סוצקבר, המשורר הרגיש, חווה על בשרו, במלוא עוצמתם, את ימי השואה ואת תקומת מדינת ישראל. הוא ידע לתמצת רגשות, תחושות לב ומחשבות ולזקקם לכדי שורות שיר קצרות. את כל זאת עשה סוצקבר בשפתו, שפת אמו ושפת אבותיו בליטא, היא היידיש.

ערב מלחמת העולם השנייה היה אברהם סוצקבר משורר שכבר פרסם והתפרסם, מהצעירים המבריקים והמבטיחים במרכז הספרותי שצמח בווילנה. בזמן המלחמה צעד סוצקבר בדרך הייסורים של יהודי וילנה והיה עד למעצרים, להוצאות להורג ולגירוש לגטאות ולפונאר. תוך כדי מאבק הישרדות יומיומי הוא המשיך לכתוב ולקח חלק בתיאטרון בגטו. את עיקר זמנו הקדיש לתעד את חיי היהודים, את התרבות היהודית ואת פשעי הנאצים כנגד היהודים. סוצקבר וחבריו אספו כל פתק, כל רשימה, כל פיסת עדות, והחביאו או הבריחו אותם. המשורר הצטרף למחתרת הגטו וכתב על הדברים הנוראים שקרו לו ושראו עיניו: אמו שנרצחה בפונאר. התינוק שנולד לו ונרצח בבית החולים של הגטו.

"הַאֲנִי הַמְשׁוֹרֵר הָאַחְרוֹן בְּאֵירוֹפָּה?
הֶאָשִׁיר לַמֵּתִים, אִם אָשִׁיר לָעוֹרְבִים?
שֶׁטָּבַעְתִּי בְּאֵשׁ, בְּבִצוֹת, בְּמֻגְלָה,
שְׁבוּי שָׁעוֹת וּרְגָעִים מֻטְלָאִים, צְהֻבִּים."

(מתוך "שירו של משורר יהודי ב-1943". גטו וילנה. תרגם: בנימין הרשב. כינוס דומיות, עם עובד וכרמל, 2005)

בספטמבר 1943, ימים ספורים לפני חיסול גטו וילנה, כשסוצקבר תשוש ומיואש, אשתו פריידקה שכנעה אותו לברוח מהגטו ולהצטרף לפרטיזנים. פריידקה, סוצקבר ורעהו הטוב והקרוב שמרקה קאצ'רגינסקי, צעדו יחד עם הפרטיזנים מאה קילומטרים. הם צעדו בסתר בין הכפרים הגויים והצבא הגרמני עד שהגיעו לאזור אגם נארוץ' והצטרפו למחנה הפרטיזנים "נקמה".

בזמן שלחמו בשורות הפרטיזנים, התגלגלה לרוסיה הפואמה "כל נדרי" שכתב סוצקבר כשהיה בגטו. הפואמה סיפרה על האקציות של יום כיפור תש"ב, כאשר 4,000 מיהודי גטאות וילנה הובלו לפונאר. הפואמה תורגמה לרוסית ונקראה ב-1944 בבית הסופרים במוסקבה. הרושם שעוררה היה עז. הקהל נדהם מעוצמת מילותיו של סוצקבר שגילו את זוועות הפתרון הסופי.

קמה קריאה ציבורית להצילו ובעקבותיה התקבלה הוראה רשמית מטעם השלטונות הסובייטים להביא את המשורר הפרטיזן אל מוסקבה.

מטוס ראשון ששלחו הסובייטים ליערות כדי לחלץ את המשורר התרסק, ומקרעי כנף-המטוס העשוייה פח, הכינו לסוצקבר מזוודה שלתוכה אסף את כל שיריו ותיעוד מהמלחמה שהיו בידיו. במרץ 1944 מטוס שני נשלח ונחת בהצלחה על אגם קפוא. זה היה מטוס דו-מושבי וסוצקבר עלה עליו, ישב בפתחו עם אשתו פריידקה קשורה לברכיו, ושני פרטיזנים פצועים שנדחפו מאחור. הוא לא שכח לקחת איתו את המזוודה. למרות האש שנורתה עליו מהגרמנים, הצליח המטוס להמריא ולטוס עד שהגיע בשלום לצד הסובייטי.

