אם כבר למות – אז להיות לבושים בקבר בסטייל

מסמכים מגניזת קהיר: איך להיקבר? וחשוב יותר, איזה בגדים ללבוש? ליהודי מצרים היו דרישות ברורות מאוד בעניין

ריב בין גבר לאשתו בגניזת קהיר

המוות, העולם הבא ותחיית המתים העסיקו לא מעט את היהודים המתועדים בגניזת קהיר. בין השאר, רבים מהם עסקו באופן שבו ייקברו, ובפרט בבגדים שאותם ילבשו. בעלי האמצעים מביניהם לא נקברו בתכריכים פשוטים, אלא טרחו והזמינו לעצמם בגדים יפים, לעיתים חדשים, שאותם ילבשו בעת קבורתם – אולי כדי להגיע לעולם הבא בצורה ראויה, ואולי כדי לקום לתחייה בהופעה מוקפדת. דוגמאות רבות לכך נמצאות בגניזה.

דוגמה אחת עולה מתוך זכרון עדות רשום עברית מפסטאט בשנת 980, כלומר לפני יותר מ-1000 שנה, שבה מעידים העדים כיצד "נפל בין שלמה הלוי בן ישועה" ובין אשתו סתאנה סכסוך, ולאחר ש"נשאו ונתנו בדברים הרבה" הגיעו לבית הדין, ושם הצהיר הבעל שלמה את הדברים הבאים (הדף עצמו קרוע בצידו השמאלי, והשורות הושלמו ע"י מפרסם המסמך, מ"ע פרידמן, עפ"י ההקשר – בתוך סוגריים מרובעים):

"אשתי סתאנה זו יש לה עמי כמה שנים, ובגזירת המקום לא נתקיי[ם לה זרע] והרי היא עלובה שכולה מבנים". ומה היה חשוב לסתאנה זו שיבטיח לה בעלה? שאם תמות לפניו "שיהו הבגדים ו[כסות] ומלבושים [… לקבורתה] ולא אגריע מהם כלום… בהוצאותיה ותכריכי קבורתה כדי חובתי לה ולא אגריעה… ולא אפחית ולא אשנה ולא אחליף…"

ואם חשבתם שהמילה 'תכריכים' כוונתה בד לבן פשוט, מופיע במסמך פירוט של הבגדים המבוקשים: "ואילו הן הבגדים: ריחאניה (כנראה בגד מבושם, מנהג רווח באותם ימים), נצפיה ('חצי מעיל'), וג'לאלה דֻריה (בגד תחתון, ככל הנראה מבושם), ונצפיה (עוד 'חצי מעיל'), וג'לאלה צנד[..]".

בצוואה מפסטאט כמעט 200 שנה אחר כך, מורה החולה על ערש דווי להסדיר את חובותיו ועסקיו עם שותפיו, ולאחר מכן מצווה "רוצה אני שתכריכני בתכריכים מעולים (אריד תכפנני כפן מגמל), שתגזור לי לבוש נצפייה בגדאדי (והו אן תקטע לי נצפיה בגדאדי), ומעיל עליון מבד עתאבה חדש (וגבה עתאבה גדידה) ומצנפת (ועמאמה) וארון חדש (ודרג גדיד) – וזוהי צידתי האחרונה מרכושי (פהדא אכר זאדי מן מאלי)".

 

צוואת המורה

 

'נצפיה' הוא בגד יקר, ככל הנראה גזור, אולי חצאית (נצף=חצי), מחירו נאמד בכמה משכורות חודשיות. 'גלאלה' הוא בגד גוף תחתון, צמוד לגוף, ששימש הן גברים והן נשים. בד 'עתאבה' הוא בד יקר העשוי שילוב של משי, פשתן וחוטי זהב, שנקרא על-שם מקום ייצורו – רובע 'אלעתאביין' בבגדאד. 'עמאמה' הוא כיסוי הראש המפואר ביותר. 'לגזור לי' – כלומר הכותב ציווה שהבגדים יהיו חדשים, וייגזרו במיוחד עבורו.

