האם הבריטים הם צאצאי עשרת השבטים האבודים?

טיוטת מאמר של מנהיג ציוני רומני חשוב שופכת אור על ארגון משונה שקם בבריטניה בראשית המאה העשרים

פסיפס של שנים-עשר השבטים, בית הכנסת עץ יוסף בגבעת מרדכי, ירושלים

בארכיון הספרייה הלאומית התגלתה לאחרונה טיוטת מאמרו של אדולף שטרן, ובה מוקיע המנהיג הציוני הרומני החשוב ארגון חדש – הפדרציה העולמית של בני ישראל הבריטים (British-Israel World Federation).

 

אדולף שטרן (1848-1931)

 

והעמוד הראשון של טיוטת מאמרו כתב בשנים האחרונות לחייו

 

מריבות, פיצולים והתפרקות של קבוצות גדולים לקטנות יותר היא תופעה מוכרת ביהדות. אך במאמרו ביקש שטרן להתייחס לאיום חמור אחר שעלול להפיל בפח יהודים רבים. למרות השם התמים לכאורה, מזהיר שטרן בתחילת מאמרו, כי "מדובר בארגון נוצרי מבריטניה ומארה"ב, כלומר מהעולם האנגלו-סקסי, אשר בעזרת הוכחות היסטוריות-תנ"כיות, אתנוגרפיות, ארכאולוגיות ולשוניות יוצא מיסוד ההנחה, כי הבריטים (האנגלים) הם הצאצאים הישירים של עשרת השבטים האבודים של ישראל".

מהיכן צץ רעיון תמוה זה וכיצד ביקש שטרן להילחם בו?

 

מלכי אנגליה כיורשי דוד המלך

האמונה בקרב העמים הנוצרים שלפיה עמי אירופה הקדומים והשבטים הבריטים הם הצאצאים הישירים של עשרת השבטים האבודים קיימת לפחות מאז המאה ה-16. עקרונותיה שימשו בין היתר כבסיס לפרישת אנגליה מהכנסייה הקתולית בוותיקן. מאמיני הכת נקראים בני ישראל הבריטים.

 

הסמל של בני ישראל הבריטים

 

הספר "ישראל בבריטניה" מאת אלוף המשנה האנגלי ג'ון גרניאר שניסה להביא הוכחות "למוצא הישראלי" של "הגזע הבריטי". יצא לאור ב-1890

 

אך לא רק הנוצרים התעניינו בשבטים האבודים. בשנת 1644 סבר רבה של אמסטרדם, מנשה בן ישראל, בן ליהודים פורטוגזים בהולנד, כי ילידי אמריקה הדרומית הם צאצאי השבטים האבודים. הרב מנשה בן ישראל, שהיה מלא תקוות משיחיות יהודיות, הגיע למסקנות אלו בעקבות פגישתו עם יהודי מומר מספרד בשם אהרן לוי (אנטוניו דה מונטזינוס) שחזר מיערות הגשם בהרי הקורדילרה בחבל ארץ קיטו שבאקואדור וטען כי שם הוא נתקל באחד השבטים האבודים. כארבע שנים לאחר מכן פרסם הרב בן ישראל את ספרו "מקווה ישראל" ובו הציג כמבוא את סיפורו של אהרן לוי תחת הכותרת "מעשה רב מן אהרן לוי ספרדי".

 

הרב מנשה בן ישראל

 

יצירתו תורגמה לאנגלית בשנת 1652, הודפסה ולבסוף הוגשה לפרלמנט ולמועצת המדינה באנגליה. כוונתיו של הרב מנשה בן ישראל היו מצד אחד שיפור מעמדם של היהודים באנגליה על ידי הצבעה על מקור משותף ומצד שני זירוז תהליכי הגאולה דרך קיבוץ גלויות. אלא שכוונות הרב מנשה בן ישראל הוצאו מהקשרן והספר נתן ככל הנראה תנופה חדשה והצדקה נוספת לאימפריאליזם הבריטי בשינוי כותרת. איחוד במקום כיבוש. אם עד אז היו האיים הבריטיים הגבול אליו הגיעו עשרת השבטים על ידי כיבוש, מכאן והלאה יהיה איכלוס יבשת אמריקה מין התאחדות מחדש של השבטים שהתפזרו במהלך מאות השנים.

 

העמוד הראשון של המבוא "מעשה רב מן אהרן לוי ספרדי" שפורסם בערך ב-1648.
יש לשים לב, כי המחבר, הרב מנשה בן ישראל, הזכיר את הרי הקורדילרה בהקשר של "מערב הודו", על אף שהיבשה החדשה מוזכרת בשם "אמריקה" על ידי מרטין ולדזמילר, פרופסור לגאוגרפיה כבר ב-1507.

 

הדף האחרון של המבוא "מעשה רב מן אהרן לוי ספרדי" והדף הראשון של "מקווה ישראל".

