על הדרך: מפגש של זיכרון ופולחן בפלופונז

על הדרך: מפגש של זיכרון ופולחן באי היווני

כתבה וצילמה: דפנה נסים, דוקטורנטית במחלקה לאמנויות באוניברסיטת בן-גוריון

למטיילים מזדמנים הנוסעים בפלופונז, חצי האי היווני דרומית לאתונה, מתגלה תופעה מרתקת. בצידי הדרכים, ובמיוחד בעיקולים המסוכנים ביותר בכבישים הצרים, ניצבים מונומנטים קטנים בצורות מגוונות המרמזות על מבנה כנסיה.* המקומיים מכנים אותם "איקונוסטזיס,"** והם נבנו על ידי משפחות שאבדו את יקיריהם בנקודה זו לאורך הדרך או לחילופין, על ידי אנשים שהיו מעורבים בתאונת דרכים ויצאו ממנה בריאים ושלמים. צורת המבנים, החומרים, וגודלם משתנים. ככל הנראה, כמו בהחלטה על הזמנת מצבה עבור יקיר שנפטר, גם כאן נגשים בני המשפחה לאומן שמציע להם מגוון של דגמים עבור המונומנט והם בוחרים את המתאים עבורם.

 

 

 

מונומנטים אלו משמשים לזיכרון ולאזהרה. בני המשפחה נוהגים להגיע למקום, להדליק את השמן שנמצא בחלל המבנה לנקות ולטפח את המקום. חלקם מניחים זרי פרחים בראש הצלב או למרגלות המבנה. בתרבות היוונית מבנים כאלה מציינים גם שהמקום מסוכן ויש להזהר וכמו כן כל אדם מוזמן לעצור במקום ולכבד את זכרו של הנפטר. החלל הפנימי של המבנה מעוצב בחלק גדול מהמקרים באופן המזכיר את אזור המזבח בכנסיה יוונית. במרכז החלל הקטן מונח המיכל למאור ומסביב לקירות מונחות איקונות של קדושים ובינהם לעיתים תמונתו של הנפטר. מיכל השמן ומטלית לניגוב יחד עם גפרורים נמצאת בדרך כלל בפינת החלל. במקרים אחדים ניתן למצוא בתוך המבנה בקבוק אוזו סגור וגם פריטים אישיים השייכים לנפטר כמו שרשרת אותה נהג לענוד.

 

 

אני רוצה להציע כי פעולת עצירה בצד הדרך כדי לכבד את זכר המת מאגדת חוויה חושית שהיא חלק מפרקטיקת זיכרון השזורה בשחזור חווית הסכנה שמייצרת נקודה זו בנוף. חוויה זו קשורה באופן אסוציטיבי עם פרקטיקות של דבקות דתית. כיוון שרוב האיקונוסטזיס נמצאים במקומות בהם הדרך מפותלת וצרה עם יכולת מוגבלת לראות רכבים הבאים מהכיוון הנגדי, ולכן גם ארעה שם תאונה, כל עצירה בצד הדרך חושף את המבקר לסכנה מיידית של פגיעה. מבקר מזדמן העוצר את מכוניתו בצד הדרך על שולים צרים ביותר צריך להתקדם אל עבר המבנה בזהירות רבה. בן משפחה שעושה זאת מביא עצמו אל המונומנט כשחוש השמיעה מחודד לשמוע מכוניות מתקרבות. הוא מפעיל את חוש המשוש וחוש הראיה כשהוא פותח את פתח המבנה, מנקה ומסדר את פנים החלל ומדליק את שמן המאור המפעיל את חוש הריח. כמו כן, בקבוק אוזו שנמצא לפעמים בתוך המבנה מפעיל באופן דמיוני את חוש הטעם. החוויה החושית הזו שמתעצמת על ידי תחושת הסכנה מחברת בין המבקר במונומנט עם האירוע שקרה במקום ומעצימה את החוויה.