מתעודות אלה ואחרות נראה שיהודי מצרים לא האמינו ש'לא לוקחים כסף לקבר'.

(הפרטים הרבים על פריטי הלבוש לקוחים מעבודת הדוקטורט של אורה מולד-ואזה בנושא. עדות בית הדין בנוגע לפשרה בין שלמה לסתאנה אשתו נמצאת בספרית הסמינר התיאולוגי היהודי JTS, ENA4020.50, ופורסמה ע"י מ"ע פרידמן בספרו 'ריבוי נשים בישראל' עמ' 194. הצוואה נמצאת בספרית אוניברסיטת קיימברידג', TS13J3.2, ופורסמה ע"י ש"ד גויטיין במאמרו 'צוואות ממצרים מתקופת הגניזה', בכרך ח של כתב העת ספונות)

כתבה זו הופיעה לראשונה בעמוד הפייסבוק של משה יגור, "גניזת קהיר – היסטוריה של היום-יום".

***

כתבות נוספות:

"וארץ זו שאני נמצא בה, חמה לי מאוד שאין לתאר"

האם נשים יהודיות ידעו לכתוב בעבר? גניזת קהיר עם התשובות

כך למדו ילדים יהודים לכתוב לפני אלף שנה

***

 

הצצה עצובה אל שנותיו האחרונות של מחבר "התקווה"

התמונה והמילים שמספרות את סיפורו של נפתלי הרץ אימבר "ההיפי העברי הראשון"

תצלום מקורי של נפתלי הרץ אימבר משנת 1906, שחור לבן, 125X165 מ"מ, על התצלום חתימת ידו בדיו

"אין אני יודע את תולדות אימבר ואת קורות חייו, ומסופקני, אם יש אדם שיודע לספר על אדות אלה, מלבד "אנקדוטות" שהבריות מחבבין אותן כל כך. אך גם התולדה שלו שנמסרה בקיצור בעתונות מעידה עליו כי לא היה ככל האנשים"

(מתוך הספד לנפתלי הרץ אימבר שהתפרסם בעיתון הוילנאי "הד הזמן" בתאריך ה-25 באוקטובר 1909).

 

יש להניח שמעטים מאיתנו יזהו את האיש בתמונה. גבר מזדקן, בעל שיער ארוך ופרוע, מחזיק כוס משקה בידו האחת, בעוד ידו השנייה אוחזת ב(מה שנראה כ)פנקס כתיבה. מכריו ודאי היו רואים בכך דימוי הולם לאיש שהיה: שיכור תמיד ממילים ומיין. מקל ההליכה השוכב לצדו מרמז אולי על מצבו הבריאותי. רק בדיעבד יוודע לנו שמושא התמונה, אשר צולמה בשנת 1906, יילך לעולמו ממחלת השיגרון כשלוש שנים לאחר צילומה.

 

ביצת הזהב של אימבר

נפתלי הרץ אימבר היה איש של מעשים נמרצים, לא פחות משהיה אדם של מילים גדולות. לנו הוא זכור בעיקר, ואולי אך ורק, בתור מחבר "התקווה" – השיר מרובה הבתים שחיבר בשנת 1878. אמנם רק בשנת 1933 התקבל "התקווה" בתור ההמנון הרשמי של התנועה הציונית, ולימים גם של המדינה שתקים, אך כבר בשנותיו הראשונות זכה השיר למקום של כבוד בישיבות ובהתכנסויות ציוניות רבות. גם עובדה זו לא העניקה למחבר השיר הרבה נחת.

מילות "התקווה" בכתב ידו של נפתלי הרץ אימבר, תרס"ח. לחצו לפרטים נוספים

אימבר נדד בין מקומות ובין עבודות. ממקום הולדתו בגליציה עבר אימבר לטורקיה, משם יצא בחברת לורנס אוליפט ואשתו לארץ ישראל – רוכש ידידים ואויבים רבים בדרכו. גם פריז ולונדון הגיעו בהמשך. את שנותיו המאוחרות העביר בשכונת לואר איסטר סייד בניו יורק. גם בצדו השני של האוקיינוס האטלנטי המשיך אימבר לשקוד על טיפוח המוניטין הייחודי שלו. הוא הוכר ברחבי ניו יורק בזכות חרוזיו המושחזים, אך לא פחות מכך – בשל חיבתו לשתייה מופרזת ולנשים.

