מעורפל מעייפות ומחוויות היום הארוך שעבר תיאר משה דיין את המכשולים העומדים בפני שינה בבסיס בלב ג'ונגל וייטנאמי: "בלילה מרחתי את עצמי בנוזל נגד יתושים בשכבה כפולה. בעיית השינה מורכבת משניים: יתושים ותותחים. התותחים בתוך הפרימטר של המחנה מזעזעים את הקרקע והקירות בכל יריה (בעיקר תותחי ה-175 מ"מ). חוץ מזה צריך להיות ערים להבחנה בין פגזים 'יוצאים' – תותחים שיורים החוצה – לבין 'נכנסים' – פגזים של הווייטקונג, המתפוצצים בתוך המחנה" (ה-22 באוגוסט 1966, "יומן וייטנאם" מאת משה דיין).

 

משה דיין תופס תנומה על הקרקע, תמונה מתוך אוסף דן הדני

 

שר החקלאות מחפש הרפתקה במזרח

 

לאחר כחמש שנים בתפקיד שר החקלאות, מצא עצמו הרמטכ"ל המפורסם בתולדות המדינה מנהל קריירה פוליטית מדשדשת. בשנת 1965, הצטרף למפלגת רפ"י של פטרונו הוותיק, דוד בן-גוריון. הניסיון הזה כשל: המפלגה שהתיימרה להחליף את מפלגת השלטון זכתה בעשרה מנדטים בלבד. משר חקלאות הפך לחבר כנסת אופוזיציוני זוטר. דיין היה זקוק נואשות לחוויה חדשה, כזו שתסייע לו להגשים את פסגת שאיפותיו: תיק הביטחון.

שנה לאחר מכן, קיבל הצעה שלא יכול היה לסרב לה: הזמנה מעיתון 'מעריב' לטוס לדרום וייטנאם ולהצטרף אל הכוחות האמריקנים בשטח בתור כתב. מכל כיוון אפשרי נמתחה ביקורת על החלטתו של דיין לצאת אל המדינה שסועת המלחמה: חבריו למפלגה ראו בכך צעד שגוי וח"כ שמואל מיקוניס ממפלגת מק"י תקף את נסיעתו הצפויה וטען שנוכחותה של אישיות ישראלית מוכרת כל כך באמצע של מלחמה שנויה במחלוקת תפגע בנייטרליות הישראלית. שר החוץ אבא אבן אמנם ביטל טענה זו אך לא שכח להביע תמיהה על מה שראה כצעד פזיז: הוא ביקש להבין מדוע דיין לא נועץ כלל בממשלה טרם יציאתו. דיון סוער בשאלת נסיעתו לווייטנאם התקיים בכנסת, אך הביקורת לא הזיזה את דיין מהחלטתו.

לפני עלייתו למטוס הסביר לכתב עיתון דבר כי "נסיעתי הנוכחית לווייטנאם אין פירושה הזדהות עם פעולות ארה"ב שם או הסתייגות מהן. אני נוסע לווייטנאם כדי לראות את הנעשה שם מן הבחינה המדינית והצבאית, ולדעתי ניתן ללמוד הרבה מביקור שם". סדרת הכתבות והיומן שהתפרסם יותר מעשר שנים אחרי מסעו הוכיחו את צדקת טענתו.

 

כתבה שהתפרסמה ב-4 ביולי 1966 בעיתון דבר

 

מישראל יצא דיין ראשית לפריז, כדי לשמוע מפי המעצמה הקודמת ששלטה בווייטנאם מדוע כשלה בהחזקת המדינה. הוא נפגש בין היתר עם הגנרל לואסיון והגנרל ניקו ששירתו באזור בטרם התבוסה הצרפתית. דעותיהם היו הפוכות כמעט בכל: הגנרל לואסיון נזף בדיין והזהיר שהכוחות המורדים בצפון עייפים, "ואני עתיד לאחר את המועד: לכשאגיע לסייגון כבר תהיה שביתת-נשק בין הווייטקונג [החזית לשחרור לאומי שהוקמה בצפון המדינה] והאמריקנים". את הקושי של האמריקנים לסיים את המלחמה תלה לואסיון בדעת הקהל העולמית והפנימית האמריקנית המסרבת לתמוך בצעדים הקשים שיש לבצע. לולא אותה דעת קהל חתרנית "היה אפשר להביא את הכל על מקומו בשלום – או ביתר דיוק: במלחמה." הגנרל ניקו, לעומת זאת, ראה את הדברים אחרת: הוא סיפר לדיין שיש להפסיק כליל את ההפצצות האוויריות ולהשקיע בהשגת מודיעין. האמריקנים מחפשים "פעולה רדיקלית המסיימת 'אחת ולתמיד' את המערכה" אך מה שיגלו הוא שרק במערכה ממושכת יביסו את הווייטקונג (ה-4 ביולי 1966, "יומן וייטנאם").

מפריז נחת דיין בלונדון לשיחה עם גיבור מלחמת העולם השנייה, פילדמרשל ברנרד לו מונטגומרי. למונטגומרי היו דעות ברורות בנושא וייטנאם. הוא האמין שסין היא המעצמה העולה וקומוניזם הוא שיטת משטר המתאימה היטב לאסיה. "האמריקנים שוגים כאשר הם רוצים להנחית את 'אורח החיים' שלהם לאחרים". את המפגש סיכם דיין ביומנו, "עזבנו כעבור שעתיים והוא נפרד ממני באומרו: 'כשתחזור מווייטנאם בוא אלי לספר לי מה אתה חושב ואמור לאמריקנים שהם מטורפים'" (ה-10 ביוני 1966, "יומן וייטנאם").