 

בחלוף השנים, מתוך מחלוקות ורעיונות גנאולוגיים מגוונים של הפילוגים בקרב מאמיני הכת "בני ישראל הבריטים" התגבש הצורך להתמסדות הרעיון. לכן, ב-1919 הוקמה הפדרציה העולמית של בני ישראל הבריטים British(Israel World Federation)) שהמשיכה את המסורת כי חלק מעמי אירופה ובעיקר האנגלים, הם בני ישראל האמיתים על בסיס הבטחתו של ה' ליעקב "ויאמר לו אלהים אני אל שדי פרה ורבה גוי וקהל גוים יהיה ממך ומלכים מחלציך יצאו" (בספר בראשית, פרק ל"ה, פסוק י"א).

בטרם יחשוף את השקר הגדול העומד בלב הפדרציה, שוטח שטרן את עיקרי ההתאגדות האנגלו-אמריקנית: מלכי אנגליה הם יורשי דוד המלך ולפיכך האימפרייה הבריטית נועדה לשלוט בירושלים המשוחררת. חמישה עשר מיליון היהודים שבעולם אינם בני (ממלכת) ישראל, אלא יהודים צאצאי (ממלכת) יהודה."

הפדרציה העולמית של בני ישראל הבריטים מבדילה בין ממלכת יהודה הדרומית ובין ממלכת ישראל הצפונית. לטענתה, הן גולי ממלכת ישראל לאשור והן רוב גולי ממלכת יהודה לבבל, לא שבו אל מולדתם, אלא סללו את דרכם לאירופה בנפרד בהפרש של כמאה ושלושים שנה ביניהם. רק מעטים מגולי ממלכת יהודה חזרו לגבולם מגלות בבל ותרמו לבניית הבית השני. הם אבות העם היהודי. לעומת זאת, שבטי ישראל הנקראים גם בני יצחק, בנדידתם לאירופה הפכו לשבטים הסקסונים. והנה גם ההוכחה הלשונית האתימולוגית לכך:

Saxon < Sacs-son < Isaacs son

לטענתה של הפדרציה שבט בנימין נפרד משבט יהודה כתוצאה מחורבן בית שני והגיע אל חופי האיים הבריטיים בתור נורמנדים כמה מאות שנים לאחר הסקסונים. ובאופן זה, באמצעות איחוד שבט דן עם השבט של בני יצחק (הסקסונים) הפכה המושבה המאוחדת (בריטניה) לעם ישראל האמיתי אשר בו התגשמה הנבואה התנ"כית "כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככובי השמים וכחול אשר על שפת הים ויירש זרעך את שער אויביו" (בראשית כ"ב, י"ז).

באשר להצדקת מוצאם של מלכי אנגליה, מסופר כי בתו של מלך צדקיהו בן יאשיהו, היורשת החוקית של אביה הגיעה לבריטניה שם הצליחה להחיות את בית המלוכה של זרע דוד.  האומה שמקרבה קמו המלכים האלה, היא העם הבריטי אשר בחלוף השנים התרחב לחבר עמים גדול שלבסוף הכריז על חוקת האימפריה בכנס הממלכתי ב-1926. לפי חוקה זאת, כל עם יכול להתאחד עם האימפריה בשמירה על עצמאותו.

במאמרו הצביע שטרן גם על יחס הפדרציה לארץ ישראל ולתפקידה של בריטניה בפלשתינה. בעוד שהצהרת בלפור שאפה להקמת בית לאומי וכתב המנדט אפילו כיוון לשלטון עצמי יהודי, הפדרציה ראתה את עצמה כיורשת הבלעדית של שטח זה. לא לצאצאי ישמעאל, לערבים ולא ליהודים זכות על האדמה.

"המרכז הדתי של (בני) ישראל הוא עדיין בירושלים, שמבחינה גיאוגרפית לא ממוקמת בפלשתינה, אלא באיים הבריטים… ציון היא עדיין מקום כס המלוכה של דוד ונמצאת עדיין בעיר המלך הגדול, אלא שכעת לא בפלשתינה, אלא באיים הבריטיים יחד עם שבטו של דוד" כך ציטט שטרן את William Pascoe Goard סגן נשיא הפדרציה שכתב את דבריו אלה בעתון The National Message and Banner באוקטובר 1929.

 

בתמונה: (1863-1937) William Pascoe Goard

 

שטרן מצטט מאמר אחר מנובמבר 1929 של אותו עיתון שדן בנושא זהותם של היהודים והערבים.  באשר לשאלה מיהם היהודים, מסביר כותב המאמר David Gilbert: "ראשית כל, כל הבריטים הם לא יהודים. …. אחד עשר השבטים לא חזרו כפי המתואר על ידי עזרא ונחמיה. תווי הפנים של היהודי אינם תווי פנים ישראליים, מכיוון שבני שבט יהודה התחתנו עם בני עובדי אלילים, ויש להם יותר פנים סוריות מאשר ישראליות. לכן, לבני ישראל הבריטים, צאצאי ישראל, אין קלסתר פנים זה." אותו כתב עיתון שואל את השאלה הרטורית: "מה אנו בריטים מחפשים בפלשתינה?" ועונה "קיבלנו את המנדט מכוח עליון יותר מאשר חבר הלאומים! ב-11 בדצמבר 1917 הוצב לורד אלנבי על הר ציון ונאם לפני כוחות הצבא, וכנראה בקרב כוחות אלה היו נציגי שבטי ישראל. לפני אלף ומאתיים שנה, שלושה צלבים נראו, משתקפים בשמים, ובמרכז עמד המלך. בירושלים, דגל הצלבים הכחולים חצה את ירושלים, סמל האימפריה הגדולה ביותר שהעולם הכיר אי פעם. יש לנו מה לחפש בירושלים."