באמריקה הרחוקה הביע אימבר את מרירותו על התנועה הציונית שהרגיש שזנחה אותו, ובכל זאת המשיך לקחת חלק בשורה ארוכה של כינוסים ציוניים. נדמה שהיה בכוחו של דבר אחד בלבד להעיר את אימבר מתרדמת השתייה שנפלה עליו בכל עת שהיו הדיונים או הנאומים מתארכים יתר על המידה: שירת התקווה. כפי שסיפר ליאו ליפסקי, לימים נשיא ההסתדרות הציונית, "ובשעה שהקהל שר את "התקווה" עמד (אימבר) על רגליו המתנדנדות וקיבל את מחיאות-הכפיים כמכוונות לו, מתוך חיוך של שביעות-רצון מעצמו, כמו אומר: "אני הוא שהיטלתי ביצת-זהב לו" אותה שעה היה בקבוק-יי"ש מתבלט מתוך כיס מעילו" (מצוטט בספרו של נקדימון רוגל, תיק אימבר).

 

סיפור פיקנטי אף יותר היה לסופר יוסף אופטושו לספר: במהלך אסיפה ציונית בשנת 1902 בקופר יוניון בניו יורק, ביקש גבר ארוך שיער ותהמוני למראה להיכנס לאולם. השומר סירב להכניסו, והוא – ששמע את שירת התקווה בוקעת מפי הנוכחים, הכריז בהתרסה כי "אתם יכולים להשליך אותי החוצה, אך אתם נידונתם לשיר את שירי".

מותו, כפי שהיו חייו הסוערים, יזכה לפרשנויות שונות. יש שייראו בו סוף בלתי נמנע לחובב השתייה ופורק העול שהיה, אחרים יעדיפו להספיד את הנפש המיוסרת והפיוטית שהובילה את בעליה לחיים של נדודים ומרירות. כך או כך, יאמינו הכל כי מדובר היה בדמות טרגית. כך או כך, ידעו בלי צורך בהסברים שהישגו הגדול (והוא בן 22 בלבד) יזכה אותו בחיי אלמוות.

 

ידיעה שהתפרסמה בעיתון חרות ירושלים בתאריך ה-28 באוקטובר 1909

 

המילים הנוקבות שבהם בחר אברהם חיים פרומנסון לסכם את אימבר בהקדמה שחיבר לקובץ השירה האחרון של מחבר התקווה, מלמדות לא מעט על היחס שלו זכה המשורר השתיין: "אילו רק לא היה אימבר, הרע באויבי אימבר, איזה אדם גדול היה יכול להיות". ואכן, קשה לחשוב על אדם ייצוגי פחות שיחבר את ההמנון הנוגה של התנועה הלאומית היהודית. ואולי הבעיה לא טמונה באימבר עצמו, אלא במי שדרשו ממנו לעמוד בסטנדרטים התפורים לאנשים מיושבים יותר. אימבר כנראה אמר את זה טוב יותר מכולם: "אני שותה ואני פורה יותר מהרבה סופרים פיכחים". כפי שמוכיחה תמונה זו, אימבר סירב לזנוח את שתי האהבות הגדולות שלו – השתייה והכתיבה, עד יומו האחרון.

***

כתבות נוספות:

ברמת גן ייסדתי את מדינת היהודים (ולאיש לא היה אכפת)

הסקיצות הראשוניות וההצעות שלא הגיעו לקו הגמר: כך נבחר "סמל המדינה"

מכריזים עצמאות עם 150 לירות בכיס

***

 

הולכים מכות בסוכות: עדות מפתיעה מהמאה ה-12

בתעודות הגניזה לא נמצא תיעוד על סוכות פרטיות בחצרות ובמרפסות, אלא בבתי הכנסת. עובדה שגררה לא מעט צרות.