מלונדון טס דיין אל וושינגטון. כאן יכול היה דיין להציב שאלות נוקבות בפני נציגי צבא ארה"ב. הוא התקשה להאמין לטענת הקולונל המדווח כי התקפת החורף של הווייטקונג סוכלה על ידי כוחותיו של הגנרל וסטמורלנד. אם היחס של צבא ארה"ב וכוחות צפון וייטנאם הוא אכן שלושה לאחד (כפי שנטען בפניו שוב ושוב) ואין ברשות המחתרת הצפון וייטנאמית "לא שריון, לא ארטילריה ובעיקר לא אויריה ולעומתם לאמריקנים יש כל אלה – קשה לי להבין מדוע לא רצו האמריקנים להגיע לאקט של הכרעה?" (ה-14 ביולי 1966, "יומן וייטנאם").

הייתה זו הפעם הראשונה במסע בן החודשיים, ובהחלט לא האחרונה, שנציג של צבא ארה"ב מדקלם בפניו תשובה מוכנה ונטולת כל היגיון.

 

אמריקניזציה של המלחמה

 

ב-25 ביולי נחת דיין בסייגון, בירת דרום וייטנאם. אחרי עשרות שיחות ותדריכים בבירות השונות, ארוחות ערב חגיגיות ומפגשים לא לציטוט, עייף דיין ממילים ומפות ודרש לצאת לשטח. את היום הבא העביר דיין במה שכינה כ'נייריזאציה'. הוא הנפיק שלוש תעודות עיתונאי שונות: אמריקנית, דרום וייטנאמית וישראלית; הצטייד בבגדים צבאיים מתאימים ועבר תדרוך צבאי לא מרשים בעליל מסמל שלא היסס להדגיש בכל עת שנתקל בשאלה "שהוא בסך הכל איש יחסי ציבור". בתום היום הארוך הזה קיבל דיין את מבוקשו: הוא יצא לראות את המלחמה בעצמו.

 

צולח נהר עם החיילים, תמונה מתוך אוסף דן הדני

 

כבר בפטרול (הימי) הראשון שהשתתף בו לא הצליח דיין לשמור את דעותיו המקצועיות לעצמו: הוא טען באוזניי החיילים והקצינים שפגש כי הסיורים האמריקנים המוגברים בנהרות הדלתא לא ימנעו מכוחות האויב להבריח נשק ותחמושת בהיסתר. מבלי לעצור כל סירה, לערוך עליה חיפוש רציני ובכך לשתק את המסחר באזור, הרושם שנוצר אצל התושבים הוא שהווייטקונג חזק כל כך שיש צורך בכוחות תגבור המצוידים במיטב הנשק כדי לגבור עליו. הוא הציע במקום זאת הפחתה משמעותית של הכוחות האמריקניים "ובמקומות מסוימים לקיים תגבורת ים ואוויר, שאפשר להזעיק על-ידי קריאה באלחוט" (ה-27 ביולי 1966, "יומן וייטנאם").

אחרי הסיור הימי שכלל לינה על נושאת מטוסים הסתפח דיין תחילה אל פלוגה ז' בגדוד השני של אוגדת הנחתים הראשונה ולאחר מכן אל "הכומתות הירוקות" – המובחרת שביחידות האנטי-גרילה של ארצות הברית.

 

שר החקלאות לשעבר בג'ונגלים של וייטנאם, תמונה מתוך אוסף דן הדני

 

על אף גילו המתקדם (51 באותה תקופה), הבינו מלוויו האמריקנים שהעיתונאי שתום-העין ראה כבר קרב או שניים בחייו. הוא לא חשש להתקרב אל הגבולות הנעים תדיר בין האויב וכוחות ארה"ב, לשכב במארבים, לצלוח נהרות או להתלכלך מבוץ וזיעה. "הוא נע כתולעת באפר חם" הגדיר זאת קצין אמריקני אחד. אין זה אומר שהבוץ הוויטנאמי לא השאיר עליו רושם עמוק: "כבר ראיתי בוץ בחיי; בשנים הראשונות של נהלל טבענו עד לברכים, אולם בוץ כזה – עוד לא ראיתי. בעיקר 'הודות' לטנקים, שטוחנים את האדמה הרטובה מגשמי המונסונים שאינם חדלים" (ה-13 באוגוסט 1966, "יומן וייטנאם").

מכל כיוון הזדקרו לפניו העוצמה והיהירות האמריקנית: נושאות מטוסים הנלחמות בסירות עץ, טנקים התוקפים בקתות עץ והליקופטרים הרודפים עד חורמה אחרי שני לוחמי גרילה מצוידים ברישול. מכל שיחותיו התרשם דיין מאופיים של החיילים והקצינים שפגש: "ליבראליים, מנומסים, נעימים ונוחים. בתור פרטים – הם 'זהב'. אולם הכל עד לנקודה אחת: עד 'הזלזול' בכוחה של ארה"ב. בעניין זה, אפילו בשיחה, אין הם מגלים שום גמישות" (ה-29 ביולי 1966, "יומן וייטנאם").

