עלייתו ונפילתו בדמשק של העיתון הציוני "המזרח/אלשרק"

הכירו את העיתון שייסד יוסף ריבלין אביו של נשיא המדינה שהתיימר לשמש גשר בין ערבים ליהודים בממלכה הסורית.

ירון הראל | 18.09.17

עמוד השער הדו-לשוני של הגיליון הראשון של המזרח/אלשרק

גלו עוד על התנועה הציונית: תמונות נדירות של אישים וכינוסים של התנועה, סיפורים מאחורי התנועה הציונית, מערכי שיעור למורים ועוד

גולי ארץ ישראל שהגיעו לדמשק במהלך מלחמת העולם הראשונה, זרעו את זרעי הרעיון הציוני בקרב יהודי העיר. משעזבו גולים אלה, ובראשם דוד ילין, הם בקשו לשמר את הישגי החינוך העברי הציוני בקהילה הסמוכה ביותר לארץ ישראל, ופעלו להשפיע על ועד החינוך הארצישראלי להתייחס לקהילת דמשק כקהילה ארצישראלית לכל דבר. במסגרת זו נשלחו לעיר זו יהודה בורלא כדי לנהל את בית הספר לבנים, ויוסף יואל ריבלין (אביו של נשיא המדינה ראובן ריבלין) כדי לנהל בית הספר לבנות. אליהם התלווה צוות של גננות, מורים ומורות מארץ ישראל שנעזרו בצעירים וצעירות יהודים ילידי דמשק.

מימין לשמאל: דב קמחי, דוד אבישר, יהודה בורלא, יוסף יואל ריבלין, אביעזר ילין, משה כרמון

בתקופה זו, בה היה לעיתונות תפקיד משמעותי וחשוב בביטוי דעת הקהל בסוריה ובעיצובה, באישורו של המלך החדש פיצל ובעידודו, התברר לשליחי המוסדות הציוניים בדמשק, כמו גם לצעירים וצעירות נוספים מבני הקהילה, כי על המוסדות הציונים לפעול גם בתחום ההסברה. על כן, הם התריעו על הצורך בהוצאת עיתון בעל השקפה ממתנת ומרגיעה, שיקרב ערבים ויהודים להבנת הרעיון הציוני. תוצאות פעילותם בתחום זה הביאו ליסודו של עיתון דו לשוני, עברי-ערבי, בשם המזרח/ الشرق, אשר שלושה גיליונות שלו נדפסו בדמשק ואחר כך חדל. חשיפתם של עותקים יחידים בעולם משלושת הגיליונות באתר עיתונות יהודית היסטורית מאפשרת לנו התבוננות מעמיקה יותר בפעילות הציונית בדמשק בתקופתו של המלך פיצל.

המלך פיצל הראשון, מלך סוריה עד הדחתו בשנת 1920. מקור תמונה: ויקיפדיה

מעגל ההסברה הראשון של העיתון היה דווקא הציבור הערבי בסוריה. הפנייה למעגל זה נוצרה לשם איזון השקפותיו על הפעילות הציונית בארץ ישראל, ולמניעת השלכת זעמו על הציונות לעבר יהודי דמשק. במסגרת מאמץ זה נוסחו התבטאויות שהראו כי מטרת העיתון היא "לשמש גשר בין הערבים והיהודים". מעגל ההסברה השני היה החברה היהודית בסוריה ולבנון בכלל ובדמשק בפרט. בעיני שליחי וועד הצירים לדמשק התבהרה אט אט החשיבות של האליטה היהודית האינטלקטואלית והכלכלית בעיר זו כאמצעי להגיע אל ראשי התנועה הלאומית הערבית ובכירי ממשלו של פיצל. יעדו של מעגל ההסברה השלישי היו ראשי המוסדות הציונים בארץ ישראל ובעולם בשל הצורך להסביר להם את קשיי העבודה הציונית בדמשק.

