תיעוד נדיר של המכביה הראשונה

הסיפור הבלתי ייאמן של אולימפיאדת היהודים הראשונה של שנת 1932 בסרטונים, בתמונות ובכרזות הנדירות.

"הוד עזוזה, מכביה ראשונה! הואיל והיא נראית לי כבר, שנים עשר יום לפני זרחה אלינו מתוך שמי השרירים והעצמה, כדמות מלך עליון ושגיא. מלך אין לנו ואולי לא יהיה לנו מעולם. אולם מכביה יש לנו, והתנופה הגדולה אשר מתוכה היא יוצאת ועולה מכריחה אותנו לתת לה צביון ודמות של יצירה רבתי, גשם ורוח גם יחד".

את המילים הנרגשות האלו כתב אורי קיסרי ז"ל, איש תרבות ועיתונאי זוכה פרס סוקולוב, בעיתון "דאר היום" לקראת משחקי המכביה הראשונה בשנת 1932. קיסרי לא הצליח להסתיר את התרגשותו מהמאורע ההיסטורי, ואף העלה מספר חששות: "התהיה זו דמות נפלאה של תכלת ולבן, של עצמה ושרירים, של נערים ונערות משורגים ושזופים המתרפקים באויר ובשמש? או תהיה זו תמונה של אי סדר, אבק, חם ולאות?"

 

סיפור המכביה, בדומה לסיפור הקמת ארץ ישראל, החל כחלום של איש שאפתן במיוחד. יוסף יקותיאלי, עסקן ספורט יהודי שנולד ברוסיה בשנת 1897, חלם על הקמת "אולימפיאדה ליהודים בלבד". יקותיאלי היה פעיל בתנועת "מכבי" לאורך כל ימי חייו, ובקונגרס של תנועת "מכבי" העולמית שנערך בצ'כיה ב1929, הציג בפני המשתתפים את רעיונו לקיים תחרויות ספורט ליהודים בלבד, על אדמות היישוב היהודי.

הקונגרס תמך ברעיון, ומיד החל יקותיאלי לעבוד במרץ על פרסום האירוע בקרב היהודים בתפוצות. לשם כך, יזם שני מסעות של רוכבי אופנועים לאירופה, בהם בישר על קיום המכביה, והצליח לעודד את הספורטאים היהודים להתארגן לקראתה. המסעות נחלו הצלחה אדירה, וחלומו של יקותיאלי קרם עור וגידים.

 

בגלויה ובה מודפס קולאז' של דימויים ממשחקי המכביה, ובמרכזם דיוקנו של יוסף יקותיאלי.
על הגלויה לא מצויין מקורה, אך יש לשער כי הופקה בארץ ישראל, בשנות השלושים של המאה העשרים.

 

בימים אלו, בחלוף 85 שנה, נוכל רק לנסות ולדמיין את רמת ההתרגשות והתרוממות הנפש של תושבי הישוב היהודי לקראת פתיחת משחקי המכביה הראשונה. עצם רעיון האירוע נראה דמיוני ותלוש – ספורטאים יהודים מכל העולם, יגיעו להתחרות ביישוב היהודי הצעיר עוד בטרם הוכרז כמדינה? אירועי ספורט בינלאומיים כבר היו קיימים באותה תקופה, אז איזו סיבה יש לספורטאים להטריח עצמם עד למזרח התיכון כאשר ביולי של אותה שנה תתקיים האולימפיאדה העשירית בקליפורניה?

