בארכיונו של אסי דיין מסתתרים שני פריטים שמעידים כאלף עדים על היחסים בין אסי דיין ואחותו הגדולה יעל דיין, שהלכה לעולמה זה לא מכבר. "היד שלי מדפיסה געגועים" כותב אסי ליעל, שמצידה כותבת לו מכתב נדיר בזמן מלחמה, שבו רגשותיה אליו מבצבצים מבין השורות
משה דיין ואסי דיין (ככל הנראה) מסתתר מאחורי שיערה של יעל דיין אחותו. קפה כסית, 1960. מתוך הארכיון הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.
תיקייה דקה שנמצאת בארכיוני הספרייה הלאומית חושפת צד רך ומתוק בקשר בין יעל ואסי, שני אחים באחת מהמשפחות המפורסמות והמתוקשרות ביותר בישראל – משפחת דיין.
התיקייה היא חלק מארכיונו של אסי דיין שנמסר לידי הספרייה הלאומית על ידי משפחתו, שנים ספורות לאחר מותו ב-2014. הארכיון כולל טיוטות ומסמכים הקשורים לתסריטים שכתב לסרטים וסדרות בארץ ובחו"ל, מכתבים לקרובים אליו ולידועים אחרים. אבל תיקיה אחת קטנה חושפת פן אחר, מלא הומור ואהבה – רגעים קטנים של חסד בין אח ואחות (שזורים בתוך ענייני השעה), ששמורים עכשיו אצלנו.
התיקייה הזו מכילה שני פריטים בלבד: מכתב שכתבה יעל דיין לאסי וכן שיר אחד מודפס שכתב אסי דיין לאחותו. המכתב של יעל לאסי נכתב ב-14 ליוני 1982, בשבוע הראשון של מלחמת לבנון הראשונה. אסי, שהיה לוחם בחטיבת הצנחנים, היה אז בן 37 בשירות מילואים. המסמך השני המצוי בתיקייה הוא ברכה של אסי דיין לאחותו משנת 1999, לכבוד ליום הולדתה ה-60.
***
במשפחת דיין האיקונית נדמה שלא היו שני אחים שונים יותר מאשר יעל ואסי דיין. היא – סופרת ואשת חברה נוצצת בעברה, ופוליטיקאית ופעילה חברתית ופמיניסטית רבת הישגים בהמשך חייה. הוא – שחקן, תסריטאי ובמאי, בעל ניצוצות של גאונות ושיגעון, שאחראי לכמה מהסרטים האהובים והחשובים שנוצרו פה.
יעל דיין, 1957. ארכיון בוריס כרמי, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.
הוריהם, משה ורות דיין, המצביא הצבאי והפעילה החברתית ואשת האופנה, היו מוכרים בכל בית בישראל. ילדיהם גדלו בצילם או אולי – לאורם. ילדותם של יעל ואסי עברה בין נהלל, ירושלים ומקומות נוספים בעיקר לפי הקריירה הצבאית והפוליטית של אביהם, וכבר כאנשים צעירים זכו לצבור חוויות לא שגרתיות בזכות הייחוס המשפחתי.
יעל הייתה האחות הבכורה לאודי (אומן ופסל) ולאסי, ממנו הייתה גדולה בשבע שנים. בנערותה תפקדה כ"אימא שנייה" לאחיה, כפי שסיפרה בריאיונות לעיתונות לאורך השנים: "לי היו הורים מצוינים לטעמי אבל אני בעצמי שימשתי תחליף הורים לאודי ואסי”.
אסי, מן הצד השני, היה בן הזקונים, זה שפורק כל עול: "גם אני וגם אודי ראינו באסי מושא לקנאה", סיפרה בעבר "הוא היה הילד הקטן, שסולחים לו, המפונק יותר, החמוד מכולנו. לא ראיתי בבית אף פעם שהצרו את דרכו כאמן."
משה ואסי דיין, 1967. צילום: סוכנות IPPA. מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.
למרות שלא זכתה ליחס סלחני ורך כמו זה שאסי קיבל, התפתחה יעל להיות צעירה עצמאית שמביעה את עצמה במילים – כסופרת. את הספר הראשון שלה, שהקדישה להוריה, הוציאה כבר בגיל 20, "פנים חדשות במראה". בספר היא מתארת בת דמותה בשם אריאל המספרת על חוויותיה משירותה הצבאי ומחייה האישיים כבת להורים מוכרים. גם מקומו של אסי אחיה לא נפקד (שם הוא נקרא בשם גל). הנה קטע שבו היא מספרת בספר על הגעתו לטקס בו היא נבחרת כחניכה מצטיינת, שמעיד מעט על היחסים בין האחים:
"אילו היית יותר צעירה, אריאל, הייתי מתחתן איתך", אמר גל.
"אי אפשר להתחתן עם אחות, גל".
הוא הרהר בדברי ואחר אמר: "אם כן, אני אתחתן עם אחת שתהיה כמוך".
[פנים חדשות במראה, ע"מ 93]
יעל דיין נשאה בגאווה את זהותה ובחרה לשמור על שם משפחתה המקורי גם לאחר נישואיה לתת אלוף דב שיאון. בספריה עסקה באופן גלוי וחשוף במשפחתה, המוכר שהם הוא "אבי, בתו" שהוא מעין ביוגרפיה על אביה ועל קשריה עימו. גם בספרה האחרון, "מנגד", שהוציאה בשנותיה האחרונות, היא כותבת בישירות ובכנות מכמירת לב ומרגשת, על עצמה וחייה ועל משפחתה, בכמעין אוטוביוגרפיה:
"הספרים היו כרטיס הכניסה שלי לעולם. בגיל צעיר קיבלתי ביקורות מצוינות על ספר ראשון, פגשתי מו"לים, סופרים, משוררים. הייתי מרצה מבוקשת. סבבי ההרצאות בעולם איפשרו לי לקלוט וגם להשתתף בתנועות שהנצו או התפתחו באותן שנים. ריחפתי בין עולמות, בין תרבויות, נוגעת וממריאה, נוסקת ונעלמת בין עננים. חוזרת עם ספר חדש, אהבה חדשה.."
כישורי הכתיבה המושחזים של יעל דיין וההומור היבש שלה באים לידי ביטוי גם במכתב האוהב והדואג ששלחה לאסי, שהיה אז כבר במאי ידוע ומצליח (אבל לא מוערך) ושחקן מוביל. המכתב, כפי שיעל מעידה בעצמה, הוא דרך תקשורת נדירה בין האחים, וייתכן שנכתב רק בגלל שלא הייתה דרך טובה יותר לתקשר עם אסי כשהוא במלחמה.