אם כך, שטרן שאל את עצמו, מהי משמעות הפדרציה עבור הציונות? ובכן, מצד אחד היא מהווה יתרון, מצד שני היא מהווה סכנה היתרון מתבטא בשחרורה של ירושלים מהשלטון הטורקי ואילו הסכנה נשקפת ברצונה של הפדרציה לאחוז בכוח במנדט. אלא ששטרן הטיל ספק בהצלחתה של האוטופיה הדתית הזאת שלפיה פלשתינה שייכת למלך אנגליה ולאימפריה הבריטית וקיווה להתנגדות למנדט בקרב המפלגות הבריטיות. רבים התעניינו בעם היהודי – כתב שטרן – החל מאוליבר קרומוול ועד הלורד בלפור. מטרתה של הפדרציה היא לא הקמת בית לאומי יהודי, אלא בניית זהות ותרבות יהודית לצד התושבים המקומיים ללא הגדלת  מספר היהודים בארץ ובכך הוציאה מהקשרה את הצהרת בלפור.

 

הלורד בלפור וההצהרה בחתימתו

 

כתבות נוספות:

אלבום נדיר: לוחם יחידת המקלענים הבריטית מתעד את כיבוש ארץ ישראל

"הלב נקרע לקרעים": שרה אהרנסון מבשרת על מות אבשלום

סיפורה של ניל"י דרך יומניו של האיש שנתן לה את שמה

איגרת החייל השבוז מהגדודים העבריים: שנה מהצהרת בלפור ועדיין לא הוקמה מדינה?

הטיוטה של הצהרת בלפור שדיברה על "הגזע היהודי"

הבה נגילה – איך שיר נולד?

שביל קליפות התפוזים: הרפתקאותיו של הנער נחום גוטמן תחת הדיכוי העות'מאני

סיפורן של הנשים הירושלמיות שהצילו את אחיותיהן מהזנות

הטייסת הבווארית ה-304 מתעדת את ארץ ישראל של סוף מלחמת העולם הראשונה

***

"רימון": הנשק הסודי שהקים השב"כ כדי לנגח את אויבי הממסד

סיפור הקמתו וכישלונו של השבועון המצולם שמימן שרות הביטחון הכללי

באחד באוגוסט 1956 התווסף שבועון חדש אל דוכני העיתונים בקיוסקי המדינה הצעירה. בתקופה בה הודפסה מרבית עיתונות ארצנו בשחור-לבן, הזכיר "רימון" בשעריו הצבעוניים ובתוכן הסנסציוני של כתבותיו מתחרה אחר – ותיק ומבוסס בהרבה – בשם "העולם הזה".

 

הגיליון הראשון של השבועון המצולם "רימון" ראה אור באחד באוגוסט 1956, לפריט בקטלוג הספרייה לחצו

 

הדגש של השבועון החדש, כפי שהבהירה כותרת המשנה שלו, היה היותו "שבועון מצולם" המוקדש, ואת זה כבר מבהירה הקדמת העורך, "בראש ובראשונה – למצוא אמת". עבור שבועון שהציב את חשיפת האמת כנר לרגליו, אמורים היו התצלומים לחדור מבעד להצהרות הרשמיות ולהעמדת הפנים של מושאי הכתבות. "אפשר", למשל, "לרקום סיפורים על אנשים רעבים ללחם, אבל המצלמה תגלה באופן מוחשי אם נפלו לזרועות היאוש או שנחלצו למלחמה נגד מר גורלם. עצמות הלחיים, מבט העיניים, קמט זעיר בפנים – לאלה לשון משלהם, ואך אמת ידברו. אפשר לספר על אנשים עליזים, אבל המצלמה תגלה עד מהרה אם שמחתם אמיתית היא או שמא מסתתרים מאחורי הצחוק המאונס צער ואכזבה."

כמה חבל, אם כך, שתמונת מייסדי ויוזמי העיתון, אותה "קבוצת עתונאים ואנשי כלכלה" שביקשו "למלא את החסר בעתון מסוגו בישראל", נעדרה לחלוטין מהגיליון. אולי כבר אז הייתה מתגלה האמת אודותיה, ובעיקר – על הקשר המשונה בינה לבין קברניטי המדינה.

 

הקדמת "רימון" לקוראיו, מתוך הגיליון הראשון של השבועון המצולם

 

מלחמת סיני "בעולם הזה"

את סיפור הקמת השבועון "רימון" נצטרך להתחיל שבע שנים קודם לכן, ברכישה שביצעו אורי אבנרי ושלום כהן. הרכש החדש של זוג העיתונאים – עיתון בעל תפוצה נמוכה בשם "העולם הזה". מהר מאוד השתנה מצב זה: באמצעות הכלאה של שני ז'אנרים שנחשבו לרוב למנוגדים – עיתונות צהובה וחצי פורנוגרפית יחד עם העיתונות החוקרת והמבקרת – ניסו שני העורכים מצד אחד להגדיל את תפוצת השבועון, ומצד שני – לנגח את שלטון מפא"י "בלי מורא, בלי משוא פנים".