צורת המבנה, אם כן, עיצוב החלל הפנימי והפעולה הטיקסית של הדלקת נרות ושמנים המלוות ככל הנראה בתפילת הודיה או בתפילה לזכר המת, יוצרים קשר אסוצייטיבי למטייל המזדמן או לבן המשפחה עם פעולה דבוציונלית נוצרית. ככלל, בליטורגיה הנוצרית-אורתודוקסית שמתקיימת בספירה הציבורית בחלל הכנסייה וגם בדבוציה בספירה הפרטית, נעשה שימוש מושכל בהפעלת החושים עוד מהמאה החמישית לספירה. מאמין הנכנס לתוככי מבנה הכנסיה מוקף באובייקטים ובאירועים המפעילים את חושיו. הוא חשוף ויזואלית לעושר של דימויים העשויים ממגוון של טכניקות, חומרים וצבעים; הוא שומע ומשתתף בזמירות המפעילות את חוש השמיעה, נרגש מריחות הקטורת, הנירות הבוערים והשמן; את חוש המישוש הוא מפעיל כשהוא מדפדף בספר התפילה או מעביר ידו על תבליט או פסל. החושים האנושיים שקולטים את העולם הסובב ומעבירים את המידע אל המוח המעבד ומפרש, הנם בו זמנית מבוססי ביולוגיה אך גם תלויי תרבות. תפיסות חברתיות ודתיות מעצבות ומעוצבות על ידי חושי האדם ובהקשר זה הנצרות המזרחית עושה שימוש מקיף בחושים בזמן הדבוציה האישית והכנסייתית.

החלוקה הקלסית של חושי האדם נקבעה על ידי אריסטו שמיין אותם לחמישה – ראיה, שמיעה, מישוש, טעם וריח. דיון בחושי האדם המשיך והתפתח בפילוסופיה הנוצרית שדירגה אותם, וקבעה את הקשר בין החושים כרצפטורים מעבירים את הידע למוח שעושה בהם שימוש כשהמטרה היתה, לווסת נכון את המידע המתקבל כדי להתחבר לאלוהות ולגעת באמת האלוהית.*** ענף במחקר העכשוי העוסק בדתות בראי הסטורי מתייחס לתפיסה החושית כאלמנט מהותי בבניית פרקטיקות דבוציונליות וזהות דתית וכן מתייחס לדגש שכיוונו ראשי הנצרות להפעלת החושים כמימד המכוון להשפיע רגשית על המאמין.

אפשר גם למצוא את האיקונוסטזיס בתפר בין עליה לרגל לקבר קדוש שנהוגה עד היום בדת הנוצרית ובין מונומנט זיכרון מהסוג שמתנסח באופן ספונטני לאחר אירוע של מוות אלים בספירה הציבורית. נירות, פרחים וחפצים אישיים המקובצים יחד בנקודה בה אירע אסון, כפי שאנו מוצאים לצערנו במקומות בהם אירע אירוע טרור, מציעים התבוננות בצורך חברתי ואישי לזכור את המת ולייצר חוויה הדומה לביקור בקבר של קדוש.

עלייה לרגל שהגיעה לשיאה בימי הביניים המאוחרים הציעה למאמינים גאולה באמצעות מפגש עם שריד קדוש שמור בריליקויאר, מפגש בו היה מצופה מהמאמין להתפלל, לגעת ולפעול בדרכים מגוונות כדי לקבל את ברכת הקדוש. האיקונוסטזיס ברחבי הפלופונז חושפים בפנינו את הצורך של קרובי הנפטר להביע רגשות של אבל פרטי בספירה הציבורית ואת האופן בו הם מזמנים את הקהל להשתתף באופן חושי בחוויה, בדרך שמאגדת רגשות דתיים עם שיתוף והזדהות חברתיים לנוכח מוות אלים בצד הדרך.

 

*מבנים אלה מצויים בעיקר בפלופונז ונעדרים מחלקים אחרים של יוון כמו האי כרתים.
**המושג איקונוסטזיס (iconostasis) מושאל ממונח המציין מסך של איקונות וציורים דתיים המפריד בכנסייה האורתודוקסית בין איזור הקדושה ובין הספינה המרכזית. מונח זה מתייחס גם לאיקונות נישאות הנצבות בכנסייה במקומות שונים.
***על אף התפתחויות בתחום חקר ביולוגיית ומוח האדם שהוסיפו על החלוקה לחמשת החושים הקלסית עוד מספר רב של חושים כמו חוש שיווי המשקל וחוש הגוף בתנועה, אתמקד כאן רק בחושים הקלסיים המוכרים לכולנו כיוון שהם נטועים עמוק בתרבות המשותפת של העולם המערבי.

