צפו בסיפורו המדהים של מחזור קטלוניה

סיפורו של המחזור ששרד את גירוש ספרד, הוברח מגרמניה הנאצית לארצות הברית ועשה את כל הדרך לספרייה הלאומית בירושלים

מהרגע בו עלה עם ישראל על בימת ההיסטוריה, ליווה הספר העברי דורות של יהודים מסורים במסעם אל נבכי תרבותם העתיקה. את אחד מאותם ספרים מלווה סיפור הישרדות יוצאת מגדר הרגיל.

באמצע המאה ה-13 חובר ואויר כתב יד ייחודי בקטלוניה שבספרד, הוא נדד בין מטלטליהם של היהודים המגורשים, הגיע לאיטליה, ארץ ישראל ואל סלוניקי (אז חלק מהאימפריה העות'מנית) עד שהועבר לגרמניה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הוברח כתב היד לארצות הברית על ידי אלכסנדר גוטמן – מלומד יהודי – שהשיג ויזה בשנת 1940 לארה"ב, כשהוא נושא את הסידור באמתחתו תוך סיכון חייו וחיי משפחתו.

מעבר לסיפור המדהים מאחורי כתב היד, תוכנו מאיר בצורה חד פעמית את העושר התרבותי של הקהילות היהודיות טרם הגירוש הספרדי.

מדובר במחזור לראש השנה ויום הכיפורים המיועד לשימושו של חזן, ולא למתפלל יהודי רגיל. כולו מלאכת מחשבת של יצירה יהודית: פיוטים שנכתבו על ידי כמה מגדולי המשוררים של עם ישראל והוא ייחודי בהיותו המחזור היחיד המעוטר במיקרוגרפי – אמנות יהודית מובהקת היוצרת בכתב זעיר צורות גאומטריות קישוטיות.

אמנות זו מופיעה כמעט אך ורק בספרי תנ"ך ולכן השימוש בעיטורי מיקרוגרפיה מרהיבים ומורכבים במחזור תפילה זה נחשב ליחיד במינו.

 

רוצים לחשוף את סודות כתבי היד העבריים?
הצטרפו לקבוצה שלנו
:

 

צפו בכתב היד המלא פה

 

לא לילדים: הכירו את לילית הערפדית היהודית

ערפדים ושדים לא נולדו עם דרקולה, והם מלווים את הדמיון האנושי משחר האנושות. המקור היהודי לערפדות מוזכר בהקשר של לילית, אשתו הראשונה של אדם – המוזכרת לראשונה באחת הגרסאות של ספר בראשית. היא ידועה במסורת היהודית לאחראית למוות בעריסה, חלומות זימה ומציצת דם.

דרקולה? זה כלום לעומת הערפדית הראשונה בהיסטוריה הלוא היא לילית. בין "תחביביה" הרבים: רדיפה אחרי האנושות, מוות בעריסה, הענקת חלומות זימה לגברים וכמובן מציצת דם. ולמה? קנאה, וויכוח על מי מעל מי במהלך יחסי מין.

פוסט אורח של ציידת הערפדים אודליה ברקין-קמיל

ב-26 במאי, בשנת 1897, יצא לאור "דרקולה", רומן הערפדים המפורסם של בראם סטוקר. רומן זה השפיע רבות על הדמיון האנושי וגרר אחריו תרבות שלמה של יצירות העוסקות בערפדים  מסדרת ספרי "ראיון עם ערפד", דרך סדרת סרטי "דמדומים" סדרות טלוויזיה כמו "דם אמיתי" ואפילו עד סדרת ערפדים ישראלית בשם "חצויה", ששודרו בלמעלה מששים מדינות ברחבי העולם.

אבל למעשה, ערפדים ושדים לא נולדו עם דרקולה, והם מלווים את הדמיון האנושי משחר האנושות. ראיות ליצורים ערפדיים בשמות שונים, ניתן למצוא כבר במיתולוגיה השומרית והבבלית. המקור היהודי לערפדות מוזכר בהקשר של לילית, אשתו הראשונה של אדם שאפילו זכתה לככב באחת העונות של "דם אמיתי": יוצרי הסדרה, שמכירים את המיתוס, נתנו ללילית הבראשיתית מקום של כבוד בעונה החמישית והציעו שאלוהים יצר את הערפדים כזן עליון לבני האדם, ושעליהם לשלוט בהם.