 

חיילים קוראים את השבועון, "העולם הזה", במועדון החייל בתל אביב, שנת 1948. צילום: האנס פין, לע"מ

 

התפוצה גדלה והניגוח עבד. הכתבות שהתפרסמו מדי שבוע על השחיתות של מפלגת השלטון, על הניוון שמעודד שלטונו של בן-גוריון ועל הזוועות שמבצעים לכאורה סוכני החרש של "מנגנון החושך" – הכינוי הלא מחמיא שהדביק אבנרי לשב"כ (שנקרא אז הש"ב), עוררו את זעמו של הממסד הישראלי. במשך שנים ארוכות סרב בן-גוריון לבטא את שם השבועון, וכינה אותו בזלזול בתור "השבועון המסוים".

הניסיונות להשתיק את השבועון לא צלחו ובשנת 1956 החליט איסר הראל, ראש השב"כ, להיאבק בשבועון החתרני בצורה אקטיבית יותר. הוא פנה לחברו הקרוב, העיתונאי והעורך שלמה טנאי, בהצעה מפתה: להקים שבועון מתחרה אשר ימומן בנדיבות מתקציב שירותי הביטחון. השבועון החדש יחקה לכאורה את הטון החופשי של "העולם הזה", אך למעשה ישמש שופר של הממסד הישראלי. תקוות מרבית העוסקים במלאכה הייתה שפרסום "רימון" ישכנע את קהל הקוראים לנטוש את "העולם הזה" ולהביאו לידיי פשיטת רגל.

 

לוי אשכול – "איש האגרוף הקמוץ", דוגמה לכתבות מחמיאות לממסד. הכתבה התפרסמה בגיליון השישי של "רימון"

 

סדרת כתבות של פולה בן-גוריון על החיים עם בעלה, מייסד המדינה. הכתבה התפרסמה ב-30 ביולי 1957

 

ומדוע שלא כך יהיה הדבר? הרי מדובר בשבועון המודפס על נייר מהודר, מצויד בממון רב שימשוך את מיטב כותבי ישראל, וביניהם משורר צעיר ונחשק בשם דוד אבידן. לא רק שכר שמן הובטח לכותבים, אלא זרם בלתי פוסק של ידיעות היישר מהממשלה ומשירותי הביטחון החשאיים.

 

נבחרת הכותבים המרשימה של "רימון", כתבה מה-30 ביולי 1957

 

הופעת "רימון" לוותה בפרסום רב בעיתונות ובקולנוע, וחברה חדשה בשם "עין וספר בע"מ" הוקמה כדי לשמש בתור המוציאה לאור. אולם, בביצה העיתונאית הקטנה שהיא ישראל, החזיקה ההצגה חודשים ספורים וזהותם של המושכים בחוטים הפכה לסוד גלוי לכל. בשלב הזה, מציין אבנרי בכרך הראשון של האוטוביוגרפיה שלו, הוסרו הכפפות ו"רימון" פתח בהתקפה חזיתית על "העולם הזה". חזי לופמן, העורך בפועל של "רימון", השווה את מלחמת החורמה של השבועון ב"עולם הזה" למלחמת סיני והפציר בכל מי שהסכים לשמוע – "אל תיגע בארס זה!" "מובן שזה רק הגדיל את יוקרתנו", נזכר אבנרי.

 

ההתקפה החזיתית של העורך בפועל, חזי לופבן. הכתבה התפרסמה ב-3 ביולי 1957

 

היוזמה של הראל כשלה נחרצות. אפשר שהאירוניה שבקריאת עיתון אנטי ממסדי הנשלט על-ידי הממסד הייתה מטרידה מדי עבור קוראי השבועון. באפריל 1958 הודו העוסקים במלאכה שמכירות גיליונות השבועון הידרדרו לשפל שלא הצדיק עוד את ההשקעה העצומה ו"רימון" נפח את נשמתו. רק אז טרחו עורכי "העולם הזה" להתייחס אל המתחרה שלהם בשמו, "בכתבת הספד שלא הייתה הכי מחמיאה" (עמ' 386 אצל אבנרי).

בסופו של דבר, שרד "העולם הזה" את הופעת מתחרו, את כהונת בן-גוריון ואיסר הראל ואפילו את שלטון מפא"י. הוא נסגר סופית בשנת 1993.

 

"העולם הזה" מסיר את "מסך השקרים" מאחורי השבועון המצולם

 

מחשבה לסיום, עמוסה חוכמה שבדיעבד

לא שאנחנו מאשימים איש, אך ייתכן שהקוראים היו צריכים להבחין במשהו חשוד כבר בהקדמת העורכים שהתפרסמה בגיליון הראשון של "רימון". שם נכתב שחור על גבי לבן:

"הצורך לראות ולדעת טבוע בכל אחד מאתנו. לידתו של העתון היא תוצאה של צורך זה. אנו נושאים בתוכנו צמאון לדעת את המתרחש בבית הסמוך ממול, בשכונה שמעבר לכביש, בעיר הסמוכה, במדינה השכנה, או בעברו השני של כדור-הארץ. ולא רק המתרחש והמתהווה בלבד מלבה את סקרנותנו, אלא גם כל מה שאירע בעבר ומה שצופן לנו העתיד. הצורך והרצון לראות כל אותם דברים הם שחוללו את העתון המצולם. הצורך והרצון להראות את החיים בישראל ובעולם הם שהולידו את "רימון"."

