שיר המלחמה של הרב ברזאני: "רואה היטלר, והשטן עומד על ימינו למשטמה"

הצצה ראשונה אל השירים הלא ידועים שחיבר הרב יצחק ברזאני בכורדיסטן: שירים המלמדים על תמיכתו הנלהבת של הרב בציונות ותמיכה המהולה בדאגה לגורל אחיו ואחיותיו באירופה שתחת הנאצים.

כבן למשפחה שהעמידה שורה ארוכה של רבנים ושוחטים במשך ארבע מאות שנה ויותר (ואפילו את ראשת הישיבה הראשונה בהיסטוריה היהודית), זכה הרב יצחק ברזאני להשכלה תורנית רחבה. הוא נולד בשנת 1892 בכורדיסטן שבשליטת העות'מאניים, הוסמך לרב, שוחט ובודק בשנת 1910 ושירת בתור רב הקהילות עקרא וכוי סנג'ק. עם פרישתו של הרב יצחק נח מונה הרב יצחק ברזאני לרבה הראשי ולאב בית הדין של ארביל – כיום בירת חבל כורדיסטן העיראקית. הפרטים המעטים הידועים לנו על חייו של הרב יצחק ברזאני כמעט שלא משרתים אותנו בעת שאנו ניגשים לעסוק בשירים שחיבר.

החברה הכורדית הייתה מעורבת במלחמת העולם השנייה, אך ממקום מושבו, עקב הרב יצחק ברזאני בעניין מהול בחרדה, בעיקר אחר המאורעות האדירים המתרחשים ביבשת אירופה ובארץ ישראל. באמצע שנות הארבעים של המאה הקודמת, חיבר הרב שני שירים הסוקרים את קורות הציונות ואת ההתפתחויות והתפניות של המלחמה שהסתיימה לא מכבר – היא מלחמת העולם השנייה. ההסברים שמספק הרב למאורעות הללו אמנם נטועים בעובדות היסטוריות, אך את עובדות אלה מעבד ומפרש הרב באמצעות השקפתו הדתית.

כתבה זו מספקת הצצה ראשונה לשני השירים הלא ידועים הללו, אשר נתרמו לספרייה הלאומית לאחרונה מעיזבונו של פרופסור יוסף יואל ריבלין.

תשובת הרב לשאלת הרוע האנושי

ההקדמה של הרב יצחק ברזאני לשיר 'קץ חי'

את השיר בן 48 העמודים, המוקדש למאורעות מלחמת העולם השנייה, פותח הרב בהקדמה בת ארבעה עמודים, ובה הוא מספק רקע תיאולוגי והיסטורי לפרוץ המלחמה. בשיר מפגין הרב ברזאני בקיאות עמוקה במהלכי המלחמה, בחזיתות הקרב השונות ובמאמצים הדיפלומטיים של המדינות הלוחמות.

לדעת הרב, "ראוי ונכון לכל נברא לחקור ולדרוש לחפש ולנסות בעין שכלו לידע גדולת בוראו ויכולתו והנהגתו עם בריותיו". בראש היצורים החקרניים ניצב האדם, היות שלו נתן האל "כבוד ויקר וחלק לו מחוכמתו". בנקודה זו מתמודד הרב עם שאלה מהותית לכל תיאולוגיה דתית: בהנחה שהאל הוא טוב ומיטיב, כיצד מתאפשר רוע עצום שכזה בעולמנו? זאת מסביר הרב באותה הדרך בה הסביר את הבריאה.

אותו שכל נעלה שהעניק הבורא לאדם, הוא גם זה המדיח אותו למעשים נפשעים. "אבל בני האדם השובבים מהפכים את הקערה על פניה ומשימים את האור לחושך ואת המתוק למר", מסביר הרב, "גוזלים ועושקים זה את זה". וכמו הקדמונים שהתנשאו והתכחשו לקיומו של האל, כך עשה בימינו הרודן והצורר אדולף היטלר.

"בשנת אלף ותשע מאות ושלושים ושלש לסה"נ (לספירת הנוצרים) היא שנת ה" תרצג היטלר עלה לגדולה ונעשה דיקטטור לגרמניה ולעם האלמני, כתב את ספרו מלחמתי, כפר במציאות הבורא ופסל את תורת הנוצרים ואמר שהוא אלוה לעם הגרמני". תחילה פנה היטלר נגד היהודים, "ואחר כל איומיו וגדופיו שהרעיש בהם את העולם גזר אומר שיגרש את כל היהודים מארצו ולירש את נכסיהם ונחלתם, ומעמים אחרים שמי שימרה על פיו חייב מיתה". משעה שתכניתו התממשה, ביקש שכל עמי העולם יעבדו "את עם האלמני כי הוא עם הנבחר".

עם פרוץ המלחמה ותנופת הכיבושים, לא שכח היטלר את שנואי נפשו, ובמהלך אותה מלחמה פקד "להרוג את כל היהודים אשר ימצאו באותם מקומות שנכבשו".

