עוד בשלבי הקמת יחידת המקלענים מס' 20 (Machine Gun Squadron) בארבעה ביולי 1917, נאלצו מפקדיה להתמודד עם מכשול לא צפוי: מתוך 121 הלוחמים ביחידה, רק 30 הוכשרו להפעלת כלי הנשק החדישים. שאר החיילים מעולם לא הוצבו ביחידה דומה.

המערכה הקרבה לכיבוש ארץ ישראל לא אפשרה התמהמהות מיותרת, והוראה חדשה שהתקבלה ימים ספורים קודם לכן סיפקה ללוחמי היחידה החדשה הצצה לגודל האתגר העומד בפניהם. ב-12 באוגוסט, תוך חודש ימים מהקמתה, יצאה היחידה אל החזית הצבאית החדשה: ארץ ישראל.

סיפורה של היחידה תועד בספר "דרך ארץ ישראל עם יחידת המקלענים מס' 20", שחולק לאחר המלחמה לחיילי היחידה. אחד מחיילי היחידה החליט להדביק בתוך הספר צילומים שהוא ערך במהלך מסעה של היחידה לארץ ישראל.

 

ככל הנראה בעליו של הספר והלוחם שצילם את התמונות. זהותו אינה ידועה

 

וכך השתמר בספרייה הלאומית, תיעוד מרתק של מעללי היחידה כפי שהשתקפו דרך עיניו של אחד הלוחמים.

 

צפו פה בספר המלא ובתמונות הנדירות

 

 

סיפורה של היחידה תועד בספר Through Palestine with the 20th Machine Gun Squadron

 

תחת שמש קופחת, בכתפיים כואבות, ועם חשש מתמיד מחיסולה של אספקת המים היומית, חצו לוחמי היחידה את סיני במשך 18 ימים. הם ניצלו את השהות במחנה הבריטי להמשך האימונים – במחצית היום הם התאמנו בהפעלת כלי הנשק שהיו חדשים לרובם, ובמחציתו השנייה – ברכיבה על סוסים.

 

חיילי היחידה. מלבד הציורים המעטים המלווים את הספר, בעותק הנמצא בספרייה הודבקו תמונות בעמודים הראשונים של הספר

 

נשות ירושלים בכותל

 

דמשק

 

דוגמא לחלק מהציורים המלווים את דפי הספר

 

כשבעה מיילים מדרומה של העיר באר שבע, נתקלו הלוחמים בקרב הראשון שלהם כיחידה. כשכוחות התגבור לשמאלם ויחידות האוסטרליות לימינם, תקפו לוחמי יחידת המקלענים את הביצורים האימתניים שהעמידו התורכים בדרך לעיר: כל הבוקר והצהריים נאבקו הכוחות התוקפים והמגינים.

האבק שנפוץ לכל עבר מנע משני הצדדים את האפשרות לראות יותר ממטרים ספורים קדימה. אחרי מספר שעות של לחימה גילו החיילים כי, להפתעתם הגמורה, התורכים נסוגו אל העיר. בארבע בצהריים הגיעה הפקודה: לתקוף את באר שבע, שהתגלתה גם היא כריקה מחיילי האויב.

 

הדרך ליריחו

 

ציור של אחד מחברי היחידה

 

לוחם היחידה מתעד "נשים ילידות"

 

"באר שבע", כתבו הלוחמים בספר היחידה, "הייתה מאכזבת מאוד. קשה להגיד שמדובר בעיירה, כפי שאירופאים מבינים מונח זה – מקום בו אפשר לקנות סיגריות ומשהו לאכול, לא יכולנו להשיג דבר והמבנים היחידים בה, אלו שלא היו בקתות עץ, היו ריקים מאדם." כשסיירו הלוחמים בסביבה, התקשו להתרשם מהמדבר הצחיח המקיף אותם, ומהיעדר הדרכים השמישות.

