באחד העותקים המודפסים הראשונים של החיבור "משל הקדמוני" משנת 1491, שנמצא בספריה הלאומית אנו מוצאים תמונה שמציגה את הטקסט: "ולא ידע החסיד העניו כי קרן עור פניו". התיאור מעטר את המשל על האשה הנואפת בחיבור "משל הקדמוני" מאת הרופא והמקובל יצחק אבן סהולה, שנכתב בקסטיליה בשנת 1281. הספר בנוי ממשלים שונים ומטרתו מובהרת בהקדמה, שם המחבר מצהיר כי הוא נלחם בנהיית העם אחר ספרות זרה, הוא מתפלמס עם דתות אחרות וקורא ליהודים בני זמנו ותקופתו לחזור בתשובה.

בשער השני נמצא הסיפור על בעל תשובה ישמעאלי (מוסלמי) מבוגר וחסיד, שגר באשדוד ונשוי לאשה צעירה ממנו, שמתחילה לבגוד בו עם גבר צעיר. לאורך המשל האשה משטה בבעלה עד שלבסוף היא בורחת עם המאהב וגונבת מבעלה את רכושו. חיתוך העץ מציג בצד ימין את הבעל המזוקן עם קרניים לראשו, בניגוד למאהב הצעיר עם הפנים החלקות והבגד האפנתי שמחובק עם האשה. הרגע שמתואר בתמונה הוא הרגע בו הבעל טרם הבין שהוא נבגד ועדיין חושב שאשתו צדיקה שתרמה את בגדיה לכלות יתומות. אבן סהולה מתאר את הבעל באמצעות המשפט: "ולא ידע החסיד העניו כי קרן עור פניו", כאשר כאן מדובר על משחק מלים של בעל מקורנן (נבגד) ותיאור דמותו של משה. הפסוק משמות לד, כט: " וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ" תורגם בוולגטה, הנוסח הלטיני של התנ"ך, בתור קרני חיה במקום קרני אור וכך משה מתואר באמנות הנוצרית עם קרניים. התיאור המפורסם ביותר באמנות הנוצרית של דמותו המזוקנת של משה עם קרניים היא הפסל "משה" של מיכאלאנג'לו משנת 1515, אולם תיאור זה היה קיים לאורך כל ימי הביניים וכאן אנו רואים התייחסות הומוריסטית לפרשנות הפסוק יחד עם הכינוי המוכר של "גבר מקורנן".

Oxford, Bodleian Library, MS Opp. 154, fol. 12a, Germany 1450

הסיפור מסתיים בכך שברגע שהבעל הבין את מעשיה של אשתו הוא חוזר בו מצדיקותו וקורא לחוזרים בתשובה להמנע מדרכי התשובה. הפולמוס הבין-דתי כאן הוא שאדם שאינו יהודי, גם אם הוא נוהג בחסידות גמורה לאורך ימיו, ברגע שנתקל בקושי הראשון הוא נוטש את דרכי הדת וקורא לאחרים שלא לנהוג בחסידות. הביקורת של יצחק אבן סהולה היא כנגד חסידות מדומה, של אדם שמוכן להקדיש את זמנו לעבודת האל, אך ברגע שמתברר ש"צדיק ורע לו" הוא נוטש את דרכיו.

קיימים בידינו חמישה כתבי יד שלמים של 'משל הקדמוני', כולם מן המאה החמש-עשרה, מגרמניה ומצפון איטליה בכתיבה אשכנזית עם איורים. ההדפסה הראשונה של הספר נעשתה בשנת 1491 בצפון איטליה בעיר ברישה (Brescia) ואת מקומם של האיורים תפסו חיתוכי העץ. הספר זכה לפופולאריות רבה בצפון איטליה ובדרום מערב גרמניה במאה החמש-עשרה ואילו במאות השש-עשרה והשבע-עשרה יצאו מספר מהדורות ביידיש, גם הן בליווי איורים. המשלים מלווים באיורים, כך שבספר מצויים כשמונים איורים עם כותרות, אותן כתב אבן סהולה; המחבר מספר בהקדמתו, כי מטרת האיורים לשבות את הקוראים ולהסב את תשומת לבם לעיקרי הדברים, באמצעים אמנותיים והטענה הרווחת היא שאבן סהולה צייר את האיורים בעצמו או פיקח על ציורם.

Oxford, Bodleian Library, MS Opp. 154, fol. 10b,
Germany 1450

לספר חמישה שערים, כאשר כל שער פותח בתיאור התכונות השליליות של המידה הנתונה ומסתיים בדברי המחבר המוכיח את שבח המידות. בכל שער מתפתח ויכוח בין "המקשה" לבין "המחבר" ושניהם משתמשים בחומר מדעי כגון: חכמת הטבע, הרפואה והפילוסופיה, כאשר השימוש בא לידי ביטוי במשלים. בכל שער מצויים מספר משלים, ברובם משלי חיות וחלק מן המשלים מתחילים באמצע הסיפור הנידון, כאשר אחת הדמויות (לרוב חיה) מתחילה בסיפור משל; רק לאחר דיון ממושך, העלילה חוזרת למשל הראשון, שאף הוא יצא מסיפור המסגרת (בדומה לסיפורי אלף לילה ולילה). בתקופה בה 'משל הקדמוני' נכתב, ספרי משלים קיבלו תפוצה נרחבת בתרבויות אחרות, כגון החיבור ההודי "כלילה ודימנה", שתורגם לפרסית, ערבית, לטינית ועברית וכן סיפורים כגון "בן המלך והנזיר" ו"משלי סינבאד". בסופו של הספר המקשים מודים בטעותם ומצדיקים את דברי המחבר.