מזוודתו של המשורר אברהם סוצקבר שהוכנה משברי כנף המטוס שנשלח להצילו.
ארכיון סוצקבר בספרייה הלאומית

באותו חודש הגיעה משפחת סוצקבר למוסקבה, שם קיבלו את פניה אנשי סטלין. המשורר פתח לפניהם את המזוודה והראה להם את התיעוד שאסף ושמר בתוכה. במוסקבה ערכו לכבודו אסיפה ענקית בנוכחות אלפי אנשים והוא התקבל שם כגיבור לאומי.

עשרות מיליונים בברית המועצות קראו ב"פראוודה" את הסיפור על סוצקבר, על גטו וילנה ועל הפרטיזנים היהודים שלחמו נגד הנאצים. סוצקבר קיבל מכתבים מכל רחבי ברית המועצות, ונסע לאסוף עדויות מפי ניצולים מהשטחים הכבושים ששיחררו הסובייטים. סיפורו היה כה ידוע ודמותו כה מוכרת עד שב-1946, בחרו בו שלטונות ברית המועצות להיות היהודי היחיד שיופיע במשפט נירנברג – עד מטעם המשלחת הסובייטית. מיליוני יהודים בברית המועצות העריצו את האיש שהעיד באומץ בפני הנאצים על השמדת העם היהודי.

העד היהודי הראשון

"נירנברג, בבית המשפט. רבע לשתים-עשרה בצהריים. יום רביעי, 27 בפברואר 1946
התובע הסובייטי והחוקר שלי, דיבר איתי עוד קודם לכן על האחריות הגדולה של דברי בבית המשפט. 'אתה העד היהודי הראשון. אתה צריך לדבר בשם מיליוני נרצחים. עליך לספר לעולם איך שחט הפאשיזם הגרמני את אחֶיך.'

כל תא ותא בתודעתי הרגיש באחריות הגדולה הזאת. שני לילות לפני הופעתי לא יכולתי לעצום עין. לנגד עיני ראיתי את אמי, רצה עירומה בשדה מושלג – והדם החם המטפטף מלבהּ הירוי מתחיל לנזול בחדרי ולכתר אותי כמו בטבעת. (…) פעמיים סירבתי לבקשת המרשל לשבת, כנהוג, ודיברתי בעודי עומד, כאילו אני אומר קדיש על הנופלים. דיברתי רק על וילנה. על מה שראיתי וחוויתי בעצמי."

(מתוך "חרוזים שחורים" הקיבוץ המאוחד 2015, תרגם בני מר)

הנה קטע מצולם מתוך עדותו של אברהם סוצקבר במשפטי נירנברג:

אחרוני משוררי היידיש במוסקבה

בשהותו במוסקבה פגש סוצקבר את משוררי וסופרי היידיש הנערצים עליו, אלה שחלם להכיר מאז היה נער משורר בווילנה. לאחר מלחמת העולם השנייה היו משוררים אלה בשיא תהילתם וזכו לאהדת השלטונות הסובייטים.

ב-1946 כשהוא נערץ על מיליונים וחביבם של השלטונות הסובייטים, החליטו סוצקבר ופריידקה אשתו לעזוב הכול ולעלות ארצה יחד עם בתם רינה שנולדה ברוסיה.

סוצקבר חש, מה שנעלם מחושי המשוררים היהודים האחרים, שהקרקע בוערת תחת רגליו ושגם ברית המועצות היא לא מקום בטוח בעבור יהודים.

אילו היה סוצקבר נשאר ברוסיה, יש להניח שגורלו היה כזה: הוא היה נאסר, נחקר ומוצא להורג יחד עם פרץ מרקיש, איציק פעפער, דוד ברגלסון וסופרים יהודים אחרים שנרצחו ב-1952 בהוראת סטלין.

בעוזבו את ברית המועצות לקח איתו המשורר את כל הרשימות והניירות, את כל התיעוד שאסף – את הארכיון של גטו וילנה, את העדויות שרשם מניצולים אחרי המלחמה. את השירים והיומנים שכתב. ואת המזוודה. הוא הביא אותם ארצה איתו כשעלה ב-1947. כעבור שנים הפקיד אותם בספרייה הלאומית למשמרת עולמים.

בארץ המשיך אברהם סוצקבר לכתוב עוד שנים ארוכות. האיש שפחד שיהיה המשורר האחרון באירופה, זכה בפרס ישראל והיה לגדול משוררי היידיש בישראל. הוא נפטר ב-20.1.2010.