אנדלוסיה בארץ ישראל?

כובעים רבים חבש אברהם שלום יהודה במהלך חייו הסוערים: אספן, חוקר ופעיל למען תור זהב יהודי-ערבי בארץ ישראל. הצצה לחזונו של אחד מגדולי אספני כתבי היד בהיסטוריה היהודית, וניסיונותיו להגשימו.

אברהם שלום יהודה בלבוש ערבי מסורתי

כתבה זו מתבססת על הרצאתה של ד"ר רחל יוקליס, אוצרת אוסף האסלאם והמזרח התיכון בספרייה הלאומית, במסגרת הקונגרס ה-17 למדעי היהדות. לפרטים נוספים על הקונגרס לחצו.

 

בירושלים של שנת 1877 נולד אברהם שלום יהודה כבנם השני של בני הזוג יהודה. אביו, רבי בנימין יחזקאל יהודה, מוצאו ממשפחה רבנים מבגדאד, עיראק. אמו, רבקה ברגמן, מוצאה ממשפחת רבנים מפרנקפורט, גרמניה.

האווירה המשפחתית התוססת לתוכה נולד אברהם שלום יהודה הייתה התגלמות חזונו הגדול: יצירתו של מרחב תרבותי יהודי-ערבי בארץ ישראל. שפת הדיבור בבית יהודה הייתה ערבית, ואביו התעקש שבניו ילמדו גם בישיבות אשכנזיות וגם בספרדיות.

כבר מגיל צעיר הקדיש את עצמו יהודה ללימודים. הוא רכש השכלה רחבה בספרות העברית – התנ"ך, התלמוד וההלכה היהודית – ומגיל 15 החל ללמוד שפות אירופאיות, בו בזמן שהוא משכלל את שליטתו בערבית ספרותית. שנה לאחר מכן כבר פרסם את 'קדמוניות הערבים', מאמרו הראשון, בשפה העברית. ההישגים המרשימים של הנער המלומד הובילו אותו ללימודים באירופה. שם, השלים דוקטורט בלימודים שמיים ואוריינטליים באוניברסיטת שטרסבורג בשנת 1904.

 

דיוקנו של אברהם שלום יהודה בלבוש ערבי מסורתי. התמונה לקוחה מתוך אוספי הספרייה הלאומית

 

על אף שעזב את ארץ ישראל בגיל צעיר, נשאר נאמן לאווירה התרבותית הפתוחה שבה גדל. עם פטירתו של המלומד פרופסור איגנז (יצחק) גולדציהר, מי שהיה אחד משני המנחים שלו בלימודי הדוקטורט, עמל יהודה להעביר את ספרייתו העשירה והייחודית אל הספרייה הלאומית שבירושלים.

יהודה ראה בכך תרומה אינטלקטואלית לביסוס יסודותיה של האוניברסיטה העברית העתידה לקום, והאמין שספרייה זו תאפשר מרחב לדו-שיח אינטלקטואלי ופתוח בין חוקרים ערבים ויהודים בארץ ישראל.

הגעת ששת אלפי הכותרים מספריית גולדציהר בשנת 1924 הגשימה, לפחות למספר שנים, את חזונו של יהודה. היא נחגגה מעל דפי העיתונות העברית והערבית כאירוע חוצה דתות. בתקופה בה התגבש המאבק הלאומי בין יהודים לבין ערבים, שימשה הספרייה מקום מפגש לחוקרים בני כל הדתות והקהילות, ולימים בתור בסיס ראשון ואיתן לאוסף האסלאם והמזרח התיכון בספרייה הלאומית.

 

כתבה החוגגת את הגעת הספרייה לירושלים. הכתבה פורסמה בעיתון 'דאר היום' ב-14 במרץ 1920

 

שובו של הבן?