 

כל החששות התבדו, המציאות עלתה על כל דמיון והמכביה הראשונה הוגדרה כאירוע מפואר ומוצלח. במשחקים השתתפו כ-390 ספורטאים מ-27 מדינות שונות, ביניהם כ-70 ספורטאים יהודים ממדינות ערב (כמו סוריה, לבנון ומצרים). לכבוד האירוע הגיעו כ-2100 יהודים חברי תנועת "מכבי" מכל העולם, ע"י 6 אניות שעגנו בנמל יפו כיום לפני פתיחת התחרויות: "בסה"כ נכנסו לארץ דרך יפו אתמול 2136 יהודים. הם באים לארץ, כפי שאומרים, לתערוכה הציונית ואיננו יודעים אם ישובו כלעומת שבאו, או שיקשה על מחלקת העליה לגרשם ולהוציאם מהארץ" (עיתון "דבר", 30.3.1932).

 

העיתונות ביישוב היהודי סיקרה כל יום מתוך חמשת ימי המכביה בהרחבה, כמו גם עיתונאים מכל רחבי העולם שהגיעו לדווח. על הסיקור העולמי נכתב: "הד המכביה בעולם: ידיעות מכל חלקי העולם מספרות על התעניינות רבה מאד במכביה ובתוצאות ההתחרויות בה. טלגרמות נישאות למכביר מכל ארץ, לשאול על מצבה של קבוצת אותה ארץ ונצחונותיה" (עיתון "דבר").

 

 

 

על יום הפתיחה ההיסטורי והחגיגי נכתב: "היום נכנסת לדורית ישראל המכביה הראשונה – דגל המכביה יונף לקול תופים ומאות יונים תפרחנה באויר כשהן נושאות כתובת: המכביה הראשונה נפתחה!" (עיתון "דאר היום").

עיתון "דבר", שהיה עיתונה היומי של ההסתדרות הכללית והיה מזוהה עם תנועת "הפועל" (שהייתה בזמנו היריבה של תנועת "מכבי"), תאר את טקס הפתיחה בצורה פחות נרגשת: "בין קהל האלפים שעמד באצטדיון, שרר מצב רוח שמח. החול נכנס לעיניים ולאזניים, האנשים הסתירו זה את זה, קשה היה לפעמים לראות את כל הנעשה על המגרש. הדחיפה גדולה. ולמרות הכל מצב רוח עליז ומשמח בין כולם".

 

על יום הפתיחה ההיסטורי והחגיגי נכתב: "היום נכנסת לדורות ישראל המכביה הראשונה – דגל המכביה יונף לקול תופים ומאות יונים תפרחנה באויר כשהן נושאות כתובת: המכביה הראשונה נפתחה!" (עיתון "דאר היום").

 

עוד כרזות מהמכביה הראשונה מחכות לכם פה

 

עיתון "דבר", שהיה עיתונה היומי של ההסתדרות הכללית והיה מזוהה עם תנועת "הפועל" (שהייתה בזמנו היריבה של תנועת "מכבי"), תיאר את טקס הפתיחה גם כן: "התהלוכה הגדולה של המכבים אל האצטדיון – לא ראתה עוד ארץ ישראל כמוה, ולב רבבות הצופים בה רחב למראה קיבוץ גלויות ממש של נוער עברי מקצוי תבל".

 

ספורטאי במכביה הראשונה

 

 

השנים עברו, אירוע המכביה התפתח והפך להיות אירוע הספורט השלישי בגודלו בעולם, וכך גם הסיקור התקשורתי. את טקס הפתיחה של המשחקים משדרים כיום בשידור חי בערוצי טלוויזיה מסחריים, חלק מהמשלחות מביאות עיתונאים משלהן עבור הסיקור בארץ מוצאן, וניתן לומר בביטחון שאין כתב ספורט ברחבי העולם כולו שלא מכיר את המכביה. הוד עזוזה, המכביה ה20!

טקס פתיחת המכביה ה-20 יתקיים ביום חמישי בשעה 21:00

 

 

כתבות נוספות:

כרזות נדירות מהמכביות הראשונות

כשהקומיקאי ה(חצי) אלמוני סיינפלד עשה חלטורות למכביה

המתאגרף היהודי-רומני שנאבק בכל כוחו למען מולדתו, רק כדי לגלות שאין הוא רצוי בה עוד

 

 




לאה גולדברג נלחמת למען התלמידים הפוחזים

מכתב שנמצא בארכיון חושף צד נוסף באישיותה של המשוררת הנפלאה - צד מחנך וחומל שנלחם למען תלמידים שמעדו.