האשמות שווא וקטטות בחג סוכות

בתעודות הגניזה לא נמצא תיעוד על סוכות פרטיות בחצרות ובמרפסות. המגורים היו בצפיפות, בחצרות משותפות ובקומות. לכן נבנתה סוכה בחצר בית הכנסת. צריך לזכור שלאורך תקופות ארוכות בית הכנסת היה גם מרכז החיים הקהילתיים, מקום הלימוד לילדים, אכסניה לנוודים ונזקקים, בית תמחוי ועוד.

סוכות עמדו בחצרות שני בתי הכנסת בפסטאט – בית הכנסת העיראקי של הבבלים, ובית הכנסת של ה'שאמיין', אנשי אל-שאם, סוריה, שנהגו לפני מנהג ארץ-ישראל (שהיא חלק מסוריה הגדולה). הסוכה היתה רכוש קהילתי, ובאחריות פרנסי הקהילה, שהיו צריכים לדאוג גם לתחזוקה השוטפת של הרכוש הקהילתי. בתעודה הראשונה ניתן לראות חשבון של ה'קודש', כלומר הנכסים המוקדשים לקהילה (במקרה הזה – הקהילה ה'שאמיית'), משנת 1165. אחת מן ההוצאות היא "תנטיף קנאה פי קאעה כלף אלסוכה פי כניסה אלשאמיין, בחצ'ור אלרב (ניקוי הצינור באולם הכניסה, מאחורי הסוכה בבית הכנסת של השאמיים, בנוכחות הרב) – לא' (31 דרהם)".

 

אקול אנא עבד רבינו וכאדמה אבו אלכיר (אומר אני, עבד רבינו ומשרתו, אבו אלכיר) 

 

גם בחצר בית הכנסת העיראקי, לנוהגי מנהג בבל, עמדה סוכה. על זאת אנו לומדים מעדות מעניינת שנרשמה באמצע המאה ה-12, על חילופי מהלומות בין שני נכבדים:

 

"אקול אנא עבד רבינו וכאדמה אבו אלכיר (אומר אני, עבד רבינו ומשרתו, אבו אלכיר) אני לילה אלכמיס בעד צלוה מעריב (כי בחמישי בערב, אחרי תפילת ערבית) כנת כארג מן כניסה אלעראקיין בעד כרוג אלגמא[עה] (עמדתי לצאת מבית הכנסת של העיראקיים לאחר צאת הקהל) פענד מא כרגת מן אלסוכה אלי באב אלכניס (וכאשר יצאתי מן הסוכה לכיוון שער בית הכנסת) וגדת אלריס אבו אלבהא ש'צ' (מצאתי את הרייס=הראש אבו אלבהא, שמרו צור) יתכאצ'ם מע אבו אלופא, ולם אעלם כיף כאן אבתדי אלכצ'ומה (רב עם אבו אלופא, ואינני יודע כיצד התחיל הריב)… בל אני שאהדת (אבל ראיתי) אבו אלופא קד מד ידה עלי אלריס אבו אלבהא (את אבו אלופא מרים ידו על הרייס אבו אלבהא) טריק עלי טריק, וכשף ראסה, ואכרק בה אכראק (פעם אחר פעם, וגילה את ראשו, והאשימו בהאשמות שווא)".

(תרגום: אומר אני, עבד רבינו ומשרתו, אבו אלכיר, כי בחמישי בערב, אחרי תפילת ערבית עמדתי לצאת מבית הכנסת של העיראקיים לאחר צאת הקהל. וכאשר יצאתי מן הסוכה לכיוון שער בית הכנסת מצאתי את הרייס אבו אלבהא רב עם אבו אלופא, ואינני יודע כיצד התחיל הריב אבל ראיתי את אבו אלופא מרים ידו על הרייס אבו אלבהא פעם אחר פעם, וגילה את ראשו, והאשימו בהאשמות שווא)

עדות נוספת נרשמה לאחר עדות זו, ואישרה את פרטיה. הדף נשלח לנגיד, וכרגיל – טרם ידוע לנו מה היתה סיבת הסכסוך ומה היה בסופו.