גם אל עזה הגיעו הלוחמים לאחר הנסיגה התורכית מהעיר – הדבר לא מצוין בשום מקום בספר, אך ככל הנראה לא לקחו הלוחמים חלק בקרבות הקשים לכיבוש עזה. על אף המרחק הקצר מבאר שבע, הם פגשו בהתיישבות מסוג שונה – כפרים בצדי הדרך, ובהם חקלאים המעבדים את אדמותיהם. ככל שהתקרבו גילו שהמראה מתעתע: לכלוך וזוהמה, גברים שנחים בזמן שהנשים מבצעות את העבודה הקשה. גם על עיר זו היה ללוחמים רק דברים רעים להגיד.

 

מפה בצירוף נתיב ההתקדמות של היחידה

 

מעזה המשיכו החיילים לרמאללה, מרמאללה אל הכפר הערבי קזזה, ומשם בעקבות מסילת הרכבת אל ירושלים. חיילי האויב חזו את נתיב ההתקדמות הזה, והתחפרו לאורכה של הדרך. הקרבות הקשים הובילו לשורת אבדות. מפקדי היחידה החליטו על נסיגה והתארגנות מחדש באזור יפו. בדרכם ליפו, פגשו החיילים לראשונה את רחובות.

המפגש עם רחובות הזכיר ללוחמים משהו מהחיים שהשאירו בבריטניה. החיילים פגשו במתיישבים הציוניים, רכשו מהם שקים מלאים בתפוזי יפו העסיסיים. מי שלא היה ברשותו סכום מספק, החליף בתמורה את אספקת הבשר המשומר שקיבל ביחידה. המפגש עם המתיישבים העבריים ריגש את החיילים שראו בהם את התחלת בנייתה המחודשת של האומה העברית.

 

מערות בקרבת הים האדום

 

לאחר המנוחה הקצרה חידשו החיילים את ההתקדמות לירושלים. החשיבות של עיר הקודש לא נעלמה מעיניי המגנים העות'מניים: את מרבית הכוח המוצב בארץ שלחו להגן על הדרך לירושלים. עם כל מטר נוסף שהצליחו חיילי יחידת המקלענים להשיג מידי האויב, התרכז המאמץ המרכזי של הלוחמים בהצבת מכונות הירי האימתניות במיקום הגבוה ביותר באזור הלחימה. הם ניצלו כל יתרון שהצליחו להשיג: חיפוי מיחידות אחרות, שימוש בצלפים, התקדמות חרישית בלילה או – במידה שלא נשארה אופציה אחרת – הטחת אש רותחת על האויב כדי להניסו מהעמדה שתפס.

וכך, בשמונה בדצמבר 1917 – למרות הדרכים המשובשות, המחסור התמידי במים וההתנגדות התורכית והגרמנית לכל אורכה של הדרך, הצליחו לוחמי יחידת המקלענים, יחד עם שאר כוחותיו של אלנבי, לפרוץ את הדרך לירושלים.

 

שער יפו

 

שער דמשק

 

רוכבים בדואים

 

יום לאחר מכן הסתיימו מעל ארבע מאות שנה של שלטון עות'מאני בארץ הקודש עם כניעתה של העיר ירושלים. היה זה תאריך סמלי, היות שמרבית צפון הארץ הייתה עדיין תחת שליטה עות'מאנית, שליטה שתתפורר בחודשים הקרובים.

ראו איזה פלא, קבעו הלוחמים הנרגשים שזכו לחזות סוף סוף בירושלים. השחרור של ארץ הקודש התרחש ערב חג החנוכה, ובזמן שהתורכים נסים מירושלים, חוגגים היהודים את ניצחון המכבים על הכובש היווני הקדום.

במהלך המסע לכיבוש הארץ איבדה היחידה 3 קצינים ו-67 לוחמים.

***

כתבות נוספות:

 

"הלב נקרע לקרעים": שרה אהרנסון מבשרת על מות אבשלום

סיפורה של ניל"י דרך יומניו של האיש שנתן לה את שמה

איגרת החייל השבוז מהגדודים העבריים: שנה מהצהרת בלפור ועדיין לא הוקמה מדינה?

הטיוטה של הצהרת בלפור שדיברה על "הגזע היהודי"

הבה נגילה – איך שיר נולד?

האם הבריטים הם צאצאי עשרת השבטים האבודים?