הגיליון הראשון של העיתון יצא ביום שני, 5 ביולי 1920, לפנות ערב. בהתאם לתכנון המקורי הוא היה דו לשוני. "המזרח" כלל שני עמודים בעברית ו"אלשרק" כלל שני עמודים בערבית. בשלב ראשון הייתה הכוונה להוציאו רק שלוש פעמים בשבוע.

עמוד השער הדו-לשוני של הגיליון הראשון של המזרח/אלשרק

מתכונת העיתון חיקתה את העיתונים העברים בא"י דוגמת "דואר היום". בצד ברכות ופרסומות ("מלון "ירושלים" – המלון העברי הראשון בדמשק"!) פורסם מאמר בקורת על הנהגת הקהילה וסדריה. יוסף יואל ריבלין פרסם מעל דפיי עיתון זה את הגרסה הראשונה של מאמרו על "הדפוס העברי הראשון בדמשק". פרסום עיתון "המזרח/אלשרק" עורר סערת רוחות בקונגרס הסורי. את ההתנגדות להופעת העיתון הובילו אישים מתוך החוגים הלאומניים והפלשתינים. העיתונות הערבית ברובה לא עברה בשתיקה על הוצאת "המזרח/אלשרק" ובדרך כלל הייתה מאוחדת בהתנגדותה לקיומו. בעיקר זעמו העיתונים על מתן האפשרות לפרסום עיתון שנתפס בעיניהם כבעל מטרות ציוניות, בעוד עיתונים ערביים פרו-פלשתינים קבלו צווי סגירה.

ב-9 ביולי 1920 יצא הגיליון השני של העיתון תחת לחץ ואיומים. חלקו העברי קוצץ לכדי עמוד אחד ובו ידיעות שגרתיות על הנעשה בבית המרפא ובבתי הספר של הקהילה. אולי כדי להוכיח את נאמנותו של העיתון לאינטרסים הסורים דווקא צורף לו דף שלם ובו קריאה ליהודי סוריה לתרום למלווה הלאומי הסורי ("אלקרדו אלווטני אלסורי"): "המלווה הלאומי הסורי הוא חיי האומה הסורית, טול חלק גם אתה הוי היהודי [אלאשראאילי] המקומי שהרי אין חיים אלא בעצמאות ואין עצמאות אלא בכסף".

הגיליון השני של המזרח/אלשרק

הגיליון השלישי והאחרון יצא ב-12 ביולי 1920, כולו – שני עמודים – בערבית. דמשק, שהייתה עסוקה בסכנת הפלישה הצרפתית ובאולטימטום של הצרפתים לפיצל, הפכה את הופעת "המזרח/אלשרק" ל"מאורע מדיני" ומצאה את הזמן לעסוק בלהט בוויכוח על המשך קיומו. לאחר הוצאת הגיליון השלישי קיבלה המערכת הוראה ישירה משר המלחמה, יוסף אלעט'מה, לחדול מהוצאת העיתון לזמן בלתי מוגבל.

כניסת הצרפתים לדמשק בשלהי יולי 1920 והדחת המלך פיצל הפיחה תקווה בקרב ציוני דמשק כי השלטון המערבי הנאור החדש יאפשר את חידוש הוצאתו של עיתון "המזרח/אלשרק". אולם תוחלת זו נכזבה. בשלהי ספטמבר 1920 אסר השלטון הצרפתי את הוצאתו המחודשת של העיתון. ההסבר שניתן לכך על ידי הפקיד הצרפתי הממונה על ענייני ההדפסה היה כי בדרגים גבוהים יותר נתקבלה החלטה כללית האוסרת הופעת עיתון חדש מכל סוג שהוא. אולם נראה כי החלטה זו יושמה רק בחלקה, שכן על פי עדות בני הזמן, החלו להופיע עיתונים ערבים חדשים. סיבה אחרת שניתנה לשם הסבר איסור הדפסת העיתון עוגנה בטענה כי היהודים מקבלים עיתונים כגון "דואר היום" ו"הארץ" מירושלים ועל כן אין צורך בעיתון נוסף. התוצאה הייתה, שהיהודים בדמשק נותרו ללא ביטאון משלהם, בעוד שלנוצרים ולמוסלמים היו עיתונים רבים. מצב זה גרם לתחושה שהלכה והתחזקה כי השלטון הצרפתי הוא אנטי יהודי.

