בתעודות הגניזה לא נמצא תיעוד על סוכות פרטיות בחצרות ובמרפסות, אלא בבתי הכנסת. עובדה שגררה לא מעט צרות.
בתעודות הגניזה לא נמצא תיעוד על סוכות פרטיות בחצרות ובמרפסות. המגורים היו בצפיפות, בחצרות משותפות ובקומות. לכן נבנתה סוכה בחצר בית הכנסת. צריך לזכור שלאורך תקופות ארוכות בית הכנסת היה גם מרכז החיים הקהילתיים, מקום הלימוד לילדים, אכסניה לנוודים ונזקקים, בית תמחוי ועוד.
סוכות עמדו בחצרות שני בתי הכנסת בפסטאט – בית הכנסת העיראקי של הבבלים, ובית הכנסת של ה'שאמיין', אנשי אל-שאם, סוריה, שנהגו לפני מנהג ארץ-ישראל (שהיא חלק מסוריה הגדולה). הסוכה היתה רכוש קהילתי, ובאחריות פרנסי הקהילה, שהיו צריכים לדאוג גם לתחזוקה השוטפת של הרכוש הקהילתי. בתעודה הראשונה ניתן לראות חשבון של ה'קודש', כלומר הנכסים המוקדשים לקהילה (במקרה הזה – הקהילה ה'שאמיית'), משנת 1165. אחת מן ההוצאות היא "תנטיף קנאה פי קאעה כלף אלסוכה פי כניסה אלשאמיין, בחצ'ור אלרב (ניקוי הצינור באולם הכניסה, מאחורי הסוכה בבית הכנסת של השאמיים, בנוכחות הרב) – לא' (31 דרהם)".
אקול אנא עבד רבינו וכאדמה אבו אלכיר (אומר אני, עבד רבינו ומשרתו, אבו אלכיר)
גם בחצר בית הכנסת העיראקי, לנוהגי מנהג בבל, עמדה סוכה. על זאת אנו לומדים מעדות מעניינת שנרשמה באמצע המאה ה-12, על חילופי מהלומות בין שני נכבדים:
"אקול אנא עבד רבינו וכאדמה אבו אלכיר (אומר אני, עבד רבינו ומשרתו, אבו אלכיר) אני לילה אלכמיס בעד צלוה מעריב (כי בחמישי בערב, אחרי תפילת ערבית) כנת כארג מן כניסה אלעראקיין בעד כרוג אלגמא[עה] (עמדתי לצאת מבית הכנסת של העיראקיים לאחר צאת הקהל) פענד מא כרגת מן אלסוכה אלי באב אלכניס (וכאשר יצאתי מן הסוכה לכיוון שער בית הכנסת) וגדת אלריס אבו אלבהא ש'צ' (מצאתי את הרייס=הראש אבו אלבהא, שמרו צור) יתכאצ'ם מע אבו אלופא, ולם אעלם כיף כאן אבתדי אלכצ'ומה (רב עם אבו אלופא, ואינני יודע כיצד התחיל הריב)… בל אני שאהדת (אבל ראיתי) אבו אלופא קד מד ידה עלי אלריס אבו אלבהא (את אבו אלופא מרים ידו על הרייס אבו אלבהא) טריק עלי טריק, וכשף ראסה, ואכרק בה אכראק (פעם אחר פעם, וגילה את ראשו, והאשימו בהאשמות שווא)".
(תרגום: אומר אני, עבד רבינו ומשרתו, אבו אלכיר, כי בחמישי בערב, אחרי תפילת ערבית עמדתי לצאת מבית הכנסת של העיראקיים לאחר צאת הקהל. וכאשר יצאתי מן הסוכה לכיוון שער בית הכנסת מצאתי את הרייס אבו אלבהא רב עם אבו אלופא, ואינני יודע כיצד התחיל הריב אבל ראיתי את אבו אלופא מרים ידו על הרייס אבו אלבהא פעם אחר פעם, וגילה את ראשו, והאשימו בהאשמות שווא)
עדות נוספת נרשמה לאחר עדות זו, ואישרה את פרטיה. הדף נשלח לנגיד, וכרגיל – טרם ידוע לנו מה היתה סיבת הסכסוך ומה היה בסופו.
חג סוכות שמח!
(הוצאות ה'קודש' נמצאות בספרית אוניברסיטת קיימברידג', TSAr18(1).155, ופורסמו ע"י משה גיל בספרו על ההקדשים, תעודה 67. העדות גם היא בקיימברידג', TS10J14.30, טרם פורסמה במלואה, ונזכרת בספרו של גויטיין 'חברה ים תיכונית', כרך 2, עמ' 168)
***
כתבות נוספת:
מסוכות לחתונה בקוצ'ין: כך נולד האיחול "כהיום הזה בירושלים"
כשהחיים נותנים לך לימונים: משבר האתרוגים בהלברשטאדט
הולכים מכות בסוכות: עדות מפתיעה מהמאה ה-12
תעלומה: מדוע נמלטות הארנבות מההגדה של פסח?
***
תגובות על כתבה זו