תעלומה: מדוע נמלטות הארנבות מההגדה של פסח?

מי שערך את הגדת פראג מאמצע המאה ה-16 היה בעל חוש הומור חריף במיוחד.

הכירו את הגדת פראג הראשונה, הגדה נדירה המתוארכת לשנת 1526, מההגדות הראשונות שהודפסו.

חוץ מהעובדה שמדובר בהגדה יפהפיה עם איורים מרהיבים, מצאנו בה עוד כמה דברים מעניינים. אם תדפדפו לעמוד 9 בהגדה, תמצאו בתחתית העמוד את התמונה הבאה:

 


לא, אינכם טועים, זה אינו איור של מכת ערוב, וגם לא איור של חציית ים סוף. האיור הזה מתאר ציד ארנבות! אנחנו תהינו ושאלנו את עצמנו ואנחנו בטוחים שגם אתם שואלים את עצמכם: מדוע בהגדה של פראג מאמצע המאה ה-16 מופיע איור של ציד ארנבות מתחת לסימן הכרפס?

והנה ההסבר המפתיע שמצאנו:

בגרמנית "ציד ארנבת" נקרא "יאגן האז" ו"יאגן האז", מזכיר את ראשי התיבות יקנה"ז – שנועדו להזכיר לנו את סדר ברכות ההבדלה שאומרים בליל חג שחל במוצאי שבת: יין, קידוש, נר, הבדלה וזמן (שהחיינו). מתברר שמי שעמד מאחורי הגדת פראג, קישר בצורה משעשעת בין ציד ארנבות לסדר הברכות! מי אמר שלא היה חוש הומור משובח במאה ה-16?

ואם כבר בחוש הומור עסקינן, אז הנה עוד הלצה מאותה הגדה – ותסלחנה לנו הנשים:

אם תדפדפו לעמוד 40 – זה מה שתגלו:

 

 

גלו עוד על פסח – הגדות נדירות של פסח, שירים מיוחדים ועוד

 

מכירים את זה שבליל הסדר אומרים "כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו. פסח, מצה ומרור"? ואז לפי המנהג מצביעים על הזרוע, על המצה ועל המרור? ובכן, בהגדת פראג גילינו "מנהג" נוסף: כאשר אומרים "מרור" – יש להצביע על האישה שנאמר "אישה רעה – מר מוות"!

לא לכעוס עלינו! כך כתוב בהגדה, וליתר דיוק, באחת ההגדות הראשונות שהודפסו.

 

מיוחד לפסח: סדרת סיפורים על מצות, הגדות ויציאת מצרים

 

ותודה רבה לרב אביעד רוזנברג על הסיוע בהכנת הכתבה

 

 

 

כתבות נוספות שאנחנו בטוחים שתאהבו:

הספרייה הלאומית חושפת לקראת פסח את 'הגדת פראג' מלפני כ-500 שנים – אחת משני העותקים היחידים ששרדו

 




 

 

כיצד משה מתקשר לאשה נואפת ולפולמוס בין-דתי?

מהקרניים של הבעל ב"משל הקדמוני" ועד הקרניים שהעניק האמן מיכלאנג'לו למשה רבינו.

באחד העותקים המודפסים הראשונים של החיבור "משל הקדמוני" משנת 1491, שנמצא בספריה הלאומית אנו מוצאים תמונה שמציגה את הטקסט: "ולא ידע החסיד העניו כי קרן עור פניו". התיאור מעטר את המשל על האשה הנואפת בחיבור "משל הקדמוני" מאת הרופא והמקובל יצחק אבן סהולה, שנכתב בקסטיליה בשנת 1281. הספר בנוי ממשלים שונים ומטרתו מובהרת בהקדמה, שם המחבר מצהיר כי הוא נלחם בנהיית העם אחר ספרות זרה, הוא מתפלמס עם דתות אחרות וקורא ליהודים בני זמנו ותקופתו לחזור בתשובה.