לאה גולדברג באחד משיעוריה באוניברסיטה העברית בירושלים

כמו בכל קיץ, גם בקיץ 1952 נבחנו תלמידי בתי הספר התיכון בבחינות הבגרות, וכמו בכל קיץ, גם אז נעשו ניסיונות לגניבת טפסי הבחינות מצד מיטב הנוער בישראל. העיתונות, כמובן, דיווחה בדרמטיות על המקרה:

"3 הצעירים, בני 18 מת"א חדרו אור ליום אתמול בשעה 11 בלילה למשרדי החינוך והתרבות בשדרות רוטשילד 30 בתל אביב", דיווח עיתון 'חרות'. "לאחר שהצליחו לפתוח את מגרת השולחנות ולחטט בהן, הופתעו לפתע ע"י מפקח משרד החינוך מר יהודה שרטון, שבמקרה שהה בחדר השני והכין את החומר לבחינות האנגלית".

 

(חרות, 01 ביולי, 1952. לחצו לכתבה המלאה)

 

"הוא אך נכנס למשרד ושמע רישרוש בחדר", סיפר גם כתב 'על המשמר', "הדליק את האור ובאותו רגע זנקו שלושה צעירים, השכיבוהו במכת פנס יד על מצחו".

 

 

(על המשמר, 01 ביולי, 1952. לחצו לכתבה המלאה)

 

 

ניסיון הבריחה של שלושת הצעירים לא צלח, ובסופו של דבר הם נעצרו על ידי המשטרה.

בארכיון שלמה שפאן אשר מקוטלג בימים אלה, נמצא מכתב מאת לאה גולדברג אל המחנך, המשורר והמתרגם – ובאותה העת גם מפקח מטעם משרד החינוך – מר שלמה שפאן. במכתב גולדברג מבקשת משפאן להשפיע על סיום חקירתם של שלושת הצעירים שניסו לגנוב את בחינות הבגרות בקיץ 1952 כדי להביא את הפרשה לכדי סיום ולאפשר להם להמשיך בחייהם:

"אין כמעט כיתה שמינית שדברים כאלה אינם נעשים בה ואין כמעט נער שיסרב להיות שליח-ציבור למחלקה שלו ולחבריו בענין כזה, אם מחשש להיות מוג לב בעיניהם, אם בחשבו שיהיה זה בלתי חברי אם יסתלק ממעשה שכזה, ברור גם לי, גם להורי הילדים ומוריהם גם לילדים עצמם שצריכים הם לבוא על עונשם בשל כך. אבל הם חוששים שמא כל עתידם יהרס בגלל זה, שמא לא יוכלו על שום כך עוד להמשיך ללמוד ופן יגרום הענין להיותם מודחים מחברה של נערים ונערות ישרים ונורמאליים… וראוי ראוי מאד היה להרגיע את ההורים, ולגמור חיש מהר את חקירת הילדים, כדי שידעו שמותר להם לשוב לחיות כבני אדם. לפי מצבם עכשיו ברור כי הם עצמם רוצים באיזה עונש וכי כבר באו על עונשם והם אומללים ומלאי חרטה".

גולדברג גם נתנה עדות אופי לאחד הנערים:

"במקרה מכירה אני את אחד הנערים, את אברהם קמחי. הוא שכני ואני ראיתיו שנים ושנים במשחקיו עם חבריו ובשקידתו על לימודיו… נער מוכשר מאד וישר מאד ורחוק ביותר מכל נטיה הרסנית".