שביל קליפות התפוזים: הרפתקאותיו של הנער נחום גוטמן תחת הדיכוי העות'מאני

סיפורן של הנשים הירושלמיות שהצילו את אחיותיהן מהזנות

הטייסת הבווארית ה-304 מתעדת את ארץ ישראל של סוף מלחמת העולם הראשונה

***

מעורפל מעייפות ומחוויות היום הארוך שעבר תיאר משה דיין את המכשולים העומדים בפני שינה בבסיס בלב ג'ונגל וייטנאמי: "בלילה מרחתי את עצמי בנוזל נגד יתושים בשכבה כפולה. בעיית השינה מורכבת משניים: יתושים ותותחים. התותחים בתוך הפרימטר של המחנה מזעזעים את הקרקע והקירות בכל יריה (בעיקר תותחי ה-175 מ"מ). חוץ מזה צריך להיות ערים להבחנה בין פגזים 'יוצאים' – תותחים שיורים החוצה – לבין 'נכנסים' – פגזים של הווייטקונג, המתפוצצים בתוך המחנה" (ה-22 באוגוסט 1966, "יומן וייטנאם" מאת משה דיין).

 

משה דיין תופס תנומה על הקרקע, תמונה מתוך אוסף דן הדני

 

שר החקלאות מחפש הרפתקה במזרח

 

לאחר כחמש שנים בתפקיד שר החקלאות, מצא עצמו הרמטכ"ל המפורסם בתולדות המדינה מנהל קריירה פוליטית מדשדשת. בשנת 1965, הצטרף למפלגת רפ"י של פטרונו הוותיק, דוד בן-גוריון. הניסיון הזה כשל: המפלגה שהתיימרה להחליף את מפלגת השלטון זכתה בעשרה מנדטים בלבד. משר חקלאות הפך לחבר כנסת אופוזיציוני זוטר. דיין היה זקוק נואשות לחוויה חדשה, כזו שתסייע לו להגשים את פסגת שאיפותיו: תיק הביטחון.

שנה לאחר מכן, קיבל הצעה שלא יכול היה לסרב לה: הזמנה מעיתון 'מעריב' לטוס לדרום וייטנאם ולהצטרף אל הכוחות האמריקנים בשטח בתור כתב. מכל כיוון אפשרי נמתחה ביקורת על החלטתו של דיין לצאת אל המדינה שסועת המלחמה: חבריו למפלגה ראו בכך צעד שגוי וח"כ שמואל מיקוניס ממפלגת מק"י תקף את נסיעתו הצפויה וטען שנוכחותה של אישיות ישראלית מוכרת כל כך באמצע של מלחמה שנויה במחלוקת תפגע בנייטרליות הישראלית. שר החוץ אבא אבן אמנם ביטל טענה זו אך לא שכח להביע תמיהה על מה שראה כצעד פזיז: הוא ביקש להבין מדוע דיין לא נועץ כלל בממשלה טרם יציאתו. דיון סוער בשאלת נסיעתו לווייטנאם התקיים בכנסת, אך הביקורת לא הזיזה את דיין מהחלטתו.

לפני עלייתו למטוס הסביר לכתב עיתון דבר כי "נסיעתי הנוכחית לווייטנאם אין פירושה הזדהות עם פעולות ארה"ב שם או הסתייגות מהן. אני נוסע לווייטנאם כדי לראות את הנעשה שם מן הבחינה המדינית והצבאית, ולדעתי ניתן ללמוד הרבה מביקור שם". סדרת הכתבות והיומן שהתפרסם יותר מעשר שנים אחרי מסעו הוכיחו את צדקת טענתו.