בספר בראשית מופיעות שתי גרסאות של סיפור בריאת האדם. המדרש התלמודי מסביר זאת על ידי כך שבתחילה נבראה האישה כשווה לאדם, ונקראה לילית ("זכר ונקבה ברא אותם", בראשית א', כ"ז). השניים התווכחו כיוון שלילית רצתה להיות למעלה בזמן יחסי המין, וכשאדם לא היה מוכן כי טען שהיא נחותה ממנו, אמרה את השם המפורש ונטשה אותו בגן עדן.

 

קמיע ללידה עם תיאור של אדם וחוה, הקמיע היהודי הקדום ביותר שיצא בדפוס נייר. אמסטרדם, 1700 בקירוב. מתוך הספר: "לכל הרוחות והשדים", עורך: פיליפ ווקוסובוביץ

 

אלוהים שלח אחריה שלושה מלאכים, סנוי, סנסנוי וסמנגלוף אך כשהם השיגו אותה היא כבר היתה עמוק במצולות הים, ובחרה להיות אשתו של מלך השדים – אשמדאי והפכה לשדה מוצצת דם בעצמה. הם הפצירו בה לחזור לאדם והיא סירבה. כעונש נגזר שימותו עליה כל יום, מאה מבניה. כנקמה על העונש הנורא היא הודיעה שתרדוף תינוקות אנושיים, בני חוה.

 

קמיע ליולדת, מתוך אוסף הקמיעות של הספרייה הלאומית

 

כיתוב

 

לכן לפי המסורת היהודית לילית נחשבת לאחראית על מוות בעריסה. בנים פגיעים במיוחד להשפעתה עד גיל תשעה ימים, ובנות עד גיל עשרים יום. כדי להימנע מהשפעתה המזיקה, עד היום יש יולדות טריות, הנוהגות לשאת בארנקן או לתלות מעל העריסה תמונה של שלושת המלאכים, כי על פי המדרש המלאכים עשו הסכם עם לילית שבמקום בו ייראה שמם היא אינה יכולה לפגוע. אחרי שעזבה לילית נוצרה חווה מצלעו של אדם, ככפופה לו.

כאשר היא אינה רוצחת תינוקות, היא מוצצת את דמם של קורבונותיה, כיאה לערפדית אך לא רק זאת: על פי המסורת היא אחראית לחלומות זימה של גברים, ומקרי הלילה שלהם, מתעברת ויולדת שדים מדי יום. לכן לילית, התגלמותה של האישה המפתה, מסמלת את קול היצר הרע הדוחק בגברים לממש את הפנטזיות שלהם ולהשחית זרע לבטלה. מאז ועד היום מקושרים ערפדים למיניות מתפרצת ולמימוש הדחפים המיניים המודחקים שלנו. גם דרקולה הוא מורד רומנטי המבקש להתחבר לטבע, וגם לטבע האותנטי של האדם – יצר המין כמקור לעונג. דרקולה מסמל סוג של חופש מוחלט והתענגות הדוניסטית על דחפים.

 

הקמיע שנועד להגן על היולדת ועל הרכים הנולדים מפני לילית ובו שלושת המלאכים המגנים

 

כיצד להרוג ערפד?

הדרך השכיחה ביותר להרוג ערפד היא לתקוע יתד מעץ בלבו. דרכים אחרות כוללות עריפת ראשו ושריפה באמצעות אש או באמצעות חשיפה ישירה לאור השמש.

 

כיצד להתגונן מפני ערפד?
כדי להתגונן מפני ערפדים ניתן להשתמש בשיני שום. כמו כן יש להשתמש בצלב, מים קדושים או מגן דוד, שכן הערפד בהיותו יצור שטני ונטול נשמה, הוא האנטיתזה לקדושה ונדחה על ידי סמלים דתיים.