 

בשנת 1920 הוזמן אברהם שלום יהודה לעבוד כמרצה באוניברסיטה העברית (אשר נחנכה באופן רשמי רק בשנת 1925). וכך, בערב חורפי בסוף שנת 1920 התקבצו באודיטוריום בקרבת שער דמשק בירושלים קהל המורכב מאינטלקטואלים ואנשי ציבור מוסלמים, נוצרים ויהודים כדי להאזין להרצאתו של הרכש החדש של האוניברסיטה העתידה להיבנות. נושא ההרצאה: תור הזהב בספרד המוסלמית של ימי הביניים.

 

ידיעה על הרצאתו של אברהם שלום יהודה. הכתבה התפרסמה בעיתון 'דאר היום' ב-15 בדצמבר 1920

 

היה בכך יותר מאשר תחום מחקרו של מי שהעביר את ששת השנים האחרונות כפרופסור להיסטוריה יהודית ולספרות ערבית במדריד. נושא זה תאם את האג'נדה החברתית-תרבותית של יהודה עצמו. על ידי תיאור הקשרים התרבותיים, האמנותיים, הדתיים והמדעיים הפוריים והמרתקים שנוצרו וטופחו על ידי יהודים ומוסלמים באנדלוסיה המדיאבלית, הציג יהודה לא רק את עברה של התרבות הנשכחת והמפוארת הזו, אלא הצביע גם על כיוון אפשרי לארץ ישראל המנדטורית – ארץ שתבנה בידיי יהודים וערבים ותחזור לגדולתה בעבר. בסוף ההרצאה פנה יהודה אל הערבים הפלשתינים בקהל וקרא להם לסייע ליהודי הארץ בהחייאת מורשתה של 'אל-אנדלוס'.

 

אברהם יהודה שלום בדרך לפגישה עם מלך ספרד אלפונסו השלוש עשרה, שנת 1916. התמונה מתוך אוספי הספרייה הלאומית

 

התגובות הפושרות להן זכתה הרצאתו של יהודה דווקא מהצד הציוני אכזבו אותו עמוקות, וחצי שנה מהגעתו ארצה – חזר יהודה לאירופה. הנסיבות המדויקות מאחוריי סירובו של יהודה אינן ידועות, אך מה שהפסידה האוניברסיטה היה רווח לתחום אספנות כתבי היד האסלאמיים.

 

אחת מהתרומות הנפלאות שתרם יהודה לספרייה הלאומית: קוראן אנדלוסי בן המאה ה-12

 

כעשרים שנה חלפו מאז עזיבתו של יהודה את האוניברסיטה העברית ועד שמצא קביעות כמרצה באוניברסיטה אחרת, הפעם בניו יורק. היו אלה מהשנים הפוריות ביותר שחווה יהודה: הוא העמיק במחקריו והמשיך להוציא ספרים לאור, קידם את רעיונותיו בהרצאות ציבוריות ואולי החשוב מכל – ליקט אוסף כתבי יד נדיר בעושרו ובכמותו. אל התחום הזה צלל יהודה בהשפעת אחיו יצחק יחזקאל יהודה, בעצמו חוקר חשוב לתרבות המוסלמית. במהלך עשרים שנה אלו, מעריכה ד"ר רחל יוקליס, אוצרת אוסף האסלאם והמזרח התיכון בספרייה הלאומית, רכש יהודה מעל לעשרת אלפים כתבי יד בתחומי העניין שלו.

כמה מהמכתבים של יהודה, השמורים יחד עם ארכיונו בספרייה הלאומית, מספקים הצצה לשיטות שהפעיל האספן הנודע בדרך להשגת כתבי יד חדשים לאוסף שלו. הוא תר את אירופה והמזרח התיכון בחיפוש אחרי פריטים חדשים, ופניו היו מוכרות בבתי מכירות באירופה כולה. אך את מרבית הרכישות שלו ביצע באמצעות הפעלת רשת ענפה של אנשי קשר ברחבי המזרח התיכון – מעיראק ואיסטנבול דרך לבנון ותימן ועד קהיר ומרוקו. בדרך זו נודע ליהודה על אוספים מיוחדים ונדירים הנמצאים בידיים פרטיות, או במסגדים. כך עשה לעצמו שם של אספן בעל ידע מופלג ועין רגישה לפריטים המיוחדים ביותר.