 

(המכתב המלא)

 

 

 

כתבות נוספות:

הצצה נדירה אל העולם הפנטסטי של לאה גולדברג

איה פלוטו? השתתפו בחידון הטריוויה על לאה גולדברג

"האמנם עוד יבואו ימים?": לאה גולדברג כותבת על היום שבו יהיה שוב מותר לאהוב

לאה גולדברג מתרגזת: "לא ידעתי שאני אדון וממין זכר"

 

 

 

"הילדה ששכחה להתבגר": שירי נעמי שמר לילדים

שיריה של נעמי שמר מושרים בפי כל – ילדים ומבוגרים כאחד והם חלק בלתי נפרד מ"פס הקול הישראלי" ומילדותם של ישראלים רבים. השירים שואבים השראה מילדותה ומעולם הדמיון הילדי שלה, דרכם נגלית שמר "הילדה ששכחה להתבגר".

יצירתה של שמר לילדים מגוונת וכוללת עשרות שירים. מתוך חיבה, כבוד והבנה לעולם הילד כתבה שמר שירים רבים עבורם, מלאי הומור, שובבות ויצר חיים תוסס. לא מפליא, אפוא, שקובץ שיריה הראשון נכתב במיוחד בעבור ילדים. קובץ השירים "שירים מכנרת" נכתב בראשית שנות החמישים (סביב השנים 1952-1951) כקובץ שירי ילדים בעבור תלמידי "המורה נעמי" בבית הספר בקבוצת כנרת. שמר, שחזרה זמן קצר קודם לכן מלימודי מוזיקה רשמיים באקדמיה למוזיקה בירושלים, נרתמה למשימה החינוכית. שירי הקובץ, שמונה במספר, נכתבו מתוך צורך בשירים רלוונטיים לחיים של ילדי הקבוצה, והם מבוססים על הווי החיים בקבוצת כנרת בשנים ההן: "הדואר בא", "אשכולית", "שיר סתיו", "אחינו הקטן", "גדי קטן", "בגינה" ו"שבת".

 

מוזמנים להאזין לנעמי שמר שרה משירי הילדים שלה:

 

בראיון לתוכנית הרדיו "לחם האוהבים" (תכניתן של רבקה מיכאלי ודליה און-פריזנט) משנת 1992 אמרה שמר:

"…ידעתי שאני צריכה לחזור לקיבוץ וללמד מוזיקה וכן עשיתי. אז כתבתי תוך כדי עבודה שמונה שירים מכנרת "הדואר בא היום", "דוגרת לנו לבנה", "אחינו הקטן", כאלה. יש שמונה שירים ופתאום הבנתי שלא מעניין אותי להיות פסנתרנית, שאני אף פעם לא אהיה פסנתרנית, שאני אהיה הפסנתרנית מספר טריליון בעולם, זה לא מעניין אותי. ושיותר מעניין אותי לחפש את השמונה טקטים שאני כתבתי, מאשר ללטש יצירות של אחרים, שבכלל לא לפי כוחי, לא לפי כישרוני.

והעובדה המדהימה הייתה שכאשר הייתי צריכה לנגן על במה, והייתי פסנתרנית לא רעה, הייתה לי טכניקה מצוינת ועבדתי הרבה מאוד, והיה לי רפרטואר מכובד מאוד, ועשיתי בחינת גמר כפסנתרנית – הכול בסדר, אבל הייתה לי פאניקה נוראה, היה לי פחד קהל ובקושי הצלחתי לא להפסיק באמצע מרוב פאניקה. שעה שכשהייתי צריכה לעמוד על במה, ולהבדיל, לבצע את השמונה טקטים הדלים שלי, בכלל אין לי שום אימה, שום יראה, שום פאניקה, אז זה פשוט הבית הטבעי שלי. וזה נתן לי את הרמז, מה הכיוון הנכון שלי. עדיין לא חשבתי שאני מלחינה או שזה יהיה הכיוון, אבל הרגשתי שעשיתי החלטה נכונה, שזה שדה שאני מרגישה בו הרבה יותר בבית…"