לנוכח הזוועות שפקדו את עם ישראל, השתכנע הרב כי גזרתו של היטלר "קשה יותר מגזרת המן כי זה הוא המן האחרון ודומה גם לגוג ומגוג". רוב "העולם תעו אחריו והמושלמים (המוסלמים) גם כן". בנקודה זו קושר הרב בין מאורעות הפרהוד ובין התמיכה הערבית בנאצים וקובע כי "רובם דרשו הצלחתו ואשר על כן גם אנחנו העברים יושבי עיראק נפלנו בסכנה ובעיר בגדאד הרגו את היהודים ושללו את בתיהם". אך היו אלה לבסוף דווקא "תפלות ישראל וצעקתם עד למרום" אשר "שברו גאונו" של היטלר "אחר שלוש שנים לנצחונתיו". כדי לחגוג הצלה פלאית זו, "עשיתי חרוז משולש מיום עלות היטלר לגדולה ומלחמותיו וקראתי את שם החרוז הזה בשם קץ חי".

קץ חי וקץ הימים

"והשטן עומד למשטמה"

בשיר 'קץ חי' מדגים הרב יצחק ברזאני את בקיאותו בקורות המלחמה שזה עתה הסתיימה: הוא סוקר את מהלכיה, כשהוא מייחס להיטלר ולעוזריו את מלוא האשמה בפריצתה ובאכזריותה חסרת התקדים ("בכל הזדמניות פוהרר נואם ומאיים; על כל ארץ אשר את דבריו לא תקיים… והשטן עומד לימינו למשטמה"). עם זאת, כפי שהוכיח בהקדמה לשיר, הרב לא מסיר את האשמה מן המנהיגים ומן העמים הרבים שאפשרו לנאצים לצבור כוח ונשק ("שנים על שנים תחמושת צבר; עד אין חקר ועד אין מספר"), והגיבו ביד נרפית על האיום שהציב לשלום העולם – אם מתוך תמיכה בשאיפותיו ואם מתוך פחד להמרות פיו.

"שועת יושבי פולניה היתומים ושכולים"

בשנות המלחמה הראשונות נדמה היה שהרע מכל התגשם והדרך לשלטון עולמי פתוחה בפני הצורר הגרמני. שלטון זה המיט אסון, אותו מכנה הרב יצחק "שועת יושבי פולניה היתומים ושכולים; עם העברי ועם הפולני הנאנחים והאומללים; בוקעת ועולה עד שמי שרפים ואראלים."

"גזר היטלר אומר על גדודיו הפֻלשים; לכבוש את רוסיה כולה בשני חודשים; לא הועילה תקנתו למרות כל התקפותיו הקשים; ולא עלתה לו".

המשגה הגדול ביותר של היטלר במלחמה הוא גם זה שסימן את תחילת הסוף עבורו ועבור ממלכת הרשע שהקים: "תֹאַר פלוש הנאצים לארץ רוסיה אין לו דמיון; טועה המשוה אותו לפלוש נאפליון".

"ידידים וניסתון ופרקלין התכנסו לחצר הלבן באפריקא והחליטו לדון את אוייב בסקילה … ולכרות מהם שורש ויניקה"

רק כשהתאחדו הרוסים, הבריטים והאנגלים, שינתה המלחמה את מסלולה. בפי בעלות הברית שם הרב את המילים: "צרינו לוחמים למשול על כל הר ובקעה תל ורגב… ומטרתינו להרים קרן החרות ולשגב". ועתה, מי ש"המטירו על חיפה ותל אביב אש גומלין; היום אש מתלקחת בשכונות רומה וברלין".

גם לנוכח האיומה שבמלחמות שומר הרב על תקווה זהירה, בבחינת אומר: גם אם הצליח היטלר ברבים ממעשיו, האל גמל לו גמול ראוי. וכך תמיד לרשעים.

פתיחת השיר 'קץ הימין', הסוקר את תולדות הציונות

אפשר שגרירת האנושות אל פי תהום שכנעה את הרב יצחק ברזאני לחזק את תמיכתו הנלהבת, ואף המשיחית, בתנועה הציונית המבקשת להחזיר את עם ישראל לארצו. בשיר נוסף שחיבר הרב שנה קודם לכן, שיר לו העניק את השם 'קץ הימין' (הימים), שוטח הרב את ההיסטוריה של הציונות מראשיתה ולאורך שלביה המפותלים ושביליה המתפצלים.

הרצל, פינסקר, אחד העם ("חווה דעתו אחד העם המפורסם בכלכלה; המשקיף והמפקח על העולים מגולה; ואמר הארץ אינה קולטת ולואי בקיאותי תהיה לכסלה"), העליות השונות ואופיין ("הייתה עליה זו עליה שלישית אל ארץ אבות; לקומם חורבות עולם ולבנות מושבות; לחרוש וזרוע ארצות העזובות"), החיכוכים עם בריטניה – נדמה שאין מאורע או דמות מרכזית שלא קיבלו ביטוי בשיר זה. יתכן שהאידיאולוגיה הציונית מצליחה לזלוג גם לשיר דתי זה, והרב – שבשיר הקודם העניק לאל את הבכורה בכיוון מעשי הלוחמים בהיטלר, מעניק עתה כוח רב דווקא לפעילים הציוניים בתקומת הארץ, שהיא – למרות הכל – תוכניתו הגדולה של האל.