במהלך שנותיו כאספן, מכר יהודה מאות כתבי יד שרכש לספריות מחקר שונות (ובראשן, הספרייה הבריטית), כמו גם לאספנים פרטיים דוגמת חברו האספן האירי-אמריקני צ'סטר בייטי. ספרי קוראן עתיקים ומודרניים, ניירותיו התיאולוגיים של אייזיק ניוטון ואוסף עצום של מסמכים מהמסע הצבאי של נפוליאון בונפרטה למצרים וארץ ישראל הם רק חלק מהאוסף העצום שהרכיב אברהם שלום יהודה במהלך חייו. החלק הארי מהאוסף הזה נתרם על ידי החוקר והאספן החד פעמי הזה לספרייה הלאומית לאחר מותו.

 

מכתב מתוך ארכיונו של אברהם יהודה שלום אל מנהל הספרייה הלאומית קורט וורמן בנוגע לתרומת אוספו העשיר, שנת 1951. מתוך ארכיון אברהם שלום יהודה השמור בספרייה הלאומית

 

אחד מפירות אוסף ארכיון אברהם שלום יהודה, הוא הפרויקט "נפוליאון היה כאן". הפרויקט מתבסס על אוסף של מעל אלף מסמכים ממסע נפוליאון למזרח התיכון.

ההוגה היהודי-מרוקני שקרא להקמתה של ממשלה עולמית אחת

סיפורו של מכלוף אביטאן, ההוגה יוצא הדופן מקזבלקנה, ושני הספרונים שפרסם לאחר מלחמת העולם השנייה.

דיוקנו של מכלוף אביטאן על רקע מילותיו פורצות הדרך

"כל מה שדברנו בספר זה על אשר האדם ויחודו, הוא רק כמו הקדמה למה שעתידים לכתוב על הדבר הגדול הזה".

(מתוך הקדמת הספרון "אשר האדם" מאת "הקטן מכלוף אביטאן")

 

העותק היחיד של "אֹשֶר הָאָדָם" הנמצא בספרייה הלאומית. לפריט בקטלוג הספרייה לחצו

 

במילים חידתיות אלה בחר מכלוף אביטאן, הוגה יהודי-מרוקני חידתי כשלעצמו, לפתוח את "אֹשֶר הָאָדָם" – הספרון הקצר שפרסם בשנת 1945. השילוב הלא סביר בין תאריך פרסום היצירה לבין הכותרת שבחר אביטאן להעניק לה יגרום להרמת גבה או שתיים בקרב שוחרי היסטוריה. האם מחבר היצירה לא היה מודע לקטסטרופה האיומה שהסתיימה לא מכבר?

אין זה מקרה שדווקא בשנתה האחרונה של המלחמה הנוראה ביותר שידעה האנושות, בחר אביטאן לכתוב ולהפיץ את רעיון האוטופיה האנושית שלו. היה במהלך זה הצהרה רבת עוצמה: גם באומללים שבזמנים, כשהאנושות גוררת את עצמה אל תהומות של ייאוש ואובדן חסרות כל תקדים, יש אפשרות להתחלה חדשה. זה הזמן לכתוב ולדבר באושר האדם.

 

האוטופיסט מקזבלקנה

 

"רצוני להביא בפניכם פליאה", הצצה כמעט יחידה בעיתונות הישראלית לסיפור חייו של האוטופיסט מקזבלקנה אנו מוצאים בכתבה שחיבר תלמידו הרוחני אברהם דנינו, כתבה שהתפרסמה בתאריך ה-6 בינואר 1950 בעיתון דבר

 

הלקוחות הוותיקים ידעו שאין טעם לפקוד את חנות הסדקית שניהל מכלוף אביטאן בקזבלנקה לפני השעה תשע וחצי. מי שהיטיב להכיר את הבעלים, יהודי משכיל ועדין נפש, ידע שהאיחור בפתיחת החנות אינו נובע מקשיי קימה של בעליה או מחיבתו לשעות שינה נוספות בבוקר – ההיפך הוא הנכון.