 

מוטסים אל שדה הקרב, תמונה מתוך אוסף דן הדני

 

מה שראה שכנע אותו כי המלחמה בוייטנאם היא מלחמת תדמית בה משלמים הצפון וייטנאמים ביוקר על הניסיון להמרות את פיה של המעצמה מטעם עצמה: "הרושם שלי, שאין הם נלחמים כרגע לא נגד הסתננות לדרום, לא מלחמת גרילה ואף לא מלחמה בהו-שי-מין [מפקד הכוחות צפון וייטנאם], אלא מלחמה אמריקנית נגד כל העולם. להפגין לעיני כול (לרבות אנגליה, צרפת, בריה"מ) את כוחם ואת עקיבות החלטתם, למען ידעו: כאשר האמריקנים נכנסים למערכה – אין לעמוד בפניהם" (ה-29 ביולי 1966, "יומן וייטנאם").

 

גלח"צ בג'ונגל, תמונה מתוך אוסף דן הדני

 

אולם לא רק את ההווי הצבאי ואת הקרבות ראה ותיעד דיין: בניגוד לרבים מהחיילים והקצינים שפגש, הוא התעקש לנסות ולהבין כיצד תראה המדינה החצויה בסיום המערכה הצבאית – בהנחה שזו תסתיים לשביעות רצונם של האמריקנים. הוא ראיין חיילים שעסקו בפיתוח אזרחי: סייעו בחקלאות, בבניית תשתיות לבתי ספר ולמערכת הבריאות. מהם שמע את ההערכה הרווחת בצבא האמריקני: ידרשו עשרות שנים עד שיוכלו התושבים להקים בעצמם "מינהל מקומי שיקבל את העבודה לידיו" (ה-3 באוגוסט 1966, "יומן וייטנאם").

 

אוכל תירס בחברת משפחה מקומית, תמונה מתוך אוסף דן הדני

 

גם בפני הבכירים שבקצינים לא חסך דיין את ביקורתו: הוא סירב לקבל את טענת הגנרל וסטמורלנד שמטרת הצבא היא לסייע לעם הוייטנאמי. בשלב זה של הלחימה מטרת ארה"ב היא מלחמת חורמה בווייטקונג. "לא עזרה לווייטנאם ולא שום דבר אחר: פשוט, מלחמה של ארה"ב בווייטקונג. לא חשוב איך הגיעו לכך – מתוך רצון כן לעזור לווייטנאמים, לשמור על הסכם ז'נבה או בגלל כל סיבה אחרת. הם לא יפסיקו עתה את המלחמה, גם אם טובת וייטנאם (ומי יקבע?) תדרוש זאת".

לא הייתה זו פליטת פה פציפיסטית, דיין תמך בזכותה של אימפריה צבאית אדירה כארה"ב לירות "בכל צלף אויב במטח ארטילרי". עם זאת, התנגד עמוקות למה שכינה ה"אמריקניזציה של השלום. הרופאים, המורים, האדמיניסטרציה, הרצון (הנובע ממקורות חיוביים) ללמד את הילדים כאן 'בייזבול', לעשות 'צופים' – כל זה אין לו שחר. וייטנאם – ככל מדינה – יכולה לקבל עזרה מבחוץ, אבל לא פטרונות; התקדמותה צריכה להיות אורגאנית ועצמאית – על-ידי ייעוץ ועזרה אבל לא הכתבה ואילוף" (ה-4 באוגוסט 1966, "יומן וייטנאם").

 

מסקנותיו של דיין התפרסמו לא רק בישראל: כתבותיו התפרסמו ב"סאנדי טלגרף" הבריטי, "לה פיגרו" הצרפתי ו"וושינגטון פוסט" האמריקני. הידיעות על הגעת דיין לוויטנאם דווחו בהרחבה אף במדינות ערב השונות שחששו מהתערבות ישראלית במלחמה. כתבה שהתפרסמה ב-16 באוקטובר 1966

 

תובנות להביא הביתה

כתבה שהתפרסמה ב-28 באוקטובר 1966 בעיתון מעריב

 

לקראת סוף שהותו של דיין בווייטנאם השתכנע כי המלחמה – שוודאי תמשך עוד זמן רב – אבודה. הוא העריך שבכוחו של הצבא האמריקני להשמיד את הווייטקונג, אך שלעולם לא יוכל לעקור מליבם של מרבית תושבי הארץ את התמיכה והאהדה במאבק העצמאות של הצפון.

ההרפתקה הוייטנאמית של דיין העניקה חיים מחודשים לאחת הקלישאות השחוקות ביותר שחזרו והעלו מייסדי המדינה, ההכרח של מדינת ישראל להתמודד בעצמה עם אתגריה. "אגב – בישראל, כשמדברים על 'ערובות אמריקניות', צריך לדעת מה פרוש 'עזרה אמריקנית צבאית': זו לא העמדת הצי השביעי בפיקוד של צה"ל אלא להפך, העברת הסוברניות הישראלית לידי הכוחות האמריקנים. כדי לשמור על עצמאותו של בעל ברית – קודם כל הם נוטלים אותה ממנו לפיקדון" (ה-29 ביולי 1966, "יומן וייטנאם").

