גלו עוד על התלמוד: כתבי יד נדירים, סיפורים מיוחדים על התלמוד, כרזות ועוד
שאלת היחס הראוי לספרות היהודית הענפה היא שאלה שהטרידה נוצרים רבים לאורך ימי הביניים והעת החדשה. האם יש לראות בספרות הקודש כולה (ובראשה התלמוד) שורה של טקסטים חתרניים המנציחים את השקרים שעליהם בנויה הדת היהודית, או דווקא – יצירות המוכיחות (מבעד לתלי תילים של סילופים רבניים) את אמתותה הבלתי ניתנת להכחשה של הבשורה הנוצרית? ומה בדבר ההערות השליליות המופנות נגד הנצרות בתלמוד? עם או בלי קשר לאהדה או לשנאה ליהודים עצמם, סיפקו הוגים נוצריים והממסד האפיפיורי תשובות משתנות.
התפתחותה של תעשיית הדפוס באות העברית, אשר פיגרה עשורים ספורים אחרי תעשיית הדפוס הנוצרית, הפכה שאלה סבוכה זו לדוחקת יותר: מאותו הרגע, ניתן היה להפיץ כל טקסט יהודי באלפי עותקים. במשך כמעט שמונים שנה לקיומו של הדפוס העברי ננקטו צעדים לצנזר או לפקח על תעשייה צומחת זו, אך משרת הצנזור המאיימת טרם הופיעה. היה זה רק באמצע המאה השש-עשרה, במסגרת ההתארגנות מחדש של הכנסייה הקתולית כמענה לפרוץ הרפורמציה הפרוטסטנטית, בתהליך ארוך שנים הידוע בתור "הקונטרה רפורמציה", שהממסד הקתולי הפנה סוף סוף את עינו הבוחנת אל הספרות העברית, במטרה לתקן את "עוולות העבר", או שמא – רק למחוק אותן כליל?
הפיקוח הממוסד על הספר העברי התנהל במספר ערוצים במקביל: העלאתם של ספרי קודש על המוקד בשריפות ענק הוא אולי הידוע ביותר, אך היו דרכים אחרות – סנסציוניות פחות. אינדקס מיוחד של ספרים אסורים לפרסום, אליו נוספו או הוסרו מעת לעת יצירות חתרניות, סיפק את הטון הכללי שהכתיב הממסד הקתולי. לצד רשימות ספרים אלו – שמרביתם כלל לא היו יהודים – התפתחה תעשיית צנזורה ענפה. הייתה זו תעשייה בתוך תעשיית הדפוס שדנה באופן פרטני ומדוקדק בתוכן היצירות המותרות לפרסום, ליוותה את הדפסתן, לעתים מחקה או צנזרה קטעים אסורים, ולעתים תבעה הכנסת שינויים בטקסט.
בתקופות בהן נקט הממסד הקתולי בגישה ליברלית יותר ליהודיו ולתרבותם, נפתחו ערוצי הידברות בין נציגי הקהילות היהודיות והאינקוויזיציה האמונה (במרבית העולם הקתולי) על צנזור הספרים. כתב יד איטלקי שנרכש לאחרונה על ידי הספרייה ומתוארך לסוף המאה ה-16-תחילת המאה ה-17 מספק דוגמה לערוץ שכזה.
העמוד הפותח את כתב ההגנה על הספרים היהודיים. לפריט בקטלוג לחצו
מדובר בחיבור הגנה על הספרים היהודיים שצונזרו והוחרמו על ידי צנזורים מטעם האינקוויזיציה באיטליה, שכותרתו "תגובה כללית לחילול הקודש בספרים העבריים". התגובה נחרצת ומפורטת: זו למעשה הפרכה שיטתית ומדוקדקת של מכלול הטענות על ההתקפות הנבזיות נגד הנצרות השזורות, לכאורה, לאורכם ולרוחבם של הספרים העבריים המודפסים בפרארה.
מחבר כתב ההגנה לא ידוע, אך ברור שהוא חובר על ידי נציג של גורמים בקהילה היהודית בפרארה. לאורך כתב היד הזה מפגין המחבר שליטה באיטלקית (השפה בה נכתב מרבית כתב היד) לצד שליטה בעברית – בה סיפק ציטוטים ומבואות מהספרים היהודים עליהם הגן בשוליו השמאליים של הטקסט.
בתחילת כתב היד מסביר המחבר את משמעותן של מילים עבריות שכיחות המתפרשות על ידי צנזורים כחילול הנצרות ומנהגיה. במילה "נוצרים", למשל, מסביר המחבר כי הכוונה הינה לאדום – העם המקראי. במילה "גויים", ממשיך המחבר, הכוונה אינה לעמי הנצרות אלא לעמים הנכריים, עובדי האלילים, שהקיפו את היהודים בארץ ישראל. בהמשך, נועץ המחבר את המסמר האחרון בארון הקבורה שהכין לטיעוני הצנזורים ומסביר שעל היהודים מוטלת חובה הלכתית לדרוש בשלומה של מלכות ובשלום העמים שבקרבם הם יושבים.
האקס ליבריס (החותמת) של הבעלים הקודמים, אריאל טואף
ומה הלאה?
אחרי שהצבנו את כל הפרטים (המעטים) הידועים לנו, נניח בעדינות את הכפפה החדשה-ישנה הזאת על מדף הנדירים שבספרייה. עתה היא מחכה לחוקרת או לחוקר שירימו אותה, יבחנו אותה מול האור ויספקו לנו פרטים מוצקים יותר על כתב היד המסקרן הזה, ועל משולש היחסים הסבוך שהוא חושף – הצנזור, הקהילה היהודית ורשויות האינקוויזיציה.
תפוח אדמה לוהט, כפפה ישנה-חדשה, תבחרו בעצמכם את הדימוי הראוי. כך או כך, נשמח לגלות יותר על כתב היד המרתק הזה
אוצר שלם של כתבי יד דיגיטליים מחכה לכם באתר כתיב
כתבות נוספות:
כך למדו ילדים יהודים לכתוב לפני אלף שנה
תגלית: הקינה הבלתי ידועה של ר' יהודה הלוי
הבדחן, השדכן והתזת מי הקולון: מנהגי החתונה של יהודי התפוצות