***

כתבות נוספות:

לקרוא את אמיל חביבי הצעיר

"שם, בעיראק, יודע כל יהודי שהוא יושב על הר געש"

דיואן אַלְחַמְדִּי: כתב יד עתיק ובו גדולי משוררי יהדות תימן

***

גדיים נעשו תיישים

לכבודם של כל הגדיים שעולים לגן חדש או לכיתה חדשה (ולכל ההורים שעברו קיץ נוסף) בחרנו שני שירים, הראשון על גדי והשני על תיש. שני השירים עברו גלגולים ושינויים שגם הם חלק מתהליך הגדילה והלימוד.

מתן ויגודה | 10.09.17

הסיפור מאחורי התלמוד

צילום: רעננה, 1947. אוסף הצלמניה

כשירד חנינא בן אחי רבי יהושע לגולה, היה מעבר שנים וקובע חודשים בחוצה לארץ. שיגרו אחריו שני תלמידי חכמים: רבי יוסי בן כיפר, ובן בנו של זכריה בן קבוטל.
כיון שראה אותם, אמר להם: למה באתם?
אמרו לו: ללמוד תורה באנו.
הכריז [עליהם]: אנשים הללו גדולי הדור הם, ואבותיהם שימשו בבית המקדש.
התחיל הוא [חנינא] מטמא, והם מטהרים, הוא אוסר והם מתירים.
הכריז עליהם: אנשים הללו של שוא הם, של תוהו הם.
אמרו לו: כבר בנית [הכרזת עלינו כמכובדים] – ואי אתה יכול לסתור; כבר גדרת, ואי אתה יכול לפרוץ.
אמר להם: מפני מה אני מטמא ואתם מטהרים, אני אוסר ואתם מתירים?
אמרו לו: מפני שאתה מעבר שנים וקובע חודשים בחוץ לארץ.
אמר להם: והלא עקיבא בן יוסף [ר' עקיבא] היה מעבר שנים וקובע חודשים בחוץ לארץ?
אמרו לו: הנח רבי עקיבא, שלא הניח כמותו בארץ ישראל.
אמר להם: אף אני לא הנחתי כמותי בארץ ישראל.
אמרו לו: גדיים שהנחת נעשו תיישים בעלי קרניים, והם שיגרונו אצלך, וכן אמרו לנו: לכו ואמרו לו בשמנו: אם שומע – מוטב, ואם לאו – יהא בנידוי.

(תלמוד בבלי, דף ס"ג, עמוד א).

הגמרא מספרת לנו סיפור על תנא שירד מארץ ישראל לבבל (בשנים הללו מרכז הכובד התורני היה בבבל) ולא זו בלבד, אלא שהיה מעבר שנים (מוסיף אדר שני) ומקדש חודשים בחו"ל למרות שלפי ההלכה ניתן לעבר שנים ולקדש חודשים רק בארץ ישראל. משלחת של שני ת"ח נשלחה מארץ ישראל כדי לבקש שיפסיק ולאיים בנידוי אם יסרב.

טענתו היתה שאין תלמידי חכמים מספיק גדולים בארץ ישראל ולכן מותר לו לקדש ולעבר בחו"ל. כנגד טענה זו ענו לו: "גדיים שהנחת נעשו תישים בעלי קרניים.." דהיינו אמנם נכון שבעבר היו תלמידים צעירים שעדיין לא היו מספיק בקיאים (גדיים) אך כעת הם גדלו ונעשו תלמידי חכמים גדולים ובקיאים (תישים) [ולא סתם תישים, אלא בעלי קרניים – רמז לאיום אם יסרב].