 

"בהפצצות אי אפשר לחסום את שביל הו-צ'י-מין", כתבה אחת לפני אחרונה של משה דיין בשליחות מעריב. הכתבה התפרסמה ב-28 באוקטובר 1966

 

מלחמת העולם הראשונה הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה הצבאית העולמית בה יכולים היו חיילים מכל הצבאות לשאת עימם מצלמה אישית ולתעד לא רק את הקרבות הקשים בהם נתקלו בדרכים, אלא גם לא מעט מהווי יחידותיהם בשעת רגיעה.

עבור החיילים הבריטים הפרוטסטנטים שהוצבו בחזית המזרח התיכון וחזו לראשונה בארץ ישראל הייתה זו הזדמנות פז: שילוב של רגש דתי (שהלך והתעצם ככל שכיבוש ירושלים קרב) יחד עם סקרנות בריאה לגבי העולם החדש-ישן שניבט לפניהם מכל עבר הביא רבים מאותם נושאי מצלמות לתעד בעשרות רבות של אלבומים את ילידי הארץ, את נופיה האקזוטיים וגם שורה ארוכה של "רגעים מתים" בין מנוחה לאימון וללחימה.

מספר אלבומים פרטיים של חיילים משני צידי המאבק שמורים בספרייה הלאומית. אחד מהמעניינים שבהם זכה בקטלוג הספרייה לשם שמסתיר עובדה זו: "תצלומי חייל בריטי מימי מלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל."

כפי שמרמז שם האלבום – זהות הצלם אינה ידועה, אך מדובר ככל הנראה בחייל בגדוד הפרשים ה-74 של הצבא הבריטי. החייל המתעד, בהנחה שהיה זה חייל בודד, הרכיב עבורנו, באמצעות התמונות שצילם והדביק באלבום, את נתיב ההתקדמות של יחידתו.

מרבית התמונות הן מירושלים וסביבותיה – ולהן התווסף כיתוב המציין את מושא התמונה.

 

דרך חברון

 

הוספיס גרמני

 

הכותל המערבי

 

הר הזיתים כפי שנצפה מירושלים

 

הקרנטל, הידוע גם כהר הפיתוי

 

כנסיית מריה מגדלנה ירושלים

 

כיפת הסלע

 

עמק יהושפט ירושלים

 

ככל שנתקדם באלבום נגלה כי הכיתוב נעלם ואת התצלומים המציגים מקומות מרכזיים בארץ מחליפים תצלומים מסוג אחר, המציגים את הווי היחידה, ובעיקר את הדרכים השונות שבהן העבירו חייליה את הזמן. ככל הנראה צולמו מרבית התמונות הללו בחזרה באלכסנדריה שבמצרים, היכן שהתמקם הצבא הבריטי בטרם יצא לכבוש את ארץ ישראל בשנת 1917.

 

הכלב היחידתי

 

ממשיכים באימונים

הפוגה מוזיקלית

החבר'ה

 

תזמורת הצבאית

 

לוחמים בצבא הוד מלכותו

 

מתאגרפים

 דפדפו באלבום המלא:

***

ירמי פינקוס סולח לסטרת׳ר, גיבור "השגרירים" מאת הנרי ג׳יימס

שמונה שנים לאחר שכעסתי על סטרת׳ר, גיבור השגרירים מאת הנרי ג׳יימס, שלאורך מאות רבות של עמודים התחבט והתלבט ונטה לצד זה ואחר כך לצד השני עד שהחליט מה שהחליט, למורת רוחי כאמור, אני מוכן לסלוח לו.

הרומן נכתב ב-1903 ונמנה עם החטיבה המאוחרת של כתבי ג׳יימס, שכוללת כתבים קשים לקריאה, מופשטים, פתלתלים, ובעיני לא מעט קוראים אף טרחניים. כדרכו של הסופר האמריקאי-אנגלי הגדול, המסגרת העלילתית פשוטה אבל הפלונטר הרגשי והפסיכולוגי מורכב: סטרת׳ר, ידיד קרוב של משפחת ניוסום המהוגנת ממסצ׳וסטס, נשלח לפריז להחזיר הביתה את צ׳אד, יורש העסק המשפחתי שהתאהב בגברת אירופאית נהדרת אך עניה וזרה מדי לטעמה של המשפחה. השליחות מסתבכת כשסטרת׳ר מתוודע לקסמי פריז ומתחיל לתהות על מקומו שלו בעולם. המשפחה שולחת לאירופה שגרירים נוספים, הפעם כדי לבדוק מה קרה לסטרת׳ר.

ג׳יימס הוא אמן המתח וההשהיה, ובספר הזה הוא בשיאו: כל מה שנדרש מסטרת׳ר הוא לבטא מילה אחת, מילה אחת שתשנה הכול. עד הפסקה האחרונה של הספר אין לדעת אם יבחר ב׳׳לא׳׳ או ב׳׳כן׳׳. ג׳יימס מערים על גיבורו עוד עיכובים ועוד פלפולים ופיתויים ומוקשים, ומנדנד ומציק ולא מניח לו להחליט. מדובר בהתעללות של ממש בקוראים, סבל גדול ששכרו בצידו: אחרי שמגיעים למשפט האחרון, שיש בו כל כך הרבה אנושיות, אי אפשר שלא להזיל דמעות.