 

כתבה שהתפרסמה ב-4 ביולי 1966 בעיתון דבר

 

מישראל יצא דיין ראשית לפריז, כדי לשמוע מפי המעצמה הקודמת ששלטה בווייטנאם מדוע כשלה בהחזקת המדינה. הוא נפגש בין היתר עם הגנרל לואסיון והגנרל ניקו ששירתו באזור בטרם התבוסה הצרפתית. דעותיהם היו הפוכות כמעט בכל: הגנרל לואסיון נזף בדיין והזהיר שהכוחות המורדים בצפון עייפים, "ואני עתיד לאחר את המועד: לכשאגיע לסייגון כבר תהיה שביתת-נשק בין הווייטקונג [החזית לשחרור לאומי שהוקמה בצפון המדינה] והאמריקנים". את הקושי של האמריקנים לסיים את המלחמה תלה לואסיון בדעת הקהל העולמית והפנימית האמריקנית המסרבת לתמוך בצעדים הקשים שיש לבצע. לולא אותה דעת קהל חתרנית "היה אפשר להביא את הכל על מקומו בשלום – או ביתר דיוק: במלחמה." הגנרל ניקו, לעומת זאת, ראה את הדברים אחרת: הוא סיפר לדיין שיש להפסיק כליל את ההפצצות האוויריות ולהשקיע בהשגת מודיעין. האמריקנים מחפשים "פעולה רדיקלית המסיימת 'אחת ולתמיד' את המערכה" אך מה שיגלו הוא שרק במערכה ממושכת יביסו את הווייטקונג (ה-4 ביולי 1966, "יומן וייטנאם").

מפריז נחת דיין בלונדון לשיחה עם גיבור מלחמת העולם השנייה, פילדמרשל ברנרד לו מונטגומרי. למונטגומרי היו דעות ברורות בנושא וייטנאם. הוא האמין שסין היא המעצמה העולה וקומוניזם הוא שיטת משטר המתאימה היטב לאסיה. "האמריקנים שוגים כאשר הם רוצים להנחית את 'אורח החיים' שלהם לאחרים". את המפגש סיכם דיין ביומנו, "עזבנו כעבור שעתיים והוא נפרד ממני באומרו: 'כשתחזור מווייטנאם בוא אלי לספר לי מה אתה חושב ואמור לאמריקנים שהם מטורפים'" (ה-10 ביוני 1966, "יומן וייטנאם").

מלונדון טס דיין אל וושינגטון. כאן יכול היה דיין להציב שאלות נוקבות בפני נציגי צבא ארה"ב. הוא התקשה להאמין לטענת הקולונל המדווח כי התקפת החורף של הווייטקונג סוכלה על ידי כוחותיו של הגנרל וסטמורלנד. אם היחס של צבא ארה"ב וכוחות צפון וייטנאם הוא אכן שלושה לאחד (כפי שנטען בפניו שוב ושוב) ואין ברשות המחתרת הצפון וייטנאמית "לא שריון, לא ארטילריה ובעיקר לא אויריה ולעומתם לאמריקנים יש כל אלה – קשה לי להבין מדוע לא רצו האמריקנים להגיע לאקט של הכרעה?" (ה-14 ביולי 1966, "יומן וייטנאם").

הייתה זו הפעם הראשונה במסע בן החודשיים, ובהחלט לא האחרונה, שנציג של צבא ארה"ב מדקלם בפניו תשובה מוכנה ונטולת כל היגיון.

 

אמריקניזציה של המלחמה

 

ב-25 ביולי נחת דיין בסייגון, בירת דרום וייטנאם. אחרי עשרות שיחות ותדריכים בבירות השונות, ארוחות ערב חגיגיות ומפגשים לא לציטוט, עייף דיין ממילים ומפות ודרש לצאת לשטח. את היום הבא העביר דיין במה שכינה כ'נייריזאציה'. הוא הנפיק שלוש תעודות עיתונאי שונות: אמריקנית, דרום וייטנאמית וישראלית; הצטייד בבגדים צבאיים מתאימים ועבר תדרוך צבאי לא מרשים בעליל מסמל שלא היסס להדגיש בכל עת שנתקל בשאלה "שהוא בסך הכל איש יחסי ציבור". בתום היום הארוך הזה קיבל דיין את מבוקשו: הוא יצא לראות את המלחמה בעצמו.