תם ולא נשלם

מחברת השירה של הרב יצחק ברזאני

ביקור במרכז מורשת יהדות בבל הממוקם באור יהודה הבהיר לנו שהיצירות שהגיעו לאחרונה לספרייה הלאומית הן רק טיפה בים היצירות של הרב יצחק ברזאני. מעל לעשר יצירות נוספות של הרב נמצאות בספריית המרכז, והן מסייעות לנו בשפיכת מעט אור על נסיבות חיבור שני שיריו של הרב ברזאני.

כתב יד מרתק נוסף שנמצא בספריית המרכז מספק תשובה אפשרית לשאלה: כיצד השיג הרב ידע מפורט כל כך על התפתחויות מלחמת העולם השנייה ועל ההיסטוריה הסבוכה של התנועה הציונית? בספר החזיונות והחלומות שניהל הרב מגיל 12 ועד הגיעו לגיל 46 (אותו סיים לכתוב בדצמבר 1947) מספר הרב, בין היתר, שהיה קורא ומעתיק ידיעות רבות מתוך עיתון "העולם" – הגרסה העברית של עיתון די ולט שהקים בנימין זאב הרצל בשנת 1897.

פתיחת ספר החזיונות והחלומות השמור במרכז מורשת יהדות בבל

גם בכתב יד זה מתאר ברזאני את הציונות במונחים כמעט משיחיים, וטוען שפעולות מנהיגיה (ובראשם, בנימין זאב הרצל) הן שהניעו את גלגלי הגאולה והשיבו את הבנים לאדמתם. אפשר שזו הסיבה לאופטימיות האדירה של ברזאני לגבי עתידו של עם ישראל גם לנוכח מלחמת העולם השנייה והשואה. גם אם השערתנו נכונה, שאלות חשובות נוספות הנוגעות ליוצר הפורה והמקורי הזה נותרו לא פתורות.

מחברת השירה של הרב ברזאני, בה כתב את שני השירים הללו ויצירות נוספות, צפויה בימים אלו לעבור דיגיטציה ולעלות לרשת. כולנו תקווה שהעמדת יצירות אלה לציבור הרחב תניב מחקרים מעמיקים יותר אודות השירים הלא ידועים שחיבר הרב יצחק ברזאני.

לכתבות נוספות:

לתרגם את ההוביט בשבי

החברה השוויצרית שצבעה את ארץ ישראל בכל צבעי הקשת

דיואן אַלְחַמְדִּי: כתב יד עתיק ובו גדולי משוררי יהדות תימן

הפוליטיקאי האמריקני שלא שתק לנוכח השואה

כיצד הפך מורגנטאו ממשרת כנוע של הנשיא רוזוולט לאחד הלוחמים הגדולים ביותר למען יהודי אירופה הנטבחים?

חן מלול | 09.11.17

יום השואה

דיוקן רשמי של הנרי מורגנטאו הבן, שנות ה-30 של המאה ה-20, מתוך אוספי הספרייה הלאומית

על אף מעלותיו הרבות, פתיחות דתית מעולם לא הייתה מעלה בה התברך הנשיא פרנקלין ד. רוזוולט. במהלך שיחה עם מזכיר האוצר שלו (המקבילה האמריקנית לשר האוצר), הנרי מורגנטאו הבן, סיפר לפוליטיקאי היהודי שארצות הברית היא מדינה פרוטסטנטית, ולכן, הוא כנשיא לעולם לא יפעל בגלוי למען המיעוט הקתולי או היהודי. את בחירתו של מורגנטאו למשרת מזכיר האוצר – אחת המשרות המרכזיות ביותר בעידן "השפל הגדול" ומלחמת העולם השנייה – תירץ בכך שחיפש את האדם הטוב ביותר לתפקיד. עוזריו, למרות זאת, טענו עוד בחייו שהוא ביקש מהם למצוא את "היהודי המוכשר ביותר לתפקיד".

כל זה לא הפריע למזכיר האוצר לראות בנשיא דמות של אח גדול וחבר קרוב. מערכת היחסים בין מורגנטאו ורוזוולט לא הייתה שונה משאר מערכות היחסים שניהל הנשיא עם פקודיו – הנשיא התמחה בלעורר חוסר בטחון בסיסי אצל העובדים תחתיו. כאדם אמיד לא הייתה למורגנטאו שום בעיה לקנות לו ולמשפחתו בית מגורים מפואר בוושינגטון הבירה, אך הוא נמנע מכך במהלך 12 השנים ששירת תחת הנשיא, והעביר את משפחתו מדירה שכורה אחת לשנייה מכיוון ש"אף פעם לא הרגשתי שהעבודה שלי תחכה לי בבוקר", כפי שסיפר שנים לאחר מותו של רוזוולט. הפחד הזה הפך את מזכיר האוצר – כמו גם את מרבית אנשי הנשיא – לעובד כנוע, המשתדל שלא לעורר את חמתו של הנשיא.

