נחיתת האונס שהולידה את הנסיך הקטן

שילוב של מזל ומיומנות הציל את אנטואן סנט דה-אכזיפרי והנווט שלו במהלך נחיתת האונס שלהם במדבר. אותו שילוב אחראי להישרדותם במדבר הקופח. סיפור הולדתו של אחד מספרי הילדים המוכרים והאהובים בהיסטוריה.

"ביקשתי להעיר את הבדואי הזה שישן, והוא היה לגזע עץ שחור. גזע עץ? נוכחות זו מפתיעה אותי, ואני מתכופף. אני מבקש להרים ענף שבור; הוא עשוי שיש!"

שילוב של מזל ומיומנות הביא לכך שאנטואן דה סנט-אכזופרי והנווט שלו, אנדרה פרבו, לא איבדו את עשתונותיהם כשבמהלך טיסה מעל מדבר הסהרה בשנת 1935 החל המטוס שלהם לצנוח לקרקע. איכשהו, לא היה ברור לשניהם ממש איך הם שרדו את ההתרסקות. כל המחשבות על אובדן הפרס שהוצע למי שישבור את שיא המהירות במרוץ אוויר בין פריז לסייגון יצטרכו לחכות, מעתה יוקדשו מחשבותיהם על הישרדות במדבר הצחיח. לאן שלא הביטו, לא הבחינו בדבר מלבד מדבר עצום שמשתרע לכל כיוון. "פרבו," קרא סנט-אכזופרי, " לא ראיתי אפילו עלה-עשב אחד". הייאוש רק התעצם כשהבחינו שמכלי המים שלהם, יחד עם מכלי הדלק, נספגו בחול. "הוי, חבל", עונה הנווט, "יכולנו כל כך טוב לגמור עם זה בבת-אחת!".

 

"אדמת-אנוש" מאת אנטואן דה סנט-אכזיפרי, הספר בו מצוי סיפור נחיתת האונס

 

לאן ללכת? היות שהמפות שברשותם היו פרימיטיביות ומעורפלות, לא היה להם מושג לגבי מיקומם. הם ידעו שהאספקה שלהם לא תביא אותם רחוק – סנט-אכזופרי חישב שהיא תספיק לכחמש שעות הליכה בחום הקופח. אבודים לחלוטין, הבינו שכל כיוון טוב כשמשנהו ולכן, החלו לצעוד מזרחה, באותו הכיוון שצעד חבר ותיק של סנט-אכזופרי כשנאבד לפני שנים רבות בהרי האנדים – אותו הכיוון שבו מצא אותו הטייס, "כיוון זה הפך, במעומעם, לכיוונם של החיים".

וכך, צעדו השניים מרבית היום "כלואים בתוך נוף של ברזל". בתום יום שלם של צעדה בשמש, העניינים הידרדרו לרעה: משכילו את הענבים, שני התפוזים, תרמוס הקפה המתוק, השוקולדים ומעט הקרקרים שהיוו את הצידה שלהם, הרעב והצמא סירבו להניח להם. מהר מאוד נוספו שורה של הזיות קוליות ודמויות רחוקות שצצו מכל מקום. הם הסכימו להיעלם רק בתמורה להזיות מוחשיות יותר. הם הזו ארמונות של זהב, קתדרלות מתפוררות, מאות שנים שחולפות בשנייה, ענפים שהופכים לשיש ועוד ועוד. בהתחלה עוד היה בכוחם להכיר בשלל החזיונות שראו כהזיות, משעה לשעה גם הכוח הזה אבד להם.

 

אנטואן דה סנט-אכזופרי והנווט שלו, אנדרה פרבה, שעות לפני שהם יוצאים למירוץ מפריז לסייגון

 

 

תהליך ההתייבשות, ההזיות והמפגשים השונים שזימנו להם, עוררו את סנט-אכזיפרי לשרשרת מחשבות קיומיות – הוא הפסיק להאמין בקיומם של דברים, שכח איפה נמצאים בני אדם על האדמה ואיבד את הצער והייאוש.

בתום שלושה ימי הליכה, מצא אותם נווד בדואי זקן. הוא הורה להם לשכב על האדמה והניח לפניהם צלחות מים. "חיכינו, מצחנו בחול, וכעת אנו שותים, שרועים על בטננו, הראש בקערה, כמו עגלים".