המכתב הקצר מספק הצצה מקסימה לקשר החם והאוהב בין האחים, ולאהבה של יעל גם לילדיו של אסי, איתם הקפידה לבלות כדודה פעילה ומעורבת:
"אסי חביבי,
לפי משאלת ליבי – כשהחבילה הזו תתפתל בכבישי ג'בל שוף כזה או אחר אתה כבר תהיה בדרך הביתה. היה די קשה לא לשמוע ממך כל הימים הכבדים האלו, וכששמענו ד"ש עקיפית והסתבר היכן אתה בדיוק – גם זו לא הייתה סיבה לשמחה.
אולי תשמח לדעת שהצמדת ארבע (לפחות) נשים לטלפון – אהרונה והילדים, קרוליין, אמא בוושינגטון ואני כאן. לא עוזר גם כשיודעים ש no news is good news.
אודי מצידו כמעט הגיע עָדֶיךָ, חזר, ונראה לי ששוב יצא לדרך מטעם הפרטיזנים, מוטב אולי לא לדעת ולדאוג פחות. אמא צלצלה מספר פעמים כמובן ובעיקר נפתלי על תקן אב-אם שלך, מודאג אמיתי. כמו כולנו.
העיקר שתחזור בריא ושלם – הביטוי הפרימיטיבי והבסיסי מתאים כאן מכל, ואת ערכיות המלחמה ותכניה נבחן בסלון על כוסית עם הרבה קרח ואלף מאבטחיך לכשיבשילו.
ביליתי קצת עם עמליה ואבנר, אבנר רוצה להרוג "לְבָבוֹנִים" אך הסכים שאגזור צפרניו, עמליה נבונה כתמיד, היתה אצלנו בשבת עם רחלי לצהרים, כל הילדים במשפחה מחפשים אותך בכתבות הטלוויזיה – לא שאפשר להכיר מישהו בעד לאפודות המגן ולקסדות העורף משונה, עבורי מלחמה ראשונה שלא במדים ופעם ראשונה שאיני נדחקת. אני מקווה שאינכם מודעים לתמונות ההרס האזרחי, ההרג וההשמדה + 600,000 פליטים חדשים. גם זה להג עורף, בינתיים שמור על עצמך.
כמה שזכור לי לא כתבתי לך אף פעם מכתב, גם זה לא נחשב כל כך, מוטב בע"פ.
במכתב יעל משמשת כנציגת המשפחה וחבריו הרבים של אסי, כולם דואגים וחרדים למצבו וגורלו עם פרוץ מלחמת לבנון – אמו, ילדיו ואפילו שותפו לעבודה ולסרטים – נפתלי אלטר, אבל יעל היא זו שכותבת לו בשם כולם. היא מקמצת במילות דאגה אבל בין השורות (ומעט בתוכן) אפשר לראות את האהבה שלה אליו והציפייה לשובו בשלום, כאשר הרצון הוא לראות את אסי ולדבר איתו פנים אל פנים.
המסמך השני המצוי בתיקייה הוא ברכה של אסי דיין לאחותו, לכבוד ליום הולדתה ה-60 שחל ב-1999:
השיר שהקדיש אסי לאחותו נכתב שבע שנים לאחר שהפכה לחברת כנסת פעילה. היא שימשה כמייסדת ויו"ר הוועדה הראשונה לקידום מעמד האישה וכן בוועדות נוספות בכנסת – חוץ ובטחון, חוקה וחוק ומשפט. בין האזכורים העכשווים, העקיצות וההומור, משלב דיין מילות ברכה ואהבה לאחותו.
המכתב והברכה שנשמרו הם כמו צילומי סטילס שמתעדים רגעים מתוך קשר ארוך שנים. בשניהם אפשר לראות עדות מלאת קסם לקשר האמיץ שבין האח היצירתי, השובב והפרוע, לבין האחות שימיה הפרועים חלפו, וכעת היא מיושבת ומסודרת. בשניהם ניתן לראות, כל אחד בדרכו, את הניצוצות המיוחדים של כישרון ומחשבה חריפה, שאפיינו את המשפחה, ובעיקר – את האהבה השוררת בין השניים.
יעל דיין, 1972. צילום: סוכנות IPPA. מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.
***
הנשים במשפחת דיין האריכו ימים יותר מהגברים. רות דיין חיה 40 שנה לאחר שמשה דיין הלך לעולמו. גם יעל הבכורה האריכה ימים אחרי אחיה אודי ואסי. הוריה ואחיה של יעל קבורים כולם בבית הקברות במושב נהלל שבעמק יזרעאל. לעומתם בחרה יעל דיין, שהלכה לעולמה ממחלת ריאות קשה במאי 2024, להיקבר לצד בעלה, דב שיאון, בבית העלמין בקרית שאול.
בבחירה אחרונה זו הזכירה לנו יעל דיין שההשתייכות למשפחת דיין אולי נתנה לכל אחד מבניה ובנותיה כוח וקשרים (וגם קשיים לא מעטים) אבל גם אפשרות לבחור ללכת בדרך עצמאית ומקורית משל עצמם. יעל ואסי דיין, כל אחד בקריירה העשירה שלו, היו יוצרים חשובים בתרבות ובפוליטיקה של מדינת ישראל. הרבה שערוריות סבבו את משפחתם אך שני המסמכים הקטנים הללו מנכיחים את האהבה וההומור שאפיינו את הקשר ביניהם.
רקמת החיים של רות דיין
משכית נולדה מתוך מפגש של רות דיין עם עולים מבולגריה בכפר אוריה – היא ראתה אצלם דוגמאות רקמה מסורתיות של נשות הכפר ועלה בדעתה להציע להן לרקום לפרנסתן
רות דיין, האמא של יעל ואודי ואסי ומשכית נולדה בירושלים כבת למשפחת שוורץ. כשהייתה פעוטה נסעו הוריה ללימודים בלונדון ושם נולדה אחותה ראומה (לימים ראומה וייצמן). כשחזרו ארצה הייתה כבר בשנות התיכון שלה, וכשהיא חדורת אידאלים, ביקשה לעבור לבית הספר החקלאי בנהלל וללמוד חקלאות.
בנהלל הכירה את משה דיין והשניים התאהבו. הם נישאו כשהייתה בת 18, וכשהייתה בת 22 כבר הייתה אם לבת הבכורה יעל.