 

עטיפת הספר "השגרירים", הנרי ג'יימס, כנה

 

 

שלומציון קינן מוחלת לברת׳ה רוצ׳סטר, הלוא היא המשוגעת מעליית הגג. "ג'יין אייר" מאת שרלוט ברונטה

היא זרה ונתעבת, צבוע בלבוש אדם, יצור כה בזוי, פראי ו… לא אירופאי, עד שמחמת הבושה נאלץ בעלה, מר רוצ׳סטר לכלוא אותה בעליית הגג. בזעם יצרים קריאולי מתגנבת המטורפת, תולה ״פרצוף סמוק ומשחיר״ מעל לקן היונה הנבונה והאפרורית, הלוא היא ג׳יין אייר, וקורעת את צעיף כלולותיה.

רוצ׳סטר, הביגמיסט, נדרש להסביר שמדובר ביצור ״הגס, הטמא, והנתעב״ שפגש מימיו, מבנה נפשה ״גס, שפל, מצומצם״, והיא הוטלה עליו למעמסה עד ששקל לשים קץ לחייו. מזל שבאותו רגע החלה לנשב לתוך הסופה הטרופית בג׳מייקה רוח אירופאית מעודנת, ועודדה אותו להפליג לאנגליה בלוויית מפלצת זו ולהסתירה.

כתב הגנה מספר 1: אחד מספרי החובה של שנות לימודיי נקרא המשוגעת מעליית הגג (מאת גובאר וגילברט), ובו ההנחה שאת הצד המפלצתי/חושני/יצירתי שבתוכן נאלצו סופרות ויקטוריאניות לבודד בעליית הגג כדי, כדברי וירג׳יניה וולף – ״להרוג את המלאך שבבית״.

כתב הגנה מספר 2: ביצירת המופת שלה, ים סרגסו הרחב, מתארת ג׳ין ריס את האירועים מנקודת מבטה של המשוגעת, אנטואנט, שנעקרת מילדות טראגית בגן עדן טרופי על ידי גבר גזען ומיזוגן (ששמו לא מוזכר). הוא משנה את שמה לברתה, רומס את חושניותה וכובל את נפשה עד שהיא מתדרדרת לכדי טירוף. הקינה הארוכה שהיא מנסחת בכלאה כל כך יפה, עד שרק עליה מגיעה לה מחילה, אבל לא רק. היא חולמת על חירות, ובסופו של דבר, כמו בג׳יין אייר, מציתה את אחוזת ת׳ורנפילד וקופצת ממנה עטורה בלהבות. מות קדושים.

פסק דין: לברת׳ה/אנטואנט מייסון/רוצ׳סטר מגיעה מחילה שלמה. ואפילו תודה. לולא השרפה שעיוורה את מר רוצ׳סטר (לפי הפרשנות האדיפלית המקובלת), לא היה סיכוי לג׳יין נמוכת הדרג, חדת האבחנה, הצעירה בשנות דור ממר וגברת רוצ׳סטר עצמם, להיות עם האדון. ומגיעה לה מחילה שלמה גם על חיים מבוזבזים, מוניטין רע וכמובן סבל, ובעיקר על כל היצרים הרעים שעוררה בבנות שתיים-עשרה פותות באשר הן, שייחלו לסופה המר. גם להן מגיעה מחילה רטרואקטיבית.

 

עטיפת הספר "ג'יין אייר", שרלוט ברונטה, ידיעות ספרים

 

 

עודד מנדה-לוי זוכר וסולח לגורדוייל ב"חיי נישואים" מאת דוד פוגל

אני זוכר שאהוד בן-עזר סיפר על משיכה מיוחדת למה שקוראים כותבים על דפי הספרים שהוא שואל בספרייה. בחיי נישואים של דוד פוגל הוא מצא על אודות גורדוייל: "אשתך רוכבת עליך, פסיכי". ובמקום אחר הוא קרא: "אתה משוגע ולא יותר. אתה יותר מדי תמים. אין דבר, מגיע לך".

אני זוכר שהמילים הנקמניות ״מגיע לך״ הטרידו אותי. הכתיבה לצד המילים ובשולי הדפים רמזה לתפיסה פסיכולוגית, אנושית, של דמות, למה שרוב-גרייה כינה מתוך דחייה "המיתוס הארכאי של העומק".

אני זוכר קריאות בחיי נישואים, ומחשבות על גורדוייל. כעסתי על הנרפות שלו, על הכניעה, על הביטול העצמי, על חוסר האונים, על העיוורון, ועל ההכרח המזוכיסטי, חסר המעצורים, להתענגות מתוך כאב פיזי ונפשי.

אני זוכר שזה בלבל אותי. הייחוד של הדמות, ידעתי, אינו בייצוג המציאות אלא בממד הלשוני. הדמות היא תבנית של חזרה, חלל שבו נפגשים ומתעמתים כוחות ואירועים. גורדוייל הוא לא בן-אדם, דיברתי אל עצמי, הוא חלקיקים של טקסט. איך אני יכול לכעוס עליו בכלל?

אני זוכר שלוטי זעקה בקולות אחרונים כלפי גורדוייל: "אתה!! אתה לבדך אשם בכל!!"