מהחסידים לילדי החלוצים: "שה וגדי"

שֶׂה וּגְדִי, גְּדִי וָשֶׂה,
יַחְדָּיו יָצְאוּ אֶל הַשָּׂדֶה,
עִם צָהֳרַיִם לַמַּעְיָן
רָצוּ לִשְׁתּוֹת מַיִם.
אֶחָד לָבָן שֵׁנִי שְׁחַרְחַר,
עִם תַּלְתַּלֵּי אָזְנַיִם
פַּעֲמוֹנִים מְצַלְצְלִים,
עַל צַוָּאר עֲדַיִים,

אֶל הַמַּעְיָן רָצוּ עֲדָרִים,
אֶל הַמַּעְיָן רָצוּ עֲדָרִים.

יָשְׁבוּ לָאָרֶץ הָרוֹעִים,
רֶגַע קָט לָנוּחַ,
פַּת בְּשֶׁמֶן טוֹעֲמִים
וּזְהַב תַּפּוּחַ
אוּצוּ רוּצוּ שׁוֹבָבִים,
הַשִּׂמְחָה כֹּה תֵּרֶב,
הַבַּיְתָּה עוֹד מְעַט שָׁבִים,
הִנֵּה בָּא הָעֶרֶב…

לִי לִי לִי לִי לִי לִי לִי
רַנֵּן חֲלִילִי
לִי לִי לִי לִי לִי לִי לִי
רַנֵּן חֲלִילִי

("שה וגדי". מילים: מתתיהו שלם, לחן: עממי חסידי, כתיבה: 1928-1930)

לפני שהפך לשיר ילדים חלוצי על שה וגדי שיצאו לטייל, הלחן שימש לזמירת שבת "צור משלו אכלנו" במסורת חסידית.

לחן זה היה מוכר למתתיהו שלם כמנגינה חסידית, והוא חיבר לה מילים חדשות לרגל חג הגז בקיבוץ בית אלפא.

שה וגדי בביצוע הדסה סיגלוב עם הלהקה העממית של קול ישראל.

לקריאה נוספת וחומרים נוספים על "שה וגדי" לחצו.

לקריאה נוספת על תופעת הניגונים שהפכו שירים חלוציים ראו: יעקב מזור, "מן הניגון החסידי אל הזמר העברי", מתוך קתדרה 115 (תשס"ה), עמ' 95-128.

מהחלוצים לחסידים: יש לנו תיש

יֵשׁ לָנוּ תַּיִשׁ,
לַתַּיִשׁ יֵשׁ זָקָן,
לוֹ אַרְבַּע רַגְלַיִם,
וְזָנָב לוֹ קָטָן.

יֵשׁ לוֹ קַרְנַיִם –
קַרְנַיִם לִנְגֹּחַ;
יֵשׁ לוֹ טְלָפַיִם
לִבְעֹט וְלִבְרֹחַ.

אֵין מַזִּיק כָּמוֹהוּ;
לֹא יָנוּם, לֹא יִישַׁן;
בְּעֵדֶר הַצֹּאן הוּא
גַּם רֹאשׁ וְגַם רִאשׁוֹן.

יֵשׁ עֵז לוֹ – זוּגָתוֹ,
הִיא טִפְּשָׁה וּסְכָלָה;
אַךְ חָלָב הִיא נוֹתְנָה
כָּל יוֹם קַנְקַן מָלֵא.

לַתַּיִשׁ, לָעֵז
בֵּן קָטָן – גְּדִי.
יָפֶה הוּא וְחָבִיב,
אוֹתוֹ אוֹהֵב אֲנִי.

("יש לנו תיש", מילים: יצחק אלטרמן, לחן: עממי)

שיר זה עבר גלגולים רבים, אברהם צבי אידלסון מביא אותו מופיע באוצר נגינות ישראל בשם וואלאזשינער טאנץ – כלומר שיר שהיה מושר בישיבת וולוז'ין.

החוקרת ציפי פליישר כותבת שהשיר עם המילים "יש לנו תיש" יצא לאור ב-1913 בגני ילדים בשיטת פרובל (Froebel) באודסה ולאחר מכן עבר לארץ.

