המוות, העולם הבא ותחיית המתים העסיקו לא מעט את היהודים המתועדים בגניזת קהיר. בין השאר, רבים מהם עסקו באופן שבו ייקברו, ובפרט בבגדים שאותם ילבשו. בעלי האמצעים מביניהם לא נקברו בתכריכים פשוטים, אלא טרחו והזמינו לעצמם בגדים יפים, לעיתים חדשים, שאותם ילבשו בעת קבורתם – אולי כדי להגיע לעולם הבא בצורה ראויה, ואולי כדי לקום לתחייה בהופעה מוקפדת. דוגמאות רבות לכך נמצאות בגניזה.
דוגמה אחת עולה מתוך זכרון עדות רשום עברית מפסטאט בשנת 980, כלומר לפני יותר מ-1000 שנה, שבה מעידים העדים כיצד "נפל בין שלמה הלוי בן ישועה" ובין אשתו סתאנה סכסוך, ולאחר ש"נשאו ונתנו בדברים הרבה" הגיעו לבית הדין, ושם הצהיר הבעל שלמה את הדברים הבאים (הדף עצמו קרוע בצידו השמאלי, והשורות הושלמו ע"י מפרסם המסמך, מ"ע פרידמן, עפ"י ההקשר – בתוך סוגריים מרובעים):
"אשתי סתאנה זו יש לה עמי כמה שנים, ובגזירת המקום לא נתקיי[ם לה זרע] והרי היא עלובה שכולה מבנים". ומה היה חשוב לסתאנה זו שיבטיח לה בעלה? שאם תמות לפניו "שיהו הבגדים ו[כסות] ומלבושים [… לקבורתה] ולא אגריע מהם כלום… בהוצאותיה ותכריכי קבורתה כדי חובתי לה ולא אגריעה… ולא אפחית ולא אשנה ולא אחליף…"
ואם חשבתם שהמילה 'תכריכים' כוונתה בד לבן פשוט, מופיע במסמך פירוט של הבגדים המבוקשים: "ואילו הן הבגדים: ריחאניה (כנראה בגד מבושם, מנהג רווח באותם ימים), נצפיה ('חצי מעיל'), וג'לאלה דֻריה (בגד תחתון, ככל הנראה מבושם), ונצפיה (עוד 'חצי מעיל'), וג'לאלה צנד[..]".
בצוואה מפסטאט כמעט 200 שנה אחר כך, מורה החולה על ערש דווי להסדיר את חובותיו ועסקיו עם שותפיו, ולאחר מכן מצווה "רוצה אני שתכריכני בתכריכים מעולים (אריד תכפנני כפן מגמל), שתגזור לי לבוש נצפייה בגדאדי (והו אן תקטע לי נצפיה בגדאדי), ומעיל עליון מבד עתאבה חדש (וגבה עתאבה גדידה) ומצנפת (ועמאמה) וארון חדש (ודרג גדיד) – וזוהי צידתי האחרונה מרכושי (פהדא אכר זאדי מן מאלי)".
צוואת המורה
'נצפיה' הוא בגד יקר, ככל הנראה גזור, אולי חצאית (נצף=חצי), מחירו נאמד בכמה משכורות חודשיות. 'גלאלה' הוא בגד גוף תחתון, צמוד לגוף, ששימש הן גברים והן נשים. בד 'עתאבה' הוא בד יקר העשוי שילוב של משי, פשתן וחוטי זהב, שנקרא על-שם מקום ייצורו – רובע 'אלעתאביין' בבגדאד. 'עמאמה' הוא כיסוי הראש המפואר ביותר. 'לגזור לי' – כלומר הכותב ציווה שהבגדים יהיו חדשים, וייגזרו במיוחד עבורו.
מתעודות אלה ואחרות נראה שיהודי מצרים לא האמינו ש'לא לוקחים כסף לקבר'.
(הפרטים הרבים על פריטי הלבוש לקוחים מעבודת הדוקטורט של אורה מולד-ואזה בנושא. עדות בית הדין בנוגע לפשרה בין שלמה לסתאנה אשתו נמצאת בספרית הסמינר התיאולוגי היהודי JTS, ENA4020.50, ופורסמה ע"י מ"ע פרידמן בספרו 'ריבוי נשים בישראל' עמ' 194. הצוואה נמצאת בספרית אוניברסיטת קיימברידג', TS13J3.2, ופורסמה ע"י ש"ד גויטיין במאמרו 'צוואות ממצרים מתקופת הגניזה', בכרך ח של כתב העת ספונות)
כתבה זו הופיעה לראשונה בעמוד הפייסבוק של משה יגור, "גניזת קהיר – היסטוריה של היום-יום".
***
כתבות נוספות:
***