כתבה וצילמה: דפנה נסים, דוקטורנטית במחלקה לאמנויות באוניברסיטת בן-גוריון

למטיילים מזדמנים הנוסעים בפלופונז, חצי האי היווני דרומית לאתונה, מתגלה תופעה מרתקת. בצידי הדרכים, ובמיוחד בעיקולים המסוכנים ביותר בכבישים הצרים, ניצבים מונומנטים קטנים בצורות מגוונות המרמזות על מבנה כנסיה.* המקומיים מכנים אותם "איקונוסטזיס,"** והם נבנו על ידי משפחות שאבדו את יקיריהם בנקודה זו לאורך הדרך או לחילופין, על ידי אנשים שהיו מעורבים בתאונת דרכים ויצאו ממנה בריאים ושלמים. צורת המבנים, החומרים, וגודלם משתנים. ככל הנראה, כמו בהחלטה על הזמנת מצבה עבור יקיר שנפטר, גם כאן נגשים בני המשפחה לאומן שמציע להם מגוון של דגמים עבור המונומנט והם בוחרים את המתאים עבורם.

מונומנטים אלו משמשים לזיכרון ולאזהרה. בני המשפחה נוהגים להגיע למקום, להדליק את השמן שנמצא בחלל המבנה לנקות ולטפח את המקום. חלקם מניחים זרי פרחים בראש הצלב או למרגלות המבנה. בתרבות היוונית מבנים כאלה מציינים גם שהמקום מסוכן ויש להזהר וכמו כן כל אדם מוזמן לעצור במקום ולכבד את זכרו של הנפטר. החלל הפנימי של המבנה מעוצב בחלק גדול מהמקרים באופן המזכיר את אזור המזבח בכנסיה יוונית. במרכז החלל הקטן מונח המיכל למאור ומסביב לקירות מונחות איקונות של קדושים ובינהם לעיתים תמונתו של הנפטר. מיכל השמן ומטלית לניגוב יחד עם גפרורים נמצאת בדרך כלל בפינת החלל. במקרים אחדים ניתן למצוא בתוך המבנה בקבוק אוזו סגור וגם פריטים אישיים השייכים לנפטר כמו שרשרת אותה נהג לענוד.

אני רוצה להציע כי פעולת עצירה בצד הדרך כדי לכבד את זכר המת מאגדת חוויה חושית שהיא חלק מפרקטיקת זיכרון השזורה בשחזור חווית הסכנה שמייצרת נקודה זו בנוף. חוויה זו קשורה באופן אסוציטיבי עם פרקטיקות של דבקות דתית. כיוון שרוב האיקונוסטזיס נמצאים במקומות בהם הדרך מפותלת וצרה עם יכולת מוגבלת לראות רכבים הבאים מהכיוון הנגדי, ולכן גם ארעה שם תאונה, כל עצירה בצד הדרך חושף את המבקר לסכנה מיידית של פגיעה. מבקר מזדמן העוצר את מכוניתו בצד הדרך על שולים צרים ביותר צריך להתקדם אל עבר המבנה בזהירות רבה. בן משפחה שעושה זאת מביא עצמו אל המונומנט כשחוש השמיעה מחודד לשמוע מכוניות מתקרבות. הוא מפעיל את חוש המשוש וחוש הראיה כשהוא פותח את פתח המבנה, מנקה ומסדר את פנים החלל ומדליק את שמן המאור המפעיל את חוש הריח. כמו כן, בקבוק אוזו שנמצא לפעמים בתוך המבנה מפעיל באופן דמיוני את חוש הטעם. החוויה החושית הזו שמתעצמת על ידי תחושת הסכנה מחברת בין המבקר במונומנט עם האירוע שקרה במקום ומעצימה את החוויה.