יש לנו תיש בביצוע בטי גרנטשטין.

חסידי סלונים מספרים שרבי אברהם וינברג השני מסלונים (1933-1884), המכונה "הבית אברהם", על שם ספרו, ביקר בארץ בראשית שנות השלושים של המאה הקודמת, והוא שמע את החלוצים שרים 'יש לנו תיש'. הוא לא ידע כי מקורו של הלחן במזרח אירופה, אך התלהב מאד מהשיר והחליט "להעלות אותו לקדושה" (דהיינו לאמץ את השיר כניגון חסידי לכל דבר), וכשחזר לברנוביץ', עיר מגוריו, החל לשיר את הלחן הזה בטישים (התכנסויות חסידיות) שערך.

כעבור שנים אחדות, תלמידו וממשיכו באדמו"רות רבי שלום נח ברזובסקי (2000-1911, בעל ה"נתיבות שלום") עלה לארץ והתיישב בטבריה, שהייתה באותם ימים מרכז חסידי סלונים בארץ ישראל. החסידים בטבריה ביקשו ממנו לשיר ניגון שה"בית אברהם" נהג לשיר, והוא, בלי להכיר את גלגולי השיר, זימר לפניהם את הניגון של "יש לנו תיש". החסידים הטבריינים (שהיו ידועים במזגם המיוחד) לא יכלו להתאפק – והחלו לצחוק.

לקריאה נוספת וחומרים נוספים על "יש לנו תיש" לחצו.

בברכת לכו וגדלו לכו והתגלגלו
תחל שנה וברכותיה

לקרוא את אמיל חביבי הצעיר

קריאה בגיליונות העיתונים ״אלע׳ד״ ו״אלמהמאז״ מן השנים שמיד לאחר מלחמת העולם השנייה, נותנת לנו הזדמנות להציץ למחשבה המוקדמת של אחד הפוליטיקאים והיוצרים הפלסטיניים הבולטים של המאה העשרים, אמיל חביבי

נמרוד בן זאב | 05.09.17

אמיל חביבי המנדט הבריטי

אמיל חביבי, א.ב. יהושע ופעילי שלום נוספים מהארץ ומהעולם יוצרים "טבעת אנושית" בעיר העתיקה בירושלים. 30.12.1989. צילום: אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית

ביום חמישי ה-14 בספטמבר 2017 יתקיים אירוע מיוחד בספרייה תחת הכותרת "בדרכו – מורשתו רבת הפנים של אמיל חביבי". הירשמו חינם

אמיל חביבי (1996-1922) מוכר בעיקר בתור סמל למאבקים ולסתירות בחייהם של פלסטינים ופלסטיניות אזרחי ישראל לאחר 1948. בתור חבר כנסת מטעם מק״י ורק״ח. או בתור סופר, מחבר ״האופסימיסט״ ויצירות אחרות, שזכה בראשית שנות התשעים של המאה שעברה הן בפרס ישראל לספרות והן באות אל-קֻדס לתרבות פלסטינית.

אמיל חביבי כחבר כנסת צעיר, 1951 (צילום: טדי בראונר/אוסף התצלומים הלאומי)

אך עוד בטרם היה חביבי לפוליטיקאי ויוצר פורץ גבולות, פרס את משנתו הפוליטית בין דפי העיתונות הפלסטינית של שנות הארבעים. בין אם מדובר במאמרים שפרסם ב״אלע׳ד״, או בדפדוף בדפיו של ״אלמהמאז״ שהוא היה מעורכיו – קריאת כתביו המוקדמים של חביבי מאפשרת ללמוד על התפתחותו הפוליטית והאידאולוגית, ומעניקה לנו הזדמנות להתבונן בפוליטיקה הפלסטינית של התקופה דרך עיניו של מי שחשב במונחים של אידאולוגיות גלובליות ומאבקים שחורגים בהרבה מן הגבולות המקומיים.