סוצקבר בחדר עבודתו בישראל.  צילם: הנריק ברודר – Henrik Broder – 1992

תודה לד"ר גיל וייסבלאי ממחלקת הארכיונים על הסיוע בתחקיר ובהכנת הכתבה. החומרים והתמונות הם מתוך ארכיון אברהם סוצקבר בספרייה הלאומית.

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד

כתבות נוספות שיעניינו אתכם:

הכישרון לידידות: הקשר המיוחד שנרקם בין אברהם סוצקבר למארק שאגאל

המכתב האחרון ששלחה חנה סנש נחשף

ממצבות לבריכת שחייה: האלבום שתיעד את חורבן בית העלמין היהודי בסלוניקי

הכדור שנורה במיכאל וייכרט בגטו קראקוב

כשהמחיצה בין "קרבנות השואה" ל"מורדי הגטאות" קרסה

היומן מגטו לודז' שנכתב בשוליו של סידור

סיפורה של קהילה גוועת: יומן מיהדות אמסטרדם של סוף מלחמת העולם השנייה

רוצים לגלות את כל הסיפורים שמאחורי השירים האהובים?
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו "הסיפור מאחורי":

מבין דפי היומן, אנחנו נחשפים למסירות נפש של של הכותב ועמיתיו, שגם בימים הקשים ביותר פעלו להביא את חבריהם המתים לקבורה. איזה כוח ואיזה אומץ מתחבאים בין המילים של אותו כותב לא ידוע שמתפלל רק לדבר אחד: "אני מקווה שהשלום יגיע במהרה על מנת שאוכל לסיים את כתיבת יומן זה ולמסור אותו למזכיר הקהילה. אמן כן יהי רצון".

אך מיהו אותו כותב? מה עלה בגורלו? את זה אנחנו לא יודעים.

ערב מלחמת העולם השנייה נאמד מספר היהודים בהולנד, בכ-140,000 נפש. באמצע שנת 1942 החלו הגירושים ההמונים של היהודים למחנות הריכוז, שהסתיימו רק בסוף 1944. בתקופה קצרה זו, נרצחו יותר ממאה אלף יהודי הולנד.

לחצו על התמונה להגדלה

יומן אחד של כותב אנונימי, אותו אנחנו מציגים עתה בפעם הראשונה, מתאר בפירוט וממקור ראשון את החודשים האחרונים של המלחמה, בתקופה שבה רק מתי מעט שרדו את חיסולה של הקהילה היהודית באמסטרדם. באותם עמודי יומן ספורים, אנחנו נחשפים לאומץ ליבם של אלו ששרדו את התופת.

"דבר לא מנע מאתנו לדאוג לכבוד המת"

אחד הנושאים שאותו הכותב מפרט, הוא הקושי העצום להביא את המתים למקום קבורה. אלו הם ימים בהם לא ניתן להשיג סוסים או כלי רכב להעברת המתים. אלו הם ימים בהם אפילו עצים להכנת ארונות קבורה קשה מאוד להשיג. ובכל זאת, אותו כותב, יחד עם חבריו הספורים, עשו מאמצים אדירים להתגבר על אותם קשיים.

"דבר לא מנע מאתנו לדאוג לכבוד המת. עשינו כל מה שצריך", כותב הניצול ביומנו. הוא מתאר אפיזודה אחת במהלך החורף הקשה של ינואר 1945, בו השלג היה כל כך גבוה, שלא ניתן היה לפנות את גופות המתים. חודשיים אחר כך מגיע העדכון: הכותב מספר בהתרגשות, כי הוא הצליח לארגן עגלת יד להניח עליה את הגופות ולהביאן למנוחת עולמים בבית הקברות.

"אני מקווה שהשלום יגיע במהרה"

אמנם היו אלו חודשיה האחרונים של המלחמה, אך המציאות, כאמור – קשה ביותר. הכותב מתאר במקצת מהאירועים המתרחשים סביבו, בשכונת היהודים שכמעט התרוקנה מיושביה: ביום אחד נופצו חלונות בית היתומים היהודים, וביום אחר תושבים פרצו לבתים הנטושים של היהודים כדי להשתמש ברהיטים לחימום. השלג הכבד מוטט את גג בית הכנסת, ובסוף ינואר התפלל הכותב לדבר אחד: "אני מקווה שהשלום יגיע במהרה על מנת שאוכל לסיים את כתיבת יומן זה ולמסור אותו למזכיר הקהילה. אמן כן יהי רצון".