שש שנים אחרי נחיתת האונס במדבר, חיבר אנטואן דה סנט-אכזיפרי ספר קצרצר העוקב אחרי טייס שהתרסק במדבר סהרה ופוגש במהלכו נסיך קטן מכוכב מרוחק, שמבקש מהטייס לצייר לו כבשה.

 

 

 

 

הרופא שדיבר עם הידיים עם העולים במעברות

שנת 1951, וד"ר מ. לנסקי מספר לחבר ולפטרון שלו על שפה משותפת שפיתח עם העולים מצפון אפריקה.

ילד במעברה לא ידועה, שנת 1950. צולם ע"י רודי ויסנשטין, כל הזכויות שמורות לצלמניה פרי-אור.

זה אף פעם לא מזיק כשיש לך חברים בחלונות הגבוהים. את זאת גילה ד"ר מ. לנסקי בשנת 1951 אחרי שפנה לחברו הטוב המשורר, הסופר ואיש הציבור רב הפעלים דוד שמעוני בבקשת עזרה. באמצעות "השתדלותך, שנשאה פרי" הצליח שמעוני להשיג לדוקטור הטוב עבודה צדדית, שלוש שעות ביום, במרפאת קופת חולים של ההסתדרות.

במכתב התודה הכתוב בכתב ידו הברור של הרופא(!!!), פירט ד"ר לנסקי לשמעוני את הסיבות בגינן הוא נהנה מהעבודה החדשה. מעבר להכנסה הנלוות, מספר הרופא על הקליינטים המעניינים שטרם הספיק לפגוש בעבר. "מה שנוגע לעבודה בעצמה," כתב ד"ר לנסקי, "היא מענינת לא כ"כ מבחינה רפואית, כמו מבחינה סוציאלית".

 

כתבות נוספות

תיעוד נדיר: ילדי יהדות מרוקו מקבלים טיפול רפואי בשנות ה-50

העיתונאי החוקר שראה בעולים מצפון אפריקה "עם שהפרמיטיביות שלו היא שיא"

מה היה חלומה של סבתא כשהייתה ילדה קטנה במכנאס שבמרוקו?

 

באי המרפאה הם אנשי עדות המזרח, "שעלו ארצה במשך החדשים האחרונים". כיוון שהרופא הטוב, כמו שאר הקולגות שלו, אינם דוברים את שפתם העיקרית של העולים – ערבית, הם נאלצו למצוא שפה משותפת הבנויה על "תנועות הידים וגם של אברים אחרים בגוף". וכך, כשהרופא רוצה לשאול את העולה אם הוא סובל משיעול, הוא מדמה שיעול בעצמו, "והחולה מקמט אז את מצחו ומתוך הנאה מיוחדת וחיוך אומר אַ!, כלומר הבינותי, ומתחיל בעצמו להשתעל".

התיאור המשעשע הזה מפנה מהר מאוד את מקומו ומצבם האמיתי – והנוגע ללב – של העולים. לנסקי נזכר במקרה שקרה אך "לפני יומים", כאשר "באה אלי אשה חולה. היא עלתה ארצה ממצרים". כששאל לנסקי למקצועו של בעלה, סיפקה האישה תשובה משונה: "הבעל… בוכה", ביארה "בתנועות ידיה (…) כי דמעות זולגות מעיניו". כשהמשיך והתעקש איזוהי המשרה המחייבת בכי, הסבירה האישה כי הבעל מובטל ומתגעגע למצרים, שם התפרנסה המשפחה בכבוד.

את מכתבו סיים הרופא בנימה אופטימית יותר, ותיאר לשמעוני כי "הדור הצעיר מבין העולים כבר מדבר עברית ורוצה להשתלם בשפה". ברור מקריאת השורות האחרונות שלנסקי מעודד לגלות "כי הדור הצעיר שעלה ארצה יחד עם הוריהם, כבר מתגאה בזה, כי יודע לדבר עברית עם הפקיד, האחיות ואפילו עם הרופא.

מה שלום כבודו? מה מצב הבריאות?"

מתוך בלוג גנזים אגודת הסופרים.

 

המכתב ששלח ד"ר מ. לנסקי לדוד שמעוני, המכתב נשלח בתאריך ה-11 בפברואר 1951. מתוך ארכיון גנזים



האיש שלפני יותר מ-100 שנה מיתג מחדש את העם היהודי

מה הקשר בין שמעון רודי לועס הברזל לבין הוגה הדעות הציוני מקס נוֹרְדַאוּ? והאם יכול להיות שבסופו של יום טכניקות השיווק לא ממש השתנו כבר 100 שנה?