"שלושת הגדולים" בוועידת יאלטה: ג'וזף סטלין, פרנקלין דלאנו רוזוולט ווינסטון צ'רצ'יל

את כל זה שינתה שיחת טלפון שהגיעה למשרדו של מורגנטאו לקראת סוף שנת 1943. באותו יום גורלי הרים שר האוצר את שפופרת הטלפון במשרדו, והופתע לגלות קול מוכר – רב וידיד קרוב, שאף חיתן את מורגנטאו ואשתו. הרב הנסער דחק לקיר את בן שיחו, ודרש ממנו לספר לו מה הוא יודע על המתחולל באירופה הכבושה. מורגנטאו המגמגם לא הבין את פשר השיחה, וביקש מידידו הסברים. במשך דקות ארוכות פרש הרב בפני מזכיר האוצר את היקף הזוועות שמחוללים הנאצים ביהודים, וסיפר לפוליטיקאי הנחרד על הגטאות המתרוקנים, על משלוחי הרכבות אל המזרח ועל מחנות הריכוז וההשמדה בפירוט נרחב. "הנרי, האם אתה יודע שאהילי מנורות מיוצרים מעורות היהודים הנטבחים?" שאל את חברו. מסוחרר ממה ששומעות אוזניו, ביקש מורגנטאו לעצור את השיחה לפני שהוא מתעלף.

ככל שהעמיק לחקור ולהיחשף לידיעות הרבות המגיעות מניצולים שנמלטו מהתופת, הרגיש מורגנטאו כיצד מאדם כנוע ונבוך הוא נעשה אדם בעל מטרה: הצלת יהודים רבים ככל האפשר. נחוש לכפות על רוזוולט לפעול גם במחיר משרתו, נפגש עמו מזכיר האוצר בינואר 1944, והגיש לו דו"ח מפורט תחת הכותרת: "דיווח לנשיא על הסכמת הממשל האמריקני לרצח היהודים". הוא המשיך ושטח בפני הנשיא את העובדות (אותן ידע רוזוולט כבר בתחילת 1942), ודרש שהממשל האמריקני יעשה כל שביכולתו כדי לעצור את הטבח השיטתי והמתועש של העם היהודי. הוא לא עצר בדרישה ממניעים מוסריים, ופנה אל האינטרס הבסיסי של הנשיא: הוא קרא לו לחשוף בגלוי את המתחולל באירופה ולגנות בכל תוקף את הזוועות הנאציות, אחרת עלולה התגלית לעורר סקנדל פוליטי שיפגע קשות בסיכוי ההיבחרות של רוזוולט לכהונה רביעית.

לכתבה המלאה לחצו — כתבה העוסקת ביומנו של הנרי מורגנטאו, עיתון "הצֹפה", 7 בנובמבר 1947

הסיכון שלקח על עצמו מורגנטאו השתלם: תוך שבועות ספורים הוקמה ועדת פליטים שתפקידה לאחד את מאמץ הברחת היהודים משטחי הכיבוש הנאצי, נחתם הסכם על קבלה בלתי מוגבלת של יהודים מאירופה, ונשלח סיוע מהותי לראול ולנברג, חסיד אומות העולם לעתיד, בכדי לסייע למאמצי ההצלה ההרואיים שלו. פחות מחודשיים אחרי אותו עימות בחדר הסגלגל נאם רוזוולט נאום ראשון המכיר בשואה המתחוללת במלוא עוצמתה. מורגנטאו לא עצר שם, וניסח תוכנית פעולה תקיפה כנגד גרמניה: תוכנית הכוללת את השמדת התעשייה הצבאית והאזרחית שלה בתום המלחמה. "תוכנית מורגנטאו" נדחתה על ידי הנרי טרומן, יורשו של הנשיא רוזוולט (שנפטר באפריל 1945 – שבועות ספורים לפני כניעת גרמניה). בסופו של דבר, מאמציו של מורגנטאו ופעילים אמריקנים נוספים הובילו להצלתם של כ-200 אלף פליטים יהודים ממלתעות מכונת ההשמדה הנאצית.

לאחר המלחמה הפך מזכיר האוצר (שפוטר על ידי הנשיא טרומן) לתומך נלהב ונאמן של מדינת ישראל הצעירה, ומונה ליו"ר המגבית המאוחדת בארצות הברית.

ארכיון הנרי מורגנטאו הבן — מכתב ממורגנטאו לד"ר יהודה לייב מאגנס, המברך אותו על ההישגים של האוניברסיטה העברית, וחושף את התמיכה של מורגנטאו (עוד בזמן המלחמה) ב"מדינה שבדרך". מתוך ארכיון יהודה לייב מאגנס בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, הספרייה הלאומית.