בנוסף, אם רודף אחריכם ערפד מומלץ לזרוק בפניו חופן של חול, אורז או מלח. באגדות פולקלור על ערפדים במיתולוגיה השונות – הסינית, ההודית והסלובקית – הערפד מקולל ביחס כפייתי למספרים (OCD מסוג אריתמו-מניה) ואנוס לספור גרגירים המוטלים בדרכו. אחת הדרכים לברוח מפניו היא אפוא להסיח את דעתו על ידי הטלת חופן של אורז או כל גרגר אחר בפניו, מה שיאלץ אותו להתעכב כדי לספור את הגרגרים. בשנות השבעים, תכונה זאת אומצה על ידי יוצרי "רחוב סומסום" בדמות הרוזן סופר, Count Von Count. מעבר למשחק המילים המשעשע של שמו (Count – תואר אצולה וגם הפועל "לספור") הוא ערפד שמדבר במבטא טרנסילבני, ועטוף גלימה כמו דרקולה של בלה לוגוסי. תכונה זאת גם אומצה על ידי יוצרי סדרת הערפדים הישראלית, "חצויה".

 

 

הכותבת, אודליה ברקין-קמיל, היא ערפדיולוגית – מומחית לערפדים. מרצה על ערפדים בתרבות הפופולרית, בעיקר בקולנוע ובטלוויזיה, כדימוי המשמש השראה והעצמה.

תודה רבה לד"ר צבי לשם וליובל דה מלאך מספריית גרשם שלום על העזרה הרבה באיתור מקורות ובהכנת הכתבה.

מדוע לא ניתנה התורה לאבות? מפיוטים עתיקים לשיר עם

מה הפגמים שמוצאת התורה באבות האומה?

אברהם אבינו ניצל על ידי המלאכים מכשן האש מתוך הגדת ברצלונה

בין הפיוטים לחג השבועות בולט קטע המכונה 'סדר עולם', ובו מתארים הפייטנים את תולדות העולם מזווית מבטה של התורה: התורה נבראה קודם לעולם, העולם נברא בעצתה ולמענה, וברגע שהופיעו בני אדם בעולם חיפש הקב"ה את האיש הראוי לקבל אותה. בנקודה זו מזכירים הפייטנים את גדולי הדורות: אדם, נח, אברהם, יצחק ויעקב, ומתארים איך הקב"ה מציע לתורה להינתן להם, ואיך התורה עצמה מוצאת פגם בכל אחד מהם, עד אשר מגיע משה והתורה ניתנת לו בשמחה. בחלק מן הסדרים האלה הופך הסיפור למעין אגדת-קדומים: התורה מצוירת כבת מלך מפונקת המשתעשעת על ברכי אביה עד אשר היא מגיעה לפרקה. אביה מציע לה חתן אחרי חתן, אבל כנערה מפונקת היא מוצאת פסול בכל אחד מן החתנים המוצעים. בסופו של דבר מגיע החתן הרצוי (משה), והתורה שמחה 'להינשא' לו.

מה הפגמים שמוצאת התורה באבות האומה? אדם אכל מעץ הדעת, נח השתכר ויצחק אהב את עשיו. אך במה חטאו אברהם ויעקב? בפיוט הקדום ביותר מן הסוג הזה, הסדר 'ה' קנני ראשית דרכו / אלפיים שנה נמתקתי בחכו' של ר' אלעזר בירבי קליר (א"י, ראשית המאה השביעית) מואשם אברהם ששאל 'במה אדע כי אירשנה' (בראשית טו, ח) וגרם לבניו לגלות למצרים, ויעקב – על שאמר 'נסתרה דרכי מה" (ישעיהו מ, כז, פסוק העוסק בעם ישראל ולא ביעקב). חטאים קטנים אלה די בהם כדי שהתורה לא תינתן להם.

