה-20. כמו כן, באוסף ישנו תרשים מקורי של שיחזור מפת הרובע היהודי (מאהלה) בכרמאנשאה על רחובותיו, בתיו, ושמות המשפחות שגרו בו. בתו של משה חי, הלן-משולם אהרוני, רשמה והכינה את המפה.

מפת הרובע היהודי (מאהלה) בכרמאנשאה

לאוסף הארכיוני צורפה גם חוברת מאמרים: "קווים לדמותו של משה חי כהן-יזדי (הארוני) אהרוני" שכתבו בנו, יעקב כהן ובתו, נינה שפרינגר-אהרוני.

כתבי היד וחומרי התיעוד עשירי התוכן בארכיונו האישי של משה חי כהן-יזדי מפיחים חיים בקהילה שאינה קיימת עוד. קהילה יהודית אחת מני רבות שהתקיימו בפרס/ איראן לאורך דורות רבים.

 

כתבות נוספות

כשהנסיכה הפרסית ביקרה את מעצבות האופנה היהודיות

שיר המלחמה של הרב ברזאני: "רואה היטלר, והשטן עומד על ימינו למשטמה"

1695: מה נעדר מדיפלומת הרופא של הצעיר הגרמני?

החברה השוויצרית שצבעה את ארץ ישראל בכל צבעי הקשת

 

 




כך הוברחו בחשאי נשים יהודיות למקום מקלט

"הסחורה הגיעה למחוז חפצה": הצצה אל כתבי הסתרים החושפים מבצע מורכב להברחת נשים יהודיות מאיטליה באמצע המאה ה-19

מתוך הגדת ליוורנו

המשפטים הבאים מופיעים במכתב ששלח הרב אברהם ברוך פיפרנו מליוורנו בשנת 1858, התוכלו לנחש במה מדובר?

"וכבר אתמול נסעו מזה שלש מיני סחורה שבאו מעיר אלוף מגדיאל, פטס אחד וחביתו מלאה, כד קטן, וכד אחר קטן היונק מהחבית, והלכו לדרכם לחיים טובים ולשלום באין שום פגע רע. וכן מן השמים ירחמו על הסחורה הזאת לשלחה".

צרור אגרות שניתן לספרייה הלאומית מספר על אירועים חשאיים שהתרחשו בליוורנו באמצע המאה הי"ט. את האגרות כתב הרב אברהם ברוך פיפרנו (1863-1800) מליוורנו, בתשובה למכתביו של משה עזיאל איש פירנצה שאינם בידינו. ההתכתבות בין השניים עוסקת בהברחה חשאית של נשים וילדיהם מאיטליה דרך נמל ליוורנו, אל יעדים שונים בחוף הים התיכון.

ליוורנו ונמלה, מחצית המאה ה־19. (ציור: ברנרדינו פוצ'טי). לחצו על התמונה להגדלה

 

בערב חג הסוכות של שנת תרי"ט, כאשר שהה הרב פיפרנו בעיר פיזה לרגל שמחת ברית המילה של ידידו יצחק חיים נוניס אלוארינגה, הוא קיבל מכתב בהול מפירנצה אודות אישה שנמצאת בסכנה בעיר ליוורנו. המכתב נכתב באיטלקית על ידי משה עזיאל, אשר ביקש מפיפרנו לסייע בהברחת האישה אל מחוץ לאיטליה. פיפרנו הזדרז וענה לעזיאל שבקשתו איננה קלה לביצוע "מפני שהיא אישה והיה העניין במחנה קדשנו, ובוודאי שיחפשו עליה, ובר מינן נסכן עצמנו מבלי השיג הצלתה". הוא הציע להמתין כמה ימים, והבטיח לבדוק מה ניתן לעשות. אבל דרישה חשובה אחת הייתה לפיפרנו: הוא מורה לעזיאל שמטעמי סודיות יכתוב אליו מכאן ולהבא בעברית ובלשון סתומה.

"יכתוב בלשון סתום ובלשון הקודש". אברהם פיפרנו כותב למשה עזיאל. לחצו על התמונה להגדלה

 

באגרות הבאות מדווח פיפרנו על התקדמות תהליך ההברחה ועל העניינים הטכניים שכרוכים בה, והוא פותח לנו צוהר אל תופעה היסטורית עלומה של הברחת נשים יהודיות דרך נמל ליוורנו. מדבריו אנחנו לומדים על קיומה של תשתית קהילתית שדואגת לסידורי נסיעה מידיים, ומקיימת קשר עם קהילות יהודיות שונות לחופיו של הים התיכון שמשמשות כערי מקלט עבור הנשים הבורחות.