עבור חביבי הצעיר, הפוליטיקה הפלסטינית, המאבק בציונות והמאבק בבריטים, היו כולם חלק ממארג רחב הרבה יותר של מאבקים עולמיים – לחירות לאומית אל מול הקולוניאליזם מחד, ואל מול הפשיזם וגורמים ריאקציונריים ושמרניים בתוך החברה ומחוצה לה, מאידך.

הפשיזם והקולוניאליזם בעיניו שירתו זה את זה. במאמר מן הגיליון הראשון של ״אלע׳ד״, שהתפרסם ביולי 1945 ופורסם קודם לכן ב״אלאתחאד״, תקף בחריפות את הגורמים בתנועה הלאומית הפלסטינית שתלו תקוות בפשיזם הגרמני והאיטלקי: מי בהמתנה שקטה לתוצאות המלחמה ומי בתמיכה גלויה מתוך מחשבה כי ״אויב אויבי הוא ידידי״. גורמים אלו, טען, טעו והטעו את הציבור הפלסטיני בתמיכתם בפשיזם שגם הוא קולוניאליסטי במהותו. באותו הזמן הם גם שירתו את בריטניה והציונות בכך שצבעו את התנועה הלאומית הפלסטינית בצבעי בורות וגזענות.

מאמרו של חביבי בגיליון הראשון של אל-ע׳ד

מנהיגים ערבים מחוץ לפלסטין שמצאו השראה בפשיזם זכו גם הם לביקורת חריפה. את אנטון סעאדה, מנהיג המפלגה הלאומית הסוציאליסטית הסורית, מכנה חביבי במקבילה הגרמנית לכינוי שאימץ סעאדה לעצמו ״אל-זעים״ – ״הפיהרר״. חביבי מאשים את סעאדה, את תומכיו בפלסטין וכן מיעוט מאנשי ״אויב אויבי הוא ידידי״, בחתירה תחת העצמאות של לבנון ופלסטין גם יחד, תחת האצטלה של רעיון ״סוריה הגדולה״ או האחדות הערבית, שבעת הזו ובטרם השיגו עמי המזרח התיכון את עצמאותם, סבר, הן פרויקטים בריטים קולוניאליים ותו לא.

״תרמילו של הכורדי״ על שיבת ״המנהיג״ (אנטון סעאדה)

המאמר אודות סעאדה היה אחד מסדרת מאמרים באלע׳ד שחביבי פרסם תחת הכותרת, ״תרמילו של הכורדי״, בה עסק במי שניסו להתל בציבור הפלסטיני. בין אלו כלל חביבי גם את סוכנויות הידיעות שסיפקו את מרבית החדשות העולמיות לתקשורת הערבית בפלסטין. חביבי הצביע על הקשרים בין אינטרסים קולוניאליים, לבין אינטרסים כלכליים של גופי התקשורת והפוליטיקה השמרנית במדינות המוצא של הסוכנויות הללו והאשימן בהטעיית הציבור למען אינטרסים אלו. סוכנויות אלו, טען, הן יורשותיו המודרניות של דמות הכורדי הנודד עם תרמילו, שאיש אינו יודע בוודאות מה מצוי בו. הן מסלפות, משנות ומסתירות חדשות כבמעשה פלאים, כך שלא תיחשף בושת הקולוניאליזם, אך אמתחתן מלאה נחשים.

טענות הציונות, המופצות בתקשורת העולמית, אודות הקִדמה שהביאה התנועה לפלסטין ועל אי התאמת הפלסטינים לחיים במאה העשרים, גם הן, כמובן, לקוחות מאותו תרמיל פלאי. הן מספרות על נחשלות הפלאח הערבי, בעוד הסיפור האמתי הוא הפיכתו על ידי הציונים והבריטים לפועל-יום נטול אדמה, החי בפחונים דוגמת אלו של שכונת חוואסה שבפאתי חיפה. שם ממשלת המנדט לא מאפשרת לו ולמשפחתו גישה למים זורמים, חשמל או אישור לבניין בית קבע. הקולוניאליזם הבריטי והתנועה הציונית הן אלו שהחריבו את פלסטין, אומר חביבי לידיד צרפתי. הן אלו שלא ראוי שתתקיימנה במאה העשרים.