רות דיין עם משה דיין ועם בתם יעל, 1939. מתוך אוספי ביתמונה, "מראה עיניים", הספרייה הלאומית
אל רות ומשה ויעל, הצטרפו גם הילדים אהוד ואסי. בעקבות עבודתו של דיין, עברה המשפחה מנהלל לירושלים.
האחים יעל (במרכז), אהוד (מימין) ואסי (משמאל) דיין בנהלל. תמונה מסוף שנות הארבעים של המאה הקודמת. ארכיון אסי דיין בספרייה הלאומית
בשעה שמשה דיין עבד בשליחות המדינה בתחומי הצבא והממשל, עבדה רות דיין בשליחות הסוכנות היהודית וסייעה בקליטת עולים חדשים. כיוון שהייתה בקיאה בחקלאות, היא נשלחה לעבוד בתור מדריכה חקלאית ולעזור בקליטת העובדים ביישובי העולים. המטרה הייתה ללמד את העולים את יסודות החקלאות, להכיר להם את מוצרי המזון המקומיים ולעזור להם להשתלב בחיי הארץ. במילותיה של רות דיין: "ללמד אותם איך לחיות בארץ הזאת".
בגלל הקשיים שהיו בארץ באותה עת, חלה תפנית בעלילה. השליחות ללמד חקלאות, נעשתה לשליחות לעזור לעולים למצוא משלח יד. השליחות לסייע לעולים למצוא משלח יד נעשתה לשליחות לסייע לעולים להפוך את עבודות היד למקור פרנסה. מכאן נטוו החוטים שמהם תירקם לימים התוכנית להקמת חברת האופנה משכית.
רות דיין מספרת בראיון לבתיה דונר: "לולא המחסור במים ומגפת העכברים במושבים שבהרי יהודה, הייתי ממשיכה ללמד את נשות המושבים, ככל המדריכות החלקאיות, בישול וגידול ירקות. אולם, שתילי הירקות נאכלו על ידי עכברים. ראיתי שאין לי אפשרות לעסוק במה שהגעתי למענו. הייתי צריכה להוכיח את עצמי, ולכן החלטתי לרתום את הידע והמיומנויות של התושבים ביישובי העולים למטרות שיפור תנאי החיים שלהם."
משכית נולדה מתוך מפגש של רות דיין עם עולים מבולגריה בכפר אוריה – היא ראתה אצלם דוגמאות רקמה מסורתיות של נשות הכפר ועלה בדעתה להציע להן לרקום לפרנסתן.
דיין: "המטרה הייתה להפוך את עבודת הכפיים למקור פרנסה. לא לשמר את המסורת לשמה, כי אם לסייע לאנשים להתערות בחברה באמצעותה. ראיתי שהעולים, בעיקר אלה שהגיעו מארצות-ערב, הביאו איתם מלאכות שלא הכרנו כאן. במשך הזמן 'הדביקו' לי את נושא טיפוח עבודות-היד בארץ, אבל הרעיון הבסיסי של משכית היה למצוא דרך להפוך את עבודות היד למקור פרנסה."
היוזמה התרחבה לכעשרים ישובי עולים. עוד מדריכות חקלאיות חברו לרות, יצרו קשרים וליוו את העולות והעולים שעסקו במלאכות יד מסורתיות. גם מדריכת הרקמה נחמה בראון הצטרפה. בישובים נפתחו סדנאות למלאכת יד והתוצרים נמכרו בחנויות של ארגון ויצ"ו בירושלים ובתל אביב.
רות דיין סיפקה את חומרי הגלם והעבירה אותם למעברות שבהם עסקו באריגה, ברקמה ובצורפות. משה דיין היה זה שהעניק למיזם את השם הראשון – "אשת חיל".
רות דיין ביקשה לרתום את משרד העבודה לטובת המיזם ופנתה בבקשה לפתח קורסים מקצועיים עבור העולים ולממן עבודה יזומה. גולדה מאיר, שרת העבודה באותם ימים, נענתה לבקשה, הקימה מחלקה לעבודת נשים במסגרת משרד העבודה ופנתה אל רות דיין כדי שתנהל אותה.
מטרות החברה שנוסדה בתור חברה ממשלתית היו לטפח תעסוקת בית בייחוד ביישובי עולים חדשים, לרכז ולהפיץ את חומרי הגלם הדרושים לתעסוקה הנ"ל, ולשווק את התוצרת בארץ ומחוץ לארץ.
טדי קולק היה אחד מחברי הנהלת החברה, בתור חלק מתפקידו במשרד ראש הממשלה. זאב שרף, מזכיר הממשלה, היה זה שהציע לה לקרוא לחברה בשם משכית, לפי הפסוק בספר משלי, כ"ה: "תפוחי זהב במשכיות כסף".
כך יצאה משכית לדרך.
בשנה הראשונה יצרו עבור משכית שטיחים, עבודות רקמה, עבודות צורפות ועבודות קש, הכול בסגנונות שונים ובהתאם לארצות מוצאם של העולים.
דיין מספרת: "משכית נתנה לכל מי שנגע בה את האפשרות לראות את המרכיב ההומני שבתחום האומנות. משכית הראתה את האדם שמאחורי המוצר. משכית הפכה למותג של אומנויות, של מצוינות בעבודה, ובעיקר, של הקשר דרך האומנות לאנשים שעוסקים במלאכה."
רות דיין בביקור במסגרת תעשיית שטיחים בהנהלתה והדרכתה. צולם על ידי רודי ויסנשטין, הצלמניה, פרי-אור, 1954. לחצו להגדלה
דיין מספרת על העבודה הבלתי אמצעית עם האנשים ועם החומרים: "היחס שלי לעובדי מלאכת המחשבת קשור לכך שהם עובדים באופן ישיר עם החומר. ידעתי את כל סוגי האריגה, הם נתנו לי לגעת בכל מה שהם עשו. הדבר שקסם לי שהוא שכל העבודה נעשית באופן ישיר עם בני-אדם, עם משפחות, שהעבודה היא חלק מן החיים. גם ביניהם. הכל כמו ממלכה שלמה."
רות דיין בביקור במסגרת תעשיית שטיחים בהנהלתה והדרכתה. צולם על ידי רודי ויסנשטין, הצלמניה, פרי-אור, 1954. לחצו להגדלה
כאן בתמונה אפשר לראות את רות דיין דרך הנול, בשעה שהיא יושבת לצד האורגים: "בתהליך הייצור של מלאכת המחשבת את יושבת במשך שעות עם האנשים. עצם העובדה שיושבים פנים אל פנים, למשל, עם האורג בנול שנראה כמנגן בנבל, מיד נוצר הקשר האנושי."