הבריון היהודי שמעון רודי לועס מתכת. צילום: רודי ויסנשטין, שנות ה-30 או ה-40

לא מעט חברות מסחריות נדרשות לאורך השנים להמציא את עצמן מחדש. הן עושות זאת כי הן חפצות חיים, ורוצות, שלא לומר חייבות, שהצרכנים ימשיכו לקנות את מוצריהן, וזאת במטרה הברורה להמשיך ולהניב רווחים לבעליהם. לכן חברת קוקה קולה רוצה שנבחר בפחית הקולה על פני כל פחית אחרת בקיוסק, אפל רוצה שנבחר באייפון על פני שלל האנדרואידים שמסתובבים שם בחוץ  ואל על רוצה שנטוס אל על או שלא נטוס בכלל…

זו הסיבה שחברות מסחריות משקיעות סכומי עתק במהלכי שיווק כאלו ואחרים, על מנת שברגע האמת, ברגע בו הצרכן מקבל את ההחלטה באיזה מוצר לבחור, הוא יבחר דווקא במוצר שלהן על פני כל שלל החלופות שניצבות לפניו. בחירה זו מבוססת במידה רבה מאוד על כוחו של המותג, אותו כוח המניע אותנו לבחור דווקא במוצר של חברה מסוימת על פני חברה אחרת. בשל עובדות אלה כולנו "יודעים" שמשקה קוקה קולה הוא טעם החיים, האייפון הוא אולי יקר אבל מאוד איכותי ולטוס עם אל על זה להרגיש בבית.

 

היו ימים שחברת אל על מיתגה את עצמה עם לייבל של סיגריות… (אוסף ישראליאנה של הדי אור)
לחצו כאן לראות עוד מאות כרזות ופרסומות של אל על מאוסף האפמרה שלנו

 

מכיוון שכל החברות המסחריות רוצות לנצח בקרב הבלתי פוסק על תודעתו של הצרכן, הן נדרשות מעת לעת לרענן או לחדש את ערכי המותג שלהן ומדי פעם אף לעבור תהליך עמוק יותר של מיתוג מחדש (Rebranding). תהליכים אלה עשויים להתקיים במגוון רמות ועוצמות: הם יכולים להיות מאוד משמעותיים ולהתבצע ברמת החברה כולה, או מינוריים יותר, כשהם מכוונים לקווי מוצרים ספציפיים.

כך או כך, אנו נתקלים בהם בחיינו הצרכניים כל הזמן; אורנג' הפכה זה מכבר לפרטנר, ארקיע השיקה לא מזמן לוגו חדש, הוט מחליפה את שמה ל'אלטיס', ליברפול חשפה לאחרונה חולצה וסמל בעיצוב חדש והמוצרים של איוונקה טראמפ התחילו להימכר תחת שם בדוי. ישנן עוד אין ספור דוגמאות שכולנו נתקלים בהן חדשות לבקרים, ודומה כי אין דרך להימנע ממפגשים תכופים אלה במסגרת התרבות הצרכנית בה כולנו חיים (שלא לומר – שבויים).

 

אך האם תהליכי המיתוג והמיתוג מחדש שמורים רק לחברות מסחריות? ואיך כל זה קשור למכביה?

ב-1898 טבע מקס נורדאו את הביטוי "יהדות השרירים", ובכך התייחס לצורך ליצור תכונות ומאפיינים חדשים לתדמיתם של היהודים בפרט, ולעם היהודי ככלל. קריאתו של נורדאו הייתה מבוססת על ההנחה שהתדמית החלשה של היהודים מעודדת, למעשה, אנטישמיות, מה שמעורר את הצורך להחזיר ל"יהודי הגלותי" את התדמית של "היהודי הלוחם".

עם קריאתו של נורדאו להפיח רוח חדשה של כוח ועוצמה בתדמיתו של היהודי, יחד עם עוד קולות דומים של מנהיגי ציונות נוספים בעת ההיא, החל תהליך שצבר תאוצה ושימש קטליזטור להקמתם של גופים ואגודות ספורט יהודיות רבות אחרות ברחבי העולם, כגון "מכבי", "שמשון", "הכוח" ועוד. רובם ככולם משדרים בשמם ובמהותם את אותן תכונות אליהן כיוון נורדאו, תכונות המייצגות כוח, חוסן ועוצמה.