אני זוכר שסלחתי לגורדוייל.

אני זוכר ששאלתי את עצמי, מה בעצם קרה? האם, כמו שחשבה וירג'יניה וולף, הדמות נתונה בהשתנות פרמננטית? גורדוייל השתנה? ואולי אני השתניתי? הקריאה השתנתה? החיים?

אני זוכר שבקריאה מאוחרת הבנתי שמקורו של המזוכיזם הוא ברגש אשמה לא מודע של גורדוייל על מגע עם אימו. המגע החמקמק השתווה בקפלי הזמן ובממדיו למפגש המיני הראשון של חייו עם המשרתת, מחליפתה של האם.

אני זוכר שחשתי אי-נוחות גדולה.

 

עטיפת הספר "חיי נישואים", דוד פוגל, הספרייה החדשה

 

 

.דורי מנור מוחל לדמותו הספרותית של אורי צבי גרינברג אבל לא למשורר עצמו

כשקוראים פרוזה קל יותר לסלוח: לא דוסטויבסקי הוא שרצח את הזקנה, אלא רסקולניקוב. לא קאמי ירה בערבי על החוף, אלא מרסו. גם כאשר הסופרים עצמם הם חלאות אפשר ללמד עליהם סנגוריה: סלין הגזען, אוהד הנאצים, לא הסגיר דבר מדעותיו במסע אל סוף הלילה או במוות באשראי, וגם אם מתעבים את השקפותיו של הכותב אפשר לקרוא את ספריו ולהתפעל מיופיים. פרדינאן ברדמו, גיבור מסע אל סוף הלילה, אינו סלין אלא יציר רוחו של סלין. יש לו חיים עצמאיים: אפשר למחול לו על חולשותיו ואפשר לנטור לו עליהן, אבל הדבר אינו נוגע לכותב: ברדמו לחוד וסלין לחוד.

אבל מה עושים עם משוררים? לפעמים יש בשירה דמויות: תרצה של דליה רביקוביץ היא דמות. תרזה די-מון של לאה גולדברג היא דמות. קורנליה של יונה וולך היא דמות. ואף על פי כן משוררים ליריים כותבים בדרך כלל את עצמם. הדמות המצטיירת מבין שורותיו של שיר היא במידה רבה דמותו של המשורר. משורר לירי הוא היציר התיעודי-פיקטיבי של עצמו.

בכל פעם שאני קורא שירים של אורי צבי גרינברג, מאהובַי הגדולים בשירה העברית, אני נתקל בדילמה במלוא עוזה: האם אני יכול למחול לו? האם אני רשאי לסלוח למי שכתב דברי בלע גזעניים, לאומניים, שונאי אדם, שונאי ערבים, שונאי זרים? ובכן, התשובה שאני משיב לעצמי היא מורכבת: לאצ"ג האדם אני לא סולח. תפיסת העולם שלו מייצגת את כל השנוא עליי, כמי שמחויב להשקפה שמאלית והומאנית. אבל אצ"ג הדמות? זה כבר סיפור אחר לגמרי. לאורי צבי, יציר קולמוסו של גרינברג, אני מוכן לסלוח על הכול: הוא עמוק מדי, הוא יפה מדי, הוא מורכב מכדי להיבחן במונחים של טוב ושל רע: הוא כבר ברייה אסתטית. ואם אחיל עליו שיפוט מתחום האתיקה אשמוט את הקרקע מתחת לרגליה של השירה הלירית כולה.

 

.

יערה שחורי סולחת לדמותו הכפולה של אטיקוס פינץ' ב"אל תיגע בזמיר" וב"ניצב כל הלילות" מאת הרפר לי

הרפר לי נודעה בהיותה מחברת של ספר אחד בלבד, אל תיגע בזמיר. מאז ראה אור ב-1960 הפך הרומן לקלאסיקה מודרנית ונודע בין היתר כספר שגרם לדורות של אמריקאים להאמין בצדק.

במרכז הרומן ניצב אטיקוס פינץ', עורך דין לבן בעיירה הבדיונית מייקום שבאלבמה, המגן על איש שחור שהואשם על לא עוול בכפו באונס נערה לבנה. אטיקוס הוא גם אביה של סקאוט, הילדה שמנקודת מבטה מסופר הספר. נדמה שאטיקוס לבדו מגלם את האפשרות שדי באדם טוב אחד כדי לשנות את כיוונן של הרוחות המנשבות ולעצור את הסחף הגזעני. כי אטיקוס פינץ' הוא גיבור. הוא מייצג את הטוב שבנו, את התגייסות השכל הישר וההגינות כדי לגבור על יצרים אפלים ודעות קדומות. אטיקוס פינץ', כך למדנו, הוא האופן שבו ארצות הברית ביקשה לראות את עצמה. דיוקנה הטוב ביותר. הרפר לי, צאצאית של גנרל לי, מפקד צבא הדרום במלחמת האזרחים, יצרה עבור ארצות הברית מראה שלמה ובוהקת להשתקף בה. אבל כפי שלימדה אותנו סופרת אחרת, אדם טוב קשה למצוא.