האירוע שמתואר באגרות החל ב-22 בספטמבר 1858, והגיע לסיומו המוצלח ב-28 באוקטובר של אותה שנה. קשיים רבים עמדו בפני פיפרנו, ועל חלקם אנחנו שומעים באגרותיו. תכנית ההברחה כללה שלושה חלקים: הסתרת האישה בליוורנו עד ליום הנסיעה; שילוחה בספינה אל קהילה יהודית באחת הערים שלחוף הים התיכון; והכנת מקום מקלט באותה קהילה אשר יספק לבורחת מגורים ואפשרות לעבוד למחייתה. כדי לבצע את תכניתו נעזר פיפרנו בקשריו בליוורנו ובקהילות יהודיות שונות, אבל נחוץ היה לו כסף כדי לממן את כל התהליך והוא מבקש מעזיאל שיעביר אליו בדחיפות את הכסף הדרוש. באחת האגרות הוא מסביר מדוע הוא לא יכול לממן את העניין מתרומות מקומיות, וכותב: "כאן אי אפשר לי לקחת אפילו פרוטה של נחושת על עניין כזה, כי אפילו על הסחורות שלנו אינם רוצים ליתן".

"להודיעו כי הסחורה אשר שלח עדיין היא פה", האיגרת השנייה של אברהם פיפרנו למשה עזיאל. לחצו על התמונה להגדלה

 

 

נאמן לדרישת הסודיות שלו מכנה כאן פיפרנו את האישה כ"סחורה", מילה מצויה מאד בעיר נמל שוקקת כליוורנו, ומתוך דבריו אנחנו מבינים שגם שם יש "סחורות" רבות משלהם. כדי להבהיר לעזיאל את מצב העניינים בליוורנו, מספר לו פיפרנו שבאותם הימים ממש הגיעה גם מרומא אישה שמיועדת להברחה, והיא הרה ומטופלת בילדים. את מצבה של הבורחת מתאר פיפרנו בלשונו הסודית: "פטס אחד וחביתו מלאה כד קטן, וכד אחר קטן היונק מהחבית". פטס הוא כלי אכסון גדול בלשון המשנה, ואם כן מדובר כאן על אישה בהריון עם תינוק שיונק ממנה. ה"סחורות" וה"חביות" מגיעות אפוא אל ליוורנו ממקומות רבים, והיא משמשת כמרכז הברחה ראשי ליהודי איטליה.

 

"וכד אחר קטן היונק מהחבית", האיגרת השלישית של אברהם פיפרנו למשה עזיאל. לחצו על התמונה להגדלה

 

 

לאחר התחבטות קלה בין קהילות תוניס ומרסיי נופלת ההחלטה לשלוח את האישה למרסיי, "ולצוות עליה לגביר אחד שישתדל בעדה למען תישאר שם, או בביתו או בבית גביר אחר". את הנסיעה למרסיי תעשה האישה בספינה, ולשם כך היה צורך לדאוג לה למסמכים מזויפים ["כתב מעבר" בלשון האגרת]. העלאת נוסעת סודית אל הספינה היה צעד מסוכן מאד, והוא נעשה בידיעת בעל הספינה. באגרתו הרביעית מדווח פיפרנו: "אתמול דברתי עם בעל הספינה למהר לשלחה והוא ממתין שראש ומנהיג הספינה יהיה צרפתי לדעת נאמנה שישמרנה כראוי". איננו יודעים האם בעל הספינה היה יהודי ששיתף פעולה למען בת עמו, או שמא נקנתה הסכמתו בכסף על ידי פיפרנו. מכל מקום אפשר להבין מכאן את מורכבות העניין, ואת מספרם הרב של הגורמים שהיו מעורבים בתהליך ההברחה.