אבל בפיוט מאוחר יותר שלו מן הסוג הזה ('אגמי קרים') מואשם אברהם בחטא מפתיע: התורה מסרבת להינתן לו משום שעקד את יצחק! ובלשון הפייטן: 'עָנְתָה אָמוֹן (התורה) לָאָדוֹן … עֶלֶם אֲשֶׁר חֲנַנְתּוֹ בִכְלוֹת כֺּחוֹ – עֲקָדוֹ עַל עֲצֵי מִזְבְּחוֹ … עִנְיַין כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים בְּשָׁכְחוֹ – עֲטִיפַת תְּחִנָּה הָיָה לוֹ לַעֲרוֹךְ בְּשִׂיחוֹ!', כלומר: אברהם היה אמור להתפלל על יצחק ולא למהר לעקוד אותו.

 

הפיוט אגמי קרים מתוך גניזת קהיר, הפיוט נמצא באוסף טיילור-שכטר באוניברסיטת קיימברידג'

 

עקדת יצחק, על פי פשט התורה, וכמקובל במדרשים ובפיוטים, הייתה זכות לאברהם שעמד בניסיון. ביקורת על אברהם בהקשר זה נשמעת מהלך מודרני. אבל הפייטן אינו נרתע מלהיישיר מבט אל הפסוקים ולהשמיע מפי התורה דברי ביקורת על אברהם. המהלך אינו יחידאי: פייטנים נוספים המשיכו בפיוטיהם לשבועות לשים בפי התורה דברי ביקורת דומים, ואף האשימו את אברהם באכזריות. כך ר' יוחנן הכהן (ארץ ישראל, המאה השביעית): 'אֲבָל עַל יְחִידוֹ לֺא קָנָה רַחֲמִים / וְשָׁלַח יָד כְּאַכְזָר לִשְׁפֺּךְ דָּמִים … אֲבָל הָיָה לוֹ לְהִתְחַנֵּן לְפָנֶיךָ וּלְבַקֵּשׁ רַחֲמִים / וְלַחְשׂוֹךְ יְחִידוֹ מֵאֵשׁ פֶּחָמִים … הוּא לֺא רִיחֵם לוּלֵי רִחַמְתָּה, בַּעַל הָרַחֲמִים!', ובדומה עוד פייטנים מזרחיים שיצירותיהם אותרו במפעל לחקר השירה והפיוט בגניזה על שם עזרא פליישר. גם פייטני צרפת במאה הי"א חוזרים על אותה האשמה, כגון ר' יוסף טוב עלם, הכותב: 'נִסִּיתוֹ בְיָחִיד אָהוּב בְּעוֹלָלָיו…

נֶהְפַּךְ לְאַכְזָרִי וַיִּמְרֺט כֵּלָיו (השחיז סכינו) / נִמְנַע מִלְּחַנֵּן וּשְׂאֵת פִּלּוּלָיו'.

 

פיוט אדון אמנני מתוך מחזור וורמס הנמצא בספרייה הלאומית

 

כל הפייטנים הללו אינם נרתעים מלקרוא מחדש גם את סיפורי האבות, והחטא שבו הוא מואשם הוא רמאות: יעקב רימה את יצחק, וברמייה זו זכה בברכות. התורה מבקשת להינתן רק לאיש אמת.

פיוטו הראשון של אלעזר בירבי קליר, שבו ההאשמות פחות 'חמורות', הגיע לאשכנז ונאמר בכמה קהילות עד היום. אבל במחזורי אשכנז הנדפסים – ולעתים כבר בכתבי היד – הושמטו כל הקטעים העוסקים בגנותם של האבות, אולי משום שסיפקו חומר ניגוח ביד מתווכחים נוצרים. למרות זאת, ה'סיפור' המשיך להתגלגל, ובקהילות אחדות הפך לשיר עם בארמית, שבו נשאלת התורה פעם אחר פעם 'למאן בעית למהוויא' (למי את רוצה להיות, כלומר להינשא)? והיא מסרבת פעם אחר פעם. חטאו של אברהם בשיר זה הוא אמירת 'במה אדע', בהשפעת הפיוט; אך יעקב מואשם שנשא שתי אחיות – אשמה שגם לה יש שורש באחד הפיוטים הקדומים.

ליל הסדר בקמברה, 1915

מסמך נדיר חושף את ההכנות לליל הסדר בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה

קמברה

בסוף מרץ 1915, בעיר קמברה שבצרפת, התאגדו מספר חיילים גרמנים-יהודיים כדי לחגוג ביחד את ליל הסדר וחג הפסח – עד כמה שהדבר ניתן במציאות מלחמת העולם הראשונה.