ב-2015  התגלה רומן ראשון, גנוז, של לי, הנקרא בעברית ניצב כל הלילות (תרגום: מיכל אלפון, עם עובד), הגרסה הראשונה של אל תיגע בזמיר. בעוד אל תיגע בזמיר מתאר את ילדותה של סקאוט, ניצב כל הלילות מציב במרכזו את סקאוט כאישה צעירה שחוזרת מניו יורק לביקור בעיירה שבה גדלה. אם אל תיגע בזמיר הוא הסופר-אגו, ניצב כל הלילות הוא האיד. האחד מציב בפנינו את הדימוי שברצוננו לראות והשני את מה שהעדפנו לשכוח. בניצב כל הלילות אטיקוס פינץ' מסיר את המסכה הליברלית שהודבקה לו ומעיד שזו רק מסכה. הליברליזם עבורו הוא רק כזב וכישוף בתוספת עודף כוונות טובות של מתקני עולם חלולים שכתובתם היא ניו יורק (האינטלקטואלית, הצדקנית, המרוצה מעצמה, וכן, גם היהודית). הם המתיימרים לבשר לדרום מי הוא ומה הוא, לתקן עולם. אם כך, אומר אטיקוס פחות או יותר, אם הדרום הוא קו קלוקס קלאן אהיה גם אני קו קלוקס קלאן.

כיצד אם כן אפשר לסלוח לאטיקוס פינץ' הגיבור שהכזיב? הרפר לי הציבה את סקאוט הלומה ונרעשת בהבינה שאביה אינו האיש שחשבה שהוא. באותו רגע של שבר היא גם רואה כמה הזדקן. ואולי בשל כך היא הצליחה, יחד עם הקוראים, לגלות גם אמפתיה כלפיו. הדרום הישן הוא כבר אנדרטה שקרסה. אבל את האב החלוש הזה טמנה הרפר לי במגירה. בעזרת שכתובים ועריכה מרסנת כתבה לי את אל תיגע בזמיר, שבו אטיקוס הוא גיבור ליברלי, אדם שאפשר להאמין לו ולהאמין בו.

על היאחזותו של אטיקוס פינץ' בקו קלוקס קלאן אין סליחה ומחילה. אבל ייתכן שהסליחה אפשרית כשנבין שאטיקוס פינץ' מספר לנו את האמת על חלקים מאמריקה, אלה שהגזענות עוד לא פסה מהם, שתופסים עצמם כנידחים מעולם שאין להם בו דריסת רגל. אולי נסלח לא לפתרונות שמצא אלא לכאב של אותו איש זקן שהעולם כמו נשמט ממנו. ואולי רק כשנכיר בגזענות המושרשת, אפשר יהיה באמת לשוב ולדבר על תיקון.

 

עטיפת הספר "אל תיגע בזמיר", הרפר לי, משכל

 

 

תמר וייס סולחת לעלמה גרלך מ"אורה הכפולה" מאת אריך קסטנר

רק כשהקראתי לילדיי בפעם המי-יודע-כמה את אורה הכפולה, שמתי לב לכך שחטאה העיקרי של העלמה גרלך הוא, ובכן, היותה אישה, רווקה, עשירה ומאוהבת. ככזו, היא מתוארת כעכבישה מפתה שטווה את קוריה כדי לגרום למר פלפי, אביהן של התאומות – יצור חסר תבונה – להתחתן עמה. לודוויג פלפי מצידו מסתיר ממנה את העובדה שיש לו בת נוספת המתגוררת עם אשתו לשעבר, ועל התנהגות מנוולת שכזו במערכת יחסים זוגית אין הסופר פוצה פה! לא עוזר לה, לעלמה גרלך, שבתחילה היא מנסה באמת להתחבר עם לי (הלא היא אורה) ולרקום איתה קשר עדין –מגישה לה ממתקים, מנסה לשוחח עימה. כיוון שהיא אינה אם קשת-יום כמו אורה קרנר, אלא אישה בעלת ממון וכוח, היא כבר לוהקה מראש בלי ידיעתה לתפקיד המכשפה.

סליחה, העלמה גרלך, על כך שנהניתי לשנוא אותך כל השנים, וסליחה גם על כך שאני עומדת להמשיך לשנוא אותך יחד עם ילדיי, כדי לא לקלקל להם ולעצמי את הספר הנפלא הזה.

 

עטיפת הספר "אורה הכפולה", אריך קסטנר, אחיאסף

 

תמר מור סלע סולחת לאבא בספרה של פניה ברגשטיין "ויהי ערב"

את הספר ויהי ערב של פניה ברגשטיין סיפרה לי אימא עשרות (מה עשרות, מאות!) פעמים מאז הייתי בת חודשים בודדים. בגיל שנה, בעודי תינוקת זוחלת, כבר ידעתי לדקלם את כולו מראשיתו ועד אחריתו. ההתפתחות השפתית שלי הייתה מטאורית (אני מוזיקלית) אבל מובן שלא יכולתי להבין את כל רבדיו. גם לא את הפשט. רק עכשיו, כשנדרשתי לרשימה הקצרה הזאת, הבנתי רובד נוסף בסיפור הזה שהיו לי יחסי נשיקה-סטירה איתו. גם כי פחדתי ממנו. כלומר מהאבא בסיפור.