צורת המבנה, אם כן, עיצוב החלל הפנימי והפעולה הטיקסית של הדלקת נרות ושמנים המלוות ככל הנראה בתפילת הודיה או בתפילה לזכר המת, יוצרים קשר אסוצייטיבי למטייל המזדמן או לבן המשפחה עם פעולה דבוציונלית נוצרית. ככלל, בליטורגיה הנוצרית-אורתודוקסית שמתקיימת בספירה הציבורית בחלל הכנסייה וגם בדבוציה בספירה הפרטית, נעשה שימוש מושכל בהפעלת החושים עוד מהמאה החמישית לספירה. מאמין הנכנס לתוככי מבנה הכנסיה מוקף באובייקטים ובאירועים המפעילים את חושיו. הוא חשוף ויזואלית לעושר של דימויים העשויים ממגוון של טכניקות, חומרים וצבעים; הוא שומע ומשתתף בזמירות המפעילות את חוש השמיעה, נרגש מריחות הקטורת, הנירות הבוערים והשמן; את חוש המישוש הוא מפעיל כשהוא מדפדף בספר התפילה או מעביר ידו על תבליט או פסל. החושים האנושיים שקולטים את העולם הסובב ומעבירים את המידע אל המוח המעבד ומפרש, הנם בו זמנית מבוססי ביולוגיה אך גם תלויי תרבות. תפיסות חברתיות ודתיות מעצבות ומעוצבות על ידי חושי האדם ובהקשר זה הנצרות המזרחית עושה שימוש מקיף בחושים בזמן הדבוציה האישית והכנסייתית.

החלוקה הקלסית של חושי האדם נקבעה על ידי אריסטו שמיין אותם לחמישה – ראיה, שמיעה, מישוש, טעם וריח. דיון בחושי האדם המשיך והתפתח בפילוסופיה הנוצרית שדירגה אותם, וקבעה את הקשר בין החושים כרצפטורים מעבירים את הידע למוח שעושה בהם שימוש כשהמטרה היתה, לווסת נכון את המידע המתקבל כדי להתחבר לאלוהות ולגעת באמת האלוהית.*** ענף במחקר העכשוי העוסק בדתות בראי הסטורי מתייחס לתפיסה החושית כאלמנט מהותי בבניית פרקטיקות דבוציונליות וזהות דתית וכן מתייחס לדגש שכיוונו ראשי הנצרות להפעלת החושים כמימד המכוון להשפיע רגשית על המאמין.

אפשר גם למצוא את האיקונוסטזיס בתפר בין עליה לרגל לקבר קדוש שנהוגה עד היום בדת הנוצרית ובין מונומנט זיכרון מהסוג שמתנסח באופן ספונטני לאחר אירוע של מוות אלים בספירה הציבורית. נירות, פרחים וחפצים אישיים המקובצים יחד בנקודה בה אירע אסון, כפי שאנו מוצאים לצערנו במקומות בהם אירע אירוע טרור, מציעים התבוננות בצורך חברתי ואישי לזכור את המת ולייצר חוויה הדומה לביקור בקבר של קדוש.

עלייה לרגל שהגיעה לשיאה בימי הביניים המאוחרים הציעה למאמינים גאולה באמצעות מפגש עם שריד קדוש שמור בריליקויאר, מפגש בו היה מצופה מהמאמין להתפלל, לגעת ולפעול בדרכים מגוונות כדי לקבל את ברכת הקדוש. האיקונוסטזיס ברחבי הפלופונז חושפים בפנינו את הצורך של קרובי הנפטר להביע רגשות של אבל פרטי בספירה הציבורית ואת האופן בו הם מזמנים את הקהל להשתתף באופן חושי בחוויה, בדרך שמאגדת רגשות דתיים עם שיתוף והזדהות חברתיים לנוכח מוות אלים בצד הדרך.

*מבנים אלה מצויים בעיקר בפלופונז ונעדרים מחלקים אחרים של יוון כמו האי כרתים.
**המושג איקונוסטזיס (iconostasis) מושאל ממונח המציין מסך של איקונות וציורים דתיים המפריד בכנסייה האורתודוקסית בין איזור הקדושה ובין הספינה המרכזית. מונח זה מתייחס גם לאיקונות נישאות הנצבות בכנסייה במקומות שונים.
***על אף התפתחויות בתחום חקר ביולוגיית ומוח האדם שהוסיפו על החלוקה לחמשת החושים הקלסית עוד מספר רב של חושים כמו חוש שיווי המשקל וחוש הגוף בתנועה, אתמקד כאן רק בחושים הקלסיים המוכרים לכולנו כיוון שהם נטועים עמוק בתרבות המשותפת של העולם המערבי.