האם זו לא אותה סקרנות שהיינו מצפים למצוא בארגון ביון דוגמת שירות הביטחון הכללי?

***

כתבות נוספות:

כשהצנזורה מחליטה, גם משורר הפלמ"ח לא חסין

מהמדבר הפוליטי אל הג'ונגל: משה דיין בווייטנאם

לתרגם את ההוביט בשבי

***

מסמכים נדירים: כך נלחמו יהודי ניו יורק בגנגסטרים

למלשינים אל תהי תקווה? לא כשזה מגיע למאפיונרים היהודים של תחילת המאה ה-20

הגנגסטרים שרצחו את הרמן רוזנטל: "לפטי לואי" רוזנברג ו"ג'יפ דה בלוד" הורוביץ עם "וויטי" לואיס ודאגו צ'ירופצ'י ועם השוטרים שתפסו אותם. ספריית הקונגרס, אוסף ביין 1912

השדרה השנייה 68 – המסעדה של ריצ'מן

בשדרה השנייה מספר 68 יש מסעדה בקומת המרתף מתחת לבית המרקחת הידועה בשם המסעדה של ריצ'מן. המסעדה נפתחה לא מזמן ובשבועות האחרונים שמנו לב שהיא פתוחה עד 02:00, 03:00, 04:00 ו-04:50 לפנות בוקר. כשעמדנו על המדרכה והצצנו לתוך המרתף הבחנו ב-8, 10, 12 ו-14 אנשים מסביב לשולחנות שמשחקים בקלפים ומהמרים בכסף או בז'יטונים. צריך לטפל במקום בדחיפות.

 

דוח "המשטרה החשאית היהודית". הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

 

"סרטן המכרסם בבשרנו, ללא קשר לרמת הפשיעה"

יהודי מזרח אירופה שהיגרו לניו יורק בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 בראו לעצמם חיים חדשים ב"די גאלדענע מדינע" ארץ הזהב והאפשרויות הבלתי מוגבלות. בין המהגרים היהודים היו גם כאלה שהיו חייבים כספים, שברחו מכל מיני תסבוכות עם הקהילה היהודית או עם החוק או שלא ראו עתיד בארצות המוצא שלהם. כולם באו להגשים את החלום האמריקני וחלק מהם לא בחלו באמצעים והיו מוכנים לעשות זאת גם בכוח הזרוע ובדרך הפשע.

ב-1908 היו מיליון יהודים בעיר ניו יורק. הם היו רבע מהאוכלוסייה. באותה תקופה מפקח המשטרה של ניו יורק יצא בהאשמה כלפי היהודים שהם אולי רק רבע מהאוכלוסייה אבל הם חצי מאוכלוסיית בתי הכלא בעיר. העובדות לא היו לגמרי מדויקות ולפרסום נלווה גוון אנטישמי שכעבור שנה אילץ את המפקח להתפטר, אבל בכל זאת הייתה גם אמת בפרסום: הייתה בעיה של פשע יהודי מאורגן בעיר ניו יורק. היו גנבים, נוכלים, מהמרים, מבריחי משקאות, סרסורים ורוצחים יהודים יותר מאשר היו בקרב היהודים באירופה. היו קיד טוויסט, היוסקי ניגר, קיד דרופר, דופי בני, ביג ג'ק זליג, גיפ' דה בלוד הגנגסטרים היהודים ששמותיהם האמיתיים היו: מקס זוויבאך, ג'וזף טובלינסקי, ויליאם אלברט, בנג'מין פיין, ניית'ן קפלן והארי הורביץ, וכאמור היו עוד רבים רבים.

מול הבריונים והפושעים היהודים עמדה קהילה יהודית מפולגת: יוצאי מזרח אירופה שהתיישבו בדרום העיר, עשו את צעדיהם הראשונים באמריקה והתמודדו עם עוני וקשיי הגירה, מהעבר האחר של העיר, בצפונה, חיו מהגרים יהודים ותיקים ומבוססים (רובם ממערב אירופה), ביניהם בעלי בתי הכלבו הגדולים שהסתכלו על המהגרים החדשים בהתנשאות, לא הרגישו אליהם קרבה מיוחדת וגם לא חשו חובה לסייע להם.

עיתוני היידיש ומנהיגי הקהילה היהודית האמריקאית הגיבו באופן מתגונן וראו בנושא הפשע היהודי בעיה תדמיתית ולא חברתית. רק מעטים התייחסו בכובד ראש לעניין: המנהיג היהודי האמריקאי לואי מרשל אמר שהפשיעה היהודית היא "סרטן המכרסם בבשרנו, ללא קשר לרמת הפשיעה" היה ברור שהיהודים הוותיקים והחדשים בעיר צריכים להתגבר על ההבדלים ביניהם ולפעול ביחד כדי למגר את הפשע המאורגן.