המאמר הראשון בסדרת ״תרמילו של הכורדי״

חביבי הצעיר מתאר את המאבק הלאומי הפלסטיני בסוף שנות הארבעים במונחים אוניברסליים ובהקשר עולמי עכשווי. עבורו, החברה הפלסטינית מתחלקת למעמדות ואידיאולוגיות: בורגנים ופועלים; ימין ושמאל; לאומיים ציניים ולוחמי חירות של ממש. את יחסי הפלסטינים עם הציונות, הבריטים, הסביבה הערבית והקהילה הבינלאומית הוא מבין בהקשר של מאבק בין אידיאולוגיות קולוניאליסטיות וגזעניות לבין עמים הנאבקים על חירותם למען עתידם וכלל האנושות.

תפיסה זו עומדת בניגוד חריף לאופן בו עדיין נהוג לצייר את הפוליטיקה הפלסטינית של תקופת המנדט, ככזו שהיא בראש ובראשונה משפחתית, אזורית או דתית, הפועלת במנותק מזרמים פוליטיים אחרים בני זמנה. גם אם יש במשיכות המכחול הרחבות בהן מצייר חביבי הצעיר את העולם בו פעל בכדי לאבד מן הפרטים שבו, הרי שהתמונה העולה מכתיבתו עשירה, מורכבת ובעיקר מאפשרת לנו להבין אחרת את החברה הפלסטינית של זמנו ואת ראשית מחשבתו של יוצר מרתק.

אלפי עיתונים דיגיטליים בשפה הערבית מארץ ישראל העות'מאנית והמנדטורית מחכים לכם כאן

האם נשים יהודיות ידעו לכתוב בעבר? גניזת קהיר עם התשובות

"כל עוד עולה הבוקר, כל עוד נכתב הלוח, כל עוד הולך לו בן ואב בעקבותיו" – ומה עם הבנות? ומה עם האמהות?

גניזת קהיר - היסטוריה של היום-יום | 03.09.17

גיבורות גניזת קהיר סודות כתבי היד העבריים

הצעת המורה שכנראה לא היינו שומעים היום

שאלה שחוזרת ועולה בהקשר של נשים בעבר היא: האם נשים ידעו לכתוב? מה למדו והיכן? לרגל פתיחת שנת הלימודים נעסוק בילדות לומדות, נשים מלמדות, ואמהות המעורבות בחינוך ילדיהן.

ככלל, נשים קיבלו השכלה מינימלית. החינוך החשוב לנשים היה לימוד מלאכות הבית ומלאכת יד כגון רקמה. נשים רבות לא שלטו בעברית בדיבור, שלא לדבר על קריאה וכתיבה. אולם על אף כל זאת, עדויות מן הגניזה מראות שאף ילדות ממעמד נמוך ומרקע כלכלי קשה קיבלו חינוך יהודי כלשהו, ומי ששפר גורלה להיוולד למשפחה מבוססת כנראה אף קיבלה יותר מכך. תעודות שונות מן הגניזה מעידות על ילדות שהולכות ללמוד, וכן על מורות.

במכתב שלהלן מתלונן המורה להורי תלמידו כי המכות שהוא נותן לתלמיד לא עוזרות, ומציע שירביצו לו גם בבית, הוא מפרט כי המכות לא עוזרות בין השאר כי "בכל פעם שאני מכה אותו מיד קופצת המורָה ופוטרת אותו אחרי ארבע-חמש מכות". המורה הייתה כנראה זוגתו של המורה, ושניהם ביחד לימדו את הילדים – בנים וגם בנות! כיצד אנו יודעים? כי הילד הבעייתי הנזכר "אינו חדל לריב ולקלל, הוא ואחותו".