לחצו על התמונה להגדלה

ועדיין, בתוך אותה תופת, אנחנו לומדים על קומץ של אנשים שמנסים איכשהו לחיות את חייהם. בקטעי יומן שנכתבו בסוף 1944 מספר הכותב כי הנותרים התכוונו להתכנס בבית הכנסת הגדול ובבית המדרש הסמוך לו אך הדבר נאסר עליהם. וכן הוא מספר איך החליטו היהודים – שלא מנו ביחד יותר ממניין – להתכנס בבית פרטי ולהתפלל יחדיו, ואף מציין את הפסקת הקפה "הנחמדה והנעימה שהמשתתפים נהנו ממנה".

אחרית דבר: האם עתה התגלתה זהותו של מחבר היומן?

בנובמבר 2018 קיבלנו פנייה מהקורא יוחאי קופנהגן בשם אמו, חנה קופנהגן בת ה-94. יוחאי כתב לנו את הדברים הבאים:

"ניסינו לעבור על היומן ולפי המעט שהצלחנו לקרוא (והמידע שנמסר בכתבה) יש לאמי תחושה טובה ( אך לא וודאית כמובן) שמדובר במר Salomon Coutinho שהיה אחראי אדמיניסטראטיבי – מין שמש ( אך לא גבאי) בבית הכנסת הפורטוגזי ( ESNOGA ) באמסטרדם, לפני, בזמן ואחרי ואף אחרי המלחמה. הוא נפטר ערירי. אמי זוכרת שבעלה ז"ל ( יעקוב קופנהגן – אבי) שהיה בשנות השישים של המאה הקודמת ספרן בספריית עץ חיים בקהילה. הוא הכיר את סלומון ואת הרקע שלו. עוד סיפר לה יעקוב על כך שמר COUTINHO היה קברן גם בשנות המלחמה וששרד את המלחמה (אף אני פגשתי אותו אחרי המלחמה בילדותי) בזכות אישתו שהצליחה לשכנע את נאצים שהיא אנגליה או לא יהודיה. בזכות תירוץ כזה או אחר יכלו בני הזוג להסתובב באמסטרדם בחופשיות ולא נאלצו להסתתר. (הרי מהיומן מסתבר שהכותב המשיך לעסוק בקבורת מתים עוד בחורף 44' כשמרבית היהודים משם כבר הובלו למחנות ההשמדה. המתים היו כנראה יהודים שנפטרו במקומות המחבוא שלהם. חלק מהשמות של הנפטרים נשמעים לאמי מוכרים גם כן)."

לבקשת יוחאי וחנה, שלחנו אליהם סריקה איכותית של היומן. "אולי", כפי שכתב לנו יוחאי, "נמצא עוד רמזים".

היומן המלא:

כתבות נוספות:

ממצבות לבריכת שחיה נאצית: האלבום שתיעד את חורבן בית העלמין היהודי בסלוניקי

עדות מצולמת נדירה מלפני יותר מ-100 שנה: בית הכנסת מעץ שעלה באש זמן קצר אחרי צילומו

הילד שניצל מהתופת לומד עברית בפעם הראשונה

בשביל להרוג לא צריך רישיון. בשביל לכתוב במכונת כתיבה כן.

פליטי שואה שאיבדו תקווה להקים את ביתם מחדש באירופה, מצאו מקלט במחנות עקורים בגרמניה, אוסטריה ואיטליה. ילדים שורדי שואה גדלו שם בהמתנה לעלות לארץ, ומורים ופעילים ציוניים מהארץ ומהעולם נסעו לעזור להם ולסייע לשקם אותם. מצוידים בספרי לימוד ובמכונות דפוס חדשניות שסיפק ארגון הג'וינט, הם הדפיסו העתקים מספרים שראו אור לפני המלחמה במרכזים היהודיים בווילנה, בניו יורק, ואפילו בתל אביב.