 

צולח נהר עם החיילים, תמונה מתוך אוסף דן הדני

 

כבר בפטרול (הימי) הראשון שהשתתף בו לא הצליח דיין לשמור את דעותיו המקצועיות לעצמו: הוא טען באוזניי החיילים והקצינים שפגש כי הסיורים האמריקנים המוגברים בנהרות הדלתא לא ימנעו מכוחות האויב להבריח נשק ותחמושת בהיסתר. מבלי לעצור כל סירה, לערוך עליה חיפוש רציני ובכך לשתק את המסחר באזור, הרושם שנוצר אצל התושבים הוא שהווייטקונג חזק כל כך שיש צורך בכוחות תגבור המצוידים במיטב הנשק כדי לגבור עליו. הוא הציע במקום זאת הפחתה משמעותית של הכוחות האמריקניים "ובמקומות מסוימים לקיים תגבורת ים ואוויר, שאפשר להזעיק על-ידי קריאה באלחוט" (ה-27 ביולי 1966, "יומן וייטנאם").

אחרי הסיור הימי שכלל לינה על נושאת מטוסים הסתפח דיין תחילה אל פלוגה ז' בגדוד השני של אוגדת הנחתים הראשונה ולאחר מכן אל "הכומתות הירוקות" – המובחרת שביחידות האנטי-גרילה של ארצות הברית.

 

שר החקלאות לשעבר בג'ונגלים של וייטנאם, תמונה מתוך אוסף דן הדני

 

על אף גילו המתקדם (51 באותה תקופה), הבינו מלוויו האמריקנים שהעיתונאי שתום-העין ראה כבר קרב או שניים בחייו. הוא לא חשש להתקרב אל הגבולות הנעים תדיר בין האויב וכוחות ארה"ב, לשכב במארבים, לצלוח נהרות או להתלכלך מבוץ וזיעה. "הוא נע כתולעת באפר חם" הגדיר זאת קצין אמריקני אחד. אין זה אומר שהבוץ הוויטנאמי לא השאיר עליו רושם עמוק: "כבר ראיתי בוץ בחיי; בשנים הראשונות של נהלל טבענו עד לברכים, אולם בוץ כזה – עוד לא ראיתי. בעיקר 'הודות' לטנקים, שטוחנים את האדמה הרטובה מגשמי המונסונים שאינם חדלים" (ה-13 באוגוסט 1966, "יומן וייטנאם").

מכל כיוון הזדקרו לפניו העוצמה והיהירות האמריקנית: נושאות מטוסים הנלחמות בסירות עץ, טנקים התוקפים בקתות עץ והליקופטרים הרודפים עד חורמה אחרי שני לוחמי גרילה מצוידים ברישול. מכל שיחותיו התרשם דיין מאופיים של החיילים והקצינים שפגש: "ליבראליים, מנומסים, נעימים ונוחים. בתור פרטים – הם 'זהב'. אולם הכל עד לנקודה אחת: עד 'הזלזול' בכוחה של ארה"ב. בעניין זה, אפילו בשיחה, אין הם מגלים שום גמישות" (ה-29 ביולי 1966, "יומן וייטנאם").

 

מוטסים אל שדה הקרב, תמונה מתוך אוסף דן הדני

 

מה שראה שכנע אותו כי המלחמה בוייטנאם היא מלחמת תדמית בה משלמים הצפון וייטנאמים ביוקר על הניסיון להמרות את פיה של המעצמה מטעם עצמה: "הרושם שלי, שאין הם נלחמים כרגע לא נגד הסתננות לדרום, לא מלחמת גרילה ואף לא מלחמה בהו-שי-מין [מפקד הכוחות צפון וייטנאם], אלא מלחמה אמריקנית נגד כל העולם. להפגין לעיני כול (לרבות אנגליה, צרפת, בריה"מ) את כוחם ואת עקיבות החלטתם, למען ידעו: כאשר האמריקנים נכנסים למערכה – אין לעמוד בפניהם" (ה-29 ביולי 1966, "יומן וייטנאם").