 

 

עמירם אידלמן, בן קבוצת כנרת, ששמר הייתה מורתו, מתאר את הרקע לכתיבתם של שירי הקובץ: "…זה שייך לקבוצת שירים מאוד מאוד מיוחדת, שאני חושב שרק מי שגדל בכנרת יכול להבין מה אומרים השירים האלה, שירי כנרת, כולם מכירים את 'הדואר בא היום', אבל יש שם שירים של ילדים של חצר של פינת חי, ושל כאלה שהלכו לטייל בפרדס וראו ש'אשכולית על עלה ירוק …' ו'זקוף ולבן פרח החצב', כל השירים הללו, הם שירים שלנו…"

קובץ השירים "שירים מכנרת" פרש כנף אל מעבר לתחומה המצומצם של קבוצת כנרת ועמק הירדן, ושנים אחדות לאחר מכן, בשלהי שנות החמישים, אף יצא בספר ובתקליט מסחרי בביצוע הזמרת יפה ירקוני. ירקוני, שהתפרסמה כמבצעת מובילה של שירי ילדים התבקשה על ידי שמר לבצע את שיריה. ביצוע ייחודי ונדיר ל"שירים מכנרת" מצוי בארכיון הצליל שבספרייה הלאומית. בהקלטה נשמעת הזמרת ריקה זראי מלווה בבעלה דאז המלחין יוחנן זראי המנגן בפסנתר, מבצעת את השירים "הדואר בא", "אשכולית", "בגינה", "דוגרת" ו"שבת" (למילים מאת שמואל בס). ההקלטה הוקלטה ב-17 ליולי 1956 על ידי קול-ישראל ושודרה ככל הנראה בתכנית "פינת הילד".

 

 

בשלהי שנת 2011 נתרם ארכיונה האישי של הזמרת יפה ירקוני למחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית. במהלך סידור הארכיון נתגלו תווים של חלק משירי הקובץ "שירים מכנרת" בכתב ידה של  נעמי שמר. כתב היד כולל עיבוד לקול ופסנתר – צורת רישום ייחודית ובלתי אופיינית לכתיבתה הרגילה של נעמי שמר.

 

"שירים מכנרת" בעיבוד לקול ופסנתר, ארכיון נעמי שמר MUS 0250 A 018

 

"ואולי לא היו הדברים מעולם"

המחזמר "ואולי לא היו הדברים מעולם", או בשמו הידוע "כיצד שוברים חמסין", נכתב בשנת 1962, בעבור מסיימי כיתה ח' ילדי "מחזור העשור", תלמידי בית הספר היסודי בקבוצת כנרת לאחר היפרדותו מבית החינוך המשותף בדגניה. יוזמת הפרויקט, תלמה ענר (לבית אביגדורי), המורה לתנועה ומחול, העלתה רעיון להפקת סוף שנה יצירתית שתכלול מחזה עם ליווי מוזיקלי ותנועה. את המחזה כתב שאול ביבר ועל הפזמונים הנלווים הופקדה נעמי שמר. יחד עם מחנכת הכיתה ניצה שפרירי והמעבד יקותיאל שור הועלתה הפקת סוף שנה חגיגית ובתוכה המחזמר "ואולי לא היו הדברים מעולם".

בין שירי המחזה ניתן למנות את "שיר הפעמון", "לנוע ולנדוד", "שיר הגוזמאות-שיר הכזבים", "כל דבר נותן פריו" ("בכפרינו על חוף ירדן"), "שיר הפיראטים", "כיצד שוברים חמסין", "שיר חליל"/"חליל מקנה-סוף" ו"על חוף הירדן". ברבות הימים, נותקו אחדים משירי המחזה מהקשרם הראשון והפכו לשירים עצמאיים. כך למשל סיפורו של השיר "חורשת האיקליפטוס" שבוצע בשנת 1966 בידי "האחיות שמר" ופרץ לתודעת הציבור שנה מאוחר יותר, בביצוע חברות צוות הווי של הנח"ל אופירה גלוסקא וצילה דגן, במסגרת תכנית הלהקה "כמה טוב" (1967).