כאן נכנס לתמונה הרב הרפורמי יהודה לייב מאגנס. מאגנס הוסמך לרבנות כבר בגיל 23 והיה סגנו של הרב בטמפל עמנואל, בית הכנסת הרפורמי הראשון בניו יורק, ובין בתי הכנסת הגדולים בעולם. בדרשות שנשא באותה תקופה הוא תיאר לא פעם את הקשיים שעברו על המהגרים והמהגרות היהודים אך הדגיש שהיהודים עברו ימים לא פחות קשים בלי להידרדר לחיי פשע, לזנות ולסחר בנשים. מאגנס היה איש בעל שיעור קומה, קשרים והשפעה והוא העלה את הרעיון להקים ארגון שידבר בשם היהודים, ישמור על זכויותיהם וגם יתמודד עם בעיית הפשיעה באופן אמיתי. כך הוקמה ב-1909 ה"קהילה" שבה לקחו חלק 222 ארגונים יהודיים בניו יורק.

חוץ מהמחלקות שעסקו במסחר ובדת, בסעד לנזקקים ובחינוך ובתי ספר יהודיים, הוקמה גם מחלקה שעסקה במלחמה בפשע היהודי המאורגן.

 

ממסמכי הייסוד של ארגון ה"קהילה" בניו יורק – רשימת הנציגים בארגון ובראשם: יהודה לייב מאגנס. 1914. הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

 

המקרה האומלל של הרמן רוזנטל

ביולי 1912 התפרסמה בעיתון New York World עדותו של איש עסקי ההימורים היהודי הרמן רוזנטל על קשריו עם מפקח המשטרה המושחת צ'רלס בקר שעמד בראש המחלקה למלחמה בהימורים בניו יורק. בקר העניק לרוזנטל הלוואה והגנה משטרתית לעסקיו המפוקפקים ובתמורה רוזנטל הפך את בקר לשותף סמוי בעסקי ההימורים שלו. אך כאשר בעקבות לחץ מהממונים עליו בגד בקר ברוזנטל, פשט על הקזינו שלו וסגר אותו, הפך רוזנטל לעד מדינה נגד קצין המשטרה המושחת. כעבור כמה ימים הוא נרצח ביריות לאור יום, קרוב לטיימס סקוור.

לימים בקר יורשע ויהיה לשוטר הראשון בארה"ב שנגזר עליו עונש מוות. ההוצאה להורג בכיסא חשמלי ארכה תשע דקות ארוכות.

הרוצחים שנתפסו היו גנגסטרים יהודים שנשלחו על ידי השוטר המושחת. התברר שמבין כל המעורבים בפרשיית הפשע הזו: השוטרים, הפושעים והעדים, כמעט כולם היו יהודים. המקרה המתוקשר העלה שוב לכותרות העיתונים ולתודעה של יהודי ניו יורק את בעיית הפשע הגואה בקהילה היהודית בעיר.

 

מסע הלוויה של הגנגסטר והמהמר היהודי הרמן רוזנטל. בתמונה רואים את ארונו מוכנס לתוך כרכרת הקבורה. ספריית הקונגרס, אוסף ביין 1912

 

בחזרה למחלקת המלחמה בפשע של ארגון "קהילה". לאור מקרה רוזנטל הגיע מאגנס להסכם עם ראש העיר ועם מפקד המשטרה להקים "לשכה למוסר חברתי", מחלקה של בלשים יהודיים שיסתובבו בדרום מזרח מנהטן, יאספו מידע על פשעים וימסרו את המידע לקצין משטרה שימשיך את הטיפול במסגרת החוק.

הבלשים הגישו למאגנס ול"קהילה", למשטרה ולראש העיר דוחות שבהם רשמים מביקוריהם בבתי קזינו פרטיים, במועדונים לא חוקיים שבהם מכרו שתייה חריפה וסמים ובבתי הבושת בעיר. הם הכינו גם רשימות עם שמות הפושעים היהודיים וכינוייהם ועם מידע על מקום הימצאם: בעיר, מחוץ לעיר ובכלא.

 

רשימה עם שמות הפושעים היהודיים וכינוייהם שהכין ארגון "קהילה". הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

 

רשימת פושעים – גברים ונשים, ועוד אנשים רעים – עסקני גניבות ופשע מאורגן. הרשימה מתייחסת בעיקר לצד המזרחי של העיר. כדי לא לפתוח רשימות חדשות, לא כללנו פושעים מאזורים אחרים בעיר.

דוחות הבלשים מספקים מידע מאלף על חיי הפשע של הגנגסטרים היהודיים בניו יורק:

 

דו"ח מה-23.11.1914. הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

 

רחוב בּרוּם 280 – מסעדה

המסעדה נמצאת במרתף ברחוב ברום בין רחובות אלן ואלדרידג'. בעל המקום הוא מקס מרגוליס, הידוע גם בכינוי רוֹסל'ה. מרגוליס הגיע לפני זמן קצר מלונדון שם עסק בעיקר בכייסות ובשאר עסקי נוכלויות. הוא פעל גם בחלקים שונים של רוסיה כגנב. המסעדה פעילה מאוד.