כל בוקר, ולאורך שנים ארוכות, היה יוצא אביטאן את ביתו ועושה את דרכו אל ההתבודדות היומית שלו. כשהיה מגיע אל פארק ליוטי [שנקרא כיום פארק הליגה הערבית] היה משוטט לבדו, לעתים מעיין ב"משנה תורה לרמב"ם" שהיה סוחב עמו ולעתים שקוע בתוכניות המורכבות שהסעירו את דמיונו – תוכניות שלקראת סוף המלחמה החלו לקרום עור וגידים.

בתום מלחמת העולם השנייה באירופה החליט אביטאן לעשות מעשה: הוא חיבר והפיץ חוברת קטנה בשם "אֹשֶר הָאָדָם". תוכניתו המקורית הייתה להוציא שלושה עותקים עבור "שלשת הגדולים היושבים בפוטסדאם" – מנהיגי בעלות הברית המנצחות במלחמה. אך הוא נמלך בדעתו והדפיס אלף עותקים להפצה עצמית. היות שהיה אביטאן משוכנע בחשיבות הרבה של הפצת רעיונותיו, הקדיש את מרבית זמנו להפצת הספרון שחיבר בין מכריו, ידידיו ובני הקהילה היהודית בקזבלנקה.

מה הציע אביטאן לקוראיו?

 

רעיון הממשלה האחת

המרכולת הרוחנית שהפיץ אביטאן נכתבה, אמנם, בעברית ימי ביניימית (שהשפעתו של הרמב"ם – כמו גם הוגים מודרנים יותר – ניכרת בה היטב), אך ביצירתו הראשונה, ובספרון נוסף שהפיץ שנתיים מאוחר יותר בשם "בנין העולם ובריאת אדם החדש", ביקש אביטאן לשבור את המחיצות שקמו בין אומות העולם, ולשרטט עבור האנושות כולה דרך פעולה חדשה.

המצב הקטסטרופלי אליו הדרדר העולם עורר את אביטאן לחשוף את מה שראה כשקרים ודעות מוטעות שהובילו את האנושות למצבה הנוכחי: כבר ביצירתו הראשונה יוצא אביטאן כנגד "השמחה הדמיונית החמרית", ומעלה במקומה את "השמחה הפנימית, השכלית, להתעדן ולהתפלא בכל בריותיו שנבראים בחכמה עמוקה". אביטאן מעדיף את הטבע הנברא – "שהטבע הוא השכל" – על פני "האדם" הרואה את "העולם בדמיון", וכתוצאה מכך מייצר הפרדות מלאכותיות ומזיקות בינו לבין האחר.

עוד בשורות הראשונות של חיבורו נחוש אביטאן לתלוש את המסכה מאחורי השקר המופלג ביותר שהמציאה האנושות – "פרוד האדם לחברות חברות", פרוד המייצר "מלחמות תמידיות, כלליות ופרטיות" (עמ' 16 ב"אֹשֶר הָאָדָם").

מתוך המחויבות העמוקה שלו למציאת פתרון חדש שיענה על כל החוליים הקיימים, הציע אביטאן ארגון אנושי חדש – רדיקלי בהרבה מארגון האומות המאוחדות שהוקם באוקטובר 1945. אם החלוקות (הכה בסיסיות לנו כבני אדם) איכזבו אותנו, הגיעה השעה ש"נעשה לנו ממשלה אחת שתסדר ענינינו, ודת אחת שנשיג בה ידיעת האלוה ואהבת הזולת". כי לא איחוד של אומות עצמאיות יפתור את בעיותינו, אלא "יחודנו לעם אחד ממשלה אחת" (עמ' 18 ב"אֹשֶר הָאָדָם").