רות דיין בביקור במסגרת תעשיית שטיחים בהנהלתה והדרכתה. צולם על ידי רודי ויסנשטין, הצלמניה, פרי-אור, 1954. לחצו להגדלה
דיין מסכמת: "משכית הייתה כמו משפחה. מבחר המוצרים ומגוון היוצרים שעבדו במשכית היה עצום. אנשים יצרו בשביל משכית או בתוך משכית. מפעל השטיחים, המתפרה, הצורפות, בגדי הילדים – אנשים חיו את זה ויצרו הרמוניה של כל סוגי היצירה."
רות דיין בביקור במסגרת תעשיית שטיחים בהנהלתה והדרכתה. צולם על ידי רודי ויסנשטין, הצלמניה, פרי-אור, 1954. לחצו להגדלה
בשנת 1955 הצטרפה למשכית מעצבת האופנה פיני לייטרסדורף. היא הייתה המעצבת הראשית ומי שנתנה למשכית את הסגנון ואת הטון. "לולא פיני, לא הייתה משכית", אמרה עליה רות דיין.
פיני לייטרסדורף בתערוכה של משכית. צילום: יעל רוזן
בשנת 1955 הוקם במגדל העמק מפעל אריגה של משכית שגם ערך קורסים להכשרת עובדים. את המפעל ניהל ג'ורג' קשי, אורג מומחה יליד עיראק. מי שסייע לו היה בנו אלברט.
בראיון ליערה שחורי מספרת מרים דוד שהייתה עובדת במפעל: "עבדנו בשני צריפים. בכל צריף היה נול אחד. באותה תקופה מגדל העמק הייתה מורכבת מצריפים. קשי לימד את העבודה. עבדתי בסלילים ובהשחלה על מחטים."
הבן אלברט, אורג-אומן בזכות עצמו, לא רק המציא דוגמאות של בדים עבור משכית, אלא גם הכין תכנית מקיפה ומפורטת להקמת מפעל אריגה למאה נולים לעבודות-יד עשירות גונים ודוגמאות. המפעל היה אמור לייצר עבודות לא רק עבור השוק המקומי, אלא גם עבור השוק העולמי והיה אמור להעסיק כמאתיים עובדים.
מפעל האריגה של קשי במגדל העמק, קשור לרגעים עצובים ומרגשים במיוחד בהיסטוריה של משכית, כפי שמספרת רות דיין:
"במלחמת סיני נהרג אלברט, בנו של ג'ורג' קשי, מנהל מפעל האריגה במגדל העמק, ויד ימינו. אלברט הוא שתכנן את הנולים במפעל ואף עסק בעיצוב אריגים. לאחר שקיבל את צו הקריאה, הפקיד בידי אלברט דוגמת בד לורקס עם צמר, שהוא עצמו עיצב, וביקש שאדאג להעביר את הדוגמה לייצור במפעל. אלברט לא חזר מן המלחמה."
אלברט קשי ז"ל "צעיר שהיה אומן במלאכת האריגה ונפל במערכת סיני".
דיין ממשיכה לספר: "לאחר שנודע דבר נפילתו בקרב, כאשר ישבנו שבעה, פיני ואני יחד עם בני המשפחה, החזיק האב בידו כל הזמן את דוגמת הבד. פתאום קם הזקן ודוגמת הבד בידו, הלך לבית המלאכה והתחיל לארוג את הבד, שהיה לצוואת בנו. הייתה תחושה שמשכית ניצחה את המוות. קראנו לבד הזה בשם 'בד סיני'. פיני עיצבה מבד זה גלימה עם פרווה לבנה וברדס. סיפרתי את הסיפור הזה בתצוגת האופנה הראשונה של הבונדס בבית המלון פונטנבלו בארצות-הברית. אלפיים איש נכחו באולם. אפשר היה לשמוע סיכה נופלת. לא היה איש באולם שלא הזיל דמעה."
כעבור שנה, נחנך במגדל העמק מפעל האריגה החדש של "משכית", מפעל האריגה על שמו של אלברט קשי.
עיתון "למרחב", 22.2.1957
מפעל האריגה של "משכית" על שם אלברט קשי. מגדל העמק, 1960. צילום: פריץ כהן, לע"מ
השנים הבאות היו שנות פריחה למשכית. ב-1961 הועסקו במפעליה כבר כאלף עובדים. בזכות חומריה ועיצוביה הייחודיים, היא נעשתה חברת אופנה בעלת שם לא רק בארץ אלא גם בזירת האופנה העולמית.
ב-1967, אחרי מלחמת ששת הימים, נפתח עידן חדש בדברי ימי משכית. אחרי מלחמת ששת הימים היה הדו-קיום הישראלי-ערבי לאחד ממקורות ההשראה החשובים של החברה. רות דיין נסעה בעצמה לכפרים ואיתרה את הרוקמות הערביות המקומיות, כשהיא מבקשת לשתף גם את האוכלוסייה הפלסטינית בעבודה.
רות דיין. צילום יעל רוזן
דיין מספרת: "כשהגעתי לעזה אחרי 67', הלכתי אל אותו איש שעבד עבור משכית ב-56'. התחלנו לתת להם דוגמאות וצמר של משכית והם ייצרו בעזה את השטיחים שעוצבו בעבר בשדה-בוקר. בכל מקום היו לי אנשים שהכרתי עוד מקודם. מאות נשים עבדו בבית ג'אללה, בבית לחם ובעזה. היה לי חשוב שאנשי צוות משכית, שאין להם קשר לערבים ושאינם אוהבים ערבים, ילמדו להתייחס אליהם דרך העבודה המשותפת, דרך הביקורים אצל המשפחות. הקמנו את משכית כי אי-אפשר היה לעשות דבר אחר. אחר-כך היה לזה ייעוד שונה."
רות דיין. צילום: יעל רוזן
דיין מסכמת: "אנחנו לא התיימרנו לעשות בגד לאומי. אבל, בגד ישראלי – כן! הבגד הישראלי עשוי מחומרי המקום, מהידע ומהמיומנות של אנשי המקום ומתנאי הקיום בארץ."
כל הזכויות לתמונות הנהדרות של רות דיין ופיני לייטרסדורף שמורות לצלמת יעל רוזן.
רגע לפני שהפך לשר הביטחון במלחמת ששת הימים, ביקר משה דיין בשדה הקרב של וייטנאם. הרבה ממה שהוא למד בביצות של המזרח הרחוק כדאי ללמוד גם בביצה הפרובינציאלית שלנו.