היא נעשתה למקום מפגש עבור גנבים שהיגרו מרוסיה ועבור גנבים שהיגרו ממקומות אחרים. חלק מהדמויות הוותיקות שהיו במקום בביקורנו ב-23.11.1914 היו מטלי (נשק) ג'ו טרופ (סחורה גנובה ונשק) קרל קסל (סחורה גנובה ונשק).

 

דו"ח מה-29.11.1914. מסמך מהארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

 

השדרה השנייה 210

29.11 ביקור בבית מרוהט בשדרה השנייה 210. שלוש נערות הכניסו גברים אל תוך הבית.
מרי ההונגרייה – דווחה בעבר. עבדה בעבר ברחוב 18 מזרח.
מרי לס הידועה גם כמרי השמנה, הידועה גם כמרי הבטלנית.
ליזי ארטיקלס. דווחה בעבר.

 

ממלחמה בפשע המאורגן בניו יורק להקמת האוניברסיטה העברית בירושלים

המבצע המורכב החזיק מעמד בזכות אישיותו החזקה של מאגנס ושיתוף הפעולה עם ראש העיר. כשהתחלף ראש העיר, התמעט שיתוף הפעולה עד שחדל לגמרי. ובכל זאת לא הכול היה לשווא, ארגון ה"קהילה" היה השראה לפעילות משותפת של ארגונים יהודיים וציבורים יהודים שונים בחלקים אחרים בארצות הברית והזרוע החינוכית והפילנתרופיות שלו נשארו פעילות עד היום.

 

יהודה ליב מאגנס. מתוך אוסף אברהם שבדרון. לתמונות נוספות

 

גם במעמדו של מאגנס היה שינוי, מאגנס היה פציפיסט והתנגד באופן נחרץ למעורבות של ארה"ב במלחמת העולם הראשונה. הדבר פגע במוניטין שלו וביחסיו הן עם הקהילה היהודית והן עם גורמים משפיעים מחוץ לה.

ב-1922 עלה מאגנס ארצה והשתתף בייסוד האוניברסיטה העברית. כעבור עשור עמד בראשה. גם בארץ המשיך מאגנס בפעילות פוליטית מעוררת מחלוקת, הוא תמך במדינה דו-לאומית מהירדן ועד הים ובאפריל 1948 נסע לארצות הברית כדי לנסות למנוע הכרה אמריקנית בהקמת המדינה ואולי אפילו למנוע את הקמתה. עם זאת, אחרי שהתקבלה ההכרה האמריקנית נסע מאגנס למלונו של ד"ר חיים ויצמן, לחץ את ידו ובירך אותו.

 

טקס פתיחת האוניברסיטה העברית שנערך על הר הצופים ב-1.4.1925, ז' בניסן תרפ"ה.
סביב השולחן בקצה השמאלי יושב יהודה מאגנס. למידע נוסף על התמונה

 

בארה"ב לקה מאגנס בשבץ ונפטר שם כעבור חצי שנה, באוקטובר 1948. חלק מהניירות והמסמכים שלו מארה"ב ובהם העתקים של דוחות רבים שחיברו בלשי "המשטרה החשאית היהודית" שנלחמה בגנגסטרים היהודיים, נשלחו למאגנס ארצה בשנות השלושים על ידי ראשי הקהילה בעקבות התפרקותה הסופית. שאר התיקים היו ברשות משפחת מאגנס בארץ ונמסרו על ידה לארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי.

 

תודה להדסה אסולין וליוחאי בן גדליה מהארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי על עזרתם בהכנת הכתבה.

***

כתבות נוספות:

הסטודנטים נגד הקנצלר: משפטי סטודנטים פוליטיים באוניברסיטה העברית ב-1930

 

הנערה היהודייה שמאחורי גברת החירות

 

קפטן אמריקה – מגן היהודים!

הכומר שקרא לאפיפיור "נציג השטן"

לפני 500 שנה יצא נזיר וכומר אלמוני בכתב אישום חריף נגד הכנסייה הקתולית. המחאה המקומית שתכנן מרטין לותר התפשטה במהרה ברחבי גרמניה. בתוך שנים ספורות שיסעה המחלוקת את יבשת אירופה כולה לשני מחנות יריבים. העולם הנוצרי מעולם לא התאושש משבר זה.

​בשניים ביולי 1505 עבר מרטין לותר חוויה ששינתה את חייו: לאחר ביקור בבית הוריו, נקלע הסטודנט למשפטים לסופת ברקים סוערת. ברק שפגע באדמה בקרבתו הציף את ליבו בפחד והביא אותו לפנות אל השמיים בתחינה: "עזרי לי, אנה הקדושה, ואהיה נזיר!" חמישה עשר ימים לאחר אותה הבטחה, הושלמה המרת הלב של מרטין לותר הצעיר כשהצטרף למנזר ארפורט (Erfurt).