קשה לראות בתוכנית שמשרטט אביטאן תוכנית מעשית בהכרח. זאת כיוון שההוגה היהודי-מרוקני האמין שהפתרון עובר דרך יצירתה של "תורת האדם" חדשה – מעין דת חדשה שתזכיר לנו שכולנו עם אחד, כפי שרצתה תחילה "כל דת ודת". הדוגמה שאביטאן מספק בשלב זה מרתקת: הוא טוען שאם נבין היטב את הדתות (כוותנו כנראה רק לשלושת הדתות המונותיאסטיות) נגלה "שאדרבה הם מעוררים אותנו שלא נשכח זה שאין הפרש בין אותה הבריה ששובתת ביום השביעי לזכור חדוש העולם והשגחת הבורא על נבראיו, ובין אותה שצמה שלשים יום להסיר חמריותה ולהתחנן לפני בוראה על חטאיה שמשגיח על מעשיה" (עמ' 26 ב"אֹשֶר הָאָדָם").

ובכל זאת מעז אביטאן לשרטט מספר צעדים בדרך להשגת אושר האדם בעולמו. מדובר בחמישה צעדים כלליים: ראשית, "שיתאספו כל ראשי ומשכילי הכדור ויבחרו מכל הכדור אנשים משכילים אלהיים אמיתיים" אשר יבחרו מנהיג אחד וממשלה אחת. ממשלה זו תשלוט באמצעות "שפה אחת ידועה לכל בני הכדור" – רעיון המזכיר את שפת האספרנטו. ממשלה זו תייצר "מטבע אחד", ותעצב "דגל אחד" ולבסוף תאמץ את חזונו של הנביא ישעיה ותביא את העולם כולו לכתת חרבותיו לאתים "ולא יהיה עוד כלי משחית אדם שעם אחד נחנו, שלא נלחם אדם ברחב עד שלא ידע להלחם בשכל" (עמ' 35-34 ב"אֹשֶר הָאָדָם").

 

אחרית דבר במדינת היהודים

 

לאחר מספר שנים בהן ניסה אביטאן להפיץ תורתו מארץ מולדתו מרוקו ללא הצלחה יתרה, היו אלה ההתנכלויות מצד שכניו הערביים ששכנעו אותו שחייו וחיי משפחתו נתונים בסכנה. בשנת 1954 עלה ארצה יחד עם בני משפחתו, תחילה למושב תפרח שבנגב ולאחר מכן אל המושב הסמוך תדהר.

בזכות שליטתו המופלגת בעברית מוּנה אביטאן למזכיר המושב. בארץ הוא נהנה משש שנים שלוות של עבודת אדמה ולימוד תורה. בשנת 1960 הלך לעולמו ההוגה שקרא לאחווה עולמית, ממשלה אחת וקץ לכל הסכסוכים.

 

בחיבור כתבה זו נעזרתי רבות באחרית הדבר שחיבר דוד גדג', המופיע בספר "אוטופיה מקזבלנקה: כתבי מכלוף אביטאן".

לקריאה מעמיקה בכתביו של מכלוף אביטאן, אתם מוזמנים לעיין במהדורה שהנפיקה הוצאת "רעב" – "אוטופיה מקזבלנקה: כתבי מכלוף אביטאן". מספרי העמודים שצוינו בכתבה מתבססים על מהדורה זו.

 

"אוטופיה מקזבלקנה: כתבי מכלוף אביטאן" בהוצאת רעב. לפריט בקטלוג הספרייה לחצו

 

 

כתבות נוספות

תיעוד נדיר: ילדי יהדות מרוקו מקבלים טיפול רפואי בשנות ה-50

הרופא שדיבר עם הידיים עם העולים במעברות

העיתונאי החוקר שראה בעולים מצפון אפריקה "עם שהפרמיטיביות שלו היא שיא"

מה היה חלומה של סבתא כשהייתה ילדה קטנה במכנאס שבמרוקו?

נחיתת האונס שהולידה את הנסיך הקטן

שילוב של מזל ומיומנות הציל את אנטואן סנט דה-אכזיפרי והנווט שלו במהלך נחיתת האונס שלהם במדבר. אותו שילוב אחראי להישרדותם במדבר הקופח. סיפור הולדתו של אחד מספרי הילדים המוכרים והאהובים בהיסטוריה.

"ביקשתי להעיר את הבדואי הזה שישן, והוא היה לגזע עץ שחור. גזע עץ? נוכחות זו מפתיעה אותי, ואני מתכופף. אני מבקש להרים ענף שבור; הוא עשוי שיש!"