בשער השני נמצא הסיפור על בעל תשובה ישמעאלי (מוסלמי) מבוגר וחסיד, שגר באשדוד ונשוי לאשה צעירה ממנו, שמתחילה לבגוד בו עם גבר צעיר. לאורך המשל האשה משטה בבעלה עד שלבסוף היא בורחת עם המאהב וגונבת מבעלה את רכושו. חיתוך העץ מציג בצד ימין את הבעל המזוקן עם קרניים לראשו, בניגוד למאהב הצעיר עם הפנים החלקות והבגד האפנתי שמחובק עם האשה. הרגע שמתואר בתמונה הוא הרגע בו הבעל טרם הבין שהוא נבגד ועדיין חושב שאשתו צדיקה שתרמה את בגדיה לכלות יתומות. אבן סהולה מתאר את הבעל באמצעות המשפט: "ולא ידע החסיד העניו כי קרן עור פניו", כאשר כאן מדובר על משחק מלים של בעל מקורנן (נבגד) ותיאור דמותו של משה. הפסוק משמות לד, כט: " וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ" תורגם בוולגטה, הנוסח הלטיני של התנ"ך, בתור קרני חיה במקום קרני אור וכך משה מתואר באמנות הנוצרית עם קרניים. התיאור המפורסם ביותר באמנות הנוצרית של דמותו המזוקנת של משה עם קרניים היא הפסל "משה" של מיכאלאנג'לו משנת 1515, אולם תיאור זה היה קיים לאורך כל ימי הביניים וכאן אנו רואים התייחסות הומוריסטית לפרשנות הפסוק יחד עם הכינוי המוכר של "גבר מקורנן".

 

Oxford, Bodleian Library, MS Opp. 154, fol. 12a, Germany 1450

 

הסיפור מסתיים בכך שברגע שהבעל הבין את מעשיה של אשתו הוא חוזר בו מצדיקותו וקורא לחוזרים בתשובה להמנע מדרכי התשובה. הפולמוס הבין-דתי כאן הוא שאדם שאינו יהודי, גם אם הוא נוהג בחסידות גמורה לאורך ימיו, ברגע שנתקל בקושי הראשון הוא נוטש את דרכי הדת וקורא לאחרים שלא לנהוג בחסידות. הביקורת של יצחק אבן סהולה היא כנגד חסידות מדומה, של אדם שמוכן להקדיש את זמנו לעבודת האל, אך ברגע שמתברר ש"צדיק ורע לו" הוא נוטש את דרכיו.

קיימים בידינו חמישה כתבי יד שלמים של 'משל הקדמוני', כולם מן המאה החמש-עשרה, מגרמניה ומצפון איטליה בכתיבה אשכנזית עם איורים. ההדפסה הראשונה של הספר נעשתה בשנת 1491 בצפון איטליה בעיר ברישה (Brescia) ואת מקומם של האיורים תפסו חיתוכי העץ. הספר זכה לפופולאריות רבה בצפון איטליה ובדרום מערב גרמניה במאה החמש-עשרה ואילו במאות השש-עשרה והשבע-עשרה יצאו מספר מהדורות ביידיש, גם הן בליווי איורים. המשלים מלווים באיורים, כך שבספר מצויים כשמונים איורים עם כותרות, אותן כתב אבן סהולה; המחבר מספר בהקדמתו, כי מטרת האיורים לשבות את הקוראים ולהסב את תשומת לבם לעיקרי הדברים, באמצעים אמנותיים והטענה הרווחת היא שאבן סהולה צייר את האיורים בעצמו או פיקח על ציורם.

 

Oxford, Bodleian Library, MS Opp. 154, fol. 10b,
Germany 1450

 

לספר חמישה שערים, כאשר כל שער פותח בתיאור התכונות השליליות של המידה הנתונה ומסתיים בדברי המחבר המוכיח את שבח המידות. בכל שער מתפתח ויכוח בין "המקשה" לבין "המחבר" ושניהם משתמשים בחומר מדעי כגון: חכמת הטבע, הרפואה והפילוסופיה, כאשר השימוש בא לידי ביטוי במשלים. בכל שער מצויים מספר משלים, ברובם משלי חיות וחלק מן המשלים מתחילים באמצע הסיפור הנידון, כאשר אחת הדמויות (לרוב חיה) מתחילה בסיפור משל; רק לאחר דיון ממושך, העלילה חוזרת למשל הראשון, שאף הוא יצא מסיפור המסגרת (בדומה לסיפורי אלף לילה ולילה). בתקופה בה 'משל הקדמוני' נכתב, ספרי משלים קיבלו תפוצה נרחבת בתרבויות אחרות, כגון החיבור ההודי "כלילה ודימנה", שתורגם לפרסית, ערבית, לטינית ועברית וכן סיפורים כגון "בן המלך והנזיר" ו"משלי סינבאד". בסופו של הספר המקשים מודים בטעותם ומצדיקים את דברי המחבר.

ההוגה שהעז להחליף את ברכת השחר "שלא עשני אישה"

ברכת השחר "שלא עשני אישה" לגבר ו"שעשני כרצונו" לאישה, השתרשה לסידור לפני מאות שנים, אך שני כתבי יד בני המאה ה-15 חושפים הוגה פורץ דרך, שבחר כבר אז לתת גרסה מתקדמת יותר לברכה מעוררת המחלוקת. אברהם פריצול הקדיש שני סידורים לנשים אלמוניות, ושינה בהם את הנוסח ל"שעשיתני אשה ולא איש".