בין השנים 1947-1946 הגיעו פליטים יהודים ממזרח אירופה ומספר העקורים במחנות גדל מאוד. המחנות קמו בחסות שלטונות הכיבוש של בעלות הברית, על הריסות מחנות ריכוז ומחנות צבאיים גרמניים.
למרבה הזוועה, בתחילה היו המחנות מקום מקלט משותף לפליטים יהודים ניצולי המחנות ולחיילים הנאצים שנעשו פליטים בעצמם אחרי המלחמה. רק מאוחר יותר נבנו מחנות פליטים נפרדים עבור השורדים היהודים, ואלו נקראו "מחנות עקורים" ולפעמים "מחנות נידחים". במחנות האלה גדלו ילדים שורדי שואה, שחיכו לעלות לארץ.​

ביאליק ותקומה בעברית קלה

"עדן", פריט נדיר שהגיע לספרייה הלאומית, הוא הראשון בסדרה בת חמישה ספרים ללימוד עברית, ששימשו ילדים ניצולי שואה במחנה העקורים שבגרמניה. יש בו עיבודים בשפה קלה לסיפורים ושירים, וגם איורים ותרגילים. בין השירים שנדפסו עם שינויים מסוימים: "בנות שתיים, בובותיים", לביאליק, גרסה שבה השמות צילי וגילי הוחלפו בשמות תמר ומיכל; עיבוד לכיפה אדומה שנקרא "הילדה והזאב", שבו הילדה הולכת לבקר את "סבה", גרסה מוקדמת למילה "סבתא", שלא קנתה אחיזה בשפה העברית ונכחדה מאז, וגם סיפור על גדי שלבש עור של דוב והגדיים אמרו לו: "העור עור דוב, אבל הקול קול גדי". מוכר לכם? לספר נוסף גם שער מאויר שמתאר את הדרך שעשה העם היהודי – משואה לתקומה.

את הספר חיבר רפאל גוטמן, מורה ומחנך עברי שכתב לא פחות מ-55 ספרים שהתפרסמו בוורשה ונדפסו גם בישראל ובניו יורק בין השנים 1910 ל-1940. הוא "נדפס בשביל ילדי שארית הפליטה הנמצאים במחנות האזור האמריקאי בגרמניה. קסל. 1947" ההדפסות האלה מקסל הן זיכרון נצח לעבודתו של המחנך רפאל גוטמן, שנרצח בגטו ביאליסטוק ב-1943.

ספרון מיוחד נוסף הוא "אלף-בית – דפוס-כתב-מספרים", יש בו אותיות בכתב ובדפוס מנוקדות ולא מנוקדות, וגם מספרים וניקוד בנפרד, שאת כולן אפשר לתלוש ולהרכיב מהן מיני צירופים. בשיטת הלימוד הזו השתמשו לא רק במחנות העקורים אלא גם ביישוב הישן בארץ, והיא גם השיטה שקדמה לבדידים, כאשר אפשר היה לצרף פיסות נייר לתרגילי חשבון פשוטים.

ההוצאה לאור המקורית היתה של בנימין ברלוי מרחוב אלנבי בתל אביב, יצרן של ספרי לימוד וצעצועים, שהצטיין בגרפיקה והכין משחקי קופסה מצליחים.

בסדרת הספרים שלמדו מהם הילדים בגרמניה, נמצא גם מילון אידיש עברי של ישראל יברכיהו (בוגוסלבסקי). יברכיהו יליד ליסיאנקה, קייב, עלה ארצה ב-1924 והוציא את הגרסה הראשונה של המילון כבר ב-1926. הוא היה פעיל מאוד בחיי התרבות בארץ, ועסק במקביל בתרגום ובכתיבה.

המילון של יברכיהו היה המילון הנפוץ לשפת האידיש מ-1926 ועד להוצאת מילון מקיף יותר לאידיש בסוף שנות החמישים. גם למילון ממחנה העקורים יש תוספת ייחודית של שער מאויר והקדשה לילדי שארית הפליטה.

במחנה

מלכתחילה היו המחנות בגדר פתרון זמני והפליטים שחיו בהם רצו לעזוב אותם ואת אדמת אירופה מהר ככל האפשר. רבים מהם ביקשו להגיע לארץ ישראל, אך אנשי המנדט הבריטי ששלטו אז בארץ, סירבו לשנות את מדיניות ההגירה ולהתיר את עלייתם. הם פחדו להיקלע לסכסוך עם הערבים, וזאת למרות שידעו על סבלם הכבד של הפליטים ניצולי השואה ועל התנאים הקשים במחנות העקורים. הפליטים חיו שם בצפיפות איומה וניזונו ממעט מזון שקיבלו מסוכנות הפליטים של האו"ם. פליטים יהודים אחרים ביקשו להתאחד עם שרידי משפחתם שעזבו לפני המלחמה למדינות אחרות.