 

כ

"והוא ממתין שראש ומנהיג הספינה יהיה צרפתי", האיגרת הרביעית. לחצו על התמונה להגדלה

 

לאחר כל התלאות והאתגרים שעמדו בפני פיפרנו במאמציו לסייע לאותה אישה, הוא כותב באגרתו האחרונה על שילוחה אל מקום מבטחים. את אנחת הרווחה שהוא שיחרר עם סיום העניין אפשר לשמוע עד היום במילותיו העליזות: "באתי היום בגילה וברננה להגיד כי ישר אתמול לעת ערב נסעה הסחורה הידועה למחוז חפצה וחפצנו … וברוך ה’ שזיכנו למצווה רבה כזאת הוא יתן ויחזיר את החיים ואת הטוב לכל האנשים שהשתדלו במצווה, ובראשם כבוד תורתו [=עזיאל]".

"אתמול לעת ערב נסעה הסחורה הידועה למחוז חפצה", האיגרת האחרונה של אברהם פיפרנו למשה עזיאל. לחצו על התמונה להגדלה

 

 

עדויות מוקדמות לתופעה רחבה יותר

התופעה שנחשפת פה מעלה את השאלות מדוע הוברחו הנשים, והאם הייתה התופעה ייחודית רק לאמצע המאה ה-19? תשובה חלקית ניתן לקבל מקריאה בכתב יד לונדון–מונטיפיורי 467 שכולל העתקים של אגרות מקהילת ליוורנו. נעתיק כאן מעט מאגרת שנשלחה לקהילת נא אמון [=אלכסנדריה] בסביבות שנת ת"ק (1739/40) בבקשה לסייע בידי אישה וילדיה שהוצאו במהירות מאיטליה מחשש שאביהם יעבירם על דתם (דף 2א):

"אותותינו אלה הם המדברים על אודות האשה הקושית ועצובת רוח […] היא ושני בניה עמה, על דברת בעלה שנכנס בו רוח שטות ולקח שני בניו עמו בערמה ובמרמה והוליכם עמו לבין הגוים לשמד בר מינן להמיר כבודו בלא יועיל וכמעט שנאבדו […] וע"י נס והשתדלות גדול שעשו מעלת הפרנסים על אלו התינוקות הוחזרו לנו והוא גם כן חזר עמהם. אבל מפני שלא יש נאמנות בדבריו, ולאו כל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא כי האי, שמעולם לא ראינו ולא שמענו שאחר שהחזיקו הגוים בתינוקות יחזירום אלינו, לכך רצינו <…> ומיד שבאו לידינו להסיעם מכאן ולסלקם […] ולא ישובו לאלו הארצות".

אגרת אחרת שנשלחה אל קהילת ארם צובא בשנת תקי"ד (1754) עוסקת בנערה שהופעל עליה לחץ "להמיר כבודה", להתנצר או לקיים קשר מיני או שניהם יחד, ולכן נשלחה מעירה במהירות (דף 26ב-27א):

"הלא היא  בת טובים וזה שמה […] והיא יושבת תחת קירות ביתה עם מרת אמה כל כבודה בת מלך פנימה, והגוים שמו עליה עיניהם להמיר כבודה וכו', והתחזקה את עצמה העניה סוערה באופן שיכלה לצאת מאצלם בכבוד, ותכף ומיד שחזרה אצלנו גמרנו אומר למהר לשלחה מן הארץ הזאת."

אמנם בשני המקרים האלו אין רמזים בכתוב שנסיעת הנשים נעשתה בחשאי ובהתגנבות, אבל יש בהם בכדי ללמדנו על נסיבות שעשויות להוביל לעזיבה דחופה, ועל קיומה של תשתית קהילתית שדואגת לסידורי נסיעה מידיים, ומקיימת קשר עם קהילות יהודיות שונות שמשמשות כערי מקלט עבור הנשים הבורחות. יתכן שסיבות מעין אלה קשורות גם להברחת הנשים האיטלקיות מנמל ליוורנו באמצע המאה ה-19.

 

 

גרסה קודמת של הכתבה התפרסמה בירחון 'עת-מול' מס' 254. לחצו על הקישור לקריאת המאמר.

 

עולם שלם של כתבי יד מחכה לכם באתר "כתיב"

 

כתבות נוספות

כשחייהם ומותם של שלושה דורות דחוסים לתוך סידור תפילה אחד

כתבי יד: הקסם שמסתתר בחתימת המעתיק

הנדוניה לא מספיקה? ערכו הגרלה לטובת הכנסת כלה