במהלך העשורים הבאים המשיכה שמר לכתוב בעבור ילדים. בין שירי הילדים המפורסמים שכתבה ניתן למנות את "שיר האותיות"  ("אלף בית") "שנים עשר ירחים" ("שיר החודשים"), "בראש השנה", "שלומית בונה סוכה", "הטיול הקטן", "אצלנו בחצר"; שירים שהלחינה למילותיהם של אחרים "מיכאל" למילים מאת מרים ילן-שטקליס, "מה עושים העצים" ("אני שואל") למילים מאת ע. הלל, ועוד רבים אחרים. שמר הרבתה בשיתופי פעולה עם ילדים ועבור ילדים, כך המופע "נעמי שמר שרה לילדים ועודד תאומי עושה להם הצגות" משנת 1971, תכניות טלוויזיה בהנחייתה כ"נעמי שמר וידידיה מרחוב האוניברסיטה" ששודרה בטלוויזיה הלימודית בשנים 1974-1973, והשתתפות בתכניות טלוויזיה נוספות בשיתוף עם תלמידי בית הספר לאומניות בתל-אביב ורבות אחרות.

שמר, "הילדה הקטנה מכנרת", ניהלה שיח קולח עם ילדים. ראשיתו בשירי הילדים שכתבה בראשית שנות החמישים ובהמשך בהופעות בעבור ילדים, בהשתתפות בתוכניות טלוויזיה, בראיונות לילדים ועוד. די לעיין בחטיבת המכתבים בארכיון נעמי שמר ולהיווכח בתכתובת הגדולה בינה ובין ילדים בגילאים שונים, ילדים שהיא כלל לא הכירה.

 

 

על פניו נראים שיריה של שמר פשוטים במידת מה: מבנה פשוט, אלמנטים טקסטואליים ומוזיקליים שגרתיים ואפיונים פשוטים נוספים. בחינה של השירים מגלה עושר, מורכבות ויצירתיות המוגשת באופן מזערי, ב"מנות קטנות", מעין "תיבולים" עדינים בעלי ארומה מיוחדת. תופעה מעניינת ביצירתה של שמר לילדים היא נדידה של שירים שנכתבו בראשיתם בעבור ילדים והפכו להיות שירים המושרים על ידי מבוגרים, ובכיוון ההפוך שירים שלא יועדו במיוחד לילדים ובמהלך השנים "אומצו" בידי ילדים רבים.

כתיבתה של שמר לילדים כמו מנסה להקנות ערכים חינוכיים. למשל, ערך אהבת הלימוד בשיר "אלף בית", או שילוב של מילים "גבוהות" וציטוטים מהמקורות (המופיעים כבר בשיריה הראשונים, "שירים מכנרת"), בבחינת אתגר לילד המאזין והשר. בשיריה שילבה שמר הבנה לעולם הילדים מצד אחד, עם רצון לדרישה אינטלקטואלית מצד אחר, ונוסף על כך גם כוונה להקנות ערכים מוספים באמצעות השיר.

נעמי שמר לא הזניחה את כתיבת הספרים והמאמרים לילדים. למשל, היא מבקשת להקנות נימוסי שולחן בספר "קצה המזלג". במכתב אל אמה, רבקה ספיר, ככל הנראה משנות השבעים, כותבת שמר על רעיון לסיפור בהמשכים שיופיע בעיתון ילדים בהוצאת "מסדה": "…מתחשק לי להציע להם סיפור בהמשכים (משהו השובה את דמיוני מאז 'לובנגולו') שגיבורתו תהיה ילדה בשם שְלוּמִי. כלומר, שמה האמיתי הוא אלה, אבל כולם קוראים לה אֶלָה-שלוּמִיאֶלָה, ובקיצור שלומי… זה מזכיר לך משהו? ובכן, כל דמיון אל המציאות מקרי בהחלט, כמו שנוהגים להצהיר מראש…". אולם, עיקר הקשר שבין שמר לילדים מופיע בדמות רפרטואר השירים שכתבה בעבור ילדים, רפרטואר עשיר ומגוון שהפך חלק בלתי נפרד מפס-הקול הישראלי של שירי הילדים.