הצעה לא שגרתית: הרביצו לילד גם בבית

בני זוג מורים היו כנראה תופעה נפוצה, והחינוך היה חינוך ביתי בבית המורה, או בבית התלמיד, במקרה של משפחה עשירה שיכלה להרשות לעצמה 'מורה פרטי'. ברשימת נזקקים מפסטאט נזכרים בין השאר 'אלמֻעַלִמָה אלדמיאטיה', כלומר המורָה מדֻמְיָאט, עיירה בצפון מזרח הדלתא של הנילוס, וסמוך למורה נזכר 'אלמעלם אלדמיאטי' – אולי בעלה. אולי בעקבות צרות כלשהן נאלצו השניים לברוח מדמיאט לכיוון הבירה.

מקבלי צדקה: אלמעלמה אלדמיאטיה, אלמעלם אלדמיאטי

הלימוד נשאר כמקצוע במשפחה. בשאלה לרמב"ם נידון מקרה מסובך של אישה שהיא וילדיה נותרו ללא תמיכה מבעלה הנוטש. האשה חיפשה פרנסה, "ולאשה אח שהיה מלמד את הקטנים מקרא (וענדהא אך יעלם אלצגאר אלמקרא) ולאשה היתה ידיעה במקרא (ואלזוגה מעהא חפץ' מן אלמקרא)" – אולי ידיעותיה של האשה במקרא הגיעו מאביה, שלימד את בתו יחד עם בנו? מכל מקום, האשה הנזקקת החלה ללמד מקרא לילדים קטנים לצד אחיה במשך מספר שנים. "לאחר מכן, כאשר הזדמן לאח לנסוע (ת'ם אתפק לאכוהא סאפר) ישבה במקומו ולקחה את הקטנים והיתה מלמדת אותם מקרא במשך ארבע שנים (פקעדת מוצעה ואכדת אלצגאר וקעדת תקריהא פבקאת ד' סנין)", ואף לקחה את בנה הבכור, שגדל בינתיים, שיְלַמֵד לצידה.

ראינו ילדות לומדות, וראינו נשים מלמדות לצד גברים (בעליהן או אחיהן) או אף לבדן. ומה לגבי מעורבות האמהות בלימודי ילדיהן? עדויות על כך קיימות בעיקר לגבי אלמנות. מליחה, אלמנתו של אבו סעד, הגיעה לבית הדין מלווה באחיה ובגבר נוסף בשם אבו אלפצ'ל, ובפני בית הדין הסכימו הצדדים כי אבו אלפצ'ל ילמד את הִבָּה, בנה של מליחה (הבה פירושו מתנה בערבית, מקבילה נפוצה לשם נתן). ומה מתחייב אבו אלפצ'ל ללמד את הבה הצעיר? "אלכט אלערבי (כתב ערבי)… יכתב כתאב בידה מן גיר נקץ פי אלהגא [… ולא] תגלט (יוכל לכתוב מכתב בעצמו ללא פגם באיות… וללא טעויות)". ומה עוד? "ואמא מן אלחסאב – אלבקסאת ואלד'קאת (ובאשר לחשבון – שימוש באבאקוס [חשבוניה] ושימוש בעשרות [לא ברורה הכוונה])".

החוזה בין מליחה ובין אבו אלפצ'ל בנוגע לחינוך הנער הבה

שורה 5: "יכתב כתאב בידה מן גיר נקץ פי אלהגא…"

שנת לימודים מהנה ופוריה לכולם!

(המכתב של המורה המכה נמצא בספרית אוניברסיטת קיימברידג', TS8J28.7, ופורסם ע"י גויטיין במאמר על חינוך בכרך היובל של קולג' גראץ. רשימת הצדקה הכוללת את המורים מדמיאט נמצאת גם היא בקיימברידג', TSNS320.30. שו"ת הרמב"ם – סימן לד במהדורת בלאו. החוזה של מליחה האלמנה לגבי חינוך בנה הבה נמצא גם הוא בקיימברידג', TSNSJ401.l ופורסם ע"י גויטיין באותו מקום)

הסיפור פורסם במקור בדף הפייסבוק המצוין "גניזת קהיר – היסטוריה של היום-יום"