הייתי הילדה הזאת שעליה כתבה ברגשטיין. נשמה חופשית שרוצה לגעת באפרוחים ולהרגיש את רכּוּתם. נוהרת אחרי טווסים בחצר הקיבוץ של סבא וסבתא, מתפללת שיפרסו זנב נוצות מפואר. הייתי סקרנית ללא גבול אבל בפינת הנפש שלי הסתתרו מחשבות שלא היו שלי. שנשתלו בי איכשהו. אין לי מושג מאין באו ומדוע תקעו בי יתד. הוריי מעולם לא ניסו לאלף אותי ולא שלפו לעומתי אצבע על מעשי השובבות התכופים שלי. המילים "ילדה לא טובה" מעולם לא נשמעו מפיהם. ובכל זאת. אימצתי את הפחד והתוכחה. שמא. שמא התשוקות שלי, הרצונות שלי, הסקרנות שלי, העליצות שלא יודעת שובע, בכל אלה טמונה סכנה. את תפקיד השוטר ממלא הדוחות בסיפור מגלם האבא.

אבא בא ושאל:
– מי זה, תן או שועל?
מי נכנס אל הלול בגנבה?
לא שועל, לא תנה,
זו בתי הקטנה…
חיש הביתה, ילדה לא טובה!

פחדתי מהאבא הכועס הזה שהפך את הרצון הראשוני התמים של בתו ללא מהוגן ולא ראוי וככה לא עושים ו"חיש הביתה ילדה לא טובה". כעסתי עליו על שהפך מציאות טבעית למציאות פסולה. להפרה של הסדר הנכון. במובן הזה ויהי ערב מעביר אמירה תרבותית רחבה על הסדר הנכון ועל האוחזים בו. ספק אם סיפור כזה יכול היה להיכתב כשגיבוריו הם אם ובן. הרי בן שיתהלך בחצר לאור ירח ייחשב גיבור רב תושייה וכל יכול. לבנות אסור. האבא מייצג את האמת של החיים שלאורה ראוי לחיות. אז מה אם האמת הזאת ממשטרת. קוצצת כנפיים. חונקת. בנקודה הזאת, אגב, מתחיל גם משטור מיניות. כי תשוקה, כל תשוקה, היא גם מינית.

לסלוח לאבא בסיפור זה לסלוח לי. על הפחד מפני החיים מתוך תשוקה שהפנמתי. על החלק הממשטר שבתוכי. השופט והשוטר אותי. כי כל כך "רציתי לתרנגולת לתת נשיקה בכרבולת" אבל אסור. ואני צריכה "להתיישר". ולהיות ילדה טובה. אני סולחת לעצמי על שטעיתי לחשוב שאוכל להתקיים בתוך גבולות נוקשים וקרים שמעולם לא היו שלי באמת. אני חומלת עליך אבא, על ההפחדה והפחד ששתלת בבתך ובי. זו האמת שגם אתה חשבת שאין בלתה. אולי גם אתה רצית לתת דרור לחשקים שלך ונאלצת לקבור ולטמון ולחסום אותם כי כך לימדו אותך. שלא. שאסור. שככה לא עושים.

 

עטיפת הספר "ויהי ערב", פניה ברגשטיין, הקיבוץ המאוחד

 

 

רנה ורבין לא סולחת לאף אחד וגם לא למוסכניקיות

בניגוד לכל מה שחשבתי על עצמי, התברר לי בעקבות התרגיל המחשבתי הזה שאני לחלוטין לא סלחנית. אני לא מסוגלת לסלוח לשום דמות ספרותית שעצבנה או הכעיסה אותי או עיוולה או התעללה באחרים. אני גם מתקשה לסלוח לסופרים בדרך כלל – אם כי זה נושא אחר – כשהחצי הראשון של הספר שלהם הרבה יותר מוצלח מהחצי השני, או אם הם פתאום תוקעים סוף מומצא ומקומם, או אם הם מפרים את החוזה הבלתי מדובר שחתמתי עליו מולם ומאכזבים אחרי שהשקעתי כל כך הרבה שעות בקריאתם. אני פשוט יצור בלתי סלחן בעליל. עכשיו אני גם לא סולחת לכן, עורכות המוסך, שאילצתן אותי להיות ערה לתכונה המכוערת הזאת שבי.

אבל ברצינות, אפשר לסלוח להומברט הומברט על אינוס קטינה? למדיאה על רצח ילדיה? ניסיתי ללכת על סליחות קטנות יותר. למשל לסלוח למרילה, הדודה הנוקשה והקרה של אן שרלי, על חוסר היכולת שלה להרעיף אהבה על יתומות. לא מצליחה. אני אפילו לא סולחת לגיבור של קרל אובה קנאוסגארד, בן דמותו שלו בעצם, על הגבריות המאצ'ואיסטית הבנאלית שלו, החרמנית, הקטנה והבוגדנית, המתהדרת בחוסר נעלותה, שהדהדה לי את כל עשרות או מאות הגברים כמוהו שכבר קראתי. את הראשון שלו עוד איכשהו סבלתי אבל את הספר על "אהבה" (עצמית) נטשתי אחרי הרבע והשארתי במטוס, תקוע בין חצי סנדוויץ' דלוח למגזין של הדיוטי פרי. כנראה אני אדם די נורא ונוקשה, זאת המסקנה. לא מסוגלת גם לסלוח לעצמי.

***

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 12

      
      
      
      

***