מזמינים אתכם להצביע – מה השיר הכי נפלא של נעמי שמר?

כתבות נוספות:

השיר הראשון שחיברה נעמי שמר בת ה-8

המסמכים הנדירים המספרים את סיפורו של השיר "ירושלים של זהב"

"שיר זה ילדים לא יבינו אותו" הסיפור מאחורי "דני גיבור" מאת מרים ילן שטקליס

משירי ארץ אהבתי – רשימת השמעה מיוחדת ליום העצמאות

דויד גרוסמן בן ה-11 מבקש טיפים בכתיבה מגיבור ילדותו אברהם שלונסקי

גורלו של הסופר העברי וחזון האינטרנט של אשר ברש

למה צריך ארכיונים? מה התפקיד שלהם? ולמה הם כל כך רלוונטיים גם היום? הכירו את חזונו של ה"ז'ול ורן" של הספרות העברית.

אשר ברש יושב בנחת עם ש"י עגנון בתל אביב 1935 (מכון גנזים)

"הסתכלתי בגורל עבודתו של הסופר העברי החי ומת, ראיתי בשנים האחרונות הרבה הסתלקויות של סופרים, יותר משדרך הטבע מחייבת, ומה עלתה לה לירושתם הספרותית ולכל מה שקשור ביצירתם?"

 

 

החזון של אשר ברש

 

 

במשפט זה פתח אשר ברש, שהחודש מלאו 65 שנה למותו ב-4 ביוני 1952, את חזונו בדבר הצורך להקים את מכון "גנזים" של אגודת הסופרים. "ואין לדחות. המטרה הקרובה: לפתוח מעין קונטו לכל סופר, חשבון של כדים גדולים וכדים קטנים. לפעמים גם פרט צדדי ניתן להידרש, וממנו תוצאות להבנת היצירה ויוצרה".

ואכן, ארכיון זה אכן הוקם ב-1951 על ידי אשר ברש, ועל שמו הוא נקרא.

 

 

 

אשר ברש (מכון גנזים)

 

 

את הטקסט היפה והמדויק הזה – שיש ללמדו בבתי ספר לארכיונאות – מצא השבוע יניב עצמון, מ"מ יו"ר אגודת הסופרים. החזון מפתיע לא רק בדייקנותו ובחיוניותו, שלא לדבר על העברית הנפלאה שלו, אלא גם בראיית הנולד שלו. יובל לפני עידן האינטרנט והקישורים הדיגיטליים שבין ארכיונים, כתב ברש כי "ודאי גם הספרייה הלאומית והאוניברסיטה יוסיפו לעסוק בזה אבל כאן יהיה האוצר המרכזי. צינורות יחברוהו [את הארכיון] עם יתר המוסדות".

 

 

 

אשר ברש עובד קשה – דוחף אוטובוס. תצלום מ-1948. שימו לב לפנסי האפלה של האוטובוס (מכון גנזים)

 

 

ז'ול ורן שלנו: צינורות – הלא הם ערוצי האינטרנט, שעתידים על פי חזונו של ברש לקשר את המידע האצור ב"גנזים" לבין הספרייה הלאומית ובין שאר הארכיונים הספרותיים בארץ ובעולם. נפלא.

 

 

הכירו את הפריטים הנפלאים של מכון גנזים באתר "אז" – רשת ארכיוני ישראל