חג סוכות שמח!

(הוצאות ה'קודש' נמצאות בספרית אוניברסיטת קיימברידג', TSAr18(1).155, ופורסמו ע"י משה גיל בספרו על ההקדשים, תעודה 67. העדות גם היא בקיימברידג', TS10J14.30, טרם פורסמה במלואה, ונזכרת בספרו של גויטיין 'חברה ים תיכונית', כרך 2, עמ' 168)

***

כתבות נוספת:

מסוכות לחתונה בקוצ'ין: כך נולד האיחול "כהיום הזה בירושלים"

כשהחיים נותנים לך לימונים: משבר האתרוגים בהלברשטאדט

הולכים מכות בסוכות: עדות מפתיעה מהמאה ה-12

תעלומה: מדוע נמלטות הארנבות מההגדה של פסח?

***

תצלום חטוף בכותל, כדורגל ואימוני אגרוף מאולתרים: כך העבירו כובשי הארץ את ההפוגה בין הקרבות

אלבום התמונות שצילם חייל בריטי אלמוני במלחמת העולם השנייה חושף את נתיב התקדמות יחידתו

כובשי הארץ מצטלמים בצל

מלחמת העולם הראשונה הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה הצבאית העולמית בה יכולים היו חיילים מכל הצבאות לשאת עימם מצלמה אישית ולתעד לא רק את הקרבות הקשים בהם נתקלו בדרכים, אלא גם לא מעט מהווי יחידותיהם בשעת רגיעה.

עבור החיילים הבריטים הפרוטסטנטים שהוצבו בחזית המזרח התיכון וחזו לראשונה בארץ ישראל הייתה זו הזדמנות פז: שילוב של רגש דתי (שהלך והתעצם ככל שכיבוש ירושלים קרב) יחד עם סקרנות בריאה לגבי העולם החדש-ישן שניבט לפניהם מכל עבר הביא רבים מאותם נושאי מצלמות לתעד בעשרות רבות של אלבומים את ילידי הארץ, את נופיה האקזוטיים וגם שורה ארוכה של "רגעים מתים" בין מנוחה לאימון וללחימה.

מספר אלבומים פרטיים של חיילים משני צידי המאבק שמורים בספרייה הלאומית. אחד מהמעניינים שבהם זכה בקטלוג הספרייה לשם שמסתיר עובדה זו: "תצלומי חייל בריטי מימי מלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל."

כפי שמרמז שם האלבום – זהות הצלם אינה ידועה, אך מדובר ככל הנראה בחייל בגדוד הפרשים ה-74 של הצבא הבריטי. החייל המתעד, בהנחה שהיה זה חייל בודד, הרכיב עבורנו, באמצעות התמונות שצילם והדביק באלבום, את נתיב ההתקדמות של יחידתו.

מרבית התמונות הן מירושלים וסביבותיה – ולהן התווסף כיתוב המציין את מושא התמונה.

 

דרך חברון

 

הוספיס גרמני

 

הכותל המערבי

 

הר הזיתים כפי שנצפה מירושלים

 

הקרנטל, הידוע גם כהר הפיתוי

 

כנסיית מריה מגדלנה ירושלים

 

כיפת הסלע

 

עמק יהושפט ירושלים

 

ככל שנתקדם באלבום נגלה כי הכיתוב נעלם ואת התצלומים המציגים מקומות מרכזיים בארץ מחליפים תצלומים מסוג אחר, המציגים את הווי היחידה, ובעיקר את הדרכים השונות שבהן העבירו חייליה את הזמן. ככל הנראה צולמו מרבית התמונות הללו בחזרה באלכסנדריה שבמצרים, היכן שהתמקם הצבא הבריטי בטרם יצא לכבוש את ארץ ישראל בשנת 1917.

 

הכלב היחידתי

 

ממשיכים באימונים
הפוגה מוזיקלית
החבר'ה

 

תזמורת הצבאית

 

לוחמים בצבא הוד מלכותו

 

מתאגרפים

 דפדפו באלבום המלא:

***