"אם היהדות היא טרגדיה, הבה נחיה אותה" – המכתבים של שטפן צווייג נחשפים

עשרים ושישה מכתבים ושש גלויות – כולם מכתבים לא מוכרים שכתב שטפן צווייג, אחד מגדולי הסופרים במחצית הראשונה של המאה העשרים - נמסרו לאחרונה לספרייה הלאומית.

שטפן ליט | 09.11.17

אנטישמיות בנימין זאב הרצל הארץ ציונות שטפן צווייג

הסופר שטפן צווייג בתמונה משנות העשרים

המכתבים זורים אור חדש על אישיותו של צווייג, על יחסו ליהדות ולציונות ועל דעותיו על עולם המו"לות והספרות. במכתבים אפשר למצוא גם ראיה לכושר הניבוי של צווייג, שהצליח לחזות את עליית הנאציזם עשור לפני שאדולף היטלר אחז בשלטון.

מכתב ששלח הסופר שטפן צווייג אל הנס רוזנקרנץ. תרומת חנה יעקובסון

בעשרים ושישה מכתבים ושש גלויות ששלח הסופר משנת 1921 ועד שנת 1933 – סמוך לעליית הנאצים לשלטון – דן צווייג בשורה ארוכה של נושאים. היות שזיהה בצעיר כשרון כתיבה מרשים, הציע הסופר המבוגר תמיכה מקצועית, מוראלית ואפילו כלכלית: הוא סייע לרוזנקרנץ להקים הוצאה לאור, העביר לרשותו את תרגומה הגרמני של אשתו ליצירה "ז'אן דארק" מאת אנטול פרנס והשיא לו עצות רבות בנושאים שונים ומגוונים הנוגעים לחייו ככותב ואיש ספר.

בניגוד גמור למנהגו, דן צווייג עם רוזנקרנץ בנושאים רבים הקשורים ליהדות: כבר במכתב הראשון ששלח כתב, "אין דבר שאני שונא יותר מאשר הסגידה העצמית של העמים וסירובם להכיר במגוון של צורות עם ושל סוגי האדם ולחוותם כיופייה של ההוויה. מבחינת ההיסטוריה גרידא ברי לי כמובן שהיהדות משגשגת כעת מבחינה תרבותית ופורחת כפי שלא פרחה זה מאות בשנים. יתכן שזו ההתלקחות שלפני הדעיכה. יתכן שאין זה אלא הבזק קצר בפרץ השנאה העולמית…" בהמשך כתב צוויג כי "על היהודי להתגאות ביהדות שלו ולהתפאר בה – אך אין זה יאה להתרברב בהישגים שהשגת במו ידיך, לא כל שכן בהישגיו של גוף המוני והומוגני שאליו אתה משתייך… גם האנטישמיות, גם השנאה, גם השיסוע העצמי הם מרכיבים עתיקי יומין של גורלנו ההיסטורי – הבעייתי תמיד… אל לנו אפוא לחפש דרך החוצה; עלינו להיות אמיצים כדי להישאר בתוך גורלנו. אם היהדות היא טרגדיה, הבה נחייה אותה".

כשביקש רוזנקרנץ את דעתו של צווייג על האפשרות להגר לארץ ישראל ולתרום למאמץ הציוני להקמת מדינה יהודית, ביטל צווייג את האפשרות הזאת וטען שהוא אינו תומך ברעיון הציוני. באותו מכתב סיפר על חבר אחד שבנו עלה לארץ ונפטר בה ממחלת המלריה. מאז הפך האב ל'שבר כלי', לפי מילותיו של צווייג.

למרות הסתייגותו מהמפעל הציוני, העריץ צווייג את תיאודור הרצל ובאחד המכתבים כתב: "בימים האחרונים קראתי ביומניו של הרצל: כל כך גדול היה הרעיון, כל כך טהור, כל עוד היה חלום בלבד, נקי מפוליטיקה וסוציולוגיה… אנחנו, שהיינו קרובים אליו, היססנו למסור את כל חיינו בידיו… אמרתי לו שאיני יכול לעשות דבר כלשהו אלא בשלמות… האומנות והעולם כמכלול היו חשובים לי מכדי להתמסר ללאום ותו לא… לך לשם (לארץ ישראל) רק אם אתה מאמין, לא מתוך גועל מן העולם הגרמני הזה או מתוך טינה המחפשת מוצא בבריחה".

את המכתבים מסרה לספרייה הלאומית חנה יעקובסון, תושבת בת ים בת 92, בתו החורגת של רוזנקרנץ, שהיה נשוי לאמה. ד"ר סטפן ליט, מהספרייה הלאומית, מספר כי מדובר בתכתובת יוצאת דופן מסוגה, כיוון שבאותן שנים זכו רובם המכריע של הכותבים והמעריצים של הסופרים רק לתשובות לקוניות ממזכירי הסופרים הגדולים. רוב הסופרים כלל לא קראו את מכתבי מעריציהם. עוד מסביר ליט כי המכתבים שנתרמו לספרייה מוסיפים פיסות חשובות לפסיפס דמותו של צווייג בתור סופר בעל עין ביקורתית. בין שלל העצות שצווייג שוזר במכתביו הוא ממליץ לרוזנקרנץ: "למד עכשיו שפות! זה המפתח לחירות. מי יודע אולי תהיינה גרמניה ואירופה מחניקות כל כך, שהרוח החופשית לא תוכל לנשום בהן".