כדי להיערך כראוי, הכין החייל הבווארי אברהם (אדולף) פרנקל (1965-1891), דוקטור למתמטיקה, טופס הרשמה למשתתפים. נרשמו עוד תשעה חיילים, רובם מיחידות בוואריות, ששהו בשטח צרפתי כבוש קרוב לגבול עם בלגיה. פרנקל נתן הנחיות למשתתפים כיצד לבקש אישורי יציאה מהבסיסים: עליהם לומר שהדבר נדרש מתוך "צרכים דתיים" וגם המליץ להצטייד בסידורי תפילה. כל הנרשמים היו מעוניינים להשתתף בשני הערבים המתוכננים, ב-29 וב-30 במרץ. את רשימת המשתתפים בליל הסדר בשנת 1915 לקח ד"ר פרנקל לחפציו האישיים ושמר אותה במשך עשורים רבים. יחד עם ארכיונו האישי הגיעה גם רשימה זו למחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית.

רשימת המשתתפים בליל הסדר
רשימת המשתתפים בליל הסדר. לחצו על התמונה לגודל מלא

לאחר כ-50 שנה כתב אותו אברהם הלוי פרנקל את זיכרונות חייו, בשפה הגרמנית, אף על פי שבינתיים הוא גר בארץ כבר כמעט 40 שנה. ספר זה, כולל גם פרק על שירותו של פרנקל בצבא הגרמני במהלך כמעט כל שנות המלחמה. בפרק זה כתב פרנקל שבשנתיים הראשונות הוא שירת כחובש. בשנת 1915 הוא שירת בבית חולים צבאי בעיר הצרפתית קמברה. פרנקל אף הסביר בספרו שהוא היה ממונה על העניינים הדתיים של החיילים היהודיים, כלומר הוא מילא את החלל שבין דאגה לצרכים הדתיים של החיילים היהודיים ובין הרבנים הצבאיים, שלא יכלו להיות תמיד בכל במקום. סביר להניח שפרנקל אכן ארגן את ליל הסדר בתפקידו כממונה על ענייני דת.

אברהם (אדולף) פרנקל כחייל בחיל הרפואה הגרמני במלחמת העולם הראשונה
אברהם (אדולף) פרנקל כחייל בחיל הרפואה הגרמני במלחמת העולם הראשונה

על תפקיד זה כתב פרנקל:

"…בעיות חדשות עלו בעניינים שהיו קשורים לחיים המסורתיים, בעיקר בנוגע למזון, אך גם בקשר לתפילות, תפילין, להימנעות מגילוח וכדומה. אכן תמיד הצלחתי לחיות על פי כללי הכשרות, מלבד תקופה קצרה באביב 1918, כאשר רב הקהילה עדת ישראל בברלין, הד"ר עזרא מונק, אסר עליי בפרוש לשמור על הכשרות. מובן מאליו שבדרך כלל היה קשה לשמור שבת."

(תורגם מזיכרונותיו של פרנקל: Abraham A. Fraenkel: Lebenskreise. Aus den Erinnerungen eines jüdischen Mathematikers. Stuttgart 1967, p.128)

במחצית השנייה של מלחמת העולם הראשונה עבר פרנקל ליחידת תצפיתני מזג אוויר, תפקיד שתאם יותר את כישוריו המובהקים כמתמטיקאי. מיד לאחר סיום המלחמה חזר אברהם פרנקל לאוניברסיטת מרבורג, ומאוחר יותר עבר ללמד כפרופסור למתמטיקה בעיר קיל בצפון גרמניה. בשנת 1926, ביקר המתמטיקאי בארץ ישראל יחד עם משפחתו, ושלוש שנים לאחר מכן עלה ארצה ונעשה פרופסור למתמטיקה באוניברסיטה העברית. ב-1938 אפילו נבחר לרקטור האוניברסיטה. בארץ פרסם חיבורים מתמטיים וחידש מונחים מתמטיים רבים בלשון העברית שעד אז לא היו קיימים.