על רקע זה קמה פעילות פוליטית ציונית אינטנסיבית של פעילים מהארץ, מבריטניה ומארצות הברית. אנשי חינוך באו למחנות לעזור בשיקום ילדי הפליטים. הם הביאו איתם ספרי לימוד ומכונות דפוס חדשניות, והדפיסו במקום העתקים של ספרי לימודים שהיו מוכרים לפני המלחמה. לחלק מהספרים הם צירפו שערים מאוירים מיוחדים.

איורים משואה לתקומה

האיור לשער ספר הלימוד "עדן"

עם כיוון השעון: הילדים נמלטים מעיירה בוערת, מובלים למחנות ונאבקים להימלט מאימת עכביש נאצי שטווה סביבם רשת של חוטי תיל, ומאימת חיילים נאצים שמכוונים אליהם רובים. הם בורחים מהמחנה ומגיעים למחנה ציגנהיים (בסביבת מחנה קסל שבו הודפסו הספרים) שם הם עובדים באחזקת המחנה, בהמשך הם חוצים את הגבול ומגיעים לאונייה שמפליגה אל ארץ ישראל. בארץ ישראל השמש עולה, דגל מתנוסס על היכל השלום (דימוי מתוך אלטנוילנד של בנימין זאב הרצל של מוסד הומינטרי בינלאומי, מרכז של מפעלי חסד) יש בה עצי דקל, טרקטור ופועלים בשדות החרושים שמקדמים את פניהם בברכה ומנופפים להם לאות שלום.

גווילים נשרפים ואותיות פורחות

האיור למילון אידיש-עברי

עם כיוון השעון: העם צופה במעמד הר סיני, יהודים לומדים ומתפללים בבית המדרש, הגלות ותפוצת היהודים בעולם, אש וחורבן, מגילה, מנורה וספרי קודש עולים באש, בתי ספר נחרבים ודיוקנו של אדולף היטלר בולט מתוך צלב קרס ומתנשא מעל הלהבות.

אותיות מהספרים שעולים באש כותבות את הפרק הבא בדברי ימי העם – הנפתח ב"שמע ישראל", ממשיך ב"ויהי באחרית הימים" וממשיך להיכתב בספרים. צעירים צועדים אל היכל השלום, אותו דימוי מחזונו של הרצל באלטנוילנד.

השיבני ואשובה

הפעילות החינוכית, החברתית והתרבותית המשיכה במחנות העקורים. רבים זכו שם להשכלה בסיסית ולמדו שם לראשונה תנ"ך, חשבון ולקרוא ולכתוב בעברית. קמו גם להקות מוזיקליות ולהקות תיאטרון שהנעימו במעט את חיי הפליטים במקום.

פעילים מתנועת ההגנה בארץ באו להכין את העולים להעפלה, לאמן אותם להשתמש בנשק ולהגן על הארץ בבואם. ספינות מעפילים עשו את דרכן לארץ, חלק מהן הצליחו להגיע בשלום וחלק מהן תפסו הבריטים והנוסעים שעליהן נאלצו לשוב לאירופה.

הבריטים הכריזו על עזיבה ובארץ נעשו ההכנות להקמת המדינה. מדינות המערב הסכימו לקלוט עוד פליטים ועם הקמת המדינה, נפתחו שערי הארץ לעולים. על המחברות לעבודה בתנ"ך לספר שמואל ב' של ילדי מחנות העקורים, משנת 1948, חתומה כבר מחלקת החינוך של כנסת ישראל בארץ ישראל.

עד 1950 נסגרו רוב מחנות העקורים.

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד

כתבות נוספות:

ממצבות לבריכת שחיה נאצית: האלבום שתיעד את חורבן בית העלמין היהודי בסלוניקי

עדות מצולמת נדירה מלפני יותר מ-100 שנה: בית הכנסת מעץ שעלה באש זמן קצר אחרי צילומו

הביקור הסודי של אדולף אייכמן בארץ ישראל

עיתונות היסטורית: כשהיטלר הפך לבדיחה