ברכות השחר מתוך הסידור שנמצא בארצות הברית

הנוסח המחודש לפי פריצול בסידור משנת 1471, אשר נמצא בארצות הברית

 

ברכת השחר "שלא עשני אישה" לגבר ו"שעשני כרצונו" לאישה, השתרשה לסידור כבר לפני מאות שנים, אך שני כתבי יד בני המאה ה-15, חושפים הוגה פורץ דרך, שבחר כבר במאה ה-15 לתת גרסה קצת יותר מתקדמת לברכה מעוררת המחלוקת.

הכירו את אברהם פריצול, שבשני סידורים שהקדיש לנשים אלמוניות, שינה את הנוסח המוכר של הברכה ל"שעשיתני אשה ולא איש".

כיאה להוגה יהודי מן המעלה הראשונה, לא נשאר אברהם פריצול בדלת אמותיו. הוא הוכר כבר בימי חייו (המאות ה-15 וה-16) כאיש אשכולות. בין יתר פעילויותיו שימש כחזן, מעתיק וכותב כתבי יד ומורה. הוא התעניין עמוקות ב"עידן התגליות" שעברה אירופה וחיבר את החיבור העברי הראשון העוסק בגילוי יבשת אמריקה.

במסגרת היותו הוגה חלוצי, היה גם איש דת יוצא דופן. בשנים 1471 ו-1480 כתב שני סידורים לנשים ובהם חידוש פמיניסטי מרתק: בסידור התפילה המוכר לנו כיום מודה הגבר בברכות השחר על החיים המתחדשים בעולם מדי בוקר. הוא מודה לאל על "שלא עשני גוי", על "שלא עשני עבד" ובברכה המוכרת שעוררה פולמוסים אינספור, מברך הגבר את הקדוש ברוך הוא "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שלא עשני אישה" או "שעשיתני איש ולא אישה" לפי נוסחים אחרים. האישה מצידה, מברכת את האל על "שעשני כרצונו". למעשה, נוסח הברכה המקובל כיום לנשים "שעשני כרצונו" לא נמצא בתלמוד, אלא מוזכר ב"טור" של רבי יעקב בן אשר (המכונה "בעל הטורים") מתחילת המאה ה-144.

והנה, כ-150 שנים אחרי הפסק של "בעל הטורים", כשיצאה אירופה מחשכת ימי הביניים, כתב אברהם פריצול שני סידורי התפילה שהכילו שינויים בנוסח התפילה המקובל: בתקופת הרנסנס, זנח פריצול את הנוסח הימי ביניימי "שעשני כרצונו" לנוסח אחר ומעניין – "שעשיתני אישה ולא איש".

הנוסח המחודש לפי פריצול בסידור משנת 1480, אשר נמצא בספרייה הלאומית

זהותן של הנשים שבירכו מדי בוקר "שעשיתני אישה ולא גבר" איננה ידועות לנו היות ששמן נמחק משני הסידורים. ייתכן שפריצול כתב סידורים נוספים עם נוסח זה שטרם נתגלו (אם יתגלו אי פעם). לא ברור עד כמה נפוץ היה התיקון שהנהיג פריצול או האם היה זה שינוי נוסח שנשאר נחלתו הבלעדית של ההוגה. מה שבטוח הוא שאי שם באותם ימים רחוקים התהלכה לה לפחות אישה אחת בראש מורם, והתגאתה בינה לבין עצמה על שבורא עולם בחר להביאה לעולם כאישה, ולא כגבר.

ברכות השחר מתוך הסידור שנמצא בארצות הברית

 

ברכות השחר מתוך הסידור שנמצא בספרייה הלאומית

 

הרבנית אסנת ברזאני, ראשת הישיבה במוסול

בניסיון לשפר את מצבם הרוחני של יהודי כורדיסטן במאה ה-17, פעלו חכמי האזור להקמת מספר ישיבות שיצמיחו את גדולי התורה הבאים. הרב שמואל ברזאני היה אחד מהאישים במהפכה רוחנית זו. בזכות החינוך הייחודי שהעניק לאסנת, בתו היחידה, עלתה התלמידה לדרגה יוצאת דופן: ראשת הישיבה במוסול.