על אף העצות הטובות, התמיכה והסיוע הכספי מצווייג, רוזנקרץ לא הצליח לממש את שאיפותיו הספרותיות וב-1929 בית ההוצאה שלו נקלע לקשיים, כמו רבים מהעסקים באותה תקופה. בתחילת שנות השלושים נישא רוזנקרץ ובדצמבר 1933 עלה יחד עם משפחתו לארץ ישראל. לאחר כמה שנים התגייס לבריגדה היהודית ולחם בזירה האיטלקית במלחמת העולם השנייה. במהלך המלחמה הוא חלה במחלת ריאות שממנה לא התאושש כל ימי חייו.

לאחר המלחמה התגרש רוזנקרנץ, שינה את שמו לחי עטרון ועבד בתור כתב בג'רוזלם פוסט ובעיתון הארץ. בתו החורגת, חנה יעקובסון, שמרה איתו על קשר במהלך כל השנים, גם לאחר שנפרד מאמה. יעקובסון סיפרה לאנשי הספרייה כי אביה החורג היה בעל השכלה רחבה וידע עצום בספרות ואמנות ושהוא התכתב עם סופרים נוספים ובהם תומאס מאן, קלאוס מן ופרנץ גולדשטיין. לא ידוע מה עלה בגורל מכתבים אלו. ב-25 באוקטובר 1956 התאבד רוזנקרנץ, כפי שעשה שטפן צווייג 14 שנים לפניו בגלות בברזיל.

תמונתו של הנס רוזנקרנץ, אשר שינה בארץ את שמו לחי עטרון

"תרומתה של יעקובסון לספרייה הלאומית היא מרגשת וחשובה, שכן היא מסייעת לנו להכיר טוב יותר את פועלו, אישיותו וכתיבתו של שטפן צווייג, שארכיונו נמצא בספרייה הלאומית. המכתבים האלה פותחים לחוקרים ולציבור הרחב המתעניין בסופר, צוהר נוסף לחייו הסוערים והמרתקים של אחד הסופרים החשובים והדגולים בעולם", אומר דוד בלומברג, יו"ר דירקטוריון הספרייה הלאומית.

האם הבריטים הם צאצאי עשרת השבטים האבודים?

טיוטת מאמר של מנהיג ציוני רומני חשוב שופכת אור על ארגון משונה שקם בבריטניה בראשית המאה העשרים

שאול גרינשטיין | 31.10.17

ארץ ישראל הצהרת בלפור עשרת השבטים האבודים

פסיפס של שנים-עשר השבטים, בית הכנסת עץ יוסף בגבעת מרדכי, ירושלים

בארכיון הספרייה הלאומית התגלתה לאחרונה טיוטת מאמרו של אדולף שטרן, ובה מוקיע המנהיג הציוני הרומני החשוב ארגון חדש – הפדרציה העולמית של בני ישראל הבריטים (British-Israel World Federation).

אדולף שטרן (1848-1931)

והעמוד הראשון של טיוטת מאמרו כתב בשנים האחרונות לחייו

מריבות, פיצולים והתפרקות של קבוצות גדולים לקטנות יותר היא תופעה מוכרת ביהדות. אך במאמרו ביקש שטרן להתייחס לאיום חמור אחר שעלול להפיל בפח יהודים רבים. למרות השם התמים לכאורה, מזהיר שטרן בתחילת מאמרו, כי "מדובר בארגון נוצרי מבריטניה ומארה"ב, כלומר מהעולם האנגלו-סקסי, אשר בעזרת הוכחות היסטוריות-תנ"כיות, אתנוגרפיות, ארכאולוגיות ולשוניות יוצא מיסוד ההנחה, כי הבריטים (האנגלים) הם הצאצאים הישירים של עשרת השבטים האבודים של ישראל".

מהיכן צץ רעיון תמוה זה וכיצד ביקש שטרן להילחם בו?

מלכי אנגליה כיורשי דוד המלך

האמונה בקרב העמים הנוצרים שלפיה עמי אירופה הקדומים והשבטים הבריטים הם הצאצאים הישירים של עשרת השבטים האבודים קיימת לפחות מאז המאה ה-16. עקרונותיה שימשו בין היתר כבסיס לפרישת אנגליה מהכנסייה הקתולית בוותיקן. מאמיני הכת נקראים בני ישראל הבריטים.