 

גלח"צ בג'ונגל, תמונה מתוך אוסף דן הדני

 

אולם לא רק את ההווי הצבאי ואת הקרבות ראה ותיעד דיין: בניגוד לרבים מהחיילים והקצינים שפגש, הוא התעקש לנסות ולהבין כיצד תראה המדינה החצויה בסיום המערכה הצבאית – בהנחה שזו תסתיים לשביעות רצונם של האמריקנים. הוא ראיין חיילים שעסקו בפיתוח אזרחי: סייעו בחקלאות, בבניית תשתיות לבתי ספר ולמערכת הבריאות. מהם שמע את ההערכה הרווחת בצבא האמריקני: ידרשו עשרות שנים עד שיוכלו התושבים להקים בעצמם "מינהל מקומי שיקבל את העבודה לידיו" (ה-3 באוגוסט 1966, "יומן וייטנאם").

 

אוכל תירס בחברת משפחה מקומית, תמונה מתוך אוסף דן הדני

 

גם בפני הבכירים שבקצינים לא חסך דיין את ביקורתו: הוא סירב לקבל את טענת הגנרל וסטמורלנד שמטרת הצבא היא לסייע לעם הוייטנאמי. בשלב זה של הלחימה מטרת ארה"ב היא מלחמת חורמה בווייטקונג. "לא עזרה לווייטנאם ולא שום דבר אחר: פשוט, מלחמה של ארה"ב בווייטקונג. לא חשוב איך הגיעו לכך – מתוך רצון כן לעזור לווייטנאמים, לשמור על הסכם ז'נבה או בגלל כל סיבה אחרת. הם לא יפסיקו עתה את המלחמה, גם אם טובת וייטנאם (ומי יקבע?) תדרוש זאת".

לא הייתה זו פליטת פה פציפיסטית, דיין תמך בזכותה של אימפריה צבאית אדירה כארה"ב לירות "בכל צלף אויב במטח ארטילרי". עם זאת, התנגד עמוקות למה שכינה ה"אמריקניזציה של השלום. הרופאים, המורים, האדמיניסטרציה, הרצון (הנובע ממקורות חיוביים) ללמד את הילדים כאן 'בייזבול', לעשות 'צופים' – כל זה אין לו שחר. וייטנאם – ככל מדינה – יכולה לקבל עזרה מבחוץ, אבל לא פטרונות; התקדמותה צריכה להיות אורגאנית ועצמאית – על-ידי ייעוץ ועזרה אבל לא הכתבה ואילוף" (ה-4 באוגוסט 1966, "יומן וייטנאם").

 

מסקנותיו של דיין התפרסמו לא רק בישראל: כתבותיו התפרסמו ב"סאנדי טלגרף" הבריטי, "לה פיגרו" הצרפתי ו"וושינגטון פוסט" האמריקני. הידיעות על הגעת דיין לוויטנאם דווחו בהרחבה אף במדינות ערב השונות שחששו מהתערבות ישראלית במלחמה. כתבה שהתפרסמה ב-16 באוקטובר 1966

 

תובנות להביא הביתה

כתבה שהתפרסמה ב-28 באוקטובר 1966 בעיתון מעריב

 

לקראת סוף שהותו של דיין בווייטנאם השתכנע כי המלחמה – שוודאי תמשך עוד זמן רב – אבודה. הוא העריך שבכוחו של הצבא האמריקני להשמיד את הווייטקונג, אך שלעולם לא יוכל לעקור מליבם של מרבית תושבי הארץ את התמיכה והאהדה במאבק העצמאות של הצפון.

ההרפתקה הוייטנאמית של דיין העניקה חיים מחודשים לאחת הקלישאות השחוקות ביותר שחזרו והעלו מייסדי המדינה, ההכרח של מדינת ישראל להתמודד בעצמה עם אתגריה. "אגב – בישראל, כשמדברים על 'ערובות אמריקניות', צריך לדעת מה פרוש 'עזרה אמריקנית צבאית': זו לא העמדת הצי השביעי בפיקוד של צה"ל אלא להפך, העברת הסוברניות הישראלית לידי הכוחות האמריקנים. כדי לשמור על עצמאותו של בעל ברית – קודם כל הם נוטלים אותה ממנו לפיקדון" (ה-29 ביולי 1966, "יומן וייטנאם").

 

"בהפצצות אי אפשר לחסום את שביל הו-צ'י-מין", כתבה אחת לפני אחרונה של משה דיין בשליחות מעריב. הכתבה התפרסמה ב-28 באוקטובר 1966