שילוב של מזל ומיומנות הביא לכך שאנטואן דה סנט-אכזופרי והנווט שלו, אנדרה פרבו, לא איבדו את עשתונותיהם כשבמהלך טיסה מעל מדבר הסהרה בשנת 1935 החל המטוס שלהם לצנוח לקרקע. איכשהו, לא היה ברור לשניהם ממש איך הם שרדו את ההתרסקות. כל המחשבות על אובדן הפרס שהוצע למי שישבור את שיא המהירות במרוץ אוויר בין פריז לסייגון יצטרכו לחכות, מעתה יוקדשו מחשבותיהם על הישרדות במדבר הצחיח. לאן שלא הביטו, לא הבחינו בדבר מלבד מדבר עצום שמשתרע לכל כיוון. "פרבו," קרא סנט-אכזופרי, " לא ראיתי אפילו עלה-עשב אחד". הייאוש רק התעצם כשהבחינו שמכלי המים שלהם, יחד עם מכלי הדלק, נספגו בחול. "הוי, חבל", עונה הנווט, "יכולנו כל כך טוב לגמור עם זה בבת-אחת!".

 

"אדמת-אנוש" מאת אנטואן דה סנט-אכזיפרי, הספר בו מצוי סיפור נחיתת האונס

 

לאן ללכת? היות שהמפות שברשותם היו פרימיטיביות ומעורפלות, לא היה להם מושג לגבי מיקומם. הם ידעו שהאספקה שלהם לא תביא אותם רחוק – סנט-אכזופרי חישב שהיא תספיק לכחמש שעות הליכה בחום הקופח. אבודים לחלוטין, הבינו שכל כיוון טוב כשמשנהו ולכן, החלו לצעוד מזרחה, באותו הכיוון שצעד חבר ותיק של סנט-אכזופרי כשנאבד לפני שנים רבות בהרי האנדים – אותו הכיוון שבו מצא אותו הטייס, "כיוון זה הפך, במעומעם, לכיוונם של החיים".

וכך, צעדו השניים מרבית היום "כלואים בתוך נוף של ברזל". בתום יום שלם של צעדה בשמש, העניינים הידרדרו לרעה: משכילו את הענבים, שני התפוזים, תרמוס הקפה המתוק, השוקולדים ומעט הקרקרים שהיוו את הצידה שלהם, הרעב והצמא סירבו להניח להם. מהר מאוד נוספו שורה של הזיות קוליות ודמויות רחוקות שצצו מכל מקום. הם הסכימו להיעלם רק בתמורה להזיות מוחשיות יותר. הם הזו ארמונות של זהב, קתדרלות מתפוררות, מאות שנים שחולפות בשנייה, ענפים שהופכים לשיש ועוד ועוד. בהתחלה עוד היה בכוחם להכיר בשלל החזיונות שראו כהזיות, משעה לשעה גם הכוח הזה אבד להם.

 

אנטואן דה סנט-אכזופרי והנווט שלו, אנדרה פרבה, שעות לפני שהם יוצאים למירוץ מפריז לסייגון

 

 

תהליך ההתייבשות, ההזיות והמפגשים השונים שזימנו להם, עוררו את סנט-אכזיפרי לשרשרת מחשבות קיומיות – הוא הפסיק להאמין בקיומם של דברים, שכח איפה נמצאים בני אדם על האדמה ואיבד את הצער והייאוש.

בתום שלושה ימי הליכה, מצא אותם נווד בדואי זקן. הוא הורה להם לשכב על האדמה והניח לפניהם צלחות מים. "חיכינו, מצחנו בחול, וכעת אנו שותים, שרועים על בטננו, הראש בקערה, כמו עגלים".

שש שנים אחרי נחיתת האונס במדבר, חיבר אנטואן דה סנט-אכזיפרי ספר קצרצר העוקב אחרי טייס שהתרסק במדבר סהרה ופוגש במהלכו נסיך קטן מכוכב מרוחק, שמבקש מהטייס לצייר לו כבשה.