הסמל של בני ישראל הבריטים

הספר "ישראל בבריטניה" מאת אלוף המשנה האנגלי ג'ון גרניאר שניסה להביא הוכחות "למוצא הישראלי" של "הגזע הבריטי". יצא לאור ב-1890

אך לא רק הנוצרים התעניינו בשבטים האבודים. בשנת 1644 סבר רבה של אמסטרדם, מנשה בן ישראל, בן ליהודים פורטוגזים בהולנד, כי ילידי אמריקה הדרומית הם צאצאי השבטים האבודים. הרב מנשה בן ישראל, שהיה מלא תקוות משיחיות יהודיות, הגיע למסקנות אלו בעקבות פגישתו עם יהודי מומר מספרד בשם אהרן לוי (אנטוניו דה מונטזינוס) שחזר מיערות הגשם בהרי הקורדילרה בחבל ארץ קיטו שבאקואדור וטען כי שם הוא נתקל באחד השבטים האבודים. כארבע שנים לאחר מכן פרסם הרב בן ישראל את ספרו "מקווה ישראל" ובו הציג כמבוא את סיפורו של אהרן לוי תחת הכותרת "מעשה רב מן אהרן לוי ספרדי".

הרב מנשה בן ישראל

יצירתו תורגמה לאנגלית בשנת 1652, הודפסה ולבסוף הוגשה לפרלמנט ולמועצת המדינה באנגליה. כוונתיו של הרב מנשה בן ישראל היו מצד אחד שיפור מעמדם של היהודים באנגליה על ידי הצבעה על מקור משותף ומצד שני זירוז תהליכי הגאולה דרך קיבוץ גלויות. אלא שכוונות הרב מנשה בן ישראל הוצאו מהקשרן והספר נתן ככל הנראה תנופה חדשה והצדקה נוספת לאימפריאליזם הבריטי בשינוי כותרת. איחוד במקום כיבוש. אם עד אז היו האיים הבריטיים הגבול אליו הגיעו עשרת השבטים על ידי כיבוש, מכאן והלאה יהיה איכלוס יבשת אמריקה מין התאחדות מחדש של השבטים שהתפזרו במהלך מאות השנים.

העמוד הראשון של המבוא "מעשה רב מן אהרן לוי ספרדי" שפורסם בערך ב-1648.
יש לשים לב, כי המחבר, הרב מנשה בן ישראל, הזכיר את הרי הקורדילרה בהקשר של "מערב הודו", על אף שהיבשה החדשה מוזכרת בשם "אמריקה" על ידי מרטין ולדזמילר, פרופסור לגאוגרפיה כבר ב-1507.

הדף האחרון של המבוא "מעשה רב מן אהרן לוי ספרדי" והדף הראשון של "מקווה ישראל".

בחלוף השנים, מתוך מחלוקות ורעיונות גנאולוגיים מגוונים של הפילוגים בקרב מאמיני הכת "בני ישראל הבריטים" התגבש הצורך להתמסדות הרעיון. לכן, ב-1919 הוקמה הפדרציה העולמית של בני ישראל הבריטים British(Israel World Federation)) שהמשיכה את המסורת כי חלק מעמי אירופה ובעיקר האנגלים, הם בני ישראל האמיתים על בסיס הבטחתו של ה' ליעקב "ויאמר לו אלהים אני אל שדי פרה ורבה גוי וקהל גוים יהיה ממך ומלכים מחלציך יצאו" (בספר בראשית, פרק ל"ה, פסוק י"א).

בטרם יחשוף את השקר הגדול העומד בלב הפדרציה, שוטח שטרן את עיקרי ההתאגדות האנגלו-אמריקנית: מלכי אנגליה הם יורשי דוד המלך ולפיכך האימפרייה הבריטית נועדה לשלוט בירושלים המשוחררת. חמישה עשר מיליון היהודים שבעולם אינם בני (ממלכת) ישראל, אלא יהודים צאצאי (ממלכת) יהודה."

הפדרציה העולמית של בני ישראל הבריטים מבדילה בין ממלכת יהודה הדרומית ובין ממלכת ישראל הצפונית. לטענתה, הן גולי ממלכת ישראל לאשור והן רוב גולי ממלכת יהודה לבבל, לא שבו אל מולדתם, אלא סללו את דרכם לאירופה בנפרד בהפרש של כמאה ושלושים שנה ביניהם. רק מעטים מגולי ממלכת יהודה חזרו לגבולם מגלות בבל ותרמו לבניית הבית השני. הם אבות העם היהודי. לעומת זאת, שבטי ישראל הנקראים גם בני יצחק, בנדידתם לאירופה הפכו לשבטים הסקסונים. והנה גם ההוכחה הלשונית האתימולוגית לכך:

Saxon < Sacs-son < Isaacs son

לטענתה של הפדרציה שבט בנימין נפרד משבט יהודה כתוצאה מחורבן בית שני והגיע אל חופי האיים הבריטיים בתור נורמנדים כמה מאות שנים לאחר הסקסונים. ובאופן זה, באמצעות איחוד שבט דן עם השבט של בני יצחק (הסקסונים) הפכה המושבה המאוחדת (בריטניה) לעם ישראל האמיתי אשר בו התגשמה הנבואה התנ"כית "כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככובי השמים וכחול אשר על שפת הים ויירש זרעך את שער אויביו" (בראשית כ"ב, י"ז).