משה דיין מלווה סיור צבאי בוייאטנם, תמונה מתוך אוסף דן הדני
מעורפל מעייפות ומחוויות היום הארוך שעבר תיאר משה דיין את המכשולים העומדים בפני שינה בבסיס בלב ג'ונגל וייטנאמי: "בלילה מרחתי את עצמי בנוזל נגד יתושים בשכבה כפולה. בעיית השינה מורכבת משניים: יתושים ותותחים. התותחים בתוך הפרימטר של המחנה מזעזעים את הקרקע והקירות בכל יריה (בעיקר תותחי ה-175 מ"מ). חוץ מזה צריך להיות ערים להבחנה בין פגזים 'יוצאים' – תותחים שיורים החוצה – לבין 'נכנסים' – פגזים של הווייטקונג, המתפוצצים בתוך המחנה" (ה-22 באוגוסט 1966, "יומן וייטנאם" מאת משה דיין).
משה דיין תופס תנומה על הקרקע, תמונה מתוך אוסף דן הדני
שר החקלאות מחפש הרפתקה במזרח
לאחר כחמש שנים בתפקיד שר החקלאות, מצא עצמו הרמטכ"ל המפורסם בתולדות המדינה מנהל קריירה פוליטית מדשדשת. בשנת 1965, הצטרף למפלגת רפ"י של פטרונו הוותיק, דוד בן-גוריון. הניסיון הזה כשל: המפלגה שהתיימרה להחליף את מפלגת השלטון זכתה בעשרה מנדטים בלבד. משר חקלאות הפך לחבר כנסת אופוזיציוני זוטר. דיין היה זקוק נואשות לחוויה חדשה, כזו שתסייע לו להגשים את פסגת שאיפותיו: תיק הביטחון.
שנה לאחר מכן, קיבל הצעה שלא יכול היה לסרב לה: הזמנה מעיתון 'מעריב' לטוס לדרום וייטנאם ולהצטרף אל הכוחות האמריקנים בשטח בתור כתב. מכל כיוון אפשרי נמתחה ביקורת על החלטתו של דיין לצאת אל המדינה שסועת המלחמה: חבריו למפלגה ראו בכך צעד שגוי וח"כ שמואל מיקוניס ממפלגת מק"י תקף את נסיעתו הצפויה וטען שנוכחותה של אישיות ישראלית מוכרת כל כך באמצע של מלחמה שנויה במחלוקת תפגע בנייטרליות הישראלית. שר החוץ אבא אבן אמנם ביטל טענה זו אך לא שכח להביע תמיהה על מה שראה כצעד פזיז: הוא ביקש להבין מדוע דיין לא נועץ כלל בממשלה טרם יציאתו. דיון סוער בשאלת נסיעתו לווייטנאם התקיים בכנסת, אך הביקורת לא הזיזה את דיין מהחלטתו.
לפני עלייתו למטוס הסביר לכתב עיתון דבר כי "נסיעתי הנוכחית לווייטנאם אין פירושה הזדהות עם פעולות ארה"ב שם או הסתייגות מהן. אני נוסע לווייטנאם כדי לראות את הנעשה שם מן הבחינה המדינית והצבאית, ולדעתי ניתן ללמוד הרבה מביקור שם". סדרת הכתבות והיומן שהתפרסם יותר מעשר שנים אחרי מסעו הוכיחו את צדקת טענתו.
מישראל יצא דיין ראשית לפריז, כדי לשמוע מפי המעצמה הקודמת ששלטה בווייטנאם מדוע כשלה בהחזקת המדינה. הוא נפגש בין היתר עם הגנרל לואסיון והגנרל ניקו ששירתו באזור בטרם התבוסה הצרפתית. דעותיהם היו הפוכות כמעט בכל: הגנרל לואסיון נזף בדיין והזהיר שהכוחות המורדים בצפון עייפים, "ואני עתיד לאחר את המועד: לכשאגיע לסייגון כבר תהיה שביתת-נשק בין הווייטקונג [החזית לשחרור לאומי שהוקמה בצפון המדינה] והאמריקנים". את הקושי של האמריקנים לסיים את המלחמה תלה לואסיון בדעת הקהל העולמית והפנימית האמריקנית המסרבת לתמוך בצעדים הקשים שיש לבצע. לולא אותה דעת קהל חתרנית "היה אפשר להביא את הכל על מקומו בשלום – או ביתר דיוק: במלחמה." הגנרל ניקו, לעומת זאת, ראה את הדברים אחרת: הוא סיפר לדיין שיש להפסיק כליל את ההפצצות האוויריות ולהשקיע בהשגת מודיעין. האמריקנים מחפשים "פעולה רדיקלית המסיימת 'אחת ולתמיד' את המערכה" אך מה שיגלו הוא שרק במערכה ממושכת יביסו את הווייטקונג (ה-4 ביולי 1966, "יומן וייטנאם").
מפריז נחת דיין בלונדון לשיחה עם גיבור מלחמת העולם השנייה, פילדמרשל ברנרד לו מונטגומרי. למונטגומרי היו דעות ברורות בנושא וייטנאם. הוא האמין שסין היא המעצמה העולה וקומוניזם הוא שיטת משטר המתאימה היטב לאסיה. "האמריקנים שוגים כאשר הם רוצים להנחית את 'אורח החיים' שלהם לאחרים". את המפגש סיכם דיין ביומנו, "עזבנו כעבור שעתיים והוא נפרד ממני באומרו: 'כשתחזור מווייטנאם בוא אלי לספר לי מה אתה חושב ואמור לאמריקנים שהם מטורפים'" (ה-10 ביוני 1966, "יומן וייטנאם").
מלונדון טס דיין אל וושינגטון. כאן יכול היה דיין להציב שאלות נוקבות בפני נציגי צבא ארה"ב. הוא התקשה להאמין לטענת הקולונל המדווח כי התקפת החורף של הווייטקונג סוכלה על ידי כוחותיו של הגנרל וסטמורלנד. אם היחס של צבא ארה"ב וכוחות צפון וייטנאם הוא אכן שלושה לאחד (כפי שנטען בפניו שוב ושוב) ואין ברשות המחתרת הצפון וייטנאמית "לא שריון, לא ארטילריה ובעיקר לא אויריה ולעומתם לאמריקנים יש כל אלה – קשה לי להבין מדוע לא רצו האמריקנים להגיע לאקט של הכרעה?" (ה-14 ביולי 1966, "יומן וייטנאם").