 

מאמר "יהדות השרירים" במוזיאון מכבי בכפר המכביה

 

וכעת, אם נסתכל בעין שיווקית על אותו תהליך שהחל בקריאתו של מקס נורדאו בקונגרס הציוני השני, ב-1898, נוכל להבחין בלא מעט מאפיינים ברורים של תהליך מיתוג מחדש. החל מהבנת הצורך, דרך הגדרת ערכי המותג (חוזק וחוסן גופני, זריזות ומשמעת), פנייה מדויקת ונרגשת לקהל היעד, ועד בחירת שם שיווקי מתאים (יהדות השרירים). ישנם גם אינדיקטורים ברורים להצלחת התהליך, שהרי בהמשך הדרך ועל בסיס אותו חזון שהציג מקס נורדאו נוסדה ב-1903 אגודת המתעמלים היהודית, שלימים שינתה את שמה ל"תנועת מכבי העולמית" (בהתבסס על שמו של יהודה המכבי). זוהי בדיוק אותה תנועה שמפעילה מאז ועד היום, מדי ארבע שנים, את המכביה.

 

 

זו הראשונה התקיימה ב-1932, והשנה, התקיימה זו ה-20 במספר, אליה הגיעו כ-10,000 ספורטאים מ-80 מדינות. נראה שבהחלט ניתן לומר שפירותיו של אותו תהליך מיתוג מחדש שהחל בסוף המאה ה-18, ניכרים עד היום, ועם הצלחה כזו קשה להתווכח.

גם הספרייה הלאומית, שנוסדה ב-1892 על ידי ארגון בני ברית, ובעקבות חוק הספרייה הלאומית ב-2007 הוגדרה רשמית כ"הספרייה הלאומית", נמצאת כעת בעיצומו של תהליך התחדשות אינטנסיבי; תהליך בו שמה לעצמה הספרייה למטרה, מעבר לאיסוף ושימור אוצרות התרבות והמורשת של העם היהודי, להנגישם ולהנחילם בנוסף בצורה יזומה לציבור הרחב.

 

 

 

למעשה אפילו עצם פרסום כתבה זו הוא ביטוי קטן לניסיון להשיג את אותה מטרה. אם כך, בתשובה לשאלה האם תהליכי מיתוג רלוונטיים רק לחברות מסחריות, אפשר לומר שגם יהדות השרירים של מקס נורדאו, וגם התהליך אותו עוברת בימים אלו הספרייה הלאומית, מעידים שלא זו בלבד שתהליכי מיתוג אינם רלוונטיים רק לחברות מסחריות, אלא כל גוף, ארגון ואפילו עמים שהם חפצי חיים, נדרשים לבצע את אותו מיתוג חדש לצורך שמירה על המשך הרלוונטיות שלהם, שיכריע את המשך קיומם.

 

הכותב הוא מנהל השיווק של הספרייה הלאומית. 

 

 

כתבות נוספות

און ושלטון (ו): יהדות השרירים – שמעון רוּדִי ורפאל הלפרין (בלוג עונ"ש)

תיעוד נדיר של המכביה הראשונה

המתאגרף היהודי-רומני שנאבק בכל כוחו למען מולדתו, רק כדי לגלות שאין הוא רצוי בה עוד

הכירו את טרזן – גרסת כחול לבן

 

 

 

 

תגלית: בשביס זינגר, הסיפורים הראשונים והיחידים בעברית

אנחנו מזמינים אתכם לקרוא את הסיפורים הראשונים שפרסם אי פעם הסופר יצחק בשביס זינגר, חתן פרס נובל לספרות. המפתיע הוא, שהסיפורים הראשונים נכתבו בעברית, ולא ביידיש.

בשביס זינגר לאחר קבלת דוקטור לשם כבוד בפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית. צילום: משה מילנר, לע"מ 30.06.1975

מעטים יודעים זאת, אך יצחק בשביס זינגר לא כתב רק ביידיש, אלא גם בעברית. למעשה, את סיפוריו הראשונים כתב ופרסם בעברית בעיתון לקוראי עברית.