באשר להצדקת מוצאם של מלכי אנגליה, מסופר כי בתו של מלך צדקיהו בן יאשיהו, היורשת החוקית של אביה הגיעה לבריטניה שם הצליחה להחיות את בית המלוכה של זרע דוד. האומה שמקרבה קמו המלכים האלה, היא העם הבריטי אשר בחלוף השנים התרחב לחבר עמים גדול שלבסוף הכריז על חוקת האימפריה בכנס הממלכתי ב-1926. לפי חוקה זאת, כל עם יכול להתאחד עם האימפריה בשמירה על עצמאותו.

במאמרו הצביע שטרן גם על יחס הפדרציה לארץ ישראל ולתפקידה של בריטניה בפלשתינה. בעוד שהצהרת בלפור שאפה להקמת בית לאומי וכתב המנדט אפילו כיוון לשלטון עצמי יהודי, הפדרציה ראתה את עצמה כיורשת הבלעדית של שטח זה. לא לצאצאי ישמעאל, לערבים ולא ליהודים זכות על האדמה.

"המרכז הדתי של (בני) ישראל הוא עדיין בירושלים, שמבחינה גיאוגרפית לא ממוקמת בפלשתינה, אלא באיים הבריטים… ציון היא עדיין מקום כס המלוכה של דוד ונמצאת עדיין בעיר המלך הגדול, אלא שכעת לא בפלשתינה, אלא באיים הבריטיים יחד עם שבטו של דוד" כך ציטט שטרן את William Pascoe Goard סגן נשיא הפדרציה שכתב את דבריו אלה בעתון The National Message and Banner באוקטובר 1929.

בתמונה: (1863-1937) William Pascoe Goard

שטרן מצטט מאמר אחר מנובמבר 1929 של אותו עיתון שדן בנושא זהותם של היהודים והערבים. באשר לשאלה מיהם היהודים, מסביר כותב המאמר David Gilbert: "ראשית כל, כל הבריטים הם לא יהודים. …. אחד עשר השבטים לא חזרו כפי המתואר על ידי עזרא ונחמיה. תווי הפנים של היהודי אינם תווי פנים ישראליים, מכיוון שבני שבט יהודה התחתנו עם בני עובדי אלילים, ויש להם יותר פנים סוריות מאשר ישראליות. לכן, לבני ישראל הבריטים, צאצאי ישראל, אין קלסתר פנים זה." אותו כתב עיתון שואל את השאלה הרטורית: "מה אנו בריטים מחפשים בפלשתינה?" ועונה "קיבלנו את המנדט מכוח עליון יותר מאשר חבר הלאומים! ב-11 בדצמבר 1917 הוצב לורד אלנבי על הר ציון ונאם לפני כוחות הצבא, וכנראה בקרב כוחות אלה היו נציגי שבטי ישראל. לפני אלף ומאתיים שנה, שלושה צלבים נראו, משתקפים בשמים, ובמרכז עמד המלך. בירושלים, דגל הצלבים הכחולים חצה את ירושלים, סמל האימפריה הגדולה ביותר שהעולם הכיר אי פעם. יש לנו מה לחפש בירושלים."

אם כך, שטרן שאל את עצמו, מהי משמעות הפדרציה עבור הציונות? ובכן, מצד אחד היא מהווה יתרון, מצד שני היא מהווה סכנה היתרון מתבטא בשחרורה של ירושלים מהשלטון הטורקי ואילו הסכנה נשקפת ברצונה של הפדרציה לאחוז בכוח במנדט. אלא ששטרן הטיל ספק בהצלחתה של האוטופיה הדתית הזאת שלפיה פלשתינה שייכת למלך אנגליה ולאימפריה הבריטית וקיווה להתנגדות למנדט בקרב המפלגות הבריטיות. רבים התעניינו בעם היהודי – כתב שטרן – החל מאוליבר קרומוול ועד הלורד בלפור. מטרתה של הפדרציה היא לא הקמת בית לאומי יהודי, אלא בניית זהות ותרבות יהודית לצד התושבים המקומיים ללא הגדלת מספר היהודים בארץ ובכך הוציאה מהקשרה את הצהרת בלפור.

הלורד בלפור וההצהרה בחתימתו

כתבות נוספות:

אלבום נדיר: לוחם יחידת המקלענים הבריטית מתעד את כיבוש ארץ ישראל

"הלב נקרע לקרעים": שרה אהרנסון מבשרת על מות אבשלום

סיפורה של ניל"י דרך יומניו של האיש שנתן לה את שמה

איגרת החייל השבוז מהגדודים העבריים: שנה מהצהרת בלפור ועדיין לא הוקמה מדינה?

הטיוטה של הצהרת בלפור שדיברה על "הגזע היהודי"

הבה נגילה – איך שיר נולד?

שביל קליפות התפוזים: הרפתקאותיו של הנער נחום גוטמן תחת הדיכוי העות'מאני

סיפורן של הנשים הירושלמיות שהצילו את אחיותיהן מהזנות

הטייסת הבווארית ה-304 מתעדת את ארץ ישראל של סוף מלחמת העולם הראשונה

***