הייתה זו הפעם הראשונה במסע בן החודשיים, ובהחלט לא האחרונה, שנציג של צבא ארה"ב מדקלם בפניו תשובה מוכנה ונטולת כל היגיון.
אמריקניזציה של המלחמה
ב-25 ביולי נחת דיין בסייגון, בירת דרום וייטנאם. אחרי עשרות שיחות ותדריכים בבירות השונות, ארוחות ערב חגיגיות ומפגשים לא לציטוט, עייף דיין ממילים ומפות ודרש לצאת לשטח. את היום הבא העביר דיין במה שכינה כ'נייריזאציה'. הוא הנפיק שלוש תעודות עיתונאי שונות: אמריקנית, דרום וייטנאמית וישראלית; הצטייד בבגדים צבאיים מתאימים ועבר תדרוך צבאי לא מרשים בעליל מסמל שלא היסס להדגיש בכל עת שנתקל בשאלה "שהוא בסך הכל איש יחסי ציבור". בתום היום הארוך הזה קיבל דיין את מבוקשו: הוא יצא לראות את המלחמה בעצמו.
צולח נהר עם החיילים, תמונה מתוך אוסף דן הדני
כבר בפטרול (הימי) הראשון שהשתתף בו לא הצליח דיין לשמור את דעותיו המקצועיות לעצמו: הוא טען באוזניי החיילים והקצינים שפגש כי הסיורים האמריקנים המוגברים בנהרות הדלתא לא ימנעו מכוחות האויב להבריח נשק ותחמושת בהיסתר. מבלי לעצור כל סירה, לערוך עליה חיפוש רציני ובכך לשתק את המסחר באזור, הרושם שנוצר אצל התושבים הוא שהווייטקונג חזק כל כך שיש צורך בכוחות תגבור המצוידים במיטב הנשק כדי לגבור עליו. הוא הציע במקום זאת הפחתה משמעותית של הכוחות האמריקניים "ובמקומות מסוימים לקיים תגבורת ים ואוויר, שאפשר להזעיק על-ידי קריאה באלחוט" (ה-27 ביולי 1966, "יומן וייטנאם").
אחרי הסיור הימי שכלל לינה על נושאת מטוסים הסתפח דיין תחילה אל פלוגה ז' בגדוד השני של אוגדת הנחתים הראשונה ולאחר מכן אל "הכומתות הירוקות" – המובחרת שביחידות האנטי-גרילה של ארצות הברית.
שר החקלאות לשעבר בג'ונגלים של וייטנאם, תמונה מתוך אוסף דן הדני
על אף גילו המתקדם (51 באותה תקופה), הבינו מלוויו האמריקנים שהעיתונאי שתום-העין ראה כבר קרב או שניים בחייו. הוא לא חשש להתקרב אל הגבולות הנעים תדיר בין האויב וכוחות ארה"ב, לשכב במארבים, לצלוח נהרות או להתלכלך מבוץ וזיעה. "הוא נע כתולעת באפר חם" הגדיר זאת קצין אמריקני אחד. אין זה אומר שהבוץ הוויטנאמי לא השאיר עליו רושם עמוק: "כבר ראיתי בוץ בחיי; בשנים הראשונות של נהלל טבענו עד לברכים, אולם בוץ כזה – עוד לא ראיתי. בעיקר 'הודות' לטנקים, שטוחנים את האדמה הרטובה מגשמי המונסונים שאינם חדלים" (ה-13 באוגוסט 1966, "יומן וייטנאם").
מכל כיוון הזדקרו לפניו העוצמה והיהירות האמריקנית: נושאות מטוסים הנלחמות בסירות עץ, טנקים התוקפים בקתות עץ והליקופטרים הרודפים עד חורמה אחרי שני לוחמי גרילה מצוידים ברישול. מכל שיחותיו התרשם דיין מאופיים של החיילים והקצינים שפגש: "ליבראליים, מנומסים, נעימים ונוחים. בתור פרטים – הם 'זהב'. אולם הכל עד לנקודה אחת: עד 'הזלזול' בכוחה של ארה"ב. בעניין זה, אפילו בשיחה, אין הם מגלים שום גמישות" (ה-29 ביולי 1966, "יומן וייטנאם").
מוטסים אל שדה הקרב, תמונה מתוך אוסף דן הדני
מה שראה שכנע אותו כי המלחמה בוייטנאם היא מלחמת תדמית בה משלמים הצפון וייטנאמים ביוקר על הניסיון להמרות את פיה של המעצמה מטעם עצמה: "הרושם שלי, שאין הם נלחמים כרגע לא נגד הסתננות לדרום, לא מלחמת גרילה ואף לא מלחמה בהו-שי-מין [מפקד הכוחות צפון וייטנאם], אלא מלחמה אמריקנית נגד כל העולם. להפגין לעיני כול (לרבות אנגליה, צרפת, בריה"מ) את כוחם ואת עקיבות החלטתם, למען ידעו: כאשר האמריקנים נכנסים למערכה – אין לעמוד בפניהם" (ה-29 ביולי 1966, "יומן וייטנאם").
גלח"צ בג'ונגל, תמונה מתוך אוסף דן הדני
אולם לא רק את ההווי הצבאי ואת הקרבות ראה ותיעד דיין: בניגוד לרבים מהחיילים והקצינים שפגש, הוא התעקש לנסות ולהבין כיצד תראה המדינה החצויה בסיום המערכה הצבאית – בהנחה שזו תסתיים לשביעות רצונם של האמריקנים. הוא ראיין חיילים שעסקו בפיתוח אזרחי: סייעו בחקלאות, בבניית תשתיות לבתי ספר ולמערכת הבריאות. מהם שמע את ההערכה הרווחת בצבא האמריקני: ידרשו עשרות שנים עד שיוכלו התושבים להקים בעצמם "מינהל מקומי שיקבל את העבודה לידיו" (ה-3 באוגוסט 1966, "יומן וייטנאם").
אוכל תירס בחברת משפחה מקומית, תמונה מתוך אוסף דן הדני
גם בפני הבכירים שבקצינים לא חסך דיין את ביקורתו: הוא סירב לקבל את טענת הגנרל וסטמורלנד שמטרת הצבא היא לסייע לעם הוייטנאמי. בשלב זה של הלחימה מטרת ארה"ב היא מלחמת חורמה בווייטקונג. "לא עזרה לווייטנאם ולא שום דבר אחר: פשוט, מלחמה של ארה"ב בווייטקונג. לא חשוב איך הגיעו לכך – מתוך רצון כן לעזור לווייטנאמים, לשמור על הסכם ז'נבה או בגלל כל סיבה אחרת. הם לא יפסיקו עתה את המלחמה, גם אם טובת וייטנאם (ומי יקבע?) תדרוש זאת".