אביו של לותר זעם על ההחלטה התמוהה של בנו, אך נאלץ להשלים עמה משהבין את דבקות בנו בה. לותר לקח על עצמו את כל חובות הנזירות, הפגין משמעת עצמית מרשימה, למד ביסודיות ובעומק את התנ"ך ואימץ מרצון את העוני והדלות שהיו מנת חלקם של אחיו הנזירים. למרות זאת, לא הרגיש שזכה לשלווה שנפשו ביקשה.

במהלך מסע עלייה לרגל לרומא, מושב האפיפיורות, חזה בפאר וההדר של הכנסייה הקתולית וניסה ליישב אותם עם סיפור חייו של ישו, מנהיגם של האיכרים והדייגים מהגליל, שאמר: "אשרי עניי הרוח כי להם מלכות השמיים" (מתי ה' 3) וכי "נקל לגמל לעבר דרך קוף של מחט מהיכנס עשיר אל מלכות האלהים" (מרקוס י' 25). בקיץ של שנת 1517 הגיע לותר אל ויטנברג, העיר שבה יחולל את אחת המהפכות העמוקות ביותר שידעה הנצרות.

בתור תיאולוג וכומר מוכר בויטנברג, הביע לותר את ביקורתו על הנוהג הנפוץ בכנסייה הקתולית: מכירת שטרי מחילה (אינדולגנציות) שבאמצעותן הבטיחה הכנסייה מחילה על חטאים שביצע הקונה – ללא צורך בכפרה או הבטחה לשיפור דרכי החוטא. הנוהג שהחל עוד בימי מסעות הצלב הפך בזמנו של לותר לעסק ציני ומשגשג: לותר ראה בו דרך לסחוט כסף ממאמינים פשוטים ובכך להעשיר את קופת הכנסייה בדרכים ערמומיות.

ב-31 באוקטובר 1517 תלה הכומר הצעיר מסמך על דלת הכנסייה המקומית בעיר. היו אלו 95 התזות, שלהן העניק את השם "על הכוח של אינדולגנציות". אף על פי שמטרתו של לותר הייתה לעורר דיון בנוהג ולא לקרוא למרד גלוי בכנסייה, התזות שפרסם היכו גלים: בתוך חודשים ספורים הודפס המסמך שחיבר לותר באלפי עותקים והופץ בכל רחבי גרמניה.

 

הדפסה מקורית משנת 1517 של 95 התזות מאת מרטין לותר. מתוך אוספי הספרייה הלאומית

 

הכומר האלמוני שפרסם את התזות הפך עד קיץ 1518 לתיאולוג המפורסם במדינה. באותו קיץ גורלי עשתה הכנסייה טעות גדולה ופתחה במשפט כפירה נגד לותר: התמיכה שהשיג לעצמו מ"פרדריך הנבון", השליט המקומי עמו קשר קשרי ידידות אמיצים, אפשרה לו לחמוק ממשפט כנסייתי ברומא ובמקום זאת, לעמוד בפני נציג הכנסייה על אדמת גרמניה.

 

ממחאה מקומית למהפכה חסרת תקדים בתולדות הכנסייה

הדיון שעורר והדבקות בעמדתו המקורית עודדו את מרטין לותר לקדם את רעיונותיו. עד שהבינה הכנסייה שמאחורי דעותיו של הכומר היחיד הולך ומתגבש מחנה עוצמתי, הספיק לותר לעצב תיאולוגיה נגדית המבוססת לא על פסיקות הכנסייה והאפיפיור שבראשה אלא על קריאה בכתבי הקודש עצמם.

לותר, שהתחיל בתור מבקר פנימי של הכנסייה, הכריז בשנת 1520 שאין בסמכותה של הכנסייה להבטיח גאולה בעולם הבא לאיש. בכך שלל את טענת הכנסייה הקתולית שהיא היא נציגתו של ישו עלי אדמות. יתר על כן, לותר ראה עתה באפיפיור את נציגו של האנטיכריסטוס, השטן בכבודו ובעצמו, וטען שהאחריות על גאולת האדם נמצאת בידי האל לבדו. תפקידו של האדם, בעיני לותר, הוא לקרוא בעצמו את כתבי הקודש ולהבין מהם את המסר האלוהי, ורק אז יוכל האל להחליט האם להעניק לו את חסדו. לשם כך, החל לותר בפרויקט הגדול של חייו: תרגום ה"ביבלייה" – הברית הישנה והחדשה – לגרמנית.

 

תרגום הביבלייה המלא של מרטין לותר לגרמנית. ההדפסה מהמאה ה-17. מתוך אוספי הספרייה הלאומית

 

המחאה המקומית של לותר התפשטה במהלך המאה השש-עשרה ברחבי אירופה וחילקה את היבשת כולה בין תומכי הכנסייה הקתולית ובין בני הדת החדשה: הפרוטסטנטים על שלל זרמיהם. הייתה זו גם יריית הפתיחה ליותר ממאה שנים של מלחמות דת נוראיות.

***

כתבות נוספות:

היהודי שנלחם בצנזור האינקוויזיציה

 

עדויות מצמררות: כך עיוותו הנוצרים את התלמוד כדי לפגוע ביהודים

 

 

1695: מה נעדר מדיפלומת הרופא של הצעיר הגרמני?