מתוך הספר: יהודי מוצל: מגלות שומרון עד מבצע עזרא ונחמיה מאת עזרא לניאדו

בניסיון לשפר את מצבם הרוחני של יהודי כורדיסטן במאה ה-17, פעלו חכמי האזור להקמת מספר ישיבות שיצמיחו את גדולי התורה הבאים, אלו שינדדו ברחבי כורדיסטן היהודית, יפיצו מחוכמתם ויקימו בתורם ישיבות נוספות.

אחד מהאישים הבולטים במהפכה רוחנית זו היה הרב שמואל ברזאני, אשר בזכות החינוך הייחודי שהעניק לאסנת, בתו היחידה, עלתה התלמידה המבריקה ורבת הכישרונות לדרגה יוצאת דופן: ראשת הישיבה במוסול.

כורדיסטן, המאה ה-17: ​זה שנים רבות שנחשבה הקהילה היהודית באזור כמי שנמצאת במצב רוחני ודתי קשה: היא לא הצמיחה עוד תלמידי חכמים מרשימים והחינוך של צעירי הקהילה – חינוך שהוציא לה את שמה ברחבי יהדות העולם – כמו שקע בתרדמה. על הרקע הקשה הזה ניסה אחד ממנהיגי הקהילה בעיר מוסול (כיום בעירק), הרב שמואל ברזאני, להפיץ את בשורת המהפכה הרוחנית שתכנן: הקמת ישיבות ברחבי כורדיסטן שיצמיחו את גדולי התורה הבאים, תלמידי חכמים אשר יקימו בתורם ישיבות נוספות.

במסגרת אותה מהפכה רוחנית נחשפה בתו של הרב שמואל, אסנת ברזאני (בסביבות 1670-1590) , לדרך חינוך שונה לחלוטין מזו שהייתה מנת חלקן של ילדות יהודיות במהלך הדורות. אביה, שלא הכיר דרך חינוך אחרת, גידל אותה בתור תלמידת חכמים. "שום מעשה ומלאכה לא למדני", מספרת באחד ממכתביה הנדירים, "חוץ ממלאכת שמים" (הציטוט לקוח מכאן). כשהגיעה אסנת לגיל בגרות, רצה האב למצוא לה חתן מתאים: היות שהעריך את למדנותה המופלגת, דרש מבעלה העתידי שלא להפריע ללימודיה עם מלאכות נשיות.

 

העיר מוסול על גדת נהר החידקל. התמונה מתוך הספר: יהודי מוצל: מגלות שומרון עד מבצע עזרא ונחמיה מאת עזרא לניאדו

 

לאחר לכתו של אביה, תפס בעלה את מקומו כראש הישיבה במוסול, בירת מחוז נינווה שבעירק. מלבד השקדנות שהפגינה בלימודיה, עמדה אסנת לצד בעלה וחלקה עמו את חובות ראש הישיבה במוסול. היות שהיה גם בעל טרוד בארגון הקהילה ובלימודיו התורניים, לא תמיד מצא "פנאי ללמד התלמידים", וכאן נכנסה אשתו לתמונה, "כי אני הייתי מלמדת אותם במקומו, עוזרת הייתי כנגדו" (הציטוט לקוח מכאן).

לצערה של הרבנית, בעלה נפטר זמן לא רב לאחר אביה, והיא, דמות מוכרת ואהובה בכורדיסטן היהודית, מונתה לראשת הישיבה במקומו. היה זה כבוד שניתן לנשים מעטות בהיסטוריה היהודית והיא הייתה נחושה לנצלו כדי להיטיב עם קהילתה.

 

יום לימודים בבית הספר של הקהילה היהודית בעיר מוסול, התמונה משנת 1934. מתוך אוסף בן ציון ישראלי

 

העובדה שאביה ובעלה השקיעו את כל כספם במפעליהם התורניים הובילה אותה ואת ילדיה לשקוע בחובות עמוקים. נושים נוצרים מיהרו לביתה והוציאו מידה את המפתח. ללא עזרה נאלצה למכור את כל רכושה – כולל בגדיה. אולם הכאב שבפרידה מספריה האהובים היה כנראה הקשה ביותר.

 

"גבירתי, יונתי תמתי, אמִתתי ואמונתי, ציצי ותפארתי, אמי רבנתי […] יהי אלוהיה עמה ויגדיל שמה"
אגרת מחורזת ומשועשעת מאת הרב פנחס חרירי, מראשי המקובלים השבתאים בכורדיסטן, לרבנית אסנת, אגרת משנת 1664.
 (התמונה מתוך הספר: יהודי מוצל: מגלות שומרון עד מבצע עזרא ונחמיה מאת עזרא לניאדו)