איזו עברית זו הייתה? זו לא הייתה העברית המודרנית הארץ ישראלית, שאותה בשביס זינגר לא הכיר ממש. זו הייתה לשון קודש, עברית שמבוססת על מבנים, תבניות ואמרות מגובשות מהתנ"ך, מדפי הגמרא ומפרקי המשניות. המדהים הוא שבשביס זינגר הצליח לטוות מהעברית הזו סיפורי מעשיות מלאי כשפים ונסים שיהיו בסיס לכל כתיבתו.

במכתב אישי ששמור בספרייה אותו כתב לדב סדן שכיהן משנות ה-50 בתור ראש החוג ליידיש באוניברסיטה העברית והוביל את הגישה הממסדית כלפי היידיש בישראל, מודה בשביס זינגר על קבלת עותק מהסיפור הישן שלו ביידיש שנקרא "חורבן קרצ'ב", ומבקש מסדן לעזור לו באיתור שני הסיפורים הראשונים שכתב בעברית לעיתון "היום", סיפורים שאותם חשב לאבודים.

מכתבו של בשביס זינגר אל דב סדן, ארכיון דב סדן הספרייה הלאומית

 

את דפי העיתון "היום", שהחל לצאת לאור בוורשה בשנת 1925, אפשר לקרוא היום בספרייה רק מתוך צילומים על גבי סרט זיעור ("מיקרופילם"). הם מלאים בחדשות על מה שהעסיק את אנשי העולם ואת הקהילה היהודית באותה תקופה. שם, בין דיווחים על חיי היהודים בארץ, על בניין המושבות והערים, על פתיחת האוניברסיטה העברית ובית הספרים הלאומי, דרך רשימות על חיי היהודים ועל בעיות האנטישמיות באירופה אך גם במקסיקו, במרוקו ובטוניס, בין מודעות על סרטים בוורשה, על טיולים לארץ ועל השקעות נדל"ן בבית לחם ודזשעבעליה (ג'בליה), מצאנו את שני הסיפורים של בשביס זינגר, שאפשר שהוא לא ראה מאז. הם התחבאו בתחתית העמוד, בגיליונות החג לכבוד יום הכיפורים וסוכות של אותה שנה.

 

"בערב יום הכפורים עם חשכה קדרו פני החצר שברחוב קרוכמלנה כשולי הקדרה", כך מתחיל הסיפור הראשון, "נרות", ברחוב היהודים – רחוב קְרוֹכְמַלְנָה בוורשה, שם גדל הסופר ושם חווה את חוויות ילדותו העמוקות.

הסיפור השני על שמר'ל הסנדלר, ש"יהדותו כמעט לא ניכרת בו", ושמקים את סוכתו "בחצר של נכרים", התפרסם בערב יום סוכות ונפתח בפשטות כך: "בערב חג הסוכות עם עלות השחר קם שמר'ל, סנדלר בחצר שכולם נכרים, לעשות לעצמו סוכה".

על הסיפורים חתם הסופר בשם יצחק בשעויס, שם שהוסיף לשם משפחתו זינגר כזיכרון לאמו שנפטרה, ששמה היה בת שבע.

הסיפורים האלה היו הניסיון היחיד של בשביס זינגר לפרסם יצירות שנכתבו לראשונה בעברית. הוא לא חזר על הניסיון הזה משך כל ימי חייו.

 

קראו את הסיפורים "נרות" ו"בחצר של נכרים"

 

לקריאת הסיפור "נרות"
התפרסם בגילון ערב יום הכיפורים, עיתון "היום", ורשה, 1925

 

לקריאת הסיפור "בחצר של נכרים"
התפרסם בגיליון ערב סוכות, עיתון "היום", ורשה, 1925

 

 

דיוקן עצמי שצייר בשביס זינגר על גב מכתב השמור בארכיון הספרייה.

פרסום הסיפורים והמסמכים המצורפים, באדיבות מירב חן, נועם אילן ויובל זמיר.

תודה ​לאדריאן גרושניעווסקי ממחלקת הארכיונים על הסיוע במיון ותרגום החומרים לכתבה.

 

כתבות נוספות:

"זַמְּרִי, סַפֵּרִי, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה": קורות השיר הראשון שכתב חיים נחמן ביאליק

השיר הראשון שחיברה נעמי שמר בת ה-8

המשורר שחולץ במטוס מיערות הפרטיזנים