לא הייתה זו פליטת פה פציפיסטית, דיין תמך בזכותה של אימפריה צבאית אדירה כארה"ב לירות "בכל צלף אויב במטח ארטילרי". עם זאת, התנגד עמוקות למה שכינה ה"אמריקניזציה של השלום. הרופאים, המורים, האדמיניסטרציה, הרצון (הנובע ממקורות חיוביים) ללמד את הילדים כאן 'בייזבול', לעשות 'צופים' – כל זה אין לו שחר. וייטנאם – ככל מדינה – יכולה לקבל עזרה מבחוץ, אבל לא פטרונות; התקדמותה צריכה להיות אורגאנית ועצמאית – על-ידי ייעוץ ועזרה אבל לא הכתבה ואילוף" (ה-4 באוגוסט 1966, "יומן וייטנאם").
מסקנותיו של דיין התפרסמו לא רק בישראל: כתבותיו התפרסמו ב"סאנדי טלגרף" הבריטי, "לה פיגרו" הצרפתי ו"וושינגטון פוסט" האמריקני. הידיעות על הגעת דיין לוויטנאם דווחו בהרחבה אף במדינות ערב השונות שחששו מהתערבות ישראלית במלחמה. כתבה שהתפרסמה ב-16 באוקטובר 1966
לקראת סוף שהותו של דיין בווייטנאם השתכנע כי המלחמה – שוודאי תמשך עוד זמן רב – אבודה. הוא העריך שבכוחו של הצבא האמריקני להשמיד את הווייטקונג, אך שלעולם לא יוכל לעקור מליבם של מרבית תושבי הארץ את התמיכה והאהדה במאבק העצמאות של הצפון.
ההרפתקה הוייטנאמית של דיין העניקה חיים מחודשים לאחת הקלישאות השחוקות ביותר שחזרו והעלו מייסדי המדינה, ההכרח של מדינת ישראל להתמודד בעצמה עם אתגריה. "אגב – בישראל, כשמדברים על 'ערובות אמריקניות', צריך לדעת מה פרוש 'עזרה אמריקנית צבאית': זו לא העמדת הצי השביעי בפיקוד של צה"ל אלא להפך, העברת הסוברניות הישראלית לידי הכוחות האמריקנים. כדי לשמור על עצמאותו של בעל ברית – קודם כל הם נוטלים אותה ממנו לפיקדון" (ה-29 ביולי 1966, "יומן וייטנאם").
משה דיין יחד עם שני בניו, אודי ואסי. התמונה צולמה ככל הנראה בשנות החמישים של המאה הקודמת
אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים כדי להבין את העולם. בונים נרטיבים צלולים שבאמצעותם אנחנו מסכמים אנשים אחרים, כמו את עצמנו, בכמה שורות פרוזה – נאלצתי להיאבק בדברים האלה והאלה כדי להשיג את זה ואת זה ולהגיע לכאן ולשם. מבט רציני יותר לחייו של כל אדם יגלה לנו שהעניינים מורכבים בהרבה, במיוחד כשהמבט הזה מופנה לדמות שמתהדרת בשורה ארוכה כל כך של תארים כמו אסי דיין.
1967: באותה השנה בה זכה אביו, משה דיין, לתהילת עולם בתור אחד מאדריכלי ניצחון ששת הימים, פרץ בנו אסי לתודעה הישראלית בזכות תפקידו הראשי בסרט "הוא הלך בשדות". לימים ראה דיין בדמותו הקולנועית, אורי לוחם הפלמ"ח, את כל הרע שבישראליות.
דיין סירב לנצל את מעמדו החדש בתור שחקן קולנוע נוצץ (המשחק, בין השאר, לצידה של אנג'ליקה יוסטון בסרט שביים אביה, ג'ון יוסטון) כדי לחמוק משירות צבאי – סדיר או מילואים, בתקופות רגיעה או מלחמה.
אסי דיין ואנג'ליקה יוסטון בת ה-16, שנת 1968
עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים התגייס דיין למילואים ולחם בגדוד מרגמות 332, שהיה גדוד מילואים בחטיבת צנחנים הסדירה. גם בשנת 1981 התגייס דיין למילואים ונשלח לאזור הקרבות – הפעם להילחם במלחמת לבנון הראשונה. במכתב מרגש ששלחה אליו יעל דיין, אנו יכולים לחוש בדאגה של אחות בכורה לגורל אחיה הלוחם.
"אסי חביבי," פותחת יעל דיין את המכתב, "לפי משאלת לבי – כשהחבילה הזו תתפתל בכבישי ג'בל שוף כזה או אחר אתה כבר תהיה בדרך הביתה – היה די קשה לא לשמוע ממך כל הימים הכבדים האלו, וכששמענו ד"ש עקיפית והסתבר היכן בדיוק אתה – גם זו לא היתה סיבה לשמחה."
משה דיין יחד עם שני בניו, אודי ואסי. התמונה צולמה ככל הנראה בשנות החמישים של המאה הקודמת
הדאגה לשלומו פשטה במשפחת דיין כולה: "אולי תשמח לדעת שהצמדת ארבע (לפחות) נשים לטלפון – אהרונה והילדים, קרוליין, אמא בוושינגטון ואני כאן. לא עוזר כשיודעים ש no news good news".
"העיקר שתחזור בריא ושלם", מציינת דיין את המובן מאליו (והחשוב ביותר) ומוסיפה "ואת ערכיות המלחמה ותכניה נבחון בסלון על כוסית עם הרבה קרח ואולי מאביטיחיך לכשיבשילו".
בהמשך המכתב חושפת יעל דיין פרט מעניין שמסביר מדוע מדובר במכתבהּ היחיד שנמצא בארכיון: "כמה שזכור לי לא כתבתי לך אף פעם מכתב – גם זה לא נחשב כל כך, מוטב בע"פ".
המכתב של יעל דיין לאחיה אסי
אסי דיין כתסריטאי ויוצר
קשה להפריז בחשיבותו של צה"ל כמוטיב קבוע בחייה של משפחת דיין, וכבנו של הרמטכ"ל ושר הביטחון המפורסם ביותר בתולדות ישראל וכיוצר ישראלי פורה כל כך – אך טבעי שאסי יתמודד איתו ביצירתו. נפנה עתה להתבונן בשני תסריטים שכתב אסי דיין, תסריטים השמורים בארכיון שהופקד בספרייה יחד עם שאר תסריטיו.
שני תסריטים אלו מייצגים שתי קצוות של התייחסות לצבא: האחד, תסריט לסרט שמעולם לא התרומם, והשני – לסרט שנחשב לפסגת יצירתו הקולנועית של דיין.
התסריט הראשון כבר הפך למיני אגדה של הקולנוע הישראלי – אגדת "גבעת חלפון אינה עונה 2". את סרט הקאלט שקדם לו ביים וצילם דיין תוך תשעה ימים בלבד. "אצלי אנשי ההפקה ידעו שמצלמים מהר וקצר והולכים הביתה מוקדם", היה המשפט הקבוע שדקלם דיין בכל פעם בה דיבר על הסרט.
במשך שנים סירב דיין להתייחס ברצינות לשלל ההצעות שהועלו על הפקת סרט המשך. רק בשנת 2006 התפנה לכתוב אותו באופן רציני ושיטתי. היה זה לאו דווקא ממניעים אמנותיים טהורים. "גבעת חלפון אינה עונה" המקורי נכתב כדי לרפד את חשבון הבנק, וכך גם הפעם – בזמן שהתפנה לחבר את סרט ההמשך – היה מצבו הכלכלי בכי רע.
הרעיון הכללי לסרט היה ברור לדיין, הייתה זו הכתיבה שהזדחלה והזדחלה. התסריט המשיך את עלילות הגששים עם טוויסט קומי גאוני – ויקטור חסון מתעורר אחרי 30 שנה מתרדמת שנגרמה בעקבות הסכם השלום המצרי-ישראלי, ומגלה כי בתו בכורתו אשר אהב נשואה לשנוא נפשו סרג'יו קונסטנסה. פטירתו של ישראל "פולי" פוליקאוב באוקטובר 2007 הביאה לגניזת הפרויקט כולו. אחרי הכל, סרג'יו היה הדמות האהובה ביותר על דיין בסרט.
הצצה לתסריט הסרט שלא היה, "גבעת חלפון אינה עונה 2"
התסריט השני שבחרנו לחשוף בפניכם הוא התסריט לסרט שכתב וביים דיין בשנת 1992, "החיים על פי אגפא".
הסרט מתאר את השסעים בישראל של שנות התשעים, כשהסכסוך הערבי-ישראלי הוא הנפיץ והאלים שבהם. הצלחת הסרט האפל והריאליסטי הזה אפשרה לדיין להשלים עם הביקורות הנוראות שקיבל עם יציאת גבעת חלפון המקורי. הצלחת הסרט הייתה בבחינת הוכחה ליכולתו ליצור קולנוע איכותי ובועט שאינו מתחנף לקהל.
התסריט שהיווה לדעת רבים את פסגת יצירתו, "החיים על פי אגפא"
אסי דיין כיהודי בשטעטל (כמעט)
הפלירט ההוליוודי של דיין לא הסתיים במשחקו בסרט "נאהבים לנצח" של ג'ון יוסטון. על אחד המכתבים המפתיעים בארכיון חתומה ברברה סטרייסנד, המודיעה בשפה אמריקנית-נימוסית-טיפוסית לדיין על אי קבלתו לסרט ינטל. לא ברור מהמכתב לאיזה תפקיד נבחן דיין, אך מה שכן בטוח הוא ש"ליהוק סרט הוא תמיד עבודה קשה, וינטל לא היה יוצא דופן. הקושי לא נח במציאת שחקנים מוכשרים המתאימים לתפקיד – זה היה קל – אלא בצורך לבחור בין השחקנים המצוינים שדיברנו איתם".
בכל מקרה, "היה זה תהליך ארוך", ועתה ביקשה סטרייסנד, "להודות לך על הזמן והעניין שגילית. הייתה לזה חשיבות רבה בעיניי, ואני מקווה שתהיה לנו הזדמנות לעבוד יחדיו בעתיד". מיותר לציין שהזדמנות זו לא נקרתה בפניהם.
למקרה שלא ידעתם, ליהוק סרט הוא תמיד עבודה קשה. המכתב של ברברה סטרייסנד לאסי דיין
אסי דיין כמעורר השערוריות הלאומי
ב-29 באפריל 1998 התבשר אסי דיין כי זכה בפרס שר החינוך והתרבות לבמאים ותסריטאים בתחום הקולנוע. החתום על המכתב היה ראש מינהל התרבות והאמנויות מיכה ינון.
פחות משלושה חודשים מקבלת המכתב המבשר על הזכייה, קיבל דיין מכתב נוסף – הפעם מכבוד שר החינוך התרבות והספורט יצחק לוי. האדיבות שבה התאפיין המכתב הראשון הוחלפה עתה באירוניה עוקצנית. "אמנם טקס חלוקת הפרסים אמור להתקיים רק מחר, יום ב', בירושלים, ואולם מהתבטאויותך הפומביות בימים אלה אנו למדים עד כמה קשה עליך – פיסית ונפשית – ההגעה לעיר הבירה. אשר על-כך, במטרה לחסוך ממך יגיעה מיותרת, סברנו כי עדיף שתתכבד ותשב בביתך ואת התעודה נעביר אליך הביתה.
(…)
אין אנו מתערבים בהחלטה של ועדת הפרס (מיום 22.4.98) להעניק לך את הפרס, ואמנם אנו עומדים בה, ואולם את הדבר הקטן הזה לפחות נבקש: שחרר אותנו מנוחותך הטורדנית בטקס".
מכתב ההזמנה הראשון
מכתב אי ההזמנה השני
גזרי העיתונים ששמר דיין מאותה תקופה חושפים את הסיפור מאחורי חילופי הטונים. שבוע לפני הטקס זכה דיין בפרס נוסף, פרס האוסקר הישראלי לשחקן הטוב ביותר לשנת 1998. בדברי התודה שלו, אמר דיין כי "מה שמתרחש במדינה, יותר חשוב ממה שקורה בקולנוע וצריך להחליף את השלטון. תעיפו אותו כבר. תעיפו אותו", והוסיף קללה עסיסית לחדד את זעמו.
כתבה נוספת ששמר דיין מלמדת ששם לא נגמרה הפרשייה. בניגוד להמלצת השר, דיין הגיע לקבל את הפרס בפסטיבל הקולנוע ה-15 בירושלים. הוא ניצל גם את נאום התודה הזה, הפעם כדי לאחל ליושב בראשות הממשלה, בנימין נתניהו, "שילך קיבינמט".
כתבה מעיתון הארץ, התפרסמה בתאריך